השמיים של ליאולה מאת ד"ר יפעת נבו / למי שהחשיבה לו היא עונג ומרפא

השמיים של ליאולה מאת ד"ר יפעת נבו

השמיים של ליאולה מאת ד"ר יפעת נבו, הוא סיפור קסום ומעורר השראה על יצורונת בשם ליאולה שבוראת לעצמה עולם בו המסקרן, היפה, ההוגן והראוי תופסים את מקומם הנכון. זהו לא רק סיפור של מסע התבגרות, אלא גם מסה הגותית על 'הראוי והנכון' בעולם. על רקע זה ליאולה מנהלת דין ודברים נוקב עם אלוהים, ממנו היא דורשת לא רק הסברים באשר להתנהגות של ברואיו, אלא גם תובעת ממנו לעמוד באחריות של 'היות אלוהים'; והוא עונה, ומסביר, וחושף את סיבותיו.

סיפורה של ליאולה, ילדה, יצורונת חכמה מאד, סקרנית, רגישה – בסוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה, שמתמודדת עם הקורות אותה על ידי משחק תוך כדי יצירת עולם משלה. ההתמודדות שלה מתחילה כבר מלידתה. אימה בצעה הפלה אשר כתוצאה ממנה הילד שלא נולד, כך ליאולה מאמינה, היה אחיה התאום – מרטין. היא מחפשת אותו לאורך כל הסיפור. איך קורה שהאח התאום הופל והיא נשארה?  ליאולה מתמודדת עם אם שלא רצתה גם אותה, שמספרת בקול רומנטי ומתמוגג, שהיא רצתה להרוג את ליאולה – ולהתאבד. האם מענישה את הילדה בכל הזדמנות, אבל כלפי חוץ היא מעמידה פנים של "כמה היא מסכנה בגלל הצרות שהילדה הזאת עושה לה".

ליאולה הילדה מגלמת את הקסם של התום האנושי; ליאולה המתבגרת מגלמת את העוצמה שביכולת להסתכל למציאות בעיניים מבלי להתבלבל; ליאולה, כדמות, מגלמת את תפיסת "האדם המורד" של אלבר קאמי, מהיותה מסוגלת לתחום גבולות של 'עד כאן' מבחינתה, כפרט אנושי, מבלי להטיל את עמדתה על זולתה. כילדה, הנמצאת במסע התבגרות, היא בוראת לעצמה, בדמיון ובמציאות, את הדמויות שהיא נזקקת לתמיכתן, אם זה 'אלוהים' שעומד לרשותה כשהיא נזקקת לו, ואם זו 'אימא' שעונה על צרכיה.  ליאולה מוכיחה שוב ושוב את יכולותיה להפוך אויב לאוהב ולהביא את ה'קשוחים' להוציא מעצמם את הטוב האנושי, וליהנות מכך. עם זאת היא יודעת גם לנתק מגע מאלה שהיא לא מוצאת בהם את הסיכוי להמרה, כדי שהיא תוכל להמשיך הלאה.

"ואז התרחקה מעט, התיישבה מולו ישיבה מזרחית, חייכה חיוך ידידותי, ובטון הכי רך סיפרה לו שבדיוק היום למדו בכיתה על העבד הנרצע: "מסוכן לאהוב כל אחד, אתה יודע. 'אהבתי את אדוני' זה אסור ליהודים, שאז אלוהים מצווה לרצוע. ואתה שמת את היצר שלך לאדון לך, בחרת להיות עבד ליצרך, אז אתה מבין שהייתי חייבת לחרוט בך סימני עבד נרצע לדיראון עולם. אלוהים, החבר שלי, ציווה עליי לרצוע לך את שתי הלחיים כדי שבחיים לא תאיים יותר על ילדות בכל גיל. אתה מבין שזו מצווה, נכון?" (מתוך "השמיים של ליאולה")

ד"ר יפעת נבו (73), תושבת צור יצחק, היא חוקרת בתחום התיאטרון והתרבות. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שלישי (PhD) בתיאטרון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. היא קיבלה את תואר הדוקטור ביוני 2005 בציון 100, כשנושא המחקר היה 'דמות האישה כאישיות אוטונומית בחמישים שנות דרמה ישראלית'.‏ עבודת הדוקטורט הוסבה לספר, שיצא לאור בכותרת "בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו". "השמיים של ליאולה" הוא ספרה השלישי.

להיות פליט

ד"ר יפעת נבו

יפעת נבו נולדה בשנת 1940 בבוקרשט, רומניה, והייתה בת יחידה להוריה. בשיאה של מלחמת העולם השנייה נאסר אביה ועונה בבתי הסוהר הרומניים על ידי הפשיסטים הרומנים באשמת קומוניזם. אמה הכניסה אותה, בהיותה בת שנה וחצי, לבית יתומים נוצרי, שם שהתה עד גמר המלחמה. זמן קצר לאחר תום המלחמה, ב-1946, המשפחה ברחה מרומניה, חצתה ברגל את הגבול להונגריה ומשם, מוגנים על ידי הג'וינט, הגיעו לווינה. המשפחה עלתה לישראל בנובמבר 1948 בשמות בדויים ובחסות תעודות מזויפות.

ד"ר יפעת נבו מספרת, כי השראתה לכתיבת הספר "נבעה ממקורות מגוונים. ראשית, השמיים של ליאולה הוא המשך ישיר, מתבקש, לספרי הקודם בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי־אז ועכשיו. מה שבא לידי ביטוי ב־בטנגו בגישה אנליטית, מהיותו גירסת ספר לעבודת הדוקטורט שלי, השמיים של ליאולה מבטא באופן סיפורי, בסצנות של 'התרחשות', בדומה לכתיבה לתיאטרון או לקולנוע. אשר ל'סצנות' עצמן, השראתן באה בחלקה מחוויות אישיות, חלקן מחוויות שעברו עיבוד, וחלקן מחוויות שבדמיון בהשפעת הסביבה.

במקרה של ליאולה, הסביבה בה מדובר נוגעת לחוויה של היות פליט באירופה של מלחמת העולם, ובעלייה  לארץ עם קום המדינה, עם כל הניחוחות של 'אז'. כשמדובר בליאולה – החוויה של היות פליט היא למעשה זו של ילדה שאינה רוצה 'להיות פליט', ואינה מסוגלת לכך, מהיותה 'אדם משחק' שרואה בעולם כולו, באשר הוא, עולם בו תמיד אפשר לשחק וליהנות".

תסמונת שלגיה

ד"ר יפעת נבו מוסיפה, כי "במשך שנים רבות אני מהגגת, לשה ודשה ברעיון של 'תסמונת שלגיה', שמורכב מכמה רבדים: הילדה הקטנה והיפה שדווקא יופייה מביא עליה את האיום ברצח; האימא (החורגת, במקרה זה) שעסוקה אובססיבית בדו־שיח חד־סטרי עם המראה באשר ליופייה, וליתר דיוק: באשר ליופי כדירוג של 'מי יפה יותר' והאם 'אני הכי יפה', מה שלבסוף מביא למותה; האבא הנעדר: באמת, איפה האבא? מדוע הוא איננו? ב־סינדרלה, ב־כיפה אדומה ובעוד סיפורי אימים, 'האב הנעדר' הוא מוטיב שממש תובע פיענוח פסיכולוגי ותרבותי. ב־ליאולה דילגתי שלב, ועוד שלב, ואני מציגה ילדה קטנה החיה תחת השוט המאיים של 'היות ילדה מכוערת' לאימא שמחשיבה עצמה 'הכי יפה' – וזה כל עולמה. איך היא מתמודדת עם דחייה של אימא תחת  התירוץ של 'אני יפה ואת – מכוערת'? ליאולה, בניגוד מוחלט לפתרון של הברווזון המכוער, מוצאת פתרונות אחרים לחלוטין.

הטריגר לכתיבת השמיים של ליאולה, כפי שהוא נכתב, היה הצורך לתת תשובות לכמה שאלות שהטרידו אותי, בעיקר משום שניסיון החיים שלי כילדה לימד אותי שילדה דווקא – ודגש על הדווקא – מסוגלת לתת תשובות ופתרונות יפים, אנושיים ומלאי חיוניות כשהיא מתעופפת לה בעולם מחוץ לכלוב של "מקומה של האישה". כאשר הבנתי, בהבזק של השראה, שבגיל 72 אני יכולה להתייחס לחיים לפחות משתי פרספקטיבות של זמן: זה של כל החיים מתחילה ועד הסוף, הלוא הוא תקציב החיים במלואו, מה שאני מכנה 'הזמן התקציבי'; וזה של 'הזמן הכרונולוגי', הזמן הרץ ממועד א' למועד ב'. בדיוק כמו שיש תקציב מלא לפרויקט, ויש גם תזרים מזומנים שנכנס ויוצא. כשזה התבהר לי, 'ירד האסימון' של מה ושל איך אני הולכת לכתוב: ליאולה המטיילת בזמן מאז נברא הזמן עבור האישה בסיפור הבריאה ועד לכל רגע בו היא נמצאת בחייה. וליאולה נהנית להתעופף, הלוך וחזור, בזמן ובמרחב שהזמן הזה מעניק לה וכך היא רואה בעולם את ביתה".

ד"ר יפעת נבו מספרת, כי היא מסיימת עריכה לספר שייקרא קלידוסקופ תיאטרוני. זהו מקבץ של חמישה מאמרי מחקר בתחום התיאטרון, והחשוב שבהם מציג את התזה שלה באשר למוצא התיאטרון. ספר נוסף, אשר את כתיבתו החלה לפני למעלה מעשרים שנה וטרם הגיע לפרקו, נושא את השם הימור גנטי. היא מתכוונת לסיים את חלקו הראשון במהלך השנה הקרובה.

השמיים של ליאולה – פרק ראשון

איך הכול התחיל בזיכרון

השמיים היו צלולים בתכול. והיו עננים קטנים של קטיפה אפורה־לבנה שטיילו שם, בשמיים, ולא נפלו. הם אפילו לא נשרו. אבל העץ, שהיה קרוב, היה הבית של עלים שנשרו. הם רצו להיות ירוקים. להמשיך להיות ירוקים כמו שהיו רגילים, אבל הרוח, אף־על־פי שהייתה קלילה וידידותית, העיפה אותם בגוון חום־חלודה. והם, העלים, היו צריכים זמן כדי להתרגל לחלודה. ליאולה התבוננה: בעלים, בעננים. איך זה שהעלים מתעופפים ברוח ולבסוף נוחתים ברכות על האדמה לידה, אבל העננים מתעופפים באותה רוח ולא נופלים? כל כך רצתה שגם הם יהיו לידה, שיפלו לידה ברכות והיא תוכל להתכרבל באחד כזה, פופי.

איך זה שאף ענן לא נושר והעלה כן?

היא שאלה בקול הכי לחשושי שיש לה, כדי שאף אחד חוץ ממנו לא ישמע. אם הם ישמעו, הם יקראו לה להיכנס למטה, למרתף המוגן. החיוך ההוא שלה שוב נמתח על פרצופה הקטן, כמעט משולש עם כפתור באמצעו. היא שמעה שהם קראו לה. תמיד דואגים. מהפצצות שנופלות. אבל הן נופלות רחוק כל כך, והענן לא רוצה ליפול. הוא לא פוחד מהפצצות, אז למה היא צריכה לפחד?

אז למה הענן לא נופל? הוא אולי ייפול עוד מעט?

את קטנה.

הוא לחש לה בחזרה.

– את קטנה עם אפון-כפתור חמוד, ואני הכי אוהב אותך. את תגדלי ותלמדי שעננים לא נופלים. הם בשמיים.

אז אני רוצה להיות בשמיים. גם. להיות ענן ולא ליפול. אף פעם.

את לא תפלי אף פעם, אני מבטיח, תינוקת קטנה וחמודה שלי. אבל את לא תהיי בשמיים.

למה?

טוב. אני ארשה לך לגעת בהם. לא עכשיו, אחר כך. הרבה אחר כך, ורק לפעמים.

למה רק לפעמים?

רק כשתמלאי משימות.

מה זה?

את קטנה עכשיו, אבל את תדעי כשתגדלי.

גם אתה תגדל?

לא. אני אתבלה. אולי אתפורר. עוד לא בחרתי. אתפוגג, זהו.

לא מבינה.

את תביני, אבל לא עכשיו. עכשיו את קטנה.

אני לא רוצה להיות קטנה.

את לא בדיוק קטנה. תסתכלי על הענן שלך. הוא שט כמו קטיפה. ברכות. תשוטי ברכות.

ליאולה שמעה שוב שקוראים לה. היא הייתה רעבה. היא רצתה לקחת את הענן איתה למרתף, אבל ידעה שאי־אפשר, אבל בכל זאת רצתה. היא הבטיחה לעצמה לזכור את הענן שלה, שמלטף את השמיים כל הזמן, בלי רשות בכלל. וגם לזכור את העלה שהחליף גוון, בינתיים לצהוב מרשרש. ולזכור את הרגע.

זה הרגע הכי קדום שליאולה זוכרת מילדותה הנוכחית, כי היא החליטה לזכור אותו. היא רק לא ידעה בת כמה היא, אבל ידעה שהיא קטנה. מאד קטנה.

היא ירדה למרתף לאכול ולא הבינה למה הפחד גורם לכולם להיות עצובים. היא לא עצובה, שהרי יש לה ענן בשמיים.

דיון על פרשנות באשר לעובדות

ליאולה ירדה למרתף לאכול. היא חשבה על בחירה: מה היא יכולה לשים בצלחת הקטנה שהיא כבר מכירה.

"מרטין" – היא שומעת – "מרטין בוא הנה, יש דוד ודודה שרוצים לדבר איתךָ".

"אה!" שוב מרטין. היא מתעלמת. והם בשלהם: "מרטין". הפעם שמעה גם כמה קולות ילדים וילדות שהצטרפו למקהלה. "מרטין!" צייצו הקולות. היא ידעה שלא תקבל אוכל אם תמשיך להתעלם.

"אני ליאולה, לא מרטין. אמרתי לכם".

מנהלת המעון והמטפלת החליפו חיוכים. הדוד והדודה הנהנו. "כתוב אצלנו שהשם הוא מרטין. את בן או בת?" "אני ליאולה. בטח שאני בת. ובטח לא מרטין. מרטין לא נולד בכלל, אפילו שאבא שלו רצה שיוולד. אבל הוא לא נולד כי אימא שלו לא רצתה אותו. ככה!". כול המבוגרים הנהנו. כמה מהילדים והילדות הלכו לשחק, כמה נשארו. הם שתקו. הם הכירו את הדיון הזה. "ליאולה שמיאולה" לחשו כך שכולם ישמעו, "קוראת לעצמה בשמות".

"אימא שלך מסרה אותך אלינו בשם מרטין. לא אמרה אם את בן או בת. אז את בן או בת?" התעקשה המנהלת לשאול, כשהעיפרון עם המחק בראשו בידה האחת, מוכן לנחות על הטופס כדי להבטיח את העובדות סופית, אפור על גבי נייר.

"ובכן?"  נעצה בליאולה מבט מלא סמכות.

"אני בת. קוראים לי ליאולה. תרשמי, זה לא קשה".

"זה לא קשה לבדוק", ענתה המנהלת, והחליפה מבט מלא תובנה, מלווה בחיוך פדגוגי. "את מוכנה להיבדק"?

"בטח, עכשיו. ואחר כך אני רוצה לאכול."

"טוב-טוב", ענתה המנהלת, מרוככת, ורמזה לדודה לבוא אִתה. את ליאולה היא משכה בידה הקטנה. ליאולה פרצה בצחוק. המנהלת הייתה גבוהה, וליאולה התעקשה שלא לטפס למעלה על קצות אצבעותיה כך שהמנהלת נאלצה להתכופף כדי להמשיך לאחוז בידה. ליאולה הישירה אליה מבט – מלמטה למעלה – והודיעה לה בטון סמכותי ובצליל נמוך במיוחד: "את לא חייבת. להתכופף, אני מתכוונת. זה קשה לך. אני לא אברח, אל תחששי".

הגבוהה הרפתה מהיד, ורק אז חשה כמה הכף הייתה קטנטונת. אבל הקול, הצליל הנמוך והבטוח כל כך בעצמו. 'יצור מוזר, המרטין-ליאולה הזה', חשבה.

בדרך חזרה מחדר הבדיקות ליאולה התעקשה ללכת בין המנהלת לדודה ולאחוז בידה של כל אחת. היא הילכה על קצות אצבעותיה בריחוף, חיוך מתוק זרח מתחת לאפון הקטן. "אני ליאולה, ואתם יכולים לקרוא לי ליאולה שמיאולה" צעקה לעבר הילדים, "זה נחמד לי. ואני רוצה עכשיו לאכול" אמרה למנהלת בקול מלחש, אינטימי, כמי שממנה אותה לאימא שלה, בכורח הנסיבות,  ורק לרגע.

"עוד לא סיימנו", הודיעה המנהלת למטפלת ולדוד, שהמתינו דרוכים.

"אה, לא? מה עוד?" שאלה ליאולה.

"מי זה מרטין?"

"מרטין זה ילד שלא נולד, כי אימא שלו הפילה אותו. היא סיפרה לי בעצמה. גם אותי היא רצתה להרוג, כי נולדתי מכוערת כזאת, ואז להתאבד, כך סיפרה לי. היא רצתה בת, ואמרה שתקרא לה מרטינז, כי היא עבדה אצל מישפחה צרפתית בחנות בשמיים מפריז. והיא רצתה שהבת שלה תהיה יפה כמוה, מרטינז כזאת, צרפתייה. אבל את מרטין היא לא רצתה אז הרגה אותו. היא אוהבת להרוג אבל היא לא עושה את זה, היא רק אומרת. בטח מפחדת. אולי פעם תהרוג אותי, מפני שהיא יפה ואני מכוערת".

"את מפחדת?" שאלה המנהלת. המטפלת נראתה מבועתת. הדוד והדודה הנהנו.

"לא מפחדת. מרגע שהיא השאירה אותי פה, האימהוּת שלה פקעה", הודיעה ליאולה בקול רשמי, ואותתה למנהלת לרשום בטופס.

"איך ילדה קטנה כמוך מדברת? מאיפה לך המלים האלה?"

"אלה מושגים – לא מלים", הבהירה ליאולה. "וגם ביקשתי שתגידי לי בת כמה אני. כמה פעמים ביקשתי. מה כתוב לך בטופס"?

"שלוש".

"אז אני בת שלוש. עם זה אין לי דין ודברים. שיישאר שלוש. ועכשיו אני רוצה לאכול, אפשר"?

הדודה הושיטה לה יד, משכה את ליאולה אליה והושיבה אותה על הברכיים. "את רוצה מרק חם"? ליאולה הנהנה לחיוב. "וסטייק גדול עם צ'יפס?" ליאולה ביצעה חצי סיבוב חטוף וחיבקה את הדודה, ולפני שזו הספיקה להבין, הידיים הקטנות נתלו על צווארה והשפתיים האדומות של הקטנטונת השיקו נשיקה עדינה על הלחי שרוגת הקמטים, שסומק כיסה אותה מרוב הפתעה. "אחרי שתסיימי לאכול תקבלי דובדבנים", הבטיחה הדודה. ליאולה עלתה על ברכיה ולחשה לה באוזן: "ואחרי זה ארקוד בשבילך. אם תרצי לנגן משהו בפטפון, זה יהיה הכי יפה בעולם."

וכך היה.

השמיים של ליאולה מאת ד"ר יפעת נבו, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2014, 140 עמודים