ביקור בית עם הסופרת שפרה הורן: מחול העקרבים

"שתי פליטות שואה ישישות התגוררו בילדותי במוסך ברחוב כ"ט בנובמבר שבשכונת קטמון הישנה בירושלים. כשהיינו חולפים ליד שער הברזל של חדרן היינו רוגמים אותו באבנים". בשתי שורות מפלחות לב אלה, הניצבות כשער לספרה החדש "מחול העקרבים", מקפלת הסופרת שפרה הורן עולם ומלואו; עולם אבוד שמקבילו הבדיוני עתיד להיפרש בספר כמין אנדרטה לזכרן של אותן ישישות עלומות. 

 

 

שפרה הורן נולדה בתל-אביב וחיה בירושלים. בעבר התגוררה בלונדון, טוקיו, אוקלנד ניו זילנד וסידני אוסטרליה. למדה מקרא, ארכיאולוגיה וקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים. עסקה בכתיבה עיתונאית, בהגשת תכנית טלוויזיה, במסעדנות, בדוברות ובקשרי עיתונות. היא אוהבת בעלי חיים ובייחוד חתולים (ועליהם גם כתבה בספר "חתולים סיפור אהבה", 1998), מקיפה עצמה באנשים טובים ומשתדלת להיטיב.

 

אחד מתחביביה של שפרה היה לצייר. היא זכתה בפרס ראשון לציור מטעם האו"ם, אך הזניחה את התחביב לטובת הכתיבה. בימיה הסטודנטיאליים עבדה כספרנית בקטלוג העברי. לאחר לימודיה הייתה רכזת החינוך העולמית של התאחדות הסטודנטים היהודים, שם עסקה בארגון כנסים וקונגרסים בינלאומיים בנושאים יהודיים-ציוניים ובניהול הקמפיינים למען שחרור יהודי ברה"מ של אז, יהודי אתיופיה וסוריה. פעילותה התמקדה במיוחד בארצות להן לא היו קשרים דיפלומטיים עם ישראל ועל כן עבדה גם מעבר למסך הברזל, בהם ייסדה ארגוני סטודנטים יהודיים. חיה חמש שנים ביפן, שם הייתה מנהלת הקהילה היהודית של טוקיו, עיתונאית מעריב וגלי צה"ל במזרח הרחוק, ולימדה תנ"ך בקולג' לתנ"ך בטוקיו.

 

שפרה הורן זכתה במספר פרסים בהם פרסי זהב ופלטינה לכל ספריה, פרס ויצ"ו ישראל לשנת 1997, פרס בת ים לספרות לשנת 1997, פרס ראש הממשלה לשנת 2005, פרס ברנר לשנת 2006, פרס אדי ויצ"ו איטליה על ספרה "המנון לשמחה" 2006 ופרס ויצ"ו צרפת לשנת 2008.

 

ספריה תורגמו לשפות אנגלית, הולנדית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, סינית, אסטונית, יוונית וטורקית.

 

 

שם: שפרה הורן

סטטוס: נשואה ואם לבן

מגורים: ירושלים

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר מחול העקרבים, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "זיכרונות, ריחות, צבעים, פריחה ובעיקר ממוסיקה קלאסית".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "חמש שנים".

איזה ספרים קראת לאחרונה? "חזרתי בשמחה לקרוא את התגנבות יחידים של יהושע קנז".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "גרסיה מרקס, בייחוד ספריו אהבה בימי כולרה ומאה שנים של בדידות,  וכמו כן סופרים גרמניים ויפניים".

אילו ספרים קראת בילדותך? "את כל ספריו של אריך קסטנר והספר 'מחול העקרבים' אכן מתכתב עם ספריו".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "תנ"ך, את יוליסס של ג'יימס ג'ויס-כי מעולם לא הספקתי לסיים את הספר ואת כל ספרי כדי לקרוא אותם מחדש ולדעת אם היום הייתי כותבת אותם טוב יותר".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "מחול העקרבים הוא הרומן החמישי שלי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "מחול העקרבים, המסופר מפיו של אוריון הרמן, הוא סיפורו של ילד שהתייתם מאביו במלחמת ששת הימים, עוד בטרם נולד, וסיפורן של שתי הנשים שגידלו אותו בנסיבות יוצאות דופן. אוריון, מגולל בישירות את נסיבות חייו כבן לאמא שהיא עצמה ילדה אבודה, כנצר לאב שהוא רוח רפאים וכנכד לסבתא שאיננה סבתא, ומתאר את השתלשלותה של פרשת אהבים שהיא בלתי אפשרית ובלתי נמנעת גם יחד. מחול העקרבים הוא סיפור חייהם של שלושה גיבורים הלכודים בין התשוקה לזכור לבין ההכרח לשכוח, אבל זהו גם מסע צבעוני מאוד שמתחיל בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים, חוזר אחורה אל מלחמת העולם השנייה ושב ונמשך עד ימינו אנו; מסע הלוכד את קולותיה, צבעיה וריחותיה של העיר ואת החותם המרתק של מהגריה, ושותפים לו גם תוכי מדבר, אוטו גלידה שזוכה להסבה מקצועית מפתיעה, עקרבים בשמים ובארץ, ושיח ויסטריה אחד שמאיים להשתלט על כל אלה".

 

מספריה של שפרה הורן

 

פרוזה

ארבע אמהות, ספרית מעריב, 1996

היפה בנשים, הוצאת קשת, 1998

תמרה הולכת על המים, הוצאת עם עובד ספריה לעם, 2002

המנון לשמחה, הוצאת עם עובד ספריה לעם, 2002

מחול העקרבים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012

 

ספרי עיון

חוויה ניו זילנדית, הוצאת עם עובד, 1992

חוויה יפנית, ספרית מעריב, 1992

חתולים סיפור אהבה, הוצאת קשת, 1998

 

ספרי ילדים

אין חיה כזאת, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2001,

גם ביום וגם בלילה, הוצאת עם עובד, 2008

 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כרגע מתאוששת".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לקרוא, לקרוא ולקרוא".

משפט מסכם: "תודה שקראתם עד כה".

 

 

מחול העקרבים מאת שפרה הורן

 

מחול העקרבים הוא סיפור חייהם של שלושה גיבורים הלכודים בין התשוקה לזכור לבין ההכרח לשכוח; גיבורים המשתוקקים לָאמת ובה במידה זקוקים לַשקר. אבל זהו גם מסע צבעוני מאוד שמתחיל בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים ונמשך עד ימינו אנו. מעל לכול, זהו סיפור שמפגיש באופן מצמרר בין התת-אנושי לבין העל-אנושי וטובל את ידיו עמוק בשאלות הקשות של יחסינו עם העבר שלנו כפרטים וכעם.

 

פרולוג

שתי נשים אהבתי בחיי, והיום אינני יכול לשחזר את עיניהן. את ריחן ומגע ידן על עורי אני זוכר היטב, אבל כשאני שב ומתבונן בתמונות מבטן חומק ממבטי.

בלילות הן פוקדות את גופי בכאבי רפאים. מתנשפות בעורפי, מתחננות שאחיה למענן את הזמן שהיה שלנו. קולותיהן מחרישים אותי, מציקים. שוב ושוב הן נשאבות אל קדמת בימת הזיכרונות כשחקניות הדורשות עוד ועוד אהבה.

"אדם יכול לסבול הכול," אמר לי פעם איש חכם אחד, "ובתנאי שיכתוב על כך ספר." אני כותב, גם כדי שלא אשכח. מנסה לשחזר בכתובים את הסיפורים שלנו – שלי ושלהן, הסבוכים זה בזה בקשר גורדי וגם אבחת חרב לא תצליח  לנתקו.

לעתים חש אני  אשמה על שפלשתי בכתובים אל זיכרונותיהן החבויים.  עלי להיאחז באמתלה כי לזיכרון אין קיום אלא אם נחקק בספרוֹת, עמוק בתוך בשר הזרוע, נשמר כאפר בצנצנות שקופות או נכתב בדיו שחורה על גבי דפי ספר. הזיכרונות הצצים ללא סדר או שיטה, כופים עלי את סדר כתיבתם, ולעתים אחרון מקדים ראשון, שהרי המציאות היא רבגונית והזיכרון מפרש אותה  באמצעות   גחמותיו.

על כן, את העובדות המוצקות, אלה הידועות לי ובהן אני בוטח, שיבצתי  בתחילה .  לעתים,  אחזתי בבדיה כבתחליף להיסטוריה החסרה, ולבסוף הוספתי כמה נגיעות קלילות במכחול יפני, דק מן הדק, השזור שערה או שתיים של סוס חבוקות בקנה חזרן, כצייר זן המעטר יצירה בכמה קווקווים וסימנים ואלה מאירים את הנסתר. 

* * * * *

ביום שבו עשיתי דרכי אליה הירהרתי בה באהבה. ליד מוזיאון ישראל, כשהחלפתי מהלומות מילוליות עם נהג שניסה לעקוף את מכוניתי, התנחמתי בה ובסעודה המצפה לי אצלה.

על המושב לצדי סִפרהּ של הלן קלר בשפה הגרמנית, "כיצד הייתי לסוציאליסטית", שביקשה שאשאיל למענה בספריה הלאומית. לאחר הארוחה, חשבתי, נוכל לשוחח  על "הקץ לנשק" של המינגווי, שכבר קראה.  שמחתי בעניין שגילתה ב"ספרים שרופים", כך כינתה את עיסוקה החדש, ונזכרתי ששוב שכחתי לקנות לה כרטיסיות למלאכת המיון.

 עייף ורעב הגעתי לקטמון הישנה, השכונה שלה, שפעם, מזמן, לפני שנולדתי, נשמעה בה המולת מלחמה, וקרב יריות התחולל, וחיילים התהלכו ובתים נבזזו ואנשים נעקרו, ואחרים הגיעו והתיישבו בבתי הפאר שאבניהם הצטלקו מרסיסי פגזים.

השתחלתי אל מקום החניה הצר שכמו נשמר למעני, מרחק כמה בתים מחדרה. צינה נעימה ליטפה אותי, וכשדמותה לנגד עיני קטפתי למענה מגדר חיה שנקרתה בדרכי פרח שעונית ענק ומבושם שעמד בשיא פריחתו קצרת הימים. בהרגל שהתקבע בי בשנות ילדותי נשאתי עיני אל קומה שלוש של הבניין הסמוך לשלה – החדר של גולן היה חשוך, כמו תמיד. וכמו תמיד  תקף אותי געגוע צורב.   

עוד במישורת הכניסה לחדרה הבחנתי שמשהו אינו  כשורה. חתול-סף תורן לא עמד על משמרתו, ושלא כרגיל היה שער הברזל,  המחוטט מאבנים שהוטחו בו, מוגף בפני, ורק חריץ האור שניגר תחתיו  האיר את מדרך רגלי. נקשתי עליו. מבפנים עלו צרחות סופרן שהידהדו כמענה לנקישותי והקריאה "יבוא" בקול מעושן במבטא גרמני, שנשמעה לי תמיד כ"יבול".

פתחתי את השער במפתח שהיה שמור אצלי ונכנסתי לחדרה. היא לא היתה בבית. התפלאתי שיצאה, שהרי בשבוע האחרון לא חשה בטוב וחששה לצאת לרחוב בגפה.. שרה קידמה את פני בקרקור נרגש, קירקשה בפנכת האוכל, דידתה על המוט ופשקה את נוצות הקדקוד הצהובות שלה כפורשת מניפה. . הנחתי את הספר שהבאתי איתי על שולחן המטבח, לצד "הקץ לנשק" שביקשה שאחזיר לספרייה, ופניתי אל הציפור הנבערת: "איפה אוּמי?" הציפור התפיחה נוצות בחשיבות עצמית, פערה מקור כמפהקת משעמום וחרצה לשון שחורה. השתרעתי על המיטה שלה מוללתי את פרח השעונית ופרקתי לו את הצורה כשם  שהייתי עושה בילדותי. קודם פרמתי את עלי הכותרת הלבנים, תלשתי את זירי  העטרה הסגולים, את עלי הגביע ואת הצלקות, ואחר כך ליקקתי את הצוף שהפריש ונזכרתי כיצד כינתה את הפרח בשם "כוכב אימא של אלוהים", ואיך התווכחתי איתה ואמרתי שלאלוהים אין אימא, וכששיתפה אותי בסוד "שפת הפרחים" אמרה על פרח  השעונית שהוא מבטא רוחניות.

ציפיתי לה עד שהחדר האפיל ופתחתי שוב את הדלת. כמה דקות עוד עמדתי על הסף והתבוננתי בחשכה, אבל צלליתה טרם הסתמנה ברחוב. בלב כבד יצאתי, הסעתי את השער על צירו ונעלתי אותו אחרי. בדרכי חזרה לחדרי שברחוב צפת בנחלאות הירהרתי שמא עלי להתקשר למשטרה ולדווח על היעדרה, אך מיד הנסתי מפני את הרעיון. וכי מה אשיב לשאלה כמה ימים היא נעדרת? שהרי עוד היום בצהריים שוחחתי איתה וסיימנו כתמיד את שיחתנו בכך שניפגש אצלה בחדר המוסך בשעה הקבועה, שש בערב, שבה היתה ממתינה לי כשארוחת הערב מעלה אדים על הכיריים.

העלטה כבר גלשה מעבר לשלולית האור של פנס הרחוב ואצבעותי פישפשו במעמקי תיקי הגדוש ספרים אחר מפתח הדלת שלי. חדרי קידם אותי ריק וצונן – רק יום קודם לכן ארזה נירית, חברתי האחרונה,  את מעט חפציה שהיו בביתי ונפרדה ממני בתואנה שאינה מוכנה לבזבז את חייה על גבר שאיננו מסוגל להתחייב. בנמיכות רוח הרהרתי בארוחה התפלה שאתקין ואוכל בגפי ובספר שאקרא עד שאשמע ממנה.

באפלה, מעברו האחר של החדר, קרצה לי עין הציקלופ של המשיבון והטילה סביבה בהרות אזהרה אדמדמות. גיששתי דרכי, כושל על ערמת ספרים ומקלל כשברכי נחבטה מזווית הספה. כמה הודעות בהולות נקלטו שם, הצטברו זו על גבי זו ונשמעו דחופות יותר ויותר. כולן נמסרו מאחד בשם "ג'ינג'י קעקועים" מרחוב המלך אגריפס, ששב והפציר בי להתקשר אליו בדחיפות, הכתיב לי מספר טלפון ואיים שאם לא אחזיר לו צלצול, ומיד, ינעל את הדלת ו"היא תיאלץ לבלות שם לבד עד הבוקר". בהודעה האחרונה כבר נשמע הייאוש גואה בקולו שהצטווח, "אם לא תחזיר לי טלפון תוך רבע שעה אני מתקשר למשטרה, ואני ממש, אבל ממש, לא רוצה איתם עניינים."

הדלקתי בבהילות את האור, התיישבתי על הספה וחייגתי. כבר בצלצול הראשון הורמה השפופרת ובקול נכאים נשאלתי אם אני מכיר איזה זקנה אחת עם שיער לבן. כשדאגה מצמיתה בלבי השבתי שירושלים משופעת בזקנות שכאלה, והוא  היסס רגע ואמר שלזקנה הזאת יש קעקוע על היד והיא גם הזכירה את שמי, ו"אל תשאל כמה שעות ניסיתי עד שמצאתי את הטלפון שלך, כבר כמעט התקשרתי למשטרה, ולמגן דוד, וברוך השם שהצלחתי למצוא אותך, ואני בעצמי לא מבין איך," והוסיף כי אני מוזמן לאסוף אותה מהסטודיו שלו, כבר שעות היא יושבת אצלו, מסרבת להתפנות ומבריחה לקוחות.

במהירות חזרתי לרכב שמנועו היה עדיין חם ונהגתי את המרחק הקצר מביתי לכתובת שהכתיב לי, "ממש ברחוב אגריפס, ממש בכניסה לשוק מחנה יהודה, דלת ליד החנות 'ברכת כוהנים' לתשמישי קדושה."

חניתי בכניסה לסטיקיית סימה "בשר ומעורב ירושלמי" ונחירי, שהתרחבו  מניחוחות הבשרים הנצלים על האש שפרצו ברוחב לב מארובות המזללות, הזכירו לי כי מאז שעות הבוקר המוקדמות לא בא דבר מאכל אל פי. טיפסתי במעלה הרחוב ופילסתי דרכי בינות לארגזי קרטון ריקים, אבטיחים מבוקעים שהגירו דמים על המדרכה, חתולים רזים בעיצומה של קטטה אלימה על מעי תרנגול ומלקטי השכחה והפאה שנברו בערמות רקבובית תוססת שהושלכה כלאחר יד בצד צפרדעי הזבל. בעלי הדוכנים כבר הסיטו בקול רעש גדול את תריסי הגלילה, נעלו את תיבות מרכולתם ולא נתנו דעתם עלי.

"ג'ינג'י קעקועים ופירסינג באחריות" זימזמו אותיות ניאון משוננות כתיל מעל דלת פלדה אפורה שנדחקה בחוסר חשק בין "מסעדת הפתילייה" לבין תשמישי קדושה "ברכת כוהנים". אחזתי בידית הדלת וחשתי בכאב צורב, כמין ראקציה כימית התחוללה בין ידית המתכת לכף ידי. צחנת זיעה ההבילה מקרבי כוך קטן,  וכבמכת ברק, נצרבה בזיכרוני בבואתה המשוכפלת עשרות פעמים במראות הרבות שהתנוצצו בחדר: על כיסא הבר הגבוה בקיטון המחניק היא ישבה זקופה  בינות לדרקונים ירקרקים, לבבות מפולחי חצים, ונשים כבדות שדיים שנעצו בגבה מבטים מושחרים. זרקור מיטת ניתוחים מאולתרת צלף עליה את אורו, וזה נקרש בהילת קדושים בשיער שהתפרע סביב ראשה.

עוד בטרם הספקתי לברך אותה כבר זינק לקראתי מעבר למחיצת הווילון. שער ראשו המקורזל היה כהה דווקא, ומעל עיניו, התקמרו גבות דקיקות ומעוצבות כמו עברו מריטה הגונה. מרכולתו המצוירת נחשפה מבעד לחרירי גופיית הרשת שלבש: נשים נוגות סבר ומרופטות שדיים, קיפצו על שרידי שריריו והצטנעו בשיער המקליש שצימח בגדודיות על חזהו. בזווית הפה לעס גדם גפרור שקופד ראשו. עיניו הביטו בי במבט מוזר, שרק לאחר מעשה הצלחתי לשייך לעובדה שסבל מפזילה קשה.

באצבעו המורה הצביע בשתיקה קודרת על האישה שאהבתי. יוהאנה. רק אז הבחנתי בזרועה החשופה עד המרפק המונחת על הדלפק.

התחמקתי מעיניו שנתיבן עקלתוני, מיקמתי מבט בקצה אפו, הודיתי לו בקצרה על שטרח וחיפש אותי ולא התקשר למשטרה, והוא לא שלף את הגפרור מפיו כשלחש, "היא רוצה שאקעקע לה מחדש את המספר  שלה מהמחנות."

יוהאנה נשאה את ראשה אלינו ומיד חזר מבטה והתמקד בזרועה. "בטח שלא הסכמתי," התהדר, "אני לא עושה דברים כאלה, זה חולני, ובמיוחד זה מסוכן לזקנים. אתה יודע, זיהומים וכאלה . אבל היא צעקה עלי, לא רצתה לעזוב והבהילה לי לקוחות."

 טיפות  התעבו על פלדת עיניה וטישטשו את מבטה,  כמי שאינה מסוגלת  לשייך את פרצופי לאדם המוכר לה. קרבתי אליה, בחנתי את זרועה הנבולה. המספר שנחקק עליה דהה והעלה ירוקת. גוללתי מטה את שרוול השמלה, הצנעתי את חרפת הקעקוע וניסיתי לשלב את זרועי בזרועה. אבל היא משכה את ידה ממני ושבה והטיחה אותה בדלפק.

"סבתא שלך?"

לא השבתי. וכי כיצד אסביר מהי יוהאנה בשבילי?

פניתי אליה בעדינות. "נלך הביתה?"

והיא מיצמצה בעיניה כתוהה, ורק לאחר הפצרות נוספות, שלי ושלו, התרצתה. תמכתי בה והובלתי אותה החוצה, ומשם כשלנו יחד על משטח המדרכה המלא מהמורות, הרחק מהחתולים החומסים בשיניהם זה את בלעו של זה.

 

כשהגענו למכונית כבר החל הסתיו לשפוך עלינו את זעפו הצונן. הפעלתי את החימום והבל כיסה את השמשה הקדמית בדוק ערפילי. נסעתי היישר אל חדר המוסך שלה, וכשעמדה איתי על המישורת הרחבה, ידה אוחזת בלבה ונשימתה מאומצת, ניעורה בי עצבות — כל חברי כבר נשואים ומגדלים ילדים, ואילו אני נאלץ לטפל בה ומסתפק בבנות זוג אקראיות.

מתוך הבית נשמעו צרחות וחבטות כנפיים, ושלא כהרגלה לא נתנה את דעתה אל עדר החתולים שמיהר להקיף את קרסוליה ביללות חנף מתחסדות. הסרתי את המנעול הכבד מעל הדלת ובאנחת מתכת צורמנית החליקה הכנף על מסילתה. שרה זקפה ציצת ראש מגונדרת, ציחקקה כילדה וייללה כחתול, ומיד טמנה את מקורה בין נוצותיה, מפשפשת אחר טפילים נעלמים מעין וזורה סביבה אבקת תוכים לבנבנה. דיגדגתי את קודקודה והיא חרצה לשון בשרנית, לכדה את אצבעי במקורה המעוקל, ומיד חזרה בה מכוונתה הזדונית והניחה לי. על אצבעי שניצלה דבקו פתותי צבע שמן ירוק שתחרת חלודה עיטרה אותם מצדם האחד. חיככתי את ידי והבטחתי, "בשבת אבוא לצבוע את הדלת."

מכווצת כמטפחת הכותנה שלה, שהתקמטה עכשיו בין ידיה, ישבה יוהאנה בקיטון המטבח והביטה בי בשתיקה שעה שחיממתי את ארוחת הערב שכבר הכינה. בשתיקה גם אכלנו, וכשעזרתי לה לעלות על יצועה עדיין לא שוחחתי עמה על המעשה. הגשתי לה כדור שינה וכוס מים והמתנתי בצד מיטתה. כששמעתי את נשימתה נרגעת ונחירות רכות עלו מפיה הפעור למחצה יצאתי משם וגררתי אחרי את דלת הברזל. רק עכשיו הבחנתי במצב העציצים ברחבה שלה: עשבים רעים עלו בהם והצמחים שטיפחה באהבה קמלו וכמשו.

למחרת, כשביקרתי אותה בשעה הקבועה שלנו, היה נדמה ששבה לעשתונותיה. ארוחת הערב היתה מוכנה, וכמו לא היו הדברים מעולם שאלה ליומי בספרייה הלאומית ושוחחה איתי במתינות על הספרים שכבר קראה מתוך רשימת הספרים שביקשה שאביא לה, כולם ספרים שעותקים מהם הובערו במדורות גרמניה הנאצית.

"אומי, למה הלכת לשם?" שאלתי כשעמדנו זה לצד זה, היא שוטפת את הכלים ואני מנגב אותם.

מענה קרקוש צלחות עלה מהכיור.

"למה רצית לעשות את זה?"

"מה?" היתממה.

"לקעקע שוב את המספר שלך."

היא היססה מעט לפני שהשיבה בקול הקונטראלטו המעושן שלה, "שכו־לם יוֹדוּ אני שמה הלכתי כבר. אף אחד לא ישימו אותי שמה עודַ'פּם."

"איפה שמה?"

"מחנה."

"מי רוצה לשים אותך במחנה?" הזדעקתי.

"אתה —" ואצבעה כוונה אלי. יופייה קרן גם מזקנתה. יופי מיותר — ידיה המנוקדות כתמי כבד, גווה הנכפף מכוח הכבידה, עצמותיה המבקעות את העור הלבן היבש, שערותיה שהידלדלו. ועדיין היתה בעיני פאר היצירה, ויכולתי לראות בה את יוהאנה של פעם, של ילדותי, זו שהיתה ניצבת מרחוק, כורעת ברך, פורשת זרועותיה, ואני רץ רץ רץ עד שמחמת המהירות נחבט בה ומתכרבל בחיקה.

כחודש לפני האירוע בכוך הקעקועים התייעצתי עם ד"ר גליק, הרופא הגריאטרי, שטען כי הגיעה השעה לשכן אותה בדיור מוגן. הוא חושש שהבחין אצלה בסימני שיטיון, אמר לי, וכי בקרוב מאוד תחל הידרדרות נוספת במצבה.

בעצתו אמרתי לה שהגיע הזמן לעבור מחדרה לדירה נוחה יותר.

"לאן אני הולך?" נבהלה.

תיארתי באוזניה בניין חדש ברחביה, השכונה שתמיד ביקשה לדור בה, כי יש בה "קולטוּר" ומתגוררים בה אנשים הדוברים את שפתה, רבים מהם מלומדים ומפורסמים. "מצאתי לך דירה טובה," אמרתי, והוספתי שכבר קבעתי פגישה למחר: היא תוכל לראות את המקום בעצמה ולהחליט. ונזכרתי איך הבטחתי לה בילדותי: "פעם, כשאהיה גדול ועשיר, אקנה לך בית עם הרבה חדרים ואמבטיה ברחביה."

כרכוב המבנה התנאה בכותרת "מגדל הכסף", וכשפסענו לעבר הסף נפערה לפנינו בצרימה דלת זכוכית עבה. לצדי, על השטיחים המפוארים שכמו נפרשו לכבודה, פסעה יוהאנה בשמלתה האפורה החגיגית ושֹערה המגולגל בפקעת צדקנית הדוק על עורפה כאגרוף לבקן.

בעיני פלדה קרות כמלקחי מיילדת סקרה בזלזול את רבקה, אם הבית, שדווקא התחבבה עלי מיד בשל פרצופה העגול והצח וארשת טוּב הלב שהיתה נסוכה עליו. רבקה ביקשה שנתלווה אליה לסיור "ברחבי הממלכה", ובעודנו פוסעים בצייתנות בעקבות ישבנה המקפץ התייצבו משני צדי המסדרונות הארוכים, במקרה או שלא, כבמין משמר כבוד, דיירות שכמעט כולן הגיעו מ"שם". "הן דוברות גרמנית, קוראות ספרות, מצטטות את היינה וגתה ושילר ומשחקות ברידג'," אמרה עליהן רבקה, אבל לי נדמָה כי נשים אלה דווקא חידדו אצל יוהאנה את רגשות היוהרה והבדלנות. מה לה ולהן? מה לה ולמקום הזה? הלוא עד לפני שנתיים עוד הזמינו אותה ליילד תינוקות באופן פרטי.

רבקה הצביעה בגאווה על רשימת ההרצאות והטיולים התלויה על הלוח, ומשם הובילה אותנו למסעדה שמגישים בה שלוש ארוחות חמות ביום, לחדר ההרצאות ולחדרי חוגי היצירה. אחר כך הראתה לנו את הג'קוזי ואת "חדר היופי", שבו ספרית צעירה, מעלה גירת מסטיק, עסקה בעיצוב מגדלון תסרוקת במוך לבנבן של ישישה שקרקפתה נחשפה בקלונה הוורוד־תינוקי.

שיִש, סידורי פרחים, שטיחים מקיר לקיר, ברכת שחייה, חדרים עם נוף לכנסת ולמוזיאון, תמונות שמן — גן עדן הדוניסטי לקשישים, האחרון עלי אדמות, כך נדמָה לי המקום הזה.

במשרד הקבלה התמוטטה יוהאנה אל מעמקי הכורסה והשמיעה שריקות חורקניות. היא מוללה את מטפחתה, פרשה אותה על ברכיה כבוחנת את פרחיה הרקומים, יישרה את קמטיה וגילגלה אותה לנחש פרחוני דקיק. אחר כך פישפשה בתיקה ושלפה מתוכו קופסת סיגריות — אבל רבקה עצרה בעדה בעדינות והסבירה, "אצלנו בשטחים הציבוריים אסור לעשן." בשאט נפש השליכה יוהאנה את הקופסה לתיקה הפעור ובלי להעיף בי עוד מבט דרשה, "הביתה."

כשיצאנו משם כבר נסמכה עלי והילוכה כבד, כמו התנקזה כל זקנתה ברגליה, ובנסיעה חזרה סירבה לנהל איתי שיחה והפנתה אלי פקעת שיער קפוצה, עיניה לכודות בחלון.

רק כשנכנסנו לביתה הפרה את השתיקה. "קפה?" שאלה, ובלי להמתין לתשובה קירטעה למטבחון הזעיר וחזרה משם כעבור כמה דקות נושאת טס קטן ועליו שני ספלי רוזנטל דקיקים, מוזהבי שפה, מהסט החגיגי שלה, וצלוחית גדושה עוגיות חמאה. בזהירות הניחה את הטס על קצה השולחן, ובזרוע ימין הדיחה ממקומו את האגרטל ובו צרור כלניות שגבעוליהן נדחקו ונדחסו במים המעופשים ופרצופיהן המעוכים לעיסה הביטו בה בהמון עיני קטיפה כהות. תפזורת אבקנים שחורה ציירה על השולחן עיגול מדויק שהיקפו כשל בסיס האגרטל, אבל שלא כדרכה לא הזדרזה להביא את "השמרטוּ", ובמקום זאת שבה והרימה את הטס על ספליו המצטלצלים והניחה אותו בחבטה על הכתם.

היא לא מבינה איך יכולתי לקחת אותה ל"מחנה זקנים", מילמלה בעלבון, שהרי היא יכולה להמשיך לעבוד על אף שמונים שנותיה, ועוד אמרה כי די היה לה מחנה ריכוז אחד בחייה ולמקום הזה לא תשוב, גם לא בעגלת נכים. וחוץ מזה, מה יהיה על שרה ועל חתוליה?

כששבתי והעליתי באוזניה את ההצעה ימים ספורים לאחר האירוע אצל "ג'ינג'י קעקועים", הביטה בי בחוסר אונים והכריזה כי תעבור ל"מחנה זקנים" לניסיון בלבד, ובתנאי ששרה תתלווה אליה ושאמצא בתים טובים לכל חתוליה.

כבר למחרת בבוקר התקשרתי לרבקה, אם הבית, ששמחה לשמוע את קולי והכריזה בחדווה כי דייר מהקומה התשיעית נפטר והדירה שמורה ליוהאנה.

"קומה תשיעית?" נחרדתי, "אין לכם חדר בקומה נמוכה יותר?"

"מצטערת, זה מה שיש לי להציע. האם הגברת סובלת מפחד גבהים?"

לא שיתפתי אותה בעובדה שהבעיה היא שלי; שפחד שרכשתי
אי שם בילדותי מונע ממני להיכנס למעליות — חדרונים זעירים ומחניקים המרחפים באוויר על קורי סתר דקיקים שבכל רגע עלולים להינתק.

עוד באותו שבוע נשאו שני סבלים על גבם את תכולת חייה שפורקה לגורמים: מיטת ברזל, ארון אחד, שטיח אחד, ארונית ויטרינה, שולחן מטבח, כלי מטבח, שני כיסאות, ספרים, אגרטל בדולח, נוצת טווס אחת, צנצנת אפר אחת, שתי מזוודות בגדים, שרה בכלובה וסרוויס הרוזנטל, עטוף ומוגן בשכבות נייר עיתון.

את החתולים שלה — ליתר דיוק, ארבעה מהם שהצלחתי לתפוס, ובהם חתול־סף — דחסתי למנשא כלבים ושילחתי לדרכם החדשה לצד חנותו של הקצב במושבה הגרמנית העשירה והמיוחסת. הרגעתי את מצפוני בכך שהוא עצמו אוהב חתולים ובטח יפריש גם לאלה מפרי עמלו.

אחר כך חזרתי לבית האבות וטיפסתי ברגל את תשע הקומות. כשהגעתי לחדרה החדש, מתנשף ומזיע, זרועותי שרוטות ממרדפי חתולים ומצב רוחי שפוף בשל הבדותות שנאלצתי לספר לה על חתוליה, כבר ניצבה כבעלת בית בדירתה והשגיחה בעיני נץ על הסבלים שפרקו את חפציה. בקולה התקיף הורתה להם להניח את הרהיטים בסדר שהכתיבה, והם הביטו בה ביראת כבוד ועשו כמצוותה. נדמָה כי התאמצה באופן מכמיר לב לארגן את חייה החדשים בסדר המוכר לה מחדרה הישן, וכשביקשתי לסייע שיתקו אותי עיניה בחִצֵי אשמה. הפכתי את גבי אליה, פני אל החלון המלא שמים, הידקתי את מצחי לשמשה הקרה והשקפתי מטה. מכוניות צעצוע החליקו על הכביש, וראשיהם הזעירים של העוברים והשבים נעו בשוליו. סחרחורת אחזה בי ונשאבתי מטה, לרחוב, מבטי מתערפל ומתרסק תשע קומות תחתי, במישורת המרוצפת שלפני הכניסה. כשנסוגותי משם הבחנתי בכתם שמנוני שהסתמן על השמשה בשל מצחי. נשאתי מבט למרחוק, אל המרבד המחורץ שתי וערב של סמטאות צרות וגגות רעפים של שכונת נחלאות. מעודד ממראה הסביבה המוכרת בישרתי לה כי מחלון חדרה שבקומה התשיעית תוכל להשקיף על גג הבית שלי. אבל כשהביטה בחלון הרחב נראה שהמראה לא נשא חן בעיניה, ומיד רטנה שהוא מלוכלך, נטלה פיסת עיתון, מאלה שעטפו את חפציה השבירים, ומיהרה ללטש את הזגוגית.

כבר למחרת אחר הצהריים התנפצה על השמשה הציפור הראשונה והותירה אחריה למזכרת פלומה אוורירית סמוקה. פחד תפח בחדר, וידעתי כי קורבן הציפור לא התקבל. עוד ערב חלף — ובסיומו, בהתנצלות מתנשפת, ביקשה רבקה שאגיע להתייעצות דחופה בעקבות האירועים החריגים, ואף הצביעה על האשם. שרה. "היא משמיעה להן קולות והציפורים מתפתות להיכנס בתוך הזכוכית. דבר כזה עוד לא קרה לנו אף פעם." ולא ידעה כי התעתוע טמון בשמשה המבהיקה בניקיונה, המשקפת את השמש ומצפה בסבלנות עיקשת לקורבן הבא; וכי עד שתעזוב יוהאנה את המקום באלונקת מתים יתנגחו על שמשת חדרה עוד אי אילו בעלי כנף, מאלה הטסים בענן שחור כבד במסלולם הקבוע בדרכם ללון על עץ החרוב הענקי ברחוב קינג ג'ורג'.

"אתה תהרוג אותי," אמרה לי יוהאנה אחרי תקרית הציפור הראשונה, ממש כפי שהיתה אומרת, ספק בצחוק ספק ברצינות, כשהיתה מועכת אותי אל בין שדיה הכבדים, מפרידה אותם זה מזה באמצעות ראשי. "אתה תהרוג אותי," היתה נוזפת בי בשנות ילדותי המוקדמות כשהייתי שב מיוזע בתום משחק סטנגה פרוע ברחוב. "אתה תהרוג אותי," גערה בי בעצב כשתעודת בית הספר שלי לא ענתה על ציפיותיה. "אתה תהרוג אותי," הטיחה בחימה לא אופיינית לה כשנערה שהצגתי בפניה לא הניחה את דעתה.

"אתה תהרוג אותי," רטנה אז, וטרם ידעה עד כמה צדקה.

©

יש לקצץ בזיכרונות האושר, שהרי דווקא הם עלולים להוות מקור לעצב ולהעצים את הכאב. אבל אינני יכול להתאפק. אני חייב לתאר את הימים שבהם עשיתי דרכי אלייך בחזרה מהספרייה הלאומית בעודי מהרהר בך.

כשאנו באים בין אנשים אני משתמש בשמך הרשמי, כריסטינה־אנה, הלקוח משמות סבותייך, אבל בבית אני מתעקש לכנותך "די באשערטע", המיועדת, גורלי שלי, ואת תמיד מצחקקת, כשומעת אותו לראשונה, וקוראת במתיקות בשמי, "אוריון," ואני מזהה בו את נעימת קולה של יוהאנה, "אורי־און."

פאלאדה, רכבי הקשיש, מפלס דרכו בכבישים הצפופים, יודע על־פה את המסלול כסוס הדוהר אל אורוותו. כשהצגתי אותו לפנייך צחקת ולא הבנתי מה מצחיק אותך. שמו? חזותו המשונה על כנפיו החבוטות וצבעו הוורוד? עברו המפוקפק כאוטו גלידה? אולי תפקידו העכשווי כנושא ספרים? ואת חזרת ושנית את השם "פאלאדה", ובקול נחנק הוספת, "מתאים לאוטו שיכול לשיר," ואני שֹשֹתי על דברייך. שוב נמצא לנו מכנה משותף. גם את הכרת את פאלאדה, הסוס המדבר.

על כן הוספתי לך כינוי חדש, "נערת האווזים".

בילדותי הייתי בטוח שסוסים יכולים לדבר. את אמונתי חיזקה האגדה של האחים גרים שסיפרה לי יוהאנה, ובה כיכב פאלאדה, סוסהּ המדבר של הנסיכה שהיתה לרועת אווזים. החרה החזיק אחריו הסוס נֶגרוֹ קָבָּלוֹ מ"שלושים וחמישה במאי", שפנה סתם כך ברחוב אל הדוד סבוני ואחיינו דני וביקש מהם חתיכת סוכר. חיזוק אחרון וסופי קיבלתי מהספר "שחור ונאוה", אוטוביוגרפיה סוסית ובה מתאר סוס שחור, בגוף ראשון, את הקורות אותו. דפי הספר העצוב הזה הוכתמו בדמעותי.

אימא שלי אהבה לתאר באוזני כיצד התאמצתי לדובב את הסוס הישיש והמצולק של מנשה, מוכר הנפט, וכשזה היה מרכין ראש הייתי מתבונן בהערצה בשיניו המוארכות הצהובות ובלסתותיו מכוסות הקצף שלעסו את רסן הברזל שפילח אותן. או אז הייתי מקרב את אוזני לשפתיו הבשרניות, שצימחו שיער נוקשה סמור ונעו מצד לצד בתנועות דיבור, והייתי מוכן להישבע שהוא לואט באוזני סודות ומתלונן על מנשה המכה אותו בשוט.

"רק אני יכול להבין אותו," אמרתי אז לאימא שלי, והיא שאלה, "באיזה שפה הוא מדבר איתך? בסוסית?" והשבתי, "הוא מדבר איתי ודי," והיא נדה ראשה בהסכמה אילמת, ואולי בחוסר אונים דווקא, לנוכח הילד המוזר שהייתי. וכשסיפרתי על הסוס הזה ליוהאנה היא אמרה שרק באגדות סוסים יכולים לדבר, וכי שם הם יכולים אפילו לעוף, אבל אם שמעתי אותו מדבר ייתכן שאני הילד היחיד בעולם שיכול להבין את שפת הסוסים.

אני מחנה את פאלאדה בכניסה לבית, ובשומת מתוקה שריח ריקבון דק מן הדק נסוך בה מקדמת את פני. הוויסטריה היפנית שלי עומדת בסוף פריחתה קצרת הימים. אשכולותיה מפגינים את כל שלבי הקיום: לבלוב, פריחה וכִימָשון. כאלפי פרפרים סגולים, כרוכים זה בזה, נתלים אשכולות הפרחים מעל ראשי, מצלים על המפתן וממטירים עלי פתותי גשם סגול שיבש.

אני מנער את שערי ואת בגדי על שטיחון הכניסה, פוער לרווחה את הדלת, קורא אלייך, חולץ את נעלי מתוך הֶרגל שהטמיעה בי יוהאנה בילדותי וממהר לשירותים. באנחת רווחה אני פורם את רוכסן מכנסי, ושני פרחים סגולים ממוקמקים נושרים מעלי היישר אל לוע האסלה. זרם השתן שלי מפכפך על הפרחים המסרבים לשקוע. אני מתבונן בהם צפים על פני המים העכורים ונזכר בהטפותיה של יוהאנה כשהיתה מבחינה בגוון כהה בשתן שלי: "ילד צוריך שותה כל זמן."

שירתך מקיצה אותי מהרהורי ובצלילי קולך אני טועם את אושרנו. את במטבח, טורחת על הכנת ארוחת הערב ושרה אריה מתוך אופרה שאיננה מוכרת לי. "כששרים האוכל יוצא יותר טעים," את אומרת.

בלילה אני מלטף את משי עירומך. "אם לא הייתי קונה את הבית הזה לא היינו כאן, יחד, על המיטה הזאת," אני אומר את המובן מאליו, את הידוע לך זה מכבר — הלוא מצאתי אותך עם בוא האביב על מפתן דלתי — ומוסיף כי אינני יודע לאן היו מוליכים אותי חיי לולא הזדרזתי לקנות את הבית הזה בכספי הירושה שהותירה לי יוהאנה אחרי לכתה.

ברגעי חסד כאלה את מפרה את ההסכם שבשתיקה ומבקשת שאספר לך עליה.

"החלטנו שלא מדברים על העבר," אני מתחמק, ויודע כי ברגע שאֶפְתַח יחל הסחף ואיאלץ לספר לך הכול. גם את מה שהשתדלתי לשכוח. והלוואי ויכולתי להתפשט מולך עירום ועריה. אבל את עדיין אינך מוכנה, וגם אני לא. על כן אני נזהר בדברי, חושש מן הארעיות של נוכחותך.

"איך מספרים סיפור חיים?" אני נאנח בדרמתיות, ומתלבט ממה וממי עלי להתחיל. מיוהאנה? מאימא שלי? מאבא שלי? האם לספר את סיפורִי בצבעי יסוד עזים או לדללו במים לצבעים מפויסים? ואולי מוטב, כמו בסרט ישן, בשחור־לבן. ובכלל, איך אספר כך שלא תשתעממי, תחוסי עלי, אולי תתחרטי על אהבתך לי? ואיך אדע שהסיפור מסופר כיאות? אולי אצרף לו נימה משעשעת, קורטוב ציניות, מוסר השכל, חרטות, לבטים. והאם אפשר בכלל לבנות סיפור חיים שלם בלי ידיעה בסיסית על הורינו ועל עברם?

ומה עם חירות המספר? האם מותר להתגמש? לכופף במעט את האמת? האם ברגישותך תבחיני בזיוף?

מחשבותי נודדות ואני מתפלש בזיכרון המתים, במעשה הנורא שביצעתי, משחזר אותו בגרסאות שונות לפרטי פרטים ועוסק במה היה קורה אילו.

את שבה ומפצירה בי, מרחיקה אותי מהרהורי המוות. אינני יכול לעמוד בפנייך, ואני מחליט שאזגזג דרכי בסיפור כמו במחול עקרבים: אתעתע בזמנים. פעם אדהיר אותו לפנים, פעם לאחור, פעם ימינה, פעם שמאלה. את, בתבונתך, תחברי את המקטעים לסיפור שלם, וגם תדעי לקרוא בין השורות.

אני מתחיל במובן מאליו, בבית הזה שבו נפגשנו. מכאן דבר יוביל לדבר.

 

©

כחודש לאחר מותה של יוהאנה חיפשתי לי בית. קומה נמוכה, ביקשתי מהמתווכים. רצוי אפילו צמוד־קרקע.

עשיתי דרכי בסמטה צרה ותלולה מנומרת אור וצל. מעת לעת הסטתי מִפָּנַי מפלי יערה ריחנית וזמורות שעונית שצימחו פרא. נביחות קצובות של כלב בלתי נראה בישרו לשכונה ולעולם כולו על התקדמות צעדי. מתנשף ממאמץ הגעתי עד קצה סמטת הלילך, שם חיכה לי שלמה המתווך. על אף מראהו העלוב של בית הסוכנות הדו־משפחתי, מאלה שנבנו בחופזה וברשלנות בשנות החמישים לפליטים רצוצים בגופם ובנפשם שהגיעו בהמוניהם לארץ הצעירה, עמדתי מוקסם כשוטה מול מלכודת מרהיבה. ריחם המשכר של האשכולות הסגולים, שחברו זה לזה באלפיהם ונתלו בכבדות על קירות הבית, הוליך אותי שולל, ויופיים סימא את עיני. כאיפור כבד על פני אישה בלה מזוקן טייחו הפרחים בעורמה את הנגעים שצילקו את הקירות החיצוניים, במקומות שמהם נשרו האבנים המנוסרות שדבקו בטיח רק לזמן קצוב. השמעתי קריאת התפעלות, ושלמה העלה חיוך סוסי על פניו חסרי ההומור ואמר, "יפה, נכון?" שאלתי לשמו של השיח המטפס, והוא משך בכתפיו כאומר, מה־אני־יודע. לילך, שיכנעתי עצמי. זה חייב להיות הלילך שאל פריחתו וריחו המתקתק כמהה יוהאנה כל ימי חייה כאן. "אין מקריות בעולמנו," הידהדו באוזני המילים שחזרה ושנתה לי אימא שלי, ובדמיוני אף שמעתי אותה אומרת: "כל חייה ביקשה לילך, והרי לך שניים — גם סמטה וגם שיח."

כמכה על ברזל חם הכריז שלמה שגם חציו האחר של הבית מיועד למכירה, ואם אקנה גם אותו אוכל לבנות לי "וילה מרווחת מהממת", ובימבם לעצמו, "אישה נאה דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם." כעת הזדרז ושלף מכיסו צרור מפתחות אימתני ומקרקש, וכפורץ לבית לא לו הגניב סביבו מבטים חשדניים ובניסוי ותעייה קצרי רוח חיפש מפתח הולם לחור המנעול. אמרתי שהצרור הזה מזכיר מפתחות של סוהר, והוא העניק לי חיוך חמצמץ — המנעול הסורר התמסר סוף־סוף למפתח הרביעי ובתלונה סבה הדלת על צירה.

בתערובת של עונג וחשש פסעתי אל הפיתיון האפלולי של תחושה־מוקדמת; כפִּיוֹן על לוח שחמט הייתי, ניצב מול כוחות חזקים ממני המפעילים אותי על פי תוכנית קוסמית שנקבעה מראש.

עוד בכניסה הכתה בנו באשה דחוסה של בית נטוש שהיה אטום זמן רב מדי, ועל אף שעת הצהריים והשמש העזה שקפחה בחוץ רבצה במקום אפלת דמדומים. דרכנו על אריחים מתנודדים, ושלמה גישש דרכו ופער לרווחה את תריסי העץ, שרשת מסורגת מוכת חלודה נחשפה בגבם. קרני אור שפילחו את העלווה הצפופה שבחוץ ניקדו את הקירות והרצפה בבהרות מרצדות, טיאטאו במעט את זוהמת החשכה והאירו נשל עקרב. ניסיתי להתגבר על פחדי המולדים מפני עקרבים, ואולי גם ביקשתי להרשים את המתווך או את עצמי: הרמתי את הגלד המיובש בצבתותיו והשלכתי אותו אל מחוץ לבית.

כשחזרתי הביט בי בעניין רב ואמר, "שלושה באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב," ואף הוסיף מראה מקום, "מסכת סנהדרין צ"ז," ואז טפח על חזהו וסיפר כי פעם היה בחור ישיבה ומי היה מאמין. אמרתי שאכן לא הייתי מאמין עליו, והוא הזדרז לפרש ואמר שאם כבר עקרב התגלה כאן, הבית הזה הוא בגדר מציאה, וגם המשיח עתיד להגיע במהרה בימינו אמן, שהרי שלושת אלה מגיעים בהפתעה.

ביקשתי לראות את חדר השינה, וגם כשפילסנו דרכנו מבעד לווילון הקורים האפור שנמתח מהתקרה ונוקד פגרי חרקים פריכים, טרם חשתי במכמונת שנטוותה במיוחד בשבילי, ללכדני. "נו, מה אתה אומר? מ־מש וילה," צהל שלמה ושפתיו נמשכו לאחור וחשפו בשר חניכיים אדום. או אז הוביל אותי לחצר הבית, שם הבריחו צעדינו חתולה דדנית שהיניקה שלושה גורים בפתח תנור אפייה נטוש, ויחד התבוננו בעזובה: ורדים קמלים משוועים למים, עץ תות מאובק ויבלית אלימה שכיסתה פיסת מדשאה שחרבה.

במבט לאחור אני תוהה מדוע דווקא את ההחלטות החשובות בחיי אני מכריע בהיסח הדעת, כלאחר יד, ואם אתבקש להסביר מה גרם לי עוד באותו היום, בתום הסיור הקצרצר בדירה המתפוררת, לחתום על זיכרון דברים, אין לי נימוק אלא מטווח הנימוקים שמחוץ להיגיון: בלהט הרגע האמנתי שיוהאנה תשמח בבית הזה שאני עומד לרכוש בכספה, ויחד, משני קצות המרחק האינסופי המפריד בינינו, נתבשם מפרחי הלילך הסגולים.

הייתי סמוך ובטוח שהבית הזה נועד לי, סומן בגורלי, שהרי אותות מקדימים הצביעו על כך. הכתובת "סמטת הלילך", אשכולות הפרחים הסגולים שדימיתי כי פריחת הלילך הם, נשל העקרב. ועוד עלי להודות כי שובבה את לבי האפשרות לקנות בעתיד את מחצית המבנה הצמודה אל הבית — הדירה שבה תבחרי אַת להתגורר.

"אינטואיציה," היתה אימא שלי קוראת לזה. "נבואת לב." "קַרְמָה."

כשחזרתי לחדרי בנחלאות התפכחתי מעט והוטרדתי מן הגישה לבית, שהתנשא על גבעה רמה, ומיד נזכרתי במלחמה ההיא ובמאובן החילזון שמצאתי בחפיר, ובסיפורה של אימא שלי על ים תטיס. אז, כשסיפרה לי על הים שכיסה את כל הארץ וגם את הרי ירושלים, אמרתי לה שכשאהיה גדול אקנה לי בית על פסגת הר — עד שם לא יוכלו המים להגיע גם אם יחזור ים תטיס ויציף את הארץ. עכשיו גיחכתי על תמימותי, ובכל זאת ראיתי בגבעה הזאת עוד סימן, ושוב נמלאתי אושר על שאהיה בעליו של הבית שבקצה העלייה, שכל כולו מעוטר פריחה ריחנית. דימיתי עצמי מחלק הוראות הגעה למקום: כל שאציין הוא את שם הסמטה, "הלילך", בשכונת עיר גנים א'. ואין צורך במספר — את ביתי ניתן לזהות בקלות. "זה הבית שבקצה העלייה. זה המכוסה פרחי לילך סגולים."

כעבור פחות מחודש כבר ישבתי בקבינת המשאית שהעבירה אותי על חפצי ואת שרה בכלובה אל ביתנו החדש. את מצב רוחי המרומם העכיר הנהג, שבחן את רהיטיה הכבדים של יוהאנה ואת עשרות ארגזי הספרים שלי, וטען שעלי להכפיל את התשלום. בטלפון דיברנו על דירת סטודיו, טען. הוא היה בטוח שזה "בקלי קלות", ולא ציפה למין הפתעה שכזו — התלהם ואיים לבטל את ההובלה אם לא איעתר לדרישתו. בכעס נכנעתי לסחיטה, וכדי להירגע מיששתי בכיסי את המפתח שקיבלתי, ששב והזכיר לי שהנה הייתי לבעל בית. באדנות התבוננתי בדרך המתפתלת מהכביש הרחב המוביל לקריית יובל בואכה פסל המפלצת ושמאלה בשבילים עקלקלים, בין עדרי שיכונים דבוקים זה לזה ככבשים שצמרן מזוהם והן מתקבצות להן יחד; בתים קטנים שנוצקו בתבנית זהה עד שחלונות נקרעו בכותליהם, מרפסות נאטמו, קומות התווספו וגגות כוסו בדוודים, בקולטי שמש ובצלחות לוויינים. בינותם הסתופפו חצרות זרועות יבלית, ומרכזי קניות חד־קומתיים שרחבתם מרובבת אשפה. "הקיוסק של שמשי" הכריז על נוכחותו מעל גבי סככת ברזנט שידעה ימים טובים מאלה ועכשיו היתה דהויה ושסועה, "מספרת מושון גברים, נשים וילדים", "פיצוחי גבאי", חנות הנושאת שלט "צבעי טמבור" ו"כאן משכפלים מפתחות". חלפנו על פני גינות קוצים, עוד ועוד כביסה שנופפה לראווה את ערוותה המרופטת, תחנת אוטובוס מעוטרת כרזות, תמונות, פרחי פלסטיק ודגלי ישראל, אנדרטה מאולתרת לקורבנות האוטובוס שנפגע במקום בפיגוע חבלני, עד שזיגזגנו דרכנו אל קצה סמטת הלילך.

במבט ראשון לא הצלחתי לזהות את הבית מבעד לחלון משאית ההובלות. מרבד תפרחת רקובה ותוססת, שאיש לא טרח לסלק, השתרע בכניסה. הפרחים נעלמו מהשיח ואת הקירות כיסתה עלווה ירוקה.

חזרתי ובדקתי את הכתובת. אין ספק, זה הבית. "וואללה, איזה חירבה," הפטיר הנהג, וכבר זירז אותי לרדת — יש לו עוד הובלה היום.

את מיטת הברזל של יוהאנה הרכבתי בחדר השינה עוד באותו היום, ואת ארון הוויטרינה הצבתי בפינת הסלון, משם נשקף עגום סבר כפליט מבית עשירים שהוגלה בעל כורחו לבית אביון. קילפתי את העיתונים שחיתלו את סרוויס הרוזנטל שלה והנחתי אותו לתצוגה מאחורי דלתות הוויטרינה. הצלחות שנערמו זו על זו השמיעו קולות דנדון דקיקים שמילאו אותי עונג. שתי צלחות נסדקו בעת המעבר והתלבטתי אם להשליך אותן, ובסופו של דבר החלטתי שישמשו כצלחות מזון ומים לחתולה ולגוריהּ. את צנצנת האפר והאגרטל צר הפייה ובו נוצת הטווס אכולת העש הצבתי לראווה, בזווית המדויקת כפי שניצבו אצלה, על המדף העליון בוויטרינה, לצד תמונת אבא שלי התינוק היושב על ברכיה.

פרשתי על המיטה את סדיניה המעומלנים, מצאתי את ציפת הכר האהובה עליה, שאותיות בכחול עז — קובלט, כינתה אותו — נרקמו עליה בזווית, וכיסיתי בה את הכרית. בילדותי הייתי נרדם עליה ומתעורר בבוקר כשעל לחיי טבועות אותיות. "מה כתוב על הכרית שלה?" שאלתי פעם את אימא שלי, והיא השיבה כלאחר יד כי אלה אותיות גותיות, E ו־G, וכעבור שתיקה הוסיפה כי בעבר נהגו נשים לרקום את ראשי התיבות של שמן על כלי המיטה שלהן, אבל היא לא יודעת של מי ראשי התבות הללו.

בערב הראשון שלי בבית סיירתי בחדרים: מחדר השינה אל קיטון חדר העבודה, ומשם לסלון ולמטבח, וחוזר חלילה. ליטפתי את הקירות, את אדני החלונות, חיפשתי פינות נסתרות, מקומות מחבוא, זיכרונות מאנשים זרים שגרו שם לפני. אהבות, תקוות, מצוקות, חלומות, ביעותים. אבל הקירות המתקלפים סירבו לשתף פעולה. כל שמצאתי היו עשבים רעים שהתפרצו מחרכי האריחים, זקני אבק דלילים, קורי עכביש ומסלולי חשופיות עקלתוניים מוכספים. השתרעתי על המיטה, הבטתי בנורה העירומה שהתנודדה על חוט שכהה מחריוני זבובים והאזנתי לקולות החריקה שהשמיע הבית, נאנח ונאנק תחת משקל גופי. שיהוק המים בצנרת, זמזום הזרמים החשמליים במעבה הקירות, מלמול הרוח המתדפקת על התריס וגניחת הרהיטים המתפוקקים כעצמות יבשות. שכבתי ער עד שהחרך הקטן ששיסע את רפפת התריס התיכונה נמלא באור שצבעו השתנה מדקה לדקה: אפור כהה, ורוד אפרורי, אדמומי בוטה. מדורת השמש הגיחה מבעד לדליות השיח המטפס, פרטה על הרפפות באצבעות חמדניות וזימזמה גוונים כתומים־זהובים
בקולות רכים של מוזיקת מרחקים. פסים זהרוריים הרעידו על הרצפה, חברו זה לזה ושייטו עליה כרפסודת קנים. אז גם פלשה מן החוץ המולת הבוקר, מתוגברת בציוץ ציפורים ובצהלות ילדים, ושרה צירפה אל כל אלה את קולה והשמיעה את סדרת צרחות הבוקר שלה. קמתי וריווחתי את התריסים, ואור היקום שפרץ פנימה גירש את האפלולית שרבצה שם בלילה כמפלצת שחורה המתנשמת בכבדות.

סובבתי את מגופת הברז ושפתיו דיממו חלודה. המתנתי עד שהצטללו המים, מילאתי את הפינג'אן, הוספתי לתוכו שתי כפיות קפה שחור ושָפַתִּי אותו על הגזייה ששימשה אותי בטיולים. לגמתי מן הקפה המהביל, שכווה מעט את לשוני, וסובבתי בממלכתי החדשה, מנסה להפנים, להתרגל, להאזין ולציין גבולות — היכן אניח את חפצי ואת ספרי והיכן תטופף לה שרה.

את שרה על כלובה הנחתי על השולחן וגללתי את הבריח. תחילה היססה מעט, קיבעה את טפריה בקרקעיתו וסירבה לצאת ולחקור את סביבתה החדשה. ניסיתי לשחדה בגרעינים שחורים, עד שקצרה רוחי ותחבתי יד מבעד לפתח והיא טיפסה עליה בכבדות ומשם דידתה עד לזרוע. כשהגיעה לראשי החלה מפשפשת בעצבנות בקדקודי. שערה אחר שערה השחילה במקורה, וכשסיימה קיפצה היישר לרצפה, בחנה בעניין את שבכת החלון, וכמטוס תובלה עתיק ועמוס לעייפה התעופפה לעברו, נחתה על האדן הרחב, צודדה ראש, קיבעה עין אחת אל החוץ ואת האחרת הפנתה אלי בתמיהה. ומיד התעשתה, שירבבה לשון שחורה ושרירית, טעמה את חלודת השבכה ונתלתה עליה במקורה. עד מהרה ליפפה אותה בטפריה המפושקים, שניים לכאן ושניים לכאן, ובשיטת מקור בצד טופר טיפסה עליה במגושם, תלשה בדרכה עלים, לעסה וירקה אותם כעיסה ירוקה. בפסגה היפכה את גופה בתנוחה האהובה עליה והציצה עלי במהופך. עיניה האדמדמות התנוצצו בחדוות הגילוי וזנבה הפרוש מעלה הפגין לראווה את צבעו הלימוני.

באותו שבוע גילה לי מגדיר הצמחים כי רכשתי לי ויסטריה יפנית, הידועה בשמה הבוטני Wisteria Floribunda, יחד עם בית שאיננו ראוי למגורי אדם. שמחת עניים שמחתי אז בתוארה "יפנית", שהרי אהבתי כל מה שנקשר בארץ הזו, ובאוניברסיטה אף למדתי כמה קורסים בתרבות יפן. ואולם כשחקרתי על אודותיה מצאתי שפרחיה גוועים כעבור כשבועיים; שהקיץ מצמח לה עלווה שאיננה מעוררת כל השתאות; ושבחורף מצלה על קירות הבית חופת קנוקנות עירומות נפתלות החבוקות זו בזרועות זו בקשר אמיץ.

רמי הקבלן, שאותו הזעקתי לעזרה, שבר קירות, אטם מחילות, העתיק כיורים, ריצף וצבע, והבית התרכך ופשט מעליו את מסכותיו. שכבות הסיד והצבע שהתקלפו תחת המרית חשפו פיסות חיים וסיפורי בראשית. בזמן מן הזמנים נצבעו הכתלים באפרסק חיוור וזוג צעיר על רהיטיו נטע בצד הבית ויסטריה וחי כאן את חייו, הוליד תינוקות וגידל ילדים, עד שהשיח הבוגדני שיגשג והתפרע ללא יד מכוונת והשתלט על הבית: חרץ סדקים, פָּקַק את העורקים, פורר את הגידים, פילח את מוליכי העצבים ולבסוף גירש את בני המשפחה מביתם ומגנם, ומשושיו הארוכים כבר מחפשים אחרַי ופרחי הכזב שלו קורצים אלי באלפי עיניים סגולות.

עוד אני עוסק בהתקנת המקום לצרכי וכבר הגיע החורף ושוב נחשפו כוונות הזדון של השיח המטפס שאסר מלחמה על הבית. שורשיו החזקים בזזו את היסודות, רופפו אריחי רצפה שזה עתה הונחו, הבקיעו צינורות ניקוז חדשים וביקעו סדקים ארוכים ודקיקים בקירות הלבנים שזה מקרוב נצבעו.

"השורשים מסוכנים," ניבא אז נבואת חורבן רמי הקבלן. "עכשיו אני מתקן, אבל עוד שנה זה יחזור, ויותר גרוע," הוסיף, והציע לעקור את הצמח. ואני חששתי להתוודות, פן ילעג לי, כי את הבית רכשתי דווקא בשל השיח הזה, ואף שבחודשים הבאים נסוגותי מעת לעת אל המחשבה להשמידו, דחיתי את הוצאת התוכנית לפועל לרגע המתאים. ובינתיים, החלטתי, אדבק בו לעובדו ולשומרו. בסתיו אטאטא את עליו הכמושים, באביב את פרחיו הקמלים, ובסוף הקיץ אאסוף את תרמיליו היבשים ואעלה אותם באש, לבל ישריש עצמו על רצפת ביתי, בסדקי מדרכות, בגינות הבתים, ברחובות השכנים, בשבילים ובסמטאות ועל פני העיר כולה.

את הרי יודעת כיצד הבנתי, באופן שנסתר ממני, כי הפרחים הסגולים יוליכו אותי לחיים חדשים ולמקומות מאושרים יותר, ועל כן את משלימה למעני את הסיפור. "ואז אני הגעתי, בגלל הוויסטריה." כי אין מקריות בעולמנו, היתה אימא שלי אומרת. לכל אחד מאיתנו אורבת במחשכים תוכנית סודית, רשת קוסמית נעלמה השולטת בנו ומכוונת את צעדינו, לטוב ולרע. הרי לא במקרה בחרתי בחורבה הזו שחלונותיה האפילו: הוויסטריה טילטלה את יסודות ביתי ועמם גם את חיי; ריחות הכזב הסגולים שסיכסכו עלי את דעתי חרצו את גורלי. בשל הוויסטריה התקבצו להן באופן מושלם כל פיסות חיי, ובצירוף מקרים נדיר וחד־פעמי, שכוון אלי, נגלתה לי פיסת התצרף האחרונה שהשלימה למעני את התמונה כולה.

בשפת הפרחים הוויסטריה מביעה אהבה, אני אומר לך, ואינני מוסיף שאהבתה חונקת. קנוקנותיה מסמלות זיכרון ארוך טווח, סבלנות, יכולת הישרדות, התגברות על קשיים ודבקות במטרה. ואת מקמטת את מצחך ומצמצמת בריכוז את הרווח שבין גבותייך, ואני מתאפק מלהגיד לך עד כמה אני אוהב את ההבעה הזו, שדומני כי כבר ראיתי אותה בעבר על פני אישה אחרת.

"מה זו השפה של הפרחים?" את שואלת.

ואני מרצין ומספר כי השפה ניתנת ללמידה.

את מלגלגת עלי בחיבה, "אף פעם לא שמעתי אותם מדברים זה עם זה."

"לא זה עם זה אלא איתנו. הם דוברים שפה שנקראת פלוריוגרפיה."

"פלוריוגרפיה?"

"בדיוק. שפה שעוסקת בסמליות של צמחים ופרחים."

אני מסביר לך ארוכות כי בחֲבָרוֹת, בעיקר פוריטניות, אפשר להביע מאוויים, רגשות, תחושות ותשוקות באמצעות פרחים.

"אבל איך?"

"למשל, סידורי הפרחים בתקופה הוויקטוריאנית," אני אומר, ומסביר כי בין שבוטאו בשירה ובציור ובין שבעיצוב של טפטים לקיר, הביעו הפרחים שנבחרו סיפור אהבה שלם. "ויש שמחזיקים באמונה הזאת גם בימינו. למשל, ורדים אדומים תמיד מסמלים אהבה."

אז, כשסיפרה לי יוהאנה על שפת הפרחים, חשבתי כי בדתה אותה מלבה, עד שנתקלתי בספרייה הלאומית בספרים בנושא. רובם ככולם נכתבו בידי גבירות ויקטוריאניות שהמציאו את השפה המסובכת המורכבת מגוונים, זנים, תת־זנים, סוגים, צבעים וריחות. לכל פרח או צירוף פרחים היתה משמעות, והשימוש בשפה נעשה באמצעות זרי פרחים קטנים שניתנו כמתנות והיו לאביזר אופנה.

את מבקשת לדעת עוד, ואני מלמד אותך באמצעות סיפור. הנה ג'ורג' ואליזבת, זוג ויקטוריאני חסוד המהלך בשתיקה כבדת ראש בשבילי הגן ומתכתב בסתר בשפת הפרחים. בתנועות חינניות הם קוטפים ומגישים זה לזה ניצנים ופרחים המבטאים את רגשותיהם הכמוסים ביותר, שאותם אין הם מעזים לבטא במילים. ג'ורג' בולש סביב ומעניק לאליזבת קמליה לבנה המכריזה, "את מעוררת בי הערצה". אליזבת מסמיקה, ובתמורה מגישה לו פרח לילך לבן המסמל את בתוליה. נרעש הוא מעניק לה ורד אדום המבטא את אהבתו הלוהטת, והיא מתכופפת וקוטפת צבעוני צהוב, "אהבתנו חסרת תקווה". הוא משיב בציפורן ורודה, "לעולם לא אשכחך", והיא גוחנת וקוטפת לו פרח ורוד משיח האזליאה הסמוך, המבקש, "אנא, שמור על עצמך למעני". והנה הוא כבר תולש עלה דפנה הדורש, "אזרי אומץ והתחזקי". וכך הם שותקים וקוטפים, קוטפים ושותקים, מיוסרים באהבתם ומאבדים את תקוותם.

את צוחקת ומוכיחה אותי על שהסיפור בלתי אפשרי, הלוא הפרחים שציינתי גדלים בעונות שונות, ובכל זאת מבקשת שאלמד אותך את השפה "הפרחונית הזאת" ושאביא לך ספרים בנושא. "ואחרי שאלמד את שפת הפרחים," את אומרת, "נוכל לטייל בגן, נקטוף עלים ופרחים ונדבר אהבה. בשתיקה."

עכשיו את ישנה ואני לוחש לקונכיית אוזנך השקופה, "ואז הגעת אלי, בעקבות הוויסטריה, והתלוננת שהקיר דופק לך".

 

 

 

 

 

מחול העקרבים מאת שפרה הורן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2012, 327 עמודים