ביקור בית עם הסופר עוזיאל חזן: 'ילדי הנמל' / בחזרה לילדות במרוקו

יעוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר.  בימים אלה הוציא לאור את ספרו התשיעי, 'ילדי הנמל', המביא את המשך חוויות הילדות שלו בקזבלנקה. חזן מספר, כי "הנמל תמיד הקסים וריתק אותנו כילדים כשער לעולם הגדול, כפתח לארצות של אגדה שמחוץ לגבולות הגטו (המלאח) הדר הצפוף והדחוק שלנו ולגירוי הדמיון והחלומות. הנמל היה גם מקום חופן סוד עם כל ההברחות והמכולות החתומות הנושאות אוצרות עלומים ומסקרנים. הנמל היה עבורנו גם מקור להשגת מצרכי מזון וביצוע שירותים להשגת דמי כיס, במציאות של עוני ותנאי הגיינה קשים בהם חיינו. הנמל היה אם כן מקום לברוח אליו על כנפי החלום והדמיון".

 

 

 

עו"ד עוזיאל חזן עלה ארצה ממרוקו בשנת 1955. עבד במשך שנים רבות עם נוער שוליים וחבורות-רחוב ובמסגרות של חנוך-משלים. פעיל בארגונים וגופים ציבוריים. חזן הוא זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים תשנ"ח,  והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער.

 

שם: עוזיאל חזן

גיל: 67

סטטוס: אב לילדה 

מגורים: ירושלים

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר ילדי הנמל, בהוצ' הקיבוץ המאוחד, 2012.

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "זיכרונות ילדות. חוויות הילדות ונופיה הם לכל אדם מקור השראה ויניקה של רשמים, כוחות וזיכרונות לתקופה הזכה והיפה בחיי אדם. אני תמיד חוזר אל הרי האטלס, בכתיבה, בחקר ובביקורים בנופים הבתולים וההיוליים שטרם הושחתו ביד אדם ובאורחותיו. ביקורי באתרי הילדות במרוקו, מחיים בי זיכרונות וחוויות מן העבר. אירועים שנחרתים בנפש ובזיכרון וצפים מחדש. כי לכל אדם יש חוויות שנמחקות וכאלה שמלוות אותו לתמיד. גם המפגשים המשפחתיים, בעיקר עם "זקני השבט" מרעננים את החוויה. כמו כן מפגש אקראי עם גיבורי העלילה שבחיים, שאני נתקל בהם מידי פעם. גם חוויות דומות המתרחשות או קורות בשנות הבגרות מיד מעוררות את חוויות הילדות.

הנמל תמיד הקסים וריתק אותנו כילדים כשער לעולם הגדול, כפתח לארצות של אגדה שמחוץ לגבולות הגטו (המלאח) הדר הצפוף והדחוק שלנו ולגירוי הדמיון והחלומות. הנמל היה גם מקום חופן סוד עם כל ההברחות והמכולות החתומות הנושאות אוצרות עלומים ומסקרנים. הנמל היה עבורנו גם מקור להשגת מצרכי מזון וביצוע שירותים להשגת דמי כיס, במציאות של עוני ותנאי הגיינה קשים בהם חיינו. הנמל היה אם כן מקום לברוח אליו על כנפי החלום והדמיון.

סיפורו המיוחד והעצוב הנוגע להוריו של טוני, חברי האיטלקי, אירוע שיש בו ממד של עצב וגם אהבה מיוחדת, נשאר חרות במוחי הרבה שנים עד שצף ושולב בסיפור. גם סיפורו המרתק של אדון שטרן, ניצול השואה שברח לעיר החוף שלנו מאירופה ומצא בה מקלט, נגע מאוד ללבי ונשאר חרות בעשרות שנים. החיפוש שלו אחרי בתו ואשתו שנעלמו בשואה, צף ועולה בזיכרוני עם כל גירוי הקשור בשואה וביצר החיים של האדם".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כשנה וחצי".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "קורא בממוצע 3-4 ספרים בחודש. קראתי לאחרונה את 'עין החתול' של מרגרט אטווד, 'קומדיה בסולם מינורי' של האנס קלייסון, 'עלילת הנישואין' של ג'פרי יוג'נידיס".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "הסופרים מרסל פרוסט – השפעה כלשהי, פרנץ קפקא –אין השפעה".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדותי בחברת נוער בקיבוץ "רשפים" קראתי, בין היתר את 'מלחמה ושלום' של טולסטוי, ו'דוקטור ז'יוואגו' של בוריס פסטרנק. סיפורי הילדים של אנדרסן וספרי ויקטור הוגו, 'הגיבן מנוטרדם' ו'עלובי החיים'."

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים '100 שנות בדידות' של מרקס, 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט ו'הזקן והים' של המינגווי".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי התשיעי".

ספר קצת על הספר שכתבת: "ספר זה הוא המשך לחוויות הילדות שלי בקזבלנקה או השלמה לספרי 'ארמנד' שיצא לאור ב-1981.  בספר באים לידי ביטוי רגשותיו של ילד במאבקי הקיום של העיר הגדולה, יחסו הרגיש לאנשים, התמודדותו עם היתמות, ניצני האהבה הראשונה והמזוככים של ילד-נער והמסרים והלקחים שלמד בחיים וביניהם: עמידה אמיצה מול הכוח והאלימות. ההעזה להצלתה של ילדה יתומה מבית בושת, התמודדותו עם חטיפתה של אחותו העגונה והיוזמה שלו להצלחה. דבקותו באמת ורגישותו לטבע ולאדם, לצבעוניות ולריחות של השוק ושל החיים לגווניהם".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן. שני ספרים: 'זכות-אבות' ו'מגפי רקמה'.  'זכות אבות'  הינו רומן המבוסס על מקרה אמיתי והמעלה, אולי לראשונה בספרות הישראלית, תופעה חברתית וחינוכית קשה של מלחמת ההורים על הילדים, כולל היבטים סוציולוגים, פסיכולוגים, משפטיים ועובדתיים. כל זאת ממבט אישי וייחודי של גיבורי הספר, המשלב גם גלישה לאהבה אחת בלתי אפשרית וההקבלה ו/או החפיפה בין האהבה לילד ואהבת גבר לאישה או אישה לגבר. 'מגפי רקמה': רומן אהבה אקזוטי, המתרחש במדינה צפון אפריקאית בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, והמציין תופעה חריגה של גיוס בשר-תותחים בכפייה למלחמה זו מקרב שבטים נידחים. הסיפור מתבסס על דמותו הייחודית והמסתורית של יהודי צעיר מקרב שבטים אלה, הנס מפני איומים ומוצא מקלט באהבה שונה עמוקה ומוזרה".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לקרוא הרבה ולא להתייאש. תוך העזה לכתוב ולפרסם: לצערנו הפרסום יכול לרומם ספר בינוני ואי הפרסום – להשכיח ספר מעולה".

משפט מסכם: "הכתיבה היא שחרור, היא ריחוף ונחמה".

עוזיאל חזן – ספרים

נביחות אל ירח כבוי, הוצ' לדורי, 1976

ארמנד, נובלה מרוקאית, הוצ' ספרית פועלים, 1981 (תורגם לצרפתית)

אל שלגי האטלס, ספר ילדים, הוצ' ספרית פועלים, 1987

חותם ברבריה, הוצ' ביתן, 1991

מבחן החלב, הוצ' ספרית פועלים, 1996

כקליפת אגוז: מחזה בשלוש מערכות, הוצ' מכון בן צבי, 1998

זה לא אותו הבית, הוצ' ביתן, 2003

בו אלי לאימילשיל, הוצ' ספרית פועלים, 2006

ילדי הנמל, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2012

 

ילדי הנמל מאת עוזיאל חזן

שני ילדים-נערים, מזי-רעב, האחד יהודי והשני פליט איטלקי, מתגוררים בשכונת עוני בעיר נמל מנוכרת, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, ומצויה  תחת שלטון של מנדט צרפתי.

השניים, טוני ומרקו, השונים באופיים ובמהותם, מנהלים מלחמת קיום קשה ואכזרית, כשכל אחד מהם נושא עמו סוד אפל, הטעון ברגשות וביצרים עזים. הם מתקיימים בעיקר מליווי מלחים צרפתים ואמריקאים לבית בושת מפואר בעיר, ואף מצליחים לחלץ ממנו נערה יתומה ונרדפת, בדרכים מפתיעות. בו בזמן הם מבצעים גם שליחויות שונות לפרנסתם, מתמודדים עם שאלות של מוסר וקיום, ומצליחים – כנגד כל הסיכויים – לקיים לא רק את עצמם אלא גם את בני משפחותיהם, ואפילו לחסוך כסף ולעשות חסד עם אחרים.

הסקרנות הטבעית המקננת בהם, דוחקת בהם לחדור אל ממלכתם האסורה של המבוגרים הסובבים אותם, ולרקום עם חלקם קשרי ידידות של ממש. כך עם אשת מסתורין צרפתייה, אלמנתו של גנרל צרפתי, ועם מדען יהודי – פליט שואה – המצליח להינצל מאירופה העשֵנה ולמצוא מקלט במלון שבעיר, ועם דמויות אחרות המתגוררות בעיר.

ילדי הנמל הוא בעיקרו סיפור חניכה. שני הילדים התָּמים של תחילת הסיפור, הופכים אט אט לנערים מפוכחים, המודעים עד כאב להיבטיו האכזריים, האפלים והמושחתים של העולם בו הם חיים. זהו סיפור אפוף קסם, כאב, שחוק ועצב. מחברו, עוזיאל חזן רוקם אותו ביד אמן. הוא משרטט ברגישות מעודנת וחכמה את תלאותיהם של גיבוריו, ושוזר אותן בכישרון כתיבה מרהיב בין מוראותיה של תקופה הרת עולם – מן האכזריות והטרגיות שידעה ההיסטוריה המודרנית.   

פרק ראשון

א.

"יש לי סוד והוא מפריע לי ומדגדג בבטן, כאילו קן נמלים התנחל שם, או חקוק לי על המצח כאות קיין – שזה הסימן עליו התעכב המורה לתנ"ך כאשר דרש מן הפרחחים להטיב את דרכם. כשאני משוטט ברחובות אני חושב שכול האנשים מבחינים בסוד הזה, שרשום אצלי על המצח, נועצים בי עיניים מאשימות ומתלחשים: "יש לו סוד!"

רק בנמל אני מרגיש חופשי. אני והאוניות הגדולות – יש בינינו שותפות גורל, כי גם אצלן שמורים סודות בבטן, כלומר בתוך האונייה. הן נושאות מטענים של הפתעות, בתוך מכולות אימתניות, מלאות בטובין מכול העולם. זה הסוד שלהן. טוני, החבר האיטלקי שלי, שמכיר את הנמל יותר טוב ממני, אומר שהאוניות מובילות לפעמים דברים אסורים וסודיים, כמו חשיש ונשק.

מאז התחלתי להבין משהו מסודן של אוניות.

כשאני חושב על הסוד הפרטי שלי לבי דופק חזק. סיפרתי על כך לאחות בית הספר. כלומר,  לא את הסוד, אלא על הלב הממהר. היא אמרה לי: "מרקו, זה סימן שאתה חי ויש לך לב חזק". אני חושב שהיא צוחקת עלי.

בשיעור לצרפתית סיפר לנו המורה שלמתים יש סודות. לכן אנשים אומרים לפעמים על מי שמת: "הוא לקח אתו את הסוד שלו לקבר".

המורה לצרפתית סיפר לנו על הקטקומבות של פריז, המאכלסות טורים-טורים של עצמות אדם מקרקשות, שישה מיליון בני אדם במספר. הן עושות רעש בחלל המהדהד, כאילו ביקשו שיפיחו בהן מחדש רוח חיים, כמו העצמות היבשות של יחזקאל. המורה הדגיש שהיו ביניהם מוזיקאים, סופרים, אמנים וגם יפהפיות של טרקלינים, שאהבו מאוד את החיים. אני חושב על החיים שפיעמו בהם, על לבבות מתרוננים ולבבות שבורים. מדמה את נשמותיהם מתרוצצות בטרקלינים של מעלה. חושב על הסודות שכל אחד לקח עמו אל הקבר ההמוני, בו מצא מנוחה אחרונה, ללא סימן, ללא מצבה וזרי פרחים כמושים על שיש קר. ללא תצלום נעורים המוטבע על מצבה אנכית, המזדקרת  לשמים.

אבל אני, הילד שעדיין נושא את עצמותיו אתו, נוצר את הסוד שלי כמותם. רק שאצלי הוא נושם ובועט. אני מתמסר לאשליה שאבא אף פעם לא יגלה אותו.

מהו סוד? האם העלמת דברים הדומַה לשקר? האם נדר או שבועה למישהו, שלא לחשוף דבר המשותף לי ולו? האם זהו פחד? לי נראה הדבר לפעמים כמו מים גנובים: להסתכל על אבא ועל אנשים אחרים, בעיניים ממזריות, ולהתענג על כך שהם אינם יודעים דבר שאני יודע. אבל סוד גורם  לעתים גם לכאבי בטן, למתח מתמשך. הוא דומה לשד בבקבוק. עד שלא משתחררים ממנו הוא ממשיך להציק ולהעיק. אני חש כאילו אני מתחבא מאנשים וחושש מפניהם, שאולי יגלו את הסוד שלי. אני תוהה ביני לביני, האם יש סודות נעימים וסודות שאינם נעימים. חושב שסוד יכול להיות לפעמים גם דבר לא טוב שמתביישים בו, ולא בכדי מסתירים אותו מאחרים. לפי שעה הסוד שלי מזמזם לי באוזן ובלב, כמו זבוב-סוס שחדר לי  לנחיריים או לתעלות האוזניים. לפני השינה הוא מרחף מעל למיטתי כמו לילית. אני מותח את איברַי, מקווה להירדם, להינתק ולשכוח את מראות היום וחוויותיו, אבל הוא טורד את מנוחתי וחומק אתי אל חלומותיי.

טוני, חברי האיטלקי, שתמיד אומר את האמת בפרצוף, ממשיל את השקר לתולעים בבטן. כמו אלה שיש להרבה ילדים בשכונה. אחות בית הספר אוספת מדי פעם את כל התלמידים ומסבירה להם שצריך לשמור על הניקיון ולשטוף ידיים בסבון. טוני צוחק אז, משום שאנחנו תוחבים תמיד את הידיים לתעלות הביוב הפתוחות כדי לשלות משם חפצים שונים שהתגלגלו הישר אל עיסת הסרחון. אנחנו גם מתפלשים בעפר המרפד את הסמטה שלנו; נוגעים ואוכלים מכל הבא ליד: בדלי כריכים שמותירים הצרפתים במקומות הבילוי ובחופי הרחצה, שאריות של ארוחות במסעדות הנמל ופירות מושלכים בשוק אלחפרי.

האחות מסבירה שהתולעים יוצאים עם הקקי אבל אנחנו אף פעם לא עוקבים אחרי זה ולא מביטים מתחתנו כשאנחנו בבית השימוש, אלא ממהרים תמיד להסתלק במצב רוח דכאוני, מהשירותים המשותפים לכל דיירי הרחוב. האחות אומרת שזה באמת מרגיז, אבל אנחנו כועסים בעיקר על התולעים, הגורמים לנו לגירוד בכניסה לטוסיק, או בשפתה היפה של האחות: פי הטבעת. טוני אומר שהשקר יוצא מהפה ופורח באוויר, אך חוזר דרך החור של התחת, מחלחל אל המעיים ומתנחל שם כמו תולעי הבטן הללו.

"מה, הבטן שלנו זה גן חיות?" אני שואל את טוני.

"תשתה נפט והם ימותו", הוא מציע.

"אני לא צריך חיות מתות בבטן שלי", אני מגיב.

"או תשתה ערק ואז התולעים ישתכרו ויצאו מסטולים עם הקקי" מוסיף טוני. אותי זה לא מצחיק. בסוף כל שיחת אזהרה שכזו נותנת לנו האחות כדורים מסריחים ואלה מחסלים את התולעים לזמן מה, עד לזיהום הבא, שתמיד צפוי בתנאי ההיגיינה הלקויים בהם אנחנו שורצים.

טוני עצמו לא נבהל מהשקר. לי הוא אומר שאין לו מה להסתיר והוא אינו מתבייש בשום דבר. פעם אמר, שלולא הפחד שלו מהשוטרים, שיבעטו אותו לחדר המעצר המצחין והמושתן שבשערי העיר העתיקה, יחד עם כל סוטי העיר, היה רץ עירום ברחוב. אני מייד חושב על הבולבול שלו חשוף לעיני כל ומייד מתגלגל מצחוק.

מה זה להתבייש, הוא שואל את עצמו בקול. האם זה לדאוג ממה שיגידו אחרים? לעשות משהו 'לא מקובל?' להרגיז מישהו? לענות למורה ולהגיד מה אני חושב באמת על כל הלימודים האלה?

"אני ממילא לא הולך לבית הספר", אומר טוני, "אני עושה מה שאני רוצה, כל עוד אני לא דורך לאף אחד על היבלת. אני מחרבן על האנשים ולא מחשבן להם. מה, הם דואגים לי? בכל מקרה לא מעניין אותי מה הם חושבים עלי", הוא אומר על עצמו בגילוי לב.

טוני אוהב לדבר עם עצמו. הוא שואל שאלות וגם נותן את התשובות. כך אין לו עימותים עם אף אחד ואיש אינו מתווכח אתו. הוא תמיד נהנה להיות בדעת-יחיד. זה מונע ממנו להתרגז על מישהו וההחלטות שלו מתקבלות פה-אחד.

בעצם טוני חי לבד כל חייו. את זה אסביר לכם בהמשך.

אני חושב כמה קל לו בחיים, כשנפשו נקייה והוא שלם עם עצמו. אני לעומת זה מתהלך תמיד עם רגש אשמה, מדמה את כל העוברים ושבים וגם את התלמידים בכיתה שלי, כאילו הם מסתכלים עלי ובוחנים אותי באלף עיניים. חשובה לי דעתם עלי וזה מייסר אותי. כאילו כל אורח חיי חולף מדי יום מתחת למבחנה שלהם, כדי לקבל את אישורם וביקורתם עלי. לפעמים אני גם חולם חלומות כאלה, שאנשים ברחוב מפנים אלי מבטים של כעס ותמיהה, כאילו יש לי קרניים על הראש. פעם חלמתי שכנופיית נערים מרחוב הנמל רודפת אחרי עם מקלות וסכינים. הם השכיבו אותי על הכביש וצעקו: "מרקו, תגלה לנו את הסוד שלך או שנהרוג אותך…" 

תגלה, מרקו, ותשתחרר.

אם אגלה יבוא העונש. אם לא אגלה ירדוף אותי הצל הזה, המערפל את עיני ומונע ממני לראות דברים. אז אני כמו העיוורים המתקבצים בשער הנמל, מגביהים את מקלותיהם ומקרקשים בהם באוויר. הם קוראים בקול פסוקים צופיים מסתוריים, אבל אני אוהב אותם, למרות מוזרותם. אני אוהב את העיוורים המוכרים מטאטאים-של-רחוב ואת אלה המנופפים באגדים של כרטיסי הגרלה, מכריזים שגם המזל הוא עיוור. גם להם יש סודות, חבויים מאחורי עלטת העיוורון שלהם…

עבדו העיוור, המקבץ נדבות ליד הנמל, וגם מוכר לפעמים כרטיסי פייס הנקראים lotteries, סיפר לי פעם משהו על שקרים של ילדים. כששניים מילדיו נטשו אותו הוא דיבר על הכזבים ועל הסודות האפלים, המקננים לפעמים בלבם של ילדים. הוא גידל את בניו בדם לבו אבל הם כל הזמן התביישו בו, בעיוורונו, במקום להתגאות בו על אהבתו ודאגתו. הוא אמר שנטישת הורה על ידי בניו קשה לא פחות מהפקרת אב את ילדיו. עיניו היו חתומות, לכן התקשיתי להבחין בארשת העצב שהצלה עליהן. עבדו היה תוחב את ידו לגלבייה שלו, ממשש את הצד השמאלי של החזה, נאנח ממושכות ואומר: "העצב שלי כאן, חבוי עמוק, מרקו חביבי…"

אני מביט בו ותוהה. מדוע הוא מתופף על החזה החלש שלו כמו קוף גורילה? בטח מעניש את עצמו על משהו, אני אומר לעצמי, כמו שאנחנו היהודים עושים ביום כיפור כשאנחנו חובטים בעצמנו על חטאים שלפעמים בכלל לא עשינו. אבל על הלב של עבדו מעיק משהו. אולי חטא, אולי חרטה. אולי טעות שביקש לתקן בדיעבד. בכל מקרה זה כנראה משהו הנוגע לילדיו. צער של הורה, אני חושב.

מדוע ההורים כל הזמן סובלים בשביל הילדים?

עבדו אומר שהילדים זה מה שאנחנו אחרי מותנו.

אני נותן בו מבט שואל. הוא אינו רואה, לכן לא יכול למנות את הקמטים במצחי. אני חושב על העצב שלו, שצובע את לבו בגוונים של שחור דכאוני. על כך שהוא אינו מגרש את השד הזה מתוכו. אבל גם לי יש משהו מציק החבוי בלב והוא מעכיר את רוחי ואני לא יכול לסלק אותו מעלי.

אבא אינו יודע, אבל אני סוחב אתי, כמו משא כבד במדבר, את הסוד שאני מעלים ממנו, שהוא גם השקר שלי. אני חי כל הזמן בפחד, שיום אחד מישהו ילשין עלי ואבא יהרוג אותי במכות. על דברים פעוטים מזה הוא מלקה אותי. 'העונש החינוכי' המועדף עליו הוא הצלפות בחגורה על ישבן חשוף, כשמכנסַיי מופשלים עד ברכי. הוא נוהג להושיב אותי על ירכיו כשבטני כלפי מטה, ידי וראשי שמוטים, כאיבריו של קוף התלוי על ענף. בשמאלו אוחז בעורפי ובימינו מצליף על אחורי בחגורה העבה והרחבה שלו, הדומה לזו של האלופים במשחקי אגרוף.

תחרויות כאלה נערכו במועדון הספורט על שם מרסל סרדן, שברחוב ויקטור הוגו. לשם אנחנו נוהגים להתפלח מאחור, טוני ואני, דרך חדרי המלתחות, שיש להם גגות פח גליים. אנחנו תמיד לובשים שלוש שכבות של גרביים כדי לא לתופף על הפח הצורמני שעל גג המלתחות. גג זה רק נוגעים בו בקצות האצבעות וכבר הוא צורח בקולות מעוכים, כמו בתולה חסודה שמישהו נוגע בה בטעות. הרעש הזה מזעיק מייד את השומרים עם האלות ביד. אבל אני מספר עכשיו על חגורת השוט של אבא ולא על אלות השומרים במועדון האגרוף. הרצועה, אומר עבדו היא כמו החרב של השטן. זו היד המענישה. אבא שולף אותה ממכנסיו במשיכה מהירה אחת ובטקס הפגנתי, כמו סייף לפני דו-קרב. תחילה בוחן אותה בחבטות על כף ידו. כן, היא מכאיבה, היא פוצעת, היא ראויה למטרתה. הוא מרביץ ואני מונה את המכות: אחת שתיים, שלוש; בדרך כלל עד עשר, תלוי בחומרת העבירה. בהצלפה השלישית אני כבר חש כאב, אבל מעולם איני בוכה. לפעמים מחליקה אלי מכה מאבזם הנחושת העבה ודם ניגר מעורי. גם אז לא נושרת אצלי דמעה. אני מעוות את הפרצוף, נושך שפתיים ושותק. אבא מאוכזב, כי בשבילו כשאני לא בוכה, זה סימן שהעונש לא נקלט לי בראש. אבל מעולם לא הוסיף לי מכות בגלל זה ותמיד הקפיד על מכסת המלקות הקבועה. כמו המכות הסדורות והנִספרות שבהגדה של פסח. זה מזכיר לי את הנוהג העתיק של שחרור הנידון למוות, אם עניבת החנק שעל צווארו משתחררת…

אני לא בוכה אבל זה לא אומר שאין לי דמעות. בניגוד לטוני אני מתייפח לא פעם. מדוע טוני אינו בוכה? מעולם לא ראיתי אצלו דמעה בעין. גם כשהוא עושה מעשים חמורים ואביו לפעמים מפרק אותו, הוא אינו מזיל דמעה. אביו אומר שרק נשים בוכות. אני לא כל כך מסכים אתו. הצער והנחמה אינם מוקנים רק למין הנשי. אני יודע שאחרי שבוכים נעשה קל בפנים והריאות מתמלאות בניחוח מנטה, כזה הנידף ממציצת הסוכריות הצמיגיות המכונות 'פסטי-וולדה', שהם כאוויר הים הרענן…

לקטנים-מאוד לא נותנים מכות. כי הם שבירים. כי הם לא יודעים. כי הם זכים ואינם יכלים לחטוא. כי המראה שלהם מזמין הגנה ורגש רחמנות וסליחה. לאחי דויד אבא אף פעם אינו מרביץ, כי דויד הוא קטן ושברירי ועדיין אינו מכיר את החיים הממזריים של הרחוב. גם באחותי הבכירה תמר הוא לא נוגע, כי היא תמה וצחורה כמו חלב תינוקות…

אבא אינו מכה את תמר בגלל יופייה. יש לה מראה שדוחֶה מכות ומרכך כל  לב קשה. אצל תמר קיימת סיבה נוספת. היא לומדת ב-licee francais, שעולה לאבא כסף. שם היא תלמידה מצטיינת, בין חברותיה הצרפתיות. אבא רוצה שתמר תהיה רופאה בבית החולים הצרפתי, או פקידה בכירה בבניין של הממשל. אני מקנא בה ומצטער שאיני מתנהג כמוה. היא תמיד נוהגת בנימוס, עם גינונים של מדמואזל צרפתייה. מדברת בשקט וברוגע, כלוחשת סוד. נקייה ומסודרת ללא רבב, כאילו פוחדת למות מלכלוך. לבית הספר היא לובשת חצאית-קפלים שחורה וחולצת רקמה לבנה, נפוחת שרוולים. שתי צמות שחורות כעורב, מקושטות בסרטי פרפר פרחוניים, מִטלטלות על חזה. על ילקוט העור השחור שלה תפור שמה ושם בית הספר באותיות בד צבעוניות, הדומות לפרחים על ממחטה רקומה. עיני הירוק-דבש שלה משדרות רוך ורוגע.

זו אחותי וזה אני, שני הפכים. מכות מכאן וליטופים משם. והאיום המתמיד הזה, כמו חרב התלויה מעל ראשי: "מה יהיה בסופך, מרקו?"

כאילו צפוי לי סוף אחר מכולם.

אבל אבא מדבר על העתיד, והעתיד עודנו מעורפל בשבילי. נעלם כמו האופק של האוקיינוס האטלנטי. זה הים האינסופי הנשקף מדירתנו הזעירה. תמיד אני שואל את עצמי מה הוא מסתיר במעמקיו ומעבר לאופק שלו? אני חושב על עולמות רחוקים, קסומים ומוזרים עבורי. אני והים, כל אחד והסוד שלו.

אינני משלים עם העובדה שאבא הוא הקובע אם עשיתי דבר טוב או לא, ושהוא המחליט על העונש, על התוצאה ועל הלקח מהעונש. לפעמים אני משוכנע שלא מגיע לי שום עונש ומה שאני עושה זה דבר לא רע בכלל, שצריך להיענש בגללו. אני חושב שגם אבא יכול לטעות ולבקש סליחה. הוא בסך הכול בן אדם, ובני אדם טועים. אבל אבא אינו מודה מעולם בטעותו. יש בו גאווה עצורה. הוא חש פחיתות כבוד להודות בשגיאה, לא כל שכן בפניו של ילד.

במשך השבוע לאחר שאני חוטף מכות מאבא אני לא יכול לשבת ומתנודד כמו ברווז מפוטם. לבית הספר אני לוקח כרית מלאה בנוצות שאמי מורטת מעופות שחוטים ומשרה אותם במים רותחים, כדי לקטול את כיני התרנגולות שהצטופפו במצעם הרך. אחרי כן מייבשת אותם על הגג. בסוף תוחבת אותם לתוך ציפית והציפית אינה מתמלאת. בשביל זה אמא צריכה למרוט הרבה עופות. מסכנה אמא. מסכנות התרנגולות.

את הכרית אני מניח על ספסל העץ הנוקשה והמחורץ שבכיתה. המורים מתייחסים לכך בהבנה. רק לעתים רחוקות אני נשאל, על ידי מורה זה או אחר, לסיבת המכות, אבל אני תמיד שותק. התלמידים לעומת זאת מעלים על פניהם חיוכים מקניטים ומרושעים. זה מצער אותי. אני תמיד נזכר בדבריו של עבדו העיוור…

עבדו אומר: הילדים, בעיקר בבתי הספר, מתנהגים לא פעם ברוע בלתי מובן. הם נהנים ממעשי רשעותם ומסבלו של התלמיד לו הם מציקים.

אני: למה?

עבדו: יש להם לב קטן אבל רוע גדול.

אני: אבל הלב שלהם גדל כל הזמן.

עבדו: יש ילדים שזה גדל אצלם עם הרוע.

אני: למה דווקא אצל ילדים.

עבדו: לא רק. אבל ילדים הם לפעמים כמו חיות.

אני: אתה מתכוון לאלה שבג'ונגל, לא חיות בית.

עבדו: כן. כי הם עדיין לא קיבלו שכל לרסן את היצר החייתי.

אני: אז מה עושים.

עבדו: תשתדל להתעלם, לא להגיב…

בעצתו, ובניסיון לחקות את טוני, אני מתחיל להיות קצת קשוח. לפעמים אני מרגיל את עצמי להיות אדיש לתגובותיהם של הילדים כמו למכות של אבא. בהפסקות, כאשר הם פוזלים לעברי במבטים מאשימים, אני צועד זקוף, מחייך מאונס, משתדל להסתיר את העלבון ולהצניע את הכאב. הדבר המצער אותי ביותר הוא שלאחר המכות של אבא הליכתי דומה לזו של אותם ילדים עניים, המנוצלים מינית בידי המבוגרים הסוטים. אבל על התופעה הנוראה הזו אספר מאוחר יותר. בלבי אני חושב שעלי לשסות את טוני באותם ילדי בית-ספר מקנטרים, והוא בטח יפרק להם אז את הצורה. אבל תמיד אני נזכר בדבריו של עבדו העיוור, האומר שהשנאה היא רעל שאוכל את הגוף, ואז אני שוכח מהנקמה. בכלל, אני מאוד מתפלא על כך שבבית ספר 'אליאנס' בו אני לומד, שנקרא גם 'כל ישראל חברים', יש כל כך הרבה מריבות ושנאות ושם כמעט ואין לי חברים. לכן אני כל כך קשור דווקא לטוני האיטלקי, שהולך לכנסייה; זאת למרות שבשיעורי הדת מחנכים אותנו לאחוז בברזל או באבזם, בכל פעם שחולפים על פנינו נזירה או כומר, או כשאנחנו עוברים ליד כנסייה. אותי זה מצחיק, כי זה נשמע כאילו אנחנו צריכים להאריק איזה חשמל מסוכן לתוך הברזל הזה. פעם נכנסתי עם טוני לכנסייה וראיתי על  הקירות ציורים דמויות מרחפות וחולמניות שראשיהן מעוטרים בהילה שמימית זוהרת. חשבתי שזו ההוכחה לכך שהכמרים האלה מחשמלים.

אבא אומר שכל הצרות מתחילות מהתחת, אבל אני אף פעם לא הבנתי למה התכוון. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני לא משקיע בלימודים ולא מקפיד על הכנת השיעורים. כי אז אבא היה אומר בקול מוכיח: "אתה צריך לשבת יותר על התחת, מרקו!"

אחר כך אני חושב על הישבנים החשופים של הבנות והגברים בווילה של מדאם טיבו, לשם אנחנו מלווים את המלחים האמריקאים והצרפתים, המגיעים לנמל 'ליוטה' באוניות מלחמה. את זה אנחנו עושים בתמורה למטבע או מסטיק.

הנה, אני אומר לעצמי, גיליתי סוף-סוף את הסוד שאבא לא ידע.  זה מקל עלי קצת. הזבוב שבתוכי נחלש. הוא מזמזם פחות, אבל אבא עדיין אינו יודע, וזה בכל זאת מטריד אותי. הסוד של טוני אינו דומה לשלי, אבל האמת היא שאני גם לא יודע בדיוק מה הסוד שלו. אני חושב שאילו ידעתי זה היה מקל עלי וגם עליו…

כשאבא דיבר על צרות שמתחילות בישבן חששתי שהוא גילה משהו על העיסוק שלי, אבל לאחר שהעונש לא הגיע הבנתי שהוא בכל זאת לא יודע כלום. אני הולך ושואל את אנטוניו, שנקרא טוני, החבר האיטלקי שלי, שהוא בגיל שלוש-עשרה וגדול ממני בשנתיים. הוא הסתובב וגדל ברחוב הנמל יותר ממני וצבר  ניסיון חיים רב. גם הוא, כמו עבדו העיוור, נוצר בלבו איזה סוד כמוס ועצוב, הניבט מעיניו, ושאותו אני מנסה כל הזמן לחשוף ולא מצליח. זאת למרות הצהרתו שאין לו סודות בלב. הוא עונה לשאלתי, בקשר לאמירה של אבא, בדרך ההיתולית והעוקצנית האופיינית לו: "אבא שלך, מרקו, מדבר על הצרות הבאות מהתחת, אבל הוא כנראה טועה בכיוון". אחר כך הוא קורץ לי בחיוך ממזרי.

גם ההסבר הזה של טוני נותר סתום בשבילי, אבל לאט-לאט אני מתחיל להבין, כשאני רואה יותר מקרוב מה הולך בווילה של מדאם טיבו. לפעמים בבואי לשם, אני מציץ ורואה את הישבנים המתנודדים מעל המיטות המסוגננות, המכוסות אפריונים של קטיפה ורשתות מלמלה. התחתים של הזוגות שם מזכירים לי את האחוריים של הפרשים במרוצי הסוסים של הצרפתים, הנערכים באצטדיון ז'אן דארק. גם לשם אנחנו מתפלחים כל הזמן.

"תדהר יותר מהר פלוטו!" זו צעקתו של טוני.

טוני מהמר אתי על פרוטות. הסוס שלו תמיד מנצח, אבל אני אף פעם לא מתפתה להמר על יותר כסף. טוני כן, כי הוא תמיד מהמר על דברים. עבדו אומר שהימור זה כמו סם מסוכן, אבל טוני מנצח. עבדו אומר שבהימור הניצחון תמיד זמני. שזה פיתיון מסוכן. אני חושב שהתחתים של הסוסים הם שמנצחים ושהרוכבים לוקחים את הכסף במקום הסוסים. שהמהמרים בסופו של דבר תמיד מפסידים…

אני הולך לעבדו העיוור, שהוא האיש הכי חכם שאני מכיר. שם לו ביד כמו תמיד מטבע של פרנק ומבקש עצה על מה שאמר אבא. הוא אומר שהצרות מתחילות דווקא מהראש, ממחשבות רעות שאנשים מבשלים כל הזמן במוח, כדי לסדר ולרמות אנשים אחרים, או כדי להזיק לעצמם. הוא מסביר שמכל בעלי החיים שברא האל בעולמו, לאדם יש את המוח החריף אבל גם המעוות ביותר. אני  נזכר בדבריו של אבא, שאכילה מוגזמת של פלפל חריף מעקמת את המוח, אבל זה לא מונע ממנו לטרוף צלחות שלמות של פלפל חריף, מטוגן בשמן זית ומתובל בשום ולימון. הבנתי שהוא מתבדח, למרות שהומור לא היה הצד החזק שלו…

אני חושב שהומור עוזר לאנשים להתגבר על הצרות. הוא משכיח מהם את הצד העצוב של החיים, מרחיב להם את הריאות ואז נכנס להם יותר אוויר. כשיש אוויר ברֵיאות אפשר לרחף ולשכוח מהכול.

עבדו אומר שהכי בריא זה שאדם צוחק על עצמו. כך הוא לוקח את החיים כמו אוויר והצרות שלו מתגמדות, והוא לוקח את החיים יותר בקלות…

מאוחר יותר אני הולך ושואל גם את אדון-דוקטור שטרן – הפליט שברח מגרמניה באמצע מלחמת-העולם השנייה, הגיע לעיר שלנו ומתגורר במלון אקסלסיור. טוני ואני מבצעים לפעמים בעבורו כל מיני שליחויות. כמו עבדו גם הוא איש חכם, אבל החוכמה שלו באה לו בעיקר מאלפי הספרים שקרא, בעוד שעבדו רכש את החוכמה שלו מהרחוב ומהסבל שלו בחיים.

"תגיד לי, דוקטור שטרן, רציתי לשאול אותך", אני פונה אליו בהיסוס. הוא מחייך ומסתכל אלי מעבר למשקפי הקרן שלו, המונחים על קצה חוטמו. אני מתפלא למה הוא מסתכל מחוץ למשקפיים ולא דרכם.

"תשאל, מרקו, אל תתבייש".

אני באמת מתבייש, כי לא מנומס להזכיר את המילה 'תחת' בפניו של אדם, שהוא לא רק מבוגר אלא גם דוקטור.

"בלעת את השאלה, מרקו?"

"לא", אני אוזר אומץ, "אבא שלי אומר שכל הבעיות מתחילות מהישבן" – אני מרכך קצת את המילה – "עבדו העיוור, ידיד שלי, אומר שהבעיות מתחילות דווקא מהראש. מה דעתך אתה, דוקטור שטרן?" 

לאחר שאני פולט סוף-סוף את המילים, אני מתנשף כמו הסבלים בנמל, שלאחר שהם פורקים מגבם את המטענים הם מוחים את הזיעה בכנף שרוולם, ממששים את הפסים הלחים שהכתימו את חזם, מסתכלים למעלה ופולטים אנחת הקלה. הדוקטור, שהוא אדם מאופק, צוחק בלבביות, כאילו שמע איזו בדיחה טובה. אחר כך עוטה על פניו ארשת רצינית ומגרד את הזקנקן המוקפד שבקצה סנטרו.

"לדעתי הצרות מתחילות דווקא מהלב", הוא אומר. אחרי כן מסיר את משקפיו וחושף את עיניו הכחולות, הדומות לגוון של האוקיינוס שלנו.

"אבל אתה, כאדם חכם ומלומד, צריך דווקא לתמוך בשכל ולא בלב",  כאילו אני כבר יודע את התשובה בעצמי.

"נכון מרקו, אבל הרבה פעמים הלב משבש את ההיגיון ומתגבר עליו. אנשים מתפתים לכל מיני דברים מזיקים. למשל, מתאהבים בבן או בת זוג לא מתאימים. השכל החכם לא תמיד מפקח על מה שהלב הטיפש עושה". כך מסביר דוקטור שטרן. הודיתי לו ויצאתי ממנו כשאני באמת מבולבל לגמרי…

אמא מתנגדת לענישה במכות על הטוסיק, אבל אבא תמיד משתיק אותה ואומר: "מה את רוצה, שהילד שלך יהיה ברחוב?" הוא אינו יודע שממילא אני נמצא יותר ברחוב ובנמל מאשר בבית ובבית הספר.

לאחר המלקות אמי מושחת לי שמן ארגאן על הישבן. אחר כך  פונה אל החלון היחיד שבדירתנו הקטנה, בת חדר ורבע, שנמצאת ברובע היהודי, מסתכלת על           האוקיינוס האטלנטי שנשקף משם, ובוכה. היא מתייפחת מצער על העונש שקיבלתי ומגעגועים לכפר שלה בהרים ולמשפחתה שנשארה שם. מהחלון היא רואה גם את בית העלמין של הצרפתים. מבטה מתמקד תמיד בחלקת קברי הילדים, שתמונות הנפטרים טבועות על המצבות שלהם. גם בעבור אלה מזילה אמי דמעה של חמלה ונדה בראשה בתנועות סיבוביות: "מסכנים קטנים. כל כך יפים, כמו מלאכים. רק נולדו וכבר לקח אותם האלוהים", ומסתכלת עלי בהרבה אהבה, כמו חוששת שאצטרף אליהם עוד מעט ואשבור את לבה.

"אמא", אני מעיר, "אולי האל רוצה לידו גם מלאכים קטנים, עם כנפיים זהובות, כאלה המצוירים באבקת זהב על כרטיסי הברכה של הנוצרים, בחג המולד?"

אמא לא משיבה. בכל מה שנוגע ליושב למעלה היא נזהרת בלשונה. היא  תמיד כואבת את כאבם של כל הבריות, כאילו היו קרובים שלה. לאמא יש לב טוב, לכן איני מבין את דבריו של אדון שטרן, שהצרות מתחילות מהלב…

הסוד שלי, הסוד של טוני, והדרכים האחרות בהן אנחנו עושים כסף לדמי הכיס שלנו. המצוקות האלה, של מחסור וגירויים, הדוחפות ילדים למצוא פתרונות יצירתיים לדחף הרעב ולבעיות הקיום הבסיסיות – אני מסתדר עם כל אלה בגלל חברוּתי עם טוני. אני רוצה להציג אותו בפניכם.

הנה דברים שסיפר לי בעצמו ובטח שמע אותם מאבא שלו, מבלי להסגיר את הסוד האישי שלו, שתמיד משתקף מהעצבות שבפניו: טוני והוריו נולדו באי סיציליה. הם ברחו לכאן מאיטליה בשנת 1942, באמצע המלחמה, באונייה ville d'oran. בבית הספר 'אליאנס', בו אני לומד, אמרו לנו שזו השנה בה נכנסו האמריקאים לעיר הלבנה שלנו וגירשו את הסוכנים הגרמנים ששרצו במדינה בחסות הצרפתים של ממשלת וישי. אבא עזר בעניין זה לאמריקאים, אבל על כך אספר מאוחר יותר. טוני היה אז בן שנה, יחיד להוריו. הוא בא לכאן רק עם אביו. בכל פעם כשאני שואל אותו על אמו הוא מתעטף בשתיקה, העצבות על פניו מתעצמת והם עוטים חיוורון דיכאוני של מוות, כזה שהיה נפרש כמסכת סיד על פני המתים שנפטרו בשכונה שלנו כמו זבובים. אנחנו הילדים היינו מצטרפים לאנשי החברה-קדישא כדי להתפלל בעבורם. הם היו עטופים בסדינים ולא יכלו לנשום. אחר כך היו נושאים אותם מהבית לבית העלמין וידענו שיותר לא נראה אותם…

ברגע בו אני מביט בלחייו הלבנות של טוני אני מייד מחליף נושא ואז הדם חוזר לו לפנים, ולפעמים הוא אפילו מחייך.

אני חושד בו שהסוד שלו קשור במשפחתו, אבל נזהר שלא להציק לו בעניין זה. הוא ואביו ברחו מפני מוסוליני. הכינוי שלו היה 'דוצ'ה', שפירושו מנהיג באיטלקית, זאת למרות שגם להנהיג עדר עזים לא היה מסוגל, לדבריו של טוני, כפי ששמע מאביו. כאשר נאם המוסוליני הזה בפני ההמון היה עושה תנועות ופרצופים מצחיקים. הוא היה חבר של הגרמנים הנאצים. אבא של טוני היה במחתרת שפעלה נגד הפשיסטים של מוסוליני ולכן החיילים של מוסוליני רצו לתפוס אותו ולהרוג אותו. בגלל זה הם ברחו לכאן. לטוני ולאבא שלו יש שיער שחור וצפוף ולטוני בלורית כמו של שחקן קולנוע. אני מציין את זה, כי הם צחקו גם על הקרחת של המוסוליני הזה.

כשטוני ומשפחתו הגיעו לכאן, הכניסו אותם הצרפתים למחנות זמניים מחוץ לעיר, ליד בית המשוגעים, יחד עם הצוענים ועם עוד פליטים שברחו מאירופה מאימת המלחמה.

אני חושב על זה שאנשים מסתכלים על זרים כעל משוגעים כי הם שונים מהם, מדברים בשפה אחרת, והמראה והצבע שלהם לא שייכים לכאן. הם מתנהגים שונה וזה מצחיק את המקומיים, משום שטבע האדם אינו סובלני. זה כמו שגוף האדם דוחה עצם זר, או כפי שבעלי החיים נלחמים על טרטוריה ועל מזון ומסלקים מאזור שליטתם כל 'פולש'. הפליטים האלה לא רצו למות, אבל מי שכלאו אותם חשבו שחיי הפליט לא שווים, שהם משולים לחתולי רחוב, או לכלבי חוצות, וכך גם התייחסו אליהם…

חלק מהפליטים הועסקו בעבודות כפייה. הצרפתים של וישי לא היו כל כך רעים כמו הגרמנים, אבל הם היו חברים שלהם. כך הסביר אביו של טוני, שקראו לו ויטוריו. הוא סיפר, שבמחנות האלה התייחסו קשה לפליטים. אנשי הצוות שם היו חיילים מלגיון הזרים הצרפתי. רבים מהם היו גרמנים, שהתאכזרו לפליטים והענישו אותם בכל מיני עינויים…

לגרמנים האלה היה אופי מוזר. כשאחרים בכו – הם צחקו. כשאנשים סבלו – הם נהנו. כשנשפך דם הם לא הסיטו מבט אלא ליקקו אצבעות. כשילדים מתו – הם רקדו. כשהכול נשרף הם השתוללו משמחה. כשהגיע זמנם למות הם פערו עיניים, השתוממו שגם להם זה קורה. הם חשבו שהם בני אלמוות, הרשאים לרצוח אנשים כמו המלאך השחור. שהם יכלים לנצח את המוות…

אבא של טוני סיפר שאנשי הלגיון נהנו לראות את הפליטים סובלים. הם אילצו אותם לרוץ עם סל מלא אבנים על הראש, העבידו אותם עשר שעות ביום, כשהם סובלים מתזונה דלה ומעטה. התנאים במחנות האלה היו מחפירים. הזוהמה הנוראית והטיפול הרפואי הגרוע גרמו לכך שחלק מהפליטים מתו ממחלות. היה נדמה שהכולאים הביאו במכוון למותם של פליטים אלה, במין אטימות לא אנושית. אפשר לחשוב שהיתה כאן איזה תחרות על החיים. הרי הסוהרים האלה אכלו לשובע. האסירים לעומתם עבדו קשה בשביל הפת החרֵבה שקיבלו. עבדו העיוור אמר שהרוע אינו זקוק להסבר, והרבה פעמים אין לו סיבה. השומרים הסנֶגלים והערבים של המחנות פשוט נהנו להתעלל בפליטים, להכותם ולהשליך לעברם אבנים…

אינני מבין איך אפשר ליהנות מסבלם של אחרים, במקום לרחם עליהם. אני למשל תמיד אוהב דווקא את הקבצנים, את העיוורים שמוכרים מטאטאים וכרטיסי פייס, ואת הצוענים המוחרמים על ידי כולם. אבא של טוני סיפר לו שחודש לאחר שהוא ומשפחתו הגיעו למחנה, פלשו האמריקאים לעיר דרך חוף הים, דאגו לשפר את התנאים במחנות ועם הזמן לסגור אותם לגמרי. זה חלק מהסיפור של טוני, שטרם הסגיר את הסוד שלו, שעדיין לא נִגלה לי.

אני חושב שוב על השכל ועל הלב המסוכסכים ביניהם; על הטוב ועל הרע שעבדו העיוור מדבר עליהם. נזכר בלב הטוב של אמי, האוהבת לעזור לבני אדם, כואבת את כאבם ומשתתפת בצערם. מצד שני עומדים לי מול העיניים המקרים הקשים במחנות הפליטים, שם התרכזו שומרים ואנשי צוות כל כך רעים. אני חושב על חיות היער ועל דגי הים, שם החזקים טורפים את החלשים. נזכר בכנופיות הנערים ברחובות שלנו, הנטפלים לילדים שקטים וטובים, שלא עשו רע לאף אחד, ומכים אותם. דווקא אלה חושפים אצלם את הרוע, כמו התרנגולות המטומטמות, שמנקרות עד מוות את בנות מינן, הפצועות והמדממות.  

עבדו אומר שיש מי שנהנה מהטוב ולעומתו מי שמתענג על עשיית הרע.

לאבא של טוני היה מזל, כי הוא עזב את המחנה והתחיל לעבוד במאפייה. עכשיו הוא אופה עוגות איטלקיות מיוחדות, שטוני מביא לי מהן לפעמים פרוסות קטנות. לפעמים הוא גם מביא שקיות נייר חומות ומרשרשות, בהן נערמו פירורי עוגות שנשרו לתחתית קרטוני האריזה. אבא שלו תמיד מסביר לנו על העוגות, כשאנחנו מבקרים אותו מדי פעם בקונדיטוריה בה הוא עובד, ברחוב דנטון. למשל, עוגת טירמיסו ללא אפייה, העשויה מגבינה ומביסקוויטים. יש לה טעם של קפה ובגלל זה אני לא כל כך אוהב אותה; או עוגה שהערבים בעיר השתגעו עליה, בגלל המרכיבים המזרחיים שלה. קראו לה פנפורטה. זו עוגה עם שקדים, פיסטוקים, אגוזים, תאנים ותמרים מיובשים; אבל יש לה טעם של קקאו. העוגה המועדפת עלי היא עוגת סבתא, שזה באיטלקית טורטה דה לה נונה, העשויה משתי שכבות בצק פריך, ממולאת בקרם ועליה מפוזרים זרעי צנובר על משטח מרוח בריבת אוכמניות…

ויטוריו נהנה מעבודתו במאפיית העוגות. מתגאה במאפים מעשה ידיו שטעמם ערב, ניחוחם מגרה וצבעם משובב עין. עבדו אומר שכל אדם צריך לשמוח בעמל כפיו. דוקטור שטרן מדגיש את האמנות בעבודה. אני חושב על הנגרות של אבא. הוא אומר לי כל הזמן: מה יהיה בסופך, מרקו. לכן אני חושב על העתיד הצפוי לי. באיזה מקצוע אעסוק, והאם זה יגיע לדרגה של אמנות…

  אבא עובד עכשיו במחנה הצבא של האמריקאים שנקרא 'בן גריר'. הוא מועסק בעיקר כנגר, אבל מבין גם בבנייה. אבא מקבל משכורת כל שבועיים, הנקראת 'קאנזה', שזה כמו 'חמש-עשרה' בצרפתית, והכוונה לחצי חודש. הוא קיבל את העבודה הנכספת הזו כי עזר לאמריקאים בפלישה שלהם לעיר. הוא השתייך לאיזה ארגון מחתרתי שהיו בו הרבה צרפתים שהתנגדו לממשל ולא אהבו את הגרמנים. אבא, יחד עם האנשים האלה, היו בקשר עם החיילים האמריקאים שחיכו להם על החוף, אותתו להם ועזרו להם להיכנס לכאן. אחרי כן הם השתתפו במצעד החגיגי שהאמריקאים קיימו בשדרות העיר. אבא קיבל מהם איזה עיטור ומדליה, שתלויים בביתנו על הקיר מעל תיבת הרדיו. אני תמיד מסתקרן מהמדליה הזו, העשויה מנחושת בוהקת עם פיתוחים, ומוטבעות בה דמויות ומילים. אני לא מבין את החשיבות שלה. כשאני שואל את אבא למשמעות העיטורים הללו הוא מתחמק, כאילו מדובר באיזה סוד צבאי. כפי שאמרתי, בגלל העזרה שלו קיבל אבא את העבודה במחנה הצבא האמריקאי. הרבה אנשים חולמים לעבוד שם, בגלל השכר הגבוה יחסית, תנאי העבודה הטובים והיחס החם של האמריקאים כלפי העובדים שלהם. אבא סיפר שהאמריקאים לא קיבלו כל אחד, כי לא סמכו על האנשים ופחדו שיהיו בתוכם מרגלים לטובת הצרפתים הרעים. אבא כינה את אלה 'הצרפתים של וישי', מבלי להסביר. אני חשבתי שהוא התכוון לצרפתים ששתו מי-וישי בבקבוקים הקטנים והמעוגלים האלה, הנמכרים בבָּרים של רחוב הנמל ובפיסרי של צ'רלי. לא הבנתי מה רע בזה, כי גם אני שותה את זה לפעמים.

אנחנו לא כל הזמן היינו עניים שגרו בדירת חדר עם שירותים משותפים לכל דיירי הסמטה. אני חייב לספר על זה בהרחבה. הרבה פרטים מהסיפור שמעתי מאמא ומתמר אחותי. אבא לא אהב לדבר על כך, כי זה מאוד כאב לו. אבא אוהב להדחיק את הכאב שלו ולכן משתלט עליו הדיכאון.

 

 

ילדי הנמל מאת עוזיאל חזן, הוצ' הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 286 עמ'