בסנדלים על גשר הירקון מאת רמי בר-אדון / פיסת נוסטלגיה

בסנדלים על גשר הירקון מאת רמי בר אדון

שנות השישים על שפת הירקון בצפון תל-אביב, בשבט "החורש" של הצופים, צפנו בחובן הרפתקאות סוערות עבור הנער שהחל את גיל ההתבגרות שלו שם, במקביל לשנותיו בבית הספר המקצועי שלו. "בסנדלים על גשר הירקון", ספרו של רמי בר אדון הוא סיפור התבגרות וחניכה המתרחש בתקופה בה השכלה גבוהה לא נחשבה עתיד.

הוריו של הגיבור שולחים אותו לבית ספר מקצועי על אף נטיותיו הטבעיות. הוא נאלץ ללמוד בבית ספר מקצועי וחייו מתפצלים לשניים: בצופים אסור שידעו איפה הוא לומד כיוון שבית ספר מקצועי זה לעבריינים צעירים, ובבית הספר עדיף שלא ידעו שהוא בצופים, כי גם ככה שערו הבהיר והנמשים שעל פניו מעניקים לו מראה של צפונבון, מה שלא מקל על חייו מול ה"פושטקים" בכיתה. הוא נאלץ להתחיל לעבוד במוסך כחלק מתכנית הלימודים שלו בזמן שהצופים בראש מעייניו; פינת החי שהוא וחבריו בונים; הטיולים ומחנות העבודה בקיבוצים. מבלי להבחין בכך, בעודו מבלה בצופים הוא גם אוסף ערכים חשובים, המעצבים את אישיותו. עמדת הוריו ברורה ונחרצת נגד הצופים ונגד הצטרפותו לגרעין הנח"ל, והוא מוצא את עצמו מתרחק מהם יותר ויותר. דווקא מנהל המוסך הוא שמביא את הישועה, מתוך הבנה של הערכים אשר מקנה ההשתייכות לתנועת נוער.

זהו המדריך השלם כיצד להיות מקובל בצופים של תל אביב ("עליך להצטייד בארבעה אינסטרומנטים: שעון עם כיסוי עור עם תיק-תק, בלורית מתנפנפת, שפם בתולי נאה וסנדלים תנ"כיות חומות משופשפות"), כיצד תיחשב לגבר בעיני הבנות, ("לא להתנשף כשמרכיבים בחורה על האופניים ולעולם לא ללבוש סוודר"), כל השיטות להתחיל עם בנות (שיטת שרגא תפוס-מקום ושיטת המנמנמים על המשאית).

בסנדלים על גשר הירקון כתוב בהומור רב, מנקודת מבט אותנטית מוחשית וחיה, שפת דיבורן של הדמויות השונות מפולפלת ומשעשעת והספר מלווה בתיאורים מרתקים של התקופה.

הספר מבוסס על שנות ההתבגרות של בר-אדון ושל חבריו לצופים ולבית הספר. בחן רב הוא מצליח לתעד פיסת היסטוריה חשובה בחיי תל-אביב הקטנה של שנות השישים. בסנדלים על גשר הירקון הוא ספרו השני. ספרו הראשון מרפסת מול הים ראה אור ב-2010 בהוצאת אסטרולוג.

רמי בר-אדון (62) יליד העיר תל-אביב, נשוי, סב לשבעה נכדים והבעלים של רשת חנויות פלפל לבגדי ים וחוף. ילדותו עברה עליו בצפון הישן הנושק לנמל תל-אביב. דור רביעי לשבט בר-אדון הירושלמי (שבט ענף וססגוני) ובן שלישי להוריו אותם הוא מנציח בסיפוריו, בעיקר את שפתה הצבעונית והמיוחדת של אמו. למד בבית הספר "דוגמא" ועבר "חניכה" בצריף של אביגדור. יחד עם דמויות נוספות שמילאו את עולם ילדותו עבר בהצלחה את הבחינות שהקנו לו "תואר בוגר" בתחומים רבים: בוגר גן העצמאות מחזור ל"א, בוגר הירקון, בוגר בהצטיינות יתירה של חוף שרתון-מציצים, בוגר קולנוע תמר הצגות יומיות ומאוחר יותר בוגר תנועת הצופים (שבט "החורש") והנח"ל.

לאחר שירות צבאי קרבי ושהות בקיבוץ "מגל", חזר לעיר הגדולה והחל לעסוק בתחום האופנה – בעיקר בבגדי ים. נחשב כיום לאחד מבכירי המנהלים בארץ בתחום זה. הקים את המותג "טורקיז", והבעלים של רשת חנויות "פלפל" לבגדי ים וחוף. בשנים האחרונות מקדיש את מרבית זמנו לכתיבה המבוססת בעיקר על זיכרונות ילדותו ונעוריו.

בסנדלים על גשר הירקון מאת רמי בר-אדון / פרק 1

לך תבין את בית הספר הזה. בכיתה א' הייתה לי מחנכת מקסימה ודרכי עד התיכון נראתה מזהירה. להוריי המודאגים הבטיחו הרים וגבעות: "אדון וגברת בר-אדון, אין לכם מה לדאוג. המורה צלילה תלווה את רמי הקטן עד שיסיים את כיתה ח' בבית ספרנו, אם ירצה השם. אנא הסירו דאגה מלבכם!"

ואז, בוקר סגרירי אחד בתחילת כיתה ז', נכנסת המנהלת, גברת שלייפר הגוצה, שרשעותה נודעה מקצה העולם ועד קצה המסדרון, והודיעה בקולה הצפצפני: "ילדים יקרים, לאור הצפיפות הרבה בכיתות ז' בבית ספרנו, החלטנו בישיבה מיוחדת של הוועדה הפדגוגית להקל על מצוקת הדיור בבית ספרנו ולפתוח כיתה ז' נוספת. אי-לכך, בישיבתה מיום ג' דֶ'מַרחשוון תרפּ"פּוּ החליטה הוועדה הפדגוגית על חודו של קול, להוציא מכל כיתה עשרה ילדים ולקבצם יחד לכיתה חדשה. לילדים שאת שמם אקריא מייד אני מאחלת הצלחה בכיתה החדשה…"

אני מרים יד כמקובל, חזה מתוח לפנים, גו לאחור ואצבע ימין רוטטת. המנהלת נועלת מבטה על האצבע שקטעה את דבריה: "מה שמך, ילד?"

"רמי."

"נאה הצבעת, רמי. עכשיו בבקשה עמוד זקוף ובקול רם וצלול שאל את שאלתך."

אני מתרומם מהכיסא בהרגשת חשיבות, מכחכח קלות בגרוני כמו שלמדתי מאבא, מעיף מבט זריז סביבי לוודא תשומת לב מרבית, ושואל: "המנהלת, אולי את יכולה להגיד לי פעם אחת ולתמיד איפה מוצאים את הפדגוגית הזאת? אני מחפש אותה כבר מכיתה א' בכל בית הספר. איפה לא חיפשתי, בפחי זבל, בשיחים, מאחורי הברזייה, וכלום."

"רמי! מחר בשעה תשע אפס אפס תואיל בבקשה להביא את ההורים לפגישה דחופה אִתי."

"אבל המנהלת, מה כבר שאלתי?! חוץ מזה, מחר בבוקר אבא שלי עובד והוא אמר לי שהוא לא מוכן לבוא יותר אף פעם לבית הספר, עד שלא יחליפו את המנהלת." הסומק בלחייה של הגוצה מתפשט במהירות לגרונה, ומשם לכיוון מחשוף חולצתה הסגורה הרמטית. עפעפה הימני מתחיל במחול טרמולו עצבני.

"רמי, תעזוב תכף ומייד את הכיתה ואל תחזור לפה בלי אבא ואמא! אני אישית אדאג להעבירך במו ידיי לכיתה החדשה. חצוף אחד!"

כל הדרך בכיתי והגעתי הביתה עם חולצה רטובה. מה היא רוצה ממני, זאת? תמיד היא נטפלת רק אליי. מה כבר שאלתי? בסך-הכול רציתי לדעת איפה הפדגוגית הזאת, זה הכול. בשביל זה זורקים מהכיתה? ודווקא היום, כשעוד שנייה מתחיל לרדת גשם זלעפות ואי-אפשר ללכת לגן העצמאות לעשות "בולשת" על זוגות.

אני נכנס הביתה ולא מוצא את אמא שלי. מזל מהשמים. בטח הייתה מחממת אותי במכות שחבל על הזמן ומרביצה לי שעה של תחקיר ביטחוני. אני קושר בזריזות את הילקוט בחבל הסודי שיש לי במרפסת ומשלשל אותו למטה, מדלג במדרגות שלוש-שלוש וכמעט מפיל את גברת צינוביץ' המשותקת עם משקפי הברומבילה, שבדיוק עכשיו מצאה לה זמן לצאת לטייל.

"פשאקרף חולירע ילד, רמי! תלך מפה מהר-מהר לפני שאני מביאה מקל על הראש שלך!" היה לה מקל משותקים כזה שבכל פעם שהייתי חוטף ממנו חַפְּטָה הייתי רואה כוכבים.

אני מתחמק בקלילות מהמשותקת ויורד לחצר. אין אף אחד. כולם עדיין בבית הספר. אני רץ עד לגדר של הנמל, מוצא את הפרצה הסודית ומשתחל פנימה. דווקא נחמד היום בנמל. המולה רבה. הגיעו שלוש אוניות בבת-אחת והמון מלחים במדים צבעוניים יוצאים משער הנמל לכיוון המסעדות, לא לפני שהם מרביצים שריקות חרמניות לכיוונן של סטלה הרומנייה ואיגן מיגן יופּדפיומַט, הזונות הנצחיות השעונות על שער הנמל.

באחד המחסנים אני מוצא קרטון פתוח של קונסרבים מישמיש שהגיעו מרומניה, אני יודע לפי הדגל הרומני על הקרטון.   אני מכניס שלוש קופסאות מתחת לחולצה ועוד שתיים בתוך הכיסים, וממהר הביתה לחצר האחורית, שם  משחרר את הילקוט מהחבל,  מעמיס בפנים את הקונסרבים  ועולה הביתה. אמא כבר הייתה בבית.

"מאיפה לך פתאום כל-כך הרבה קונסרבים מישמיש, אַה, תכשיט?"

"אמא, לא תאמיני! בדיוק כשחזרתי מבית הספר ורציתי לעלות הביתה, יצאה משאית מהנמל. כמו שהיא הגיעה מול הבית, קפצה פתאום חתולה שחורה לכביש! הנהג המפגר הרביץ ברקס מהסרטים ושלושה קרטונים עם קונסרבים עפו לו והתפזרו עד המכולת של סוסליק."

לא נראה לי שהיא קנתה את הסיפור. עם זאת, היא לעולם לא תחמיץ הזדמנות למלא את המזווה בקופסאות שימורים בחינם.

"וחוץ מזה, המנהלת שאלה אם את יכולה לקפוץ אליה מחר לכמה דקות. לא, לא משהו מיוחד…"

אמא שלי נעצה בי מבט ולא אמרה דבר. אני יודע בדיוק למה. לפני חודשיים המנהלת העבירה לנו שיעור בגלל שהמורה צלילה הייתה חולה. באמצע השיעור דפקה אמא שלי על דלת הכיתה, פתחה אותה בהססנות, ופנתה אל המנהלת המופתעת: "סלחי לי בבקשה גברת מורה שאני מפריעה, אבל אולי במקרה נתקלת בכיתה בסוודר ירוק חדש? הבן שלי רמי שכח אותו לפני יומיים ונורא חבל לי, כי ממש השבוע סיימתי לסרוג אותו."

המשקפופרית הגוצה נעצה באמא שלי מבט מזרה איימים ופתחה עליה ג'ורה: "באיזו חוצפה את מעזה להיכנס אליי לכיתה באמצע השיעור ולשאול אותי על איזה סוודר סמרקווץ', אה?!" מעולם לא ראיתי את אמא שלי מחווירה כמו סיד ככה, כמו באותו בוקר. מאותו רגע נפתח חשבון בין השתיים שמעולם לא נסגר.

על ההתחלה בכיתה המקובצת החדשה זה נראה רע. רחל, המורה הצעירה, נעצה בי מבט ארוך. הסתכלתי עליה בחזרה, ולשנינו היה ברור שאני סיימתי ללמוד. כך חלפו להם הימים לאטם, כשהמורה חסרת הניסיון מנסה נואשות לקבל הקשבה מינימלית מהכיתה, ואילו התלמידים מצדם עסוקים כל אחד בענייניו ולא ממש שמים עליה. אני כשלעצמי התיישבתי דרך קבע בשורה האחרונה, התרווחתי לי בפנאן על הכיסא, הרמתי רגליים על השולחן ונמנמתי. מדי קבלת "פסססט" מהיר מכיוונו של גידי גרוספלד, השכן שלי, הייתי מוריד בזריזות את רגליי ומתיישב קוממיות. גידי אף פעם לא פִספס. תמיד בעקבות האזהרה שלו היה נכנס מישהו מה"גדויילים" לכיתה – המנהלת, הסגן שלה, או סתם איזה מפקח נודניק. בבחינות תמיד קיבלתי ציונים גבוהים למרות שבחיים לא למדתי, דבר ששיגע לחלוטין את רחל המחנכת וגרם לה לטרטר את אמא שלי פעם בחודש לכיתה.

"גברת בר-אדון, אני פשוט לא מבינה את הילד שלך! כל היום הוא מנמנם בכיתה, כשאני שואלת אותו משהו הוא תמיד עונה נכון, וממשיך לנמנם, ובבחינות יש לו יופי של ציונים."

"נו, אז איך אני יכולה לעזור לך?" כך אמא שלי, לא ממש מבינה למה הוציאו אותה באמצע הבישולים מהבית לבלבל לה ת'מוח.

"תסלחי לי מאוד, גברת בר-אדון, אבל אולי את יכולה לומר לי האם רמי מכין בבית את שיעוריו?"

"וכי מאיפה לי לדעת? בכל פעם שהוא נכנס הביתה אני שואלת אותו אם יש לו שיעורים, ותמיד הוא אומר לי שהיום לא נתנו. אז אולי את יכולה להגיד לי בבקשה, המורה רוח'לה, למה אף פעם את לא נותנת שיעורי בית? זה אחריות, זה? אחר-כך מתפלאים שהילדים מסתובבים כל היום כמו פושטקים ברחובות…"

יצא לה אחלה נאום לאמא שלי. המורה רחל מצמצמת עיניה ומביאה לאמא שלי מבט מרוכז כזה, ששמור לה למקרים חמורים במיוחד.

"גברת בר-אדון, למרות שרמי הוא אחד התלמידים הטובים בכיתה, דבר שכלל אינני מבינה, אני מוכרחה לומר לך שאין יום שהילדים יוצאים מפה ללא שיעורי בית."

אמא שלי, שלא הייתה פראיירית כלל, פלטה איזו קללונת חרישית ביידיש, וקמה בעצבים לכיוון הדלת.

"גברת בר-אדון! בדרך החוצה תיכנסי בבקשה למנהלת, היא ביקשה לשוחח אִתך בדחיפות!" כך רחל, שבשנייה אחת אבד לה כל הביטחון העצמי לאחר ההצגה שאמא שלי הביאה לה.

"המנהלת גלייפר המסמורקקת? אַה פַייג אני אלך למנהלת הזאת! קודם שתמצא את הסוודר שרמי איבד ואחרי זה אני אדבר אִתה. גם כן, לא לפני שהיא תבוא אליי הביתה עם בונבוניירה יפה, לא כזאת שהולכת לבד מהג'וקים, ותבקש סליחה!" סיימה את המשפט בחלקו בכיתה, ואת יתרתו שמעתי כבר כשהייתה בדרכה למדרגות.

"יעקב," כך היא בערב לאבא שלי, "המורה החדשה? רוח'לה צ'פּצ'וּלה? שליימזלית גמורה…"

מאותו יום קובעו לנצח היחסים ביני לבין רחל המחנכת, והחיים זרמו להם בפנאן.

את החופש הגדול בין כיתה ז' לח' העברתי בשעמום אחד גדול. הנמל נסגר לקראת סוף השנה וכל הפעילות שלו הועברה אחר כבוד לנמל אשדוד שזה עתה נפתח. האבות של חברי הילדות שלי מהשכונה, משה אלמצרי וסלומוניקו היווני, נסעו יום-יום בהסעות מאורגנות לנמל החדש, ובמקביל החלו לחפש דירות באשדוד. היה לי ברור שתוך זמן קצר גם סלומוניקו וגם משה אלמצרי יעזבו את השכונה לתמיד. קולות קרקור המנופים השתתקו, המשאיות הצופרות נעלמו, מסעדות הפועלים הרבות ששכנו ברחוב נסגרו אחת אחרי השנייה, ואפילו הזונות הקבועות נעלמו לנו מהנוף ועברו להתפרנס ברחוב אלנבי, צמוד לבית האופרה. כך התמסמס לו החופש הגדול, כשאת רוב הזמן ביליתי בחוף הים, שערי מצהיב וגופי משחים.

היום הראשון ללימודים בכיתה ח' הגיע. המורה רחל, לבושה שמלה חגיגית כאילו שהיא מתגרשת, מתייצבת מול הכיתה כשהיא מחבקת בכתפה ילד נמוך קומה, לבושו מדוגם כמו דוגמן צעיר של אתא, ומבטו עז.

בסנדלים על גשר הירקון מאת רמי בר-אדון, הוצאת רימונים, שנת 2012, 272 עמודים