ברבור הכסף מאת בנג'מין בלאק / מערבולת של שקרים וסחטנות

ברבור הכסף מאת בנג'מין בלאק

'ברבור הכסף' הוא עוד ספר מתח ספרותי לעילא מבית היוצר של בנג'מין בלאק, הלוא הוא שם העט שיצר הסופר האירי המהולל ג'ון בנוויל לצורך סדרה זו של יצירותיו.

עלילת הספר: הפתעה מזומנת לחוקר מקרי המוות הדבלינאי קוורק כאשר מכר נושן מימי לימודיו בקולג', בילי האנט שמו, מבקש להיפגש אתו; הפתעתו עוד גוברת כשבילי מתחנן לפניו שלא יעשה נתיחה שלאחר המוות באשתו הצעירה היפהפייה דירדרה, שזמן קצר לפני כן נמשתה גופתה העירומה ממימי מפרץ דבלין.

סקרנותו חסרת המעצורים של קוורק, הזכורה לקוראים מהספר 'שגיאות קטנות' (ספריה לעם, 2010), שבה ומתעוררת והוא מתחיל להתחקות על חייה של דירדרה, נישואיה לבילי ויחסיה האפלים עם לסלי וייט, אנגלי אפוף מסתורין שפתח יחד אתה בשעתו את סלון היופי "ברבור הכסף".

בתוך כך הולכת ונחשפת מערבולת של שקרים וסחטנות המאיימת להטביע אפילו את פיבי, בתו המנוכרת של קוורק – עד לסיום המטלטל והמזעזע. 

הספרים הרבים שפרסם ג'ון בנוויל (יליד 1945)  זיכוהו בפרסים שונים, לרבות פרס מן בוקר לשנת 2005 על ספרו "הים".

פרק ראשון

קְוֶרק לא זיהה את השם. הוא נשמע לו מוכר, אבל הוא לא הצליח לשייך אליו פרצוף. זה קרה מפעם לפעם: מישהו היה צף ומגיח בלי התראה מעברו, מימי הסביאה שלו, מישהו שכבר שכח, מבקש ממנו הלוואה או מציע לו מידע על איזו השקעה בטוחה, או סתם מנסה ליצור קשר, אם מתוך בדידות ואם כדי לוודא שהוא עדיין חי והשתייה לא חיסלה אותו. בדרך כלל היה דוחה אותם, ממלמל משהו על לחץ בעבודה או משהו כזה. הפעם זה היה אמור להיות פשוט, כי היו רק שם ומספר טלפון שהושארו אצל פקידת הקבלה בבית החולים, ובנקל היה יכול לאבד את הפתק או פשוט להשליך אותו. אבל משהו משך את תשומת לבו ועורר בו הרגשה של דחיפות, של אי־שקט, משהו שלא ידע להסביר ושהטריד אותו.

בילי האנט.

מה הדבר שהשם הזה מעורר בו? האם זיכרון ישן שאבד או אולי, מה שמדאיג יותר, נבואת לב?

הוא הניח את הפתק בפינת שולחן הכתיבה וניסה להתעלם ממנו. הימים האלה שבדיוק באמצע הקיץ היו חמים ולחים ועל האוויר ברחובות רבץ מעטה דק של עשן סגלגל, והוא שמח בקרירות ובשקט של משרדו הנטול חלונות שבקומת המרתף של המחלקה לפתולוגיה. הוא תלה את מקטורן חליפתו על מסעד הכיסא והסיר את עניבתו בלי להתיר את הקשר ופתח שני כפתורים  בחולצתו וישב אל שולחן המתכת המגובב חפצים. הוא אהב את הריח המוכר השורר כאן, תערובת של עשן סיגריות ישן, עלי תה, נייר, פורמַלדֶהיד, ועוד משהו, חושני, בעל ניחוח מושק, שהיה תרומתו המיוחדת שלו.

קוורק הדליק לו סיגריה ועיניו שבו ותעו אל הפתק עם ההודעה של בילי האנט. רק השם והמספר ששרבטה הפקידה בעיפרון והמילים "אנא התקשר". תחושת ההפצרה הדוחקת היתה חזקה מתמיד. אנא התקשר.

בלי שום סיבה שיכול להעלות על דעתו מצא את עצמו מהרהר ברגע ההוא בפאב של  "מֶקגוֹנַגְל", חצי שנה לפני כן, כשהיה שיכור ומעורפל חושים בתוך המולת החוגגים של חג המולד, ופתאום ראה את פניו שלו, סמוקות ונפוחות ומטושטשות, משתקפות בתחתית כוס הוויסקי הריקה, והבין בביטחון מלא שאין לו הסבר שזה המשקה האחרון שלו. מאז הוא פיכח. הדבר הזה הדהים  אותו כשם שהדהים את כל מכריו. הוא הרגיש שלא הוא שהחליט את ההחלטה ההיא, כאילו איכשהו

נעשתה ההחלטה בשבילו. למרות הכשרתו והשנים שעברו עליו בחדר הנתיחות שלאחר המוות היה משוכנע בסתר לבו שלגוף יש תודעה משלו, והוא יודע את עצמו ואת צרכיו לא פחות משכלו, ואולי אף יותר ממנו. הצו שמסרו לו בלילה ההוא קרביו וכבדו הנפוח וחדרי לבו היה צו מוחלט שאין עליו עוררין. כמעט שנתיים הלך והידרדר בהתמדה אל תוך תהום הסביאה, נפל עמוק כמעט כמו שנפל עשרים   שנה קודם לכן, אחרי מות אשתו, ועכשיו נבלמה הנפילה.

הוא לכסן מבט אל הפתק שבפינת השולחן, הרים את שפופרת הטלפון וחייג. אי־שם לאורך הקו צלצל פעמון.

אחר כך, מתוך סקרנות, הטה כוס ויסקי אחרת, הפעם כוס שלא שתה ממנה, לבדוק אם אתה באמת יכול לראות את עצמך בתחתית, אבל שום השתקפות לא הופיעה שם.

צליל קולו של בילי האנט לא הועיל; גם הקול, כמו השם, לא נשמע לו מוכר. המבטא היה אחיד וחדגוני, עם תנועות רחבות ועיצורים מעומעמים. איש כפר. היה גם רפרוף קל בנעימת הדיבור, תנודה קלה, כאילו הדובר עומד לפרוץ בצחוק או במשהו אחר. כמה מילים נאמרו בחיפזון והובלעו. יכול להיות שהוא קצת שתוי?

"אה, אתה לא זוכר אותי," אמר. "נכון?"

"בטח שאני זוכר," שיקר קוורק.

"בילי האנט. פעם היית אומר שזה נשמע לך כמו סלנג בחרוזים. למדנו יחד בקולג'. אני הייתי בשנה הראשונה כשאתה היית באחרונה. באמת לא ציפיתי שתזכור אותי. הסתובבנו בחוגים שונים. אני הייתי שרוף על ספורט — הֶרלינג, 1 כדורגל, כל זה — ואתה היית תמיד בחבורת החכמים והאף שלך היה תקוע באיזה ספר, או שהיית מבלה כל לילה ב'אַבִּי' או ב'גֵייט'. אני נשרתי מלימודי הרפואה — לא היו לי עצבים לזה."

קוורק הניח לפעימה של שקט לחלוף ואחר כך אמר: "מה אתה עושה עכשיו?"

בילי האנט פלט אנחה כבדה, לא שווה. "לא חשוב," אמר, ונשמע מיוגע ולא קצר רוח דווקא. "העבודה שלך היא העניין כאן."

סוף־סוף החלו פנים להצטייר בזיכרונו המתאמץ של קוורק. מצח גדול ורחב, אף שבור, בהחלט, סכך של שער אדום זיפי, נמשים. בנו של חנווני מאי־שם בדרום, ויקלוֹ, וֶקספוֹרד, ווֹטֶרפוֹרד, אחת הנפות שמתחילות בוי"ו. בחור שקט נוח לבריות, אבל נוטה להתקוטט כשמתגרים בו, ומכאן עצם האף השבורה. בילי האנט. כן.

"העבודה שלי?" אמר קוורק. "מה זאת אומרת?"

עוד הפסקה.

"זאת האישה," אמר בילי האנט. קוורק שמע שאיפה שורקנית חדה במערות האף המחוצות. "היא בדיוק חיסלה את עצמה."

הם נפגשו בקפה "בְּיוּלי" ברחוב גרַפטון. היתה שעת ארוחת הצהריים והמקום היה עמוס. הריח המלא, הדשן, של פולי קפה הנקלים במכל הגדול שליד הדלת עורר עווית רגעית בבטנו של קוורק. מוזר, הדברים שגורמים לו בחילה עכשיו; הוא ציפה שהוויתור על השתייה יקהה את חושיו והוא יוכל להתפייס עם העולם ועם טעמיו, אבל ההפך הגמור קרה, וכך נדמָה לו לפעמים שהוא סבך מהלך של קצות עצבים, שמכל עבר מסתערים עליו ריחות נוראים וטעמים ונגיעות. פנים בית הקפה נראה לו אפלולי אחרי הזוהר שבחוץ. בחורה חלפה על פניו בדרכה החוצה; לבושה היתה שמלה לבנה ונשאה בידה כובע קש רחב שוליים, והוא קלט את שובל הניחוח הדק החמים של עורה המבושם שהשאירה

מאחוריה. בדמיונו צייר לו איך הוא פונה לאחור והולך אחריה ואוחז במרפקה ויוצא אתה אל חום היום הקיצי. בילי האנט ואשתו המתה לא נראו לו סיכוי מענג.

הוא זיהה אותו מיד באחד התאים הצדדיים, יושב ישיבה זקופה לא טבעית על הספסל המרופד בקטיפה אדומה, ולפניו על שולחן השיש האפור מונח ספל קפה בחלב שלא נגע בו. בתחילה לא ראה אותו בילי וקוורק השתהה לרגע ובחן אותו, את הפנים החיוורות התשושות עם הנמשים הבולטים, המבט המשמים, המזוגג, כף היד הגדולה שצורתה כלפת, המשתעשעת בכפית הסוכר. מפליא כמה מעט השתנה בעשרים השנים ויותר שעברו מאז הכיר אותו קוורק. בעצם אי אפשר

לומר שהכיר אותו ממש. בזיכרונותיו המעורפלים מעט של קוורק היה בילי מין תלמיד מגודל, עליז ומר נפש לסירוגין ולפעמים שניהם גם יחד, ממהר בריצה קלה אל מגרש הספורט במכנסיים קצרים

רחבים ואפודת כדורגל מפוספסת, וכדור או צרור מקלות הרלינג תחת זרועו, ברכיו הכדוריות הוורדרדות חשופות ולחייו הנעריות לוהטות ומנוקדות טיפות דם מגילוח הבוקר, שעדיין לא היה מורגל בו. בחור קולני, כמובן, שואג בדיחות גסות אל חבריו הספורטאים ומעיף מבטים זעופים מתחת לריסים חסרי צבע אל קוורק ו"חבורת החכמים". השנים עיבו את גופו, על קודקודו התנוססה קרחת  עגולה, כמו תגלחת נזיר, וצווארו האדום השמן גלש מתוך צווארון מקטורן הטוויד הרפוי שלו.

קוורק הכיר מיד את הריח שנדף ממנו, ריח חם וחריף ומלוח, ריחם של מי שלא מזמן שכלו את יקיריהם. הוא ישב ליד השולחן בגו זקוף, שק תפוח של צער ואומללות וזעם עצור, ואמר לקוורק בנעימה של חוסר אונים:

"אני לא יודע למה היא עשתה את זה."

קוורק הנהן. "היא השאירה משהו?" בילי הציץ בו כלא מבין. "כלומר מכתב, פתק."

"לא, לא, שום דבר כזה." הוא חייך חיוך עקום, כמעט מבויש. "הלוואי שהיתה משאירה."

באותו הבוקר יצאה חוליית שוטרים בסירה והעלתה את גופתה העירומה של דִירדְרָה האנט המסכנה מבין הסלעים שעל חופו הנשקף אל היבשה של האי דולקי.

"קראו לי לבוא לזהות אותה," אמר בילי, והחיוך הכאוב המוזר שאיננו חיוך עדיין על שפתיו, ועיניו כמו חוזרות ומביטות על מה שראו אז באימה ובזוועה על שולחן חדר המתים, כך הרהר קוורק

בקדרות, וייתכן שלעולם לא יחדלו לראות את המראה הזה כל חייו. "הביאו אותה לסנט וינסנט. היא נראתה שונה לגמרי. אני חושב שלא הייתי מכיר אותה, חוץ מהשער. היא היתה גאה בו מאוד, בשער שלה." הוא משך בכתפיו כמתנצל ואחת מהן הרטיטה בעווית.

קוורק נזכר באישה אחת שמנה מאוד שקפצה לתוך נהר הליפי, וכשניסר את עצמות בית החזה שלה וחלל החזה נפער התפרצו והגיחו מתוכו, בלאות הכבדה של המפוטמים, להקה שלמה של יצורים שקופים, מרובי רגליים, דמויי חסילונים.

מלצרית במדיה השחורים־לבנים ובשביס של עוזרת בית ניגשה אליהם וקיבלה את הזמנתו של קוורק. ניחוח ארוחות צהריים מטוגנות ומבושלות אפף אותו. הוא ביקש תה. בילי האנט התכנס בינתיים לתוך עצמו ובפיזור דעת נבר בכפית בין הקוביות שבקערית הסוכר, והן שקשקו בדופנותיה.

"זה קשה," אמר קוורק כשהסתלקה המלצרית. "לזהות את הגופה, אני מתכוון. זה תמיד קשה."

בילי השפיל את עיניו ושפתו התחתונה החלה לרטוט, והוא הידק אותה בין שיניו כתינוק.

"יש לך ילדים, בילי?" שאל קוורק.

בילי הניע את ראשו מצד לצד, עיניו עדיין מושפלות. "לא," מלמל, "דירדרה לא רצתה."

"ומה אתה עושה? זאת אומרת, במה אתה עובד?"

"סוכן נוסע. תרופות. בגלל העבודה אני נוסע הרבה, בכל הארץ, גם לחו"ל לפעמים, לשווייץ, כשיש פגישה במשרד הראשי. אני חושב שזה היה חלק מהבעיה, זה שלא הייתי בבית כל כך הרבה — וגם זה שהיא לא רצתה ילדים." הנה זה בא, אמר קוורק בלבו, הבעיה. אבל בילי רק הוסיף ואמר: "אני חושב שהיא היתה בודדה. אבל היא אף פעם לא התלוננה." ופתאום נשא את עיניו אל קוורק כמתוך התרסה. "היא אף פעם לא התלוננה — אף פעם!"

אחר כך המשיך ודיבר עליה, איך היא היתה ומה עשתה. ההבעה הרדופה על פניו התעצמה ועיניו התרוצצו הנה והנה בקדחתנות מוזרה, כבושה, כאילו רצה שיגלו משהו שעדיין נעלם מהן. המלצרית הביאה לקוורק את התה שלו. הוא שתה אותו בלי חלב ולשונו נכוותה. אחר כך הוציא מכיסו את קופסת הסיגריות. "אז תגיד לי," אמר, "למה רצית להיפגש אתי?"

בילי שב והשפיל את ריסיו החיוורים ונעץ את מבטו בקערית הסוכר. סומק מנומר גאה ועלה מצווארונו והציף אט־אט את כל פניו עד קו השער ומעבר לו; קוורק נוכח לדעת שהוא מסמיק. הוא הנהן בשתיקה ונשם נשימה עמוקה.

"רציתי לבקש ממך טובה."

קוורק חיכה. החדר הלך ונמלא סועדים והרעש גבר והיה לערבוביה של שאגות. מלצריות חלפו ביעף בין השולחנות ובידיהן מגשים חומים עמוסים בצלחות מלאות — נקניקיות ומחית תפוחי אדמה, דגים וצ'יפס, ספלי תה מהבילים וכוסות מיץ תפוזים. קוורק הושיט את קופסת הסיגריות פתוחה על כף ידו, ובילי לקח לו סיגריה ונראה כמי שרק בקושי שם לב למה שהוא עושה. המצית של קוורק נקש וניצת. בילי רכן לפנים, מחזיק את הסיגריה בין שפתיו באצבעות רועדות. אחר כך

נשען לאחור על הספסל כמותש.

"אני קורא עליך כל הזמן בעיתונים," אמר. "על מקרים שאתה מעורב בהם." קוורק נע על כיסאו באי־נוחות. "העניין הזה של הנערה שמתה והאישה שנרצחה — איך קראו להן?"

"למי?" שאל קוורק בפנים נטולות הבעה.

"האישה מסְטוֹנִי בּאטֶר. בשנה שעברה, או שזה היה לפני שנתיים? דוֹלי משהו." הוא קימט את מצחו בניסיון להיזכר. "מה קרה לסיפור הזה? הוא היה בכל העיתונים, ואחר כך נעלם בלי אף מילה נוספת."

"העיתונים מאבדים עניין די מהר," אמר קוורק.

מחשבה עלתה על דעתו של בילי. "ישו," אמר חרש והסב את עיניו. "הם בטח יפרסמו גם את הסיפור על דירדרה."

"אני יכול לדבר עם חוקר מקרי המוות," אמר קוורק, מבקש להישמע מהסס.

אבל לא הסיפורים בעיתונים הם שהדאיגו את בילי. הוא חזר ורכן לפנים, מרוכז פתאום, והושיט בדחיפות את ידו כעומד לאחוז בפרק ידו של קוורק או בדש בגדו. "אני לא רוצה שיחתכו אותה," אמר בקול שקט וצרוד.

"יחתכו אותה?"

"הנתיחה שלאחר המוות, פּוֹסט־מוֹרטֶם או איך שקוראים לזה — אני לא רוצה שיעשו את זה."

קוורק השתהה רגע ואחר כך אמר: "זה ההליך הרשמי, בילי. החוק מחייב."

בילי טלטל את ראשו בעיניים עצומות ועיווה את פיו בכאב. "אני לא רוצה שיעשו את זה. אני לא רוצה שיחתכו אותה לחתיכות כמו איזה מין, כמו — כמו איזה פגר." הוא הליט את עיניו בכף ידו. הסיגריה השכוחה הלכה והתאכלה בין אצבעות ידו האחרת. "אני לא מסוגל לחשוב על זה. לראות אותה הבוקר היה רע מספיק" — הוא הסיר את ידו והביט נכחו כמי ששרוי בקהות חושים נדהמת — "אבל המחשבה עליה על שולחן, תחת האורות, והסכין… אילו הכרת אותה קודם, כמו שהיא היתה לפני, כמה — כמה מלאת חיים היא היתה." שוב השיט את עיניו הנה והנה כמחפש משהו להתרכז בו, שבריר של מציאות רגילה שאפשר להיאחז בה. "אני לא אוכל לעמוד בזה, קוורק," אמר בקול

צרוד, נמוך כמעט כלחישה. "נשבע לך באלוהים, אני לא אוכל לעמוד בזה."

קוורק לגם את התה שלו, שכבר היה פושר, וחש בחריפות הטנין על לשונו הכווּיה. הוא לא ידע מה לומר. רק לעתים רחוקות בא במגע ישיר עם קרובי הנפטרים, אבל מפעם לפעם היו הקרובים מחפשים אותו, כמו שעשה בילי, כדי לבקש טובה. כמה מהם ביקשו רק שישמור להם איזו מזכרת, טבעת נישואים או קווצת שער; אלמנה רפובליקנית אחת ביקשה ממנו פעם להחזיר לה פיסת קליע מימי מלחמת האזרחים, שבעלה המנוח נשא סמוך ללבו שלושים שנה. לאחרים היו בקשות רציניות ואפלות הרבה יותר — למצוא הסבר מניח את הדעת לחבורות על גופתו של תינוק, להסביר מה גרם למותו הפתאומי של הורה מזדקן וחולה, או סתם לטייח מעשה התאבדות. אבל מעולם לא ביקש איש את מה שבילי מבקש ממנו.

"בסדר, בילי," אמר, "אראה מה אפשר לעשות."

עכשיו אכן נגעה בו ידו של בילי, מגע קליל בקצות האצבעות שזרם גועש כמו עבר בהן. "אתה לא תאכזב אותי, קוורק," אמר כקובע עובדה ולא כהפצרה דווקא, וקולו רעד. "לזכר הימים שעברו. למען" — הוא השמיע קול נמוך, ספק יפחה ספק צחוק — "למען דירדרה."

קוורק קם על רגליו, שלה מכיסו מטבע של חצי כתר והניח אותו על השולחן ליד כוס התה שלו. עיניו של בילי תעו שוב בפיזור דעת, כאדם הנובר בכיסיו ומחפש משהו שאבד לו. הוא הוציא מכיסו מצית זיפּוֹ ופתח וסגר את מכסהו בהיסח הדעת. על קודקודו הקירח ובין קווצות השער החיוור הדליל התנוצצו אגלי זיעה. "זה לא השם שלה, דרך אגב," הוא אמר. קוורק לא הבין. "כלומר זה כן השם שלה, אבל היא קראה לעצמה אחרת. לורה — לורה סְווֹן. זה היה מין שם מקצועי.

היא ניהלה מכון יופי, 'ברבור הכסף', ומכאן לקחה את השם — לורה סוון."

קוורק המתין, אבל לבילי לא היה עוד מה לומר, והוא פנה והלך לו משם.

אחרי הצהריים הובאה הגופה, לפי הוראותיו של קוורק, מסנט וינסנט אל בית החולים "המשפחה הקדושה" שבמרכז העיר, שם המתין קוורק לקבלהּ. בשל קיצוצי תקציב שנעשו בעת האחרונה ב"המשפחה הקדושה", קיצוצים שעוררו התנגדות עזה אך ללא הועיל, נותר לקוורק עוזר אחד בלבד במקום השניים שהיו לו לפני כן. הוא שהיה צריך לבחור בין וילקינס הצעיר, הפרוטסטנטי, ובין סינקלֶר היהודי. בלי שום סיבה ברורה בחר בסינקלר, שכן שני הצעירים היו שווים בכישוריהם, ובכמה תחומים בחסרון כישוריהם. אבל הוא חיבב את סינקלר, חביבים היו עליו עצמאותו וההומור הנכלולי שלו והקדרות הקלה שבהתנהגותו; פעם אחת, כששאל אותו קוורק מאין באה המשפחה שלו, הישיר סינקלר מבט אל עיניו בפנים חסרות הבעה ואמר בקול אדיש: "קוֹרק." הוא לא טרח כלל להודות לקוורק על שבחר בו, וקוורק התפעל גם מזה.

הוא תהה באיזו מידה הוא יכול לתת אמון בסינקלר בעניינה של דירדרה האנט ובקשתו של בעלה שגופתה תישאר שלמה. אבל סינקלר לא היה איש שעושה צרות. כשאמר לו קוורק שהוא יעשה את הנתיחה לבדו — שבדיקה חיצונית בעין תספיק — ושסינקלר רשאי להסתלק לו לקנטינה לכוס תה וסיגריה, לא היסס הצעיר יותר משנייה אחת, פשט את חלוקו הירוק וחלץ את מגפי הגומי ויצא לו בנחת מחדר המתים, ידיו בכיסיו והוא שורק לעצמו חרש. קוורק פנה לאחור והסיר את סדין הפלסטיק.

דירדרה האנט, או לורה סוון, או היה שמה מה שהיה, היתה מן הסתם, כך העריך, צעירה נאה, אולי אף יפה ממש. היא היתה צעירה הרבה יותר מבילי האנט. גופה, שהיה במים זמן מועט מכדי שייגרם לו נזק חמור, היה נמוך וחטוב; גוף חזק, שרירי, ועם זה עדין בחמוקיים ובמשטחי הירכיים והשוקיים. מבנה פניה לא היה מעודן כל כך — שם הנעורים שלה, ווֹרד, רמז על מוצא צועני — אבל מצחה היה גבוה ובהיר, ורעמת השער כעין הנחושת שצנחה ממנו לאחור היתה בוודאי

מרהיבה בהיותה בחיים. בעיני רוחו צייר לו אותה שרועה על הסלעים הרטובים, קווצה ארוכה של השער הזה כרוכה לה על צווארה כמו פיסה עבה של אצה נוצצת. מה דחף את הצעירה הנאה  והבריאה הזאת, תהה קוורק, להטיל את עצמה בחצות ליל קיץ אל המים השחורים של מפרץ

דבלין לא הרחק מנמל סֶנדיקוֹב, בלי שום עד למעשה חוץ מן הכוכבים המנצנצים והגוש המאיים של מגדל מַרטֶלו המתנשא מעליה? בגדיה, כך אמר בילי האנט, הונחו בערמה מסודרת על המזח ליד הקיר; הם היו העקבות היחידים שהניחה אחרי לכתה — הם והמכונית שלה, שקוורק היה בטוח שגם בה היתה גאה מאוד מן הסתם, ובכל זאת נטשה אותה חונה תחת עץ לילך בשדרות סנדיקוב.  המכונית שלה ושערה: שתי סיבות לגאווה. אבל מה הדבר שבגללו התנפצה גאוותה?

ואז הבחין בסימן הדקירה הזעיר בעור הלבן כסיד של פנים זרועה

השמאלית.

ברבור הכסף מאת בנג'מין בלאק, תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: סמדר מילוא, הוצאת עם עובד ספריה לעם, שנת 2013, 286 עמ'