פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון / רומן שנון וכובש לב של גיבור הסובל מקושי להשתלב בחברה (ולוקה בתסמונת אספרגר)

פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון

פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון הוא אחד הרומנים המדוברים של השנה החולפת במו"לות העולמית. הוא כבר קוצר שבחים באוסטרליה, ארץ מולדתו של המחבר, וכן באנגליה בה ראה אור בימים אלה. באוקטובר עתיד לצאת בארצות הברית (בהוצאת "סיימון ושוסטר"). הוא נמכר עד כה ליותר מ-35 מדינות, גרף מקדמות בסך של יותר ממיליון ליש"ט, ועתיד להפוך לסרט עתיר תקציב ע"י תאגיד הבידור הענק Sony Pictures שרכש את זכויות ההסרטה. את התסריט יכתוב המחבר עצמו.

על הספר: גבר יוצא לחפש אחר אישה שתאהב אותו ותינשא לו. לכאורה זה נשמע בנאלי, אבל לא כשמדובר בדון טילמן, גיבור הקומדיה הרומנטית השנונה פרויקט רוזי.

דון הוא פרופסור מבריק לגנטיקה וגבר חכם וחטוב (בזכות אימונים קבועים ותזונה מבוקרת) – אבל כל הסימנים מעידים שהוא לוקה בתסמונת אספרגר. כלומר, יש לו יכולות מנטליות פנומנליות, אבל הוא סובל מקושי להשתלב בחברה ולהביע רגשות, דבר שיוצר לא פעם מצבים מביכים ומצחיקים מאוד.

העניינים מסתבכים עוד יותר כשדון מחליט למצוא בת זוג. כדי לנקוט בגישה מדעית יעילה, הוא מרכיב שאלון המיועד למועמדות ל"תפקיד". אלא שאז הוא פוגש ברוזי – "האישה היפה ביותר עלי אדמות", לדבריו – שלחלוטין אינה עונה על דרישותיו המחמירות של השאלון, בשל איחוריה הכרוניים, נטייתה לצמחונות ואופיה העוקצני. בתחילה דון פוסל אותה על הסף, אך בהמשך הוא מצטרף אליה למסע לגילוי סוד משפחתי שמעיק עליה. כתוצאה מכך, שגרת חייו הקפדנית מתערערת, והוא נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם רגשות תסכול, כעס, דחייה ובלבול.

מאז "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, לא היה בספרות העולמית גיבור אספרגרי כובש לב כמו דון טילמן. כאן, בסיפורו של דון, נחשפת התמודדות של גבר מבוגר עם התסמונת, שמעוררת בקוראים מחשבות על האופן שבו כל בני האדם נושאים בתוכם לקות נפשית כלשהי.

גרהם סימסיון נולד בניו זילנד בשנת 1956 ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא בעל תואר שני בכלכלה ותואר דוקטור מטעם אוניברסיטת מלבורן. במהלך חייו כתב תסריטים, סיפורים קצרים ומחזות, וכן התמחה בייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. בשנת 1982 הקים חברת ייעוץ מצליחה (שנמכרה בשנת 1999), ובמרוצת השנים פירסם שני ספרים שעסקו בניהול מערכות מידע. כמו כן, הוא הקים חברה לייבוא יינות בשם Pinot Now. כיום סימסיון מתגורר במלבורן. הוא נשוי לאשת אקדמיה ויש להם שני ילדים. באתר האינטרנט שלו, graemwsimsion.com,הוא מספר בין היתר שהוא הפיק סרטים שלהם כתב תסריט; טייל ברגל לאורך מסלול של אלפיים קילומטרים בצרפת; והשתתף במרוץ מרתון. בבעלותו בית בצרפת שבו הוא נוהג לארח חברים ולבלות מדי שנה.

כתב היד של פרויקט רוזי זכה בשנת 2012 בפרס המוענק ליצירות הרואות אור באוסטרליה.

פרק ראשון מתוך פרויקט רוזי

ייתכן שמצאתי את הפתרון ל"בעיית הרעיה". בדומה לפריצות דרך מדעיות רבות, התשובה, בדיעבד, היתה מובנת מאליה. אך אין זה סביר שהייתי מגלה אותה, לולא שורה של אירועים בלתי מתוכננים.

את סדרת האירועים הזאת הניע ג'ין, שהתעקש כי אתן הרצאה על תסמונת אספרגר, אשר קודם לכן הסכים להעביר בעצמו. התזמון שלה היה מעצבן מאוד. את ההכנות לקראתה ניתן היה לשלב עם אכילתה של ארוחת הצהריים, אבל בערב המיועד הקציתי תשעים וארבע דקות לניקיון חדר השירותים שלי. נאלצתי להתמודד עם שלוש אפשרויות לבחירה, שאף אחת מהן לא היתה מספקת:

1.  לנקות את השירותים אחרי ההרצאה, כתוצאה מכך להפסיד שינה, ולספוג עקב כך ירידה בכושר הפיזי והמנטלי.

2.  לדחות את ניקיון השירותים עד יום שלישי הבא, כתוצאה מכך להתפשר במשך שמונה ימים על רמת ההיגיינה של השירותים, ועקב כך להסתכן במחלות.

3.  לסרב להרצאה, וכתוצאה מכך לפגוע בידידות שלי עם ג'ין.

הצגתי את הדילמה לג'ין, שכהרגלו מצא פתרון חלופי.

"דון, אני אשלם למישהו שינקה לך את השירותים."

הסברתי לג'ין — שוב — שכל המנקים, למעט אולי ההונגרייה קצרת החצאיות, עשו שגיאות. אשת החצאיות הקצרות, שהיתה המנקה של ג'ין, נעלמה בעקבות בעיה כלשהי בין ג'ין לקלודיה.

"אתן לך את מספר הנייד של אווה. רק אל תזכיר אותי."

"מה אם היא תשאל? איך אוכל לענות בלי להזכיר אותך?"

"פשוט תגיד שאתה מתקשר אליה כי היא המנקה היחידה שעושה את זה כמו שצריך. ואם היא שואלת עלי, אל תגיד כלום."

זאת היתה תוצאה מצוינת, ודוגמה ליכולתו המופלאה של ג'ין למצוא פתרונות לבעיות חברתיות. מן הסתם, אווה תהיה מאושרת מההכרה במומחיותה, ואולי אף תתאים למלא את התפקיד על בסיס קבוע, דבר שיפנה ממוצע שבועי של שלוש מאות ושש-עשרה דקות בלוח הזמנים שלי.

לג'ין נוצרה בעיה עם מועד ההרצאה, משום שהיתה לו הזדמנות לקיים יחסי מין עם אשת אקדמיה צ'יליאנית שהגיעה לכנס במלבורן. לג'ין יש פרויקט — לשכב עם נשים ממספר רב ככל האפשר של מדינות. כפרופסור לפסיכולוגיה, הוא מתעניין מאוד במשיכה מינית בין בני אדם, שעל פי אמונתו מושפעת במידה רבה ממטען גנטי.

אמונה זו הולמת את הרקע של ג'ין כגנטיקאי. שישים ושמונה ימים אחרי שג'ין קיבל אותי לפוסט-דוקטורט, הוא קוּדם לתפקיד ראש המחלקה לפסיכולוגיה. זה היה מינוי שנוי ביותר במחלוקת, שנועד לבסס את האוניברסיטה כמוסד מוביל בפסיכולוגיה אבולוציונית ולתרום לתדמיתה הציבורית.

בתקופה שבה שנינו עבדנו במחלקה לגנטיקה, היו לנו דיונים מרתקים רבים, שהמשיכו לאחר שעבר תפקיד. הייתי יכול להיות מרוצה מהקשר בינינו, ולו רק מהסיבה הזאת, אבל ג'ין הגדיל לעשות והזמין אותי לארוחה בביתו וקיים טקסי ידידות אחרים, מה שהוביל לקשר חברתי. אשתו קלודיה, פסיכולוגית קלינית, הפכה אף היא ידידה. מה שהביא את מניין ידידַי הכולל לשניים.

ג'ין וקלודיה ניסו במשך תקופה מסוימת לסייע לי בבעיית הרעיה. למרבה הצער, גישתם התבססה על פרדיגמת הדייטים המסורתית, שזנחתי קודם לכן על סמך ההנחה שההסתברות להצלחה אינה מצדיקה את המאמץ ואת החוויות השליליות. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְׂרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים. בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.

אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים. אסון גלידת המשמש הוא דוגמה טובה.

קלודיה הכירה לי אחת מחברותיה הרבות. אליזבת היתה חוקרת במדעי המחשב, אינטליגנטית ביותר, בעלת ליקוי ראייה שתוקן על ידי משקפיים. אני מזכיר את המשקפיים, משום שקלודיה הראתה לי את תמונתה ושאלה האם אין לי בעיה איתם. שאלה שלא תיאמן! מפסיכולוגית! בתהליך הערכת התאמתה של אליזבת כבת זוג פוטנציאלית — מישהי שאמורה ליצור גירוי אינטלקטואלי, לחלוק איתי פעילויות משותפות, אולי אפילו לגדל צאצאים — דאגתה הראשונה של קלודיה היתה תגובתי לבחירת מסגרת המשקפיים שלה, בחירה שככל הנראה אפילו לא היתה שלה, אלא נעשתה על פי עצותיו של אופטומטריסט. בעולם כזה אני צריך לחיות. לאחר מכן קלודיה אמרה לי, כאילו זאת היתה בעיה: "יש לה דעות מוצקות מאוד."

"הן מבוססות על ראיות?"

"נראה לי," אמרה קלודיה.

מושלם. היא יכלה לתאר כך גם אותי.

נפגשנו במסעדה תאילנדית. מסעדות הן שדות מוקשים לאנשים חסרי כישורים חברתיים, ואני הייתי עצבני, כמו תמיד במצבים כאלה. אך היתה לנו התחלה מצוינת, כששנינו הגענו בדיוק ב-19:00, כפי שסוכם. סנכרון גרוע הוא בזבוז זמן עצום.

שרדנו את הארוחה מבלי שהיא ביקרה אותי על שגיאות חברתיות כלשהן. קשה לנהל שיחה תוך כדי תהייה האם אתה מביט באיבר הנכון, אז ננעלתי על עיניה הממושקפות, בהתאם להמלצתו של ג'ין. זה יצר רשלנות קלה בתהליך האכילה, שאליזבת, ככל הנראה, לא שמה לב אליה. להפך, היה לנו דיון פורה ביותר על אלגוריתמים של סימולציות. היא היתה כל כך מרתקת! יכולתי כבר לראות אפשרות של קשר קבוע.

המלצר הביא את תפריטי הקינוחים, ואליזבת אמרה: "אני לא אוהבת קינוחים אסיאתיים."

זאת היתה, כמעט בוודאות, הכללה בלתי מבוססת, המסתמכת על ניסיון מוגבל, ואולי הייתי צריך לראות בה סימן אזהרה. אך הדבר סיפק לי הזדמנות להצעה יצירתית.

"אפשר לקנות גלידה מעבר לרחוב," אמרתי.

"רעיון מצוין. כל עוד יש להם משמש."

הערכתי שעד כה התקדמתי יפה, ולא חשבתי שהעדפת המשמש תהווה בעיה. טעיתי. בגלידרייה היה מבחר עצום של טעמים, אך מלאי המשמש שלהם אזל. הזמנתי לעצמי גביע כפול של שוקולד עם צ'ילי וליקריץ, וביקשתי מאליזבת לציין את העדיפות השנייה שלה.

"אם אין להם משמש, אני אוותר."

לא האמנתי למשמע אוזני. בעיקרון, לכל הגלידות יש אותו טעם, שנובע מצינון בלוטות הטעם. זה נכון במיוחד לטעמי פירות. הצעתי מנגו.

"לא, תודה, אני בסדר."

סיפקתי הסבר מפורט על פיזיולוגיית צינון בלוטות הטעם. טענתי שאם אקנה גלידות בטעמי מנגו ואפרסק, היא לא תהיה מסוגלת להבדיל ביניהן. באופן כללי, שתיהן תהיינה זהות למשמש.

"הן שונות לחלוטין," היא אמרה. "אם אתה לא מסוגל להבדיל בין מנגו לאפרסק, זאת בעיה שלך."

כעת היתה לנו מחלוקת אובייקטיבית פשוטה, שיכלה להיפתר בו במקום על ידי ניסוי. הזמנתי את המנה הקטנה ביותר של גלידה בכל אחד משני הטעמים. אבל כשעובד הדלפק הכין אותן, והסתובבתי כדי לבקש מאליזבת לעצום את עיניה לצורך הניסוי, היא נעלמה. כאן נגמרה ה"התבססות על ראיות". וגם ה"חוקרת במדעי מחשב".

לאחר מכן קלודיה אמרה לי שהייתי צריך להניח לניסוי לפני שאליזבת הסתלקה. ברור. אבל באיזה שלב? היכן היה הסימן? אלה דקויות שאיני מצליח להבין. אך איני מצליח להבין גם מדוע רגישות מוגברת לרמזים מעורפלים בקשר לטעמי גלידה צריכה להיות דרישה מוקדמת לזוגיות עם מישהו. נראה לי הגיוני להניח שקיימות נשים שאינן דורשות זאת. למרבה הצער, תהליך מציאתן הוא לא יעיל עד בלתי אפשרי. אסון גלידת המשמש עלה בערב שלם מחיי, שהפיצוי היחיד עליו היה מידע על אלגוריתמים של סימולציות.

שתי הפסקות צהריים הספיקו לאיסוף המידע ולהכנת ההרצאה שלי על תסמונת אספרגר, מבלי להקריב את התזונה, הודות לרשת האלחוטית שבקפטריה בספריית הפקולטה לרפואה. לא היה לי ידע קודם על הפרעות הקשת האוטיסטית, מכיוון שהן היו מחוץ לתחום ההתמחות שלי. הנושא היה מרתק. התמקדות בהיבטים הגנטיים של התסמונת, שיכלו להיות לא מוכָּרים לקהל שלי, נראתה לי כמתאימה ביותר. למרבית המחלות יש בסיס כלשהו בדי-אן-איי שלנו, אף על פי שבמקרים רבים טרם גילינו אותו. עבודתי שלי מתמקדת בנטייה גנטית לשחמת הכבד. חלק גדול משעות העבודה שלי מוקדש להשקיית עכברים לשוכרה.

באופן טבעי, הספרים והמאמרים תיארו את התסמינים של תסמונת אספרגר, ומסקנת הביניים שהעליתי היתה שמרבית התסמינים אינם אלא וריאציות פשוטות בתפקוד המוח האנושי, אשר נוכסו ללא הצדקה על ידי הרפואה, מכיוון שלא תאמו את הנורמות החברתיות — נורמות חברתיות מלאכותיות — המשקפות את התצורות האנושיות הנפוצות ביותר, ולא את הטווח המלא.

ההרצאה נקבעה ל-19:00 בבית ספר שכונתי. הערכתי את זמן הרכיבה לשם באופניים בשתים-עשרה דקות והקציתי שלוש דקות להעלאת המחשב שלי ולחיבורו למקרן.

הגעתי כמתוכנן ב-18:57, אחרי שהכנסתי לדירתי את אווה, המנקה קצרת החצאיות, עשרים ושבע דקות קודם לכן. לפני הכיתה וסביב הדלת התגודדו כעשרים וחמישה אנשים, אך מיד זיהיתי את ג'ולי, המארגנת, על פי תיאורו של ג'ין: "בלונדינית עם ציצים גדולים". למעשה, גודל שדיה לא עלה, ככל הנראה, על סטיית תקן של אחת וחצי מהגודל הממוצע למשקל גופה, ולא ממש היווה תכונה בולטת לזיהוי. היה זה בעיקר עניין של הרמה וחשיפה, כתוצאה מבחירת הלבוש שלה, שנראתה פרקטית באופן מושלם לערב ינואר חם.

אולי השקעתי יותר מדי זמן באימות זהותה, משום שהיא נתנה בי מבט מוזר.

"את בטח ג'ולי," אמרתי.

"אפשר לעזור לך?"

יופי. אדם מעשי. "כן, כווני אותי לכבל הווידיאו. בבקשה."

"הו," היא אמרה. "אתה בטח פרופסור טילמן. אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע."

היא הושיטה את ידה, אבל ניפנפתי אותה הלאה ממני. "את כבל הווידיאו, בבקשה. כבר שש חמישים ושמונה."

"תירגע," היא אמרה. "אנחנו אף פעם לא מתחילים לפני שבע ורבע. רוצה לשתות קפה?"

למה אנשים כל כך לא מעריכים את זמנם של אחרים? עכשיו נצטרך לנהל את שיחת החולין הבלתי נמנעת. יכולתי לבלות רבע שעה באימון אייקידו בבית.

עד כה התרכזתי בג'ולי ובמסך שבקדמת החדר. כעת סקרתי את הכיתה וגיליתי שלא שמתי לב לנוכחותם של תשעה-עשר אנשים. אלה היו ילדים, רובם זכרים, שישבו ליד שולחנות. כפי הנראה, הם היו קורבנותיה של תסמונת אספרגר. כמעט כל הספרוּת בנושא מתמקדת בילדים.

למרות תחלואיהם, הם עשו שימוש יעיל יותר בזמנם מאשר הוריהם, שפיטפטו ללא כל תכלית. רובם עבדו על מחשבים ניידים למיניהם. ניחשתי את טווח הגילים שלהם כשמונה עד שלוש-עשרה. קיוויתי שהם הקשיבו היטב בשיעורי המדע שלהם, מכיוון שהחומר שהכנתי הניח ידע בסיסי בכימיה אורגנית ובמבנה הדי-אן-איי.

גיליתי שלא עניתי לשאלת הקפה.

"לא."

למרבה הצער, בגלל העיכוב, ג'ולי שכחה את השאלה. "לא קפה," הסברתי. "לעולם איני שותה קפה אחרי 15:48. זה מתנגש עם השינה. לקפאין זמן מחצית חיים של שלוש עד ארבע שעות, לכן אין זה אחראי להגיש קפה בשבע בערב, אלא אם האנשים מתכננים להישאר ערים עד אחרי חצות. מה שלא מאפשר שינה מספקת, אם יש להם משרה רגילה." ניסיתי לעשות שימוש בעל ערך בזמן ההמתנה על ידי מתן עצה מעשית, אבל נראה שהיא העדיפה לדון בפרטים פחותי חשיבות.

"ג'ין בסדר?" היא שאלה. היה ברור שזאת וריאציה על הנפוצה שבנוסחאות התקשורת, "מה שלומך?"

"הוא בסדר גמור, תודה," אמרתי, תוך התאמת התשובה המקובלת לגוף שלישי.

"אה. חשבתי שהוא חולה."

"הבריאות של ג'ין מצוינת, להוציא את ששת הקילוגרמים העודפים שלו. יצאנו לריצה הבוקר. יש לו דייט הערב, הוא לא היה יוצא לו היה חולה."

ג'ולי לא התרשמה, וכאשר סקרתי את השיחה מאוחר יותר, גיליתי שג'ין, ככל הנראה, שיקר לה בקשר לסיבת היעדרו. הדבר נעשה, כפי הנראה, כדי לגונן על ג'ולי מתחושה שההרצאה שלה לא היתה מאוד חשובה לג'ין, ולהצדיק את שליחתו של דובר פחות יוקרתי כמחליף. לכאורה, זה כמעט בלתי אפשרי לנתח מצב כה מורכב, הכולל הונאה והשערה על אודות תגובתו הרגשית של אדם אחר, ואז להכין לעצמך שקר מתקבל על הדעת, וכל זה בשעה שמישהו ממתין לתשובתך. אבל זה בדיוק מה שאנשים מצפים ממך לעשות.

בסופו של דבר סידרתי את המחשב שלי והתחלנו, באיחור של שמונה-עשרה דקות. אצטרך להגביר את מהירות הדיבור שלי בארבעים ושלושה אחוזים כדי לסיים כמתוכנן בשמונה — יעד ביצוע בלתי אפשרי, למעשה. עמדנו לסיים מאוחר, ולוח הזמנים שלי להמשך הערב עמד להיזרק לפח האשפה.

פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון, מאנגלית: סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית, שנת 2013, 304 עמ'