ארץ מאובטחת – משטרה ושיטור בישראל בשנות האלפיים מאת אראלה שדמי

 

ספר זה צמח מתוך שאיפה לעודד את השיח הציבורי על המשטרה ולהרחיב את המחקר האקדמי, ובמיוחד לחשוף את הפנים המוסתרות של המשטרה והשיטור בישראל – פנים המתגלות לקבוצות ויחידים אשר סובלים מנחת זרועם של גופי המשטרה והשיטור.

הספר ארץ מאובטחת – משטרה ושיטור בישראל בשנות האלפיים מאת אראלה שדמי, מבקשלנתח כיצד מתפתחים המשטרה והשיטור בישראל, ומה הם הכוחות המעצבים אותם, ומנסה להאיר באורח ביקורתי כמה היבטים בתיפקודם. התקווה היא לעורר דיון ציבורי פתוח ואמיתי על משטרת ישראל – נושא שנדחק לשוליים במשך רוב שנות המדינה.

הסוגיות ששדמי מתעניינת בהן קשורות למקומה של המשטרה בחברה דמוקרטית, על כל מוסדותיה ותהליכיה: את מי משרתת המשטרה? את מי היא מפקירה ועל מי היא משגיחה? מה משמעותן של הפרקטיקות המשטרתיות לעקרונות הדמוקרטיים? האם במשטרה טמונים תרומה או איום על הדמוקרטיה? אילו שאלות על דמוקרטיה ועל חברה עולות מתוך עיון במשטרה? ולבסוף, האם אפשר לשפר את תרומתה ורמתה המבצעית של המשטרה? האם המשטרה בכלל נחוצה לנו? האם המשטרה תמשיך לעמוד על מכונה גם כאשר המדינה מתפרקת מאחריותה ואולי מתפרקת בכלל? האם סדר פוליטי בלתי מדינתי הוא אפשרי, והאם הוא נזקק לדמוקרטיה?

שדמי מתעניינת בהתנהגות המוסדית של המשטרה, בתפקיד הפוליטי שלה ושל מנגנוני שיטור אחרים (פוליטי – במובן של יחסי כוח חברתיים), וכיצד הפוליטיקה של אכיפת החוק משפיעה  על מה שמוגדר כפשיעה, ומי מוגדר כעבריין. זוהי לא רק עמדה תיאורית אלא גם עמדה המתייצבת בצד מסוים של יחסי הכוח הפוליטיים – הוא הצד של המנוחשלים והמדוכאים: נשים, עניים, מזרחים, פלסטינים, מהגרי עבודה, פליטים, קהילת להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), עובדי קבלן, קורבנות האלימות המשטרתית.

שדמי תופסת את המשטרה לא רק כזרוע אכיפה וביטחון, אלא כמנגנון ממשלי של שליטה באוכלוסייה וביחסים הפוליטיים והכלכליים שבה, שיש לו כוח למשמע, לפקח ולהדיר – אך גם להשגיח, לאפשר ולהניע. הבנת המשטרה והשיטור יכולים ללמד על אופני הפעולה של הכוח, הריבונות, הפוליטיקה והחוק.

הספר נפתח בדיון בסוגיה של המסוגלות המשטרתית, כלומר, באילו תחומים ניכרת יכולתה של משטרה להשפיע על המצב החברתי ובאילו תחומים היא מוגבלת. הדיון הזה מעיד על גבולות האופציות העומדות לפני המשטרה כפי שהיא בנויה היום, ולכן על הכיוונים לחיפוש אלטרנטיבות.

עיון בחקר משטרה ושיטור מצביע על שלושה נרטיבים מרכזיים: הראשון עניינו המשטרה בדמוקרטיה, והוא עומד על המתח בין תרומת המשטרה לדמוקרטיה לבין האפשרות לפגיעתה הרעה של המשטרה בדמוקרטיה. מכאן צמח החיפוש אחר האיזון בין ביטחון לחירות, הטבוע במעמדה של המשטרה בדמוקרטיה.

הנרטיב השני בוחן כיצד הושפעה המשטרה במאתיים השנים האחרונות הן משסעים פוליטיים, בעיקר מעמדיים, והן מתפיסות שונות לגבי תפקידה החברתי, וכיצד היא מופעלת למען מגזרים חברתיים מסוימים והמדינה על חשבון מתן שירות שוויוני לתושבים כולם ולקהילה. 

הנרטיב השלישי שם דגש על ההגיונות המכוונים את השליטה המשטרתית, ועל הפרקטיקות המשמשות את המשטרה  לשליטה באוכלוסיות שונות. המשטרה נתפסת כטכנולוגיה לניהול אוכלוסיות, עקב יכולתה לתחם אוכלוסיות, לנשל את המוחלשות ולחזק את המועדפות.

שלושת הנרטיבים מייצגים למעשה שלוש תיאוריות בתחום הפרשנות על פעולתה והתפתחותה של המשטרה: הגישה החברתית – המשטרה כמשרתת הציבור בכללו, בהנחה שקיימת הסכמה לגבי ההגדרות מהו הסדר ומהי העבריינות; הגישה הקונפליקטואלית – המשטרה כמופעלת למען מגזרים חברתיים מסוימים ולמען המדינה, על חשבון שירות שוויוני לתושבים כולם ולקהילה; והגישה הממשלית – ההיגיון המכוון את השיטור והפרקטיקות המשמשות אותו לשליטה באוכלוסיות שונות.

שדמי מעדיפה את הגישה הקונפליקטואלית, עם קורטוב פוקויאני, שכן עניינה הוא כיצד מופעל הכוח בחברה. כפמיניסטית וכפעילה לשינוי חברתי היא ערה לפעולת הכוח מלמעלה (המדינה ורשויותיה) ומהצדדים (המומחים למיניהם, וגם קהילות שונות שלהן אדם משתייך). היא מכירה בכוחו של היחיד כסובייקט אוטונומי פעיל, אך גם בעוצמתם של הכוחות המשחקים בשדה השיטורי: עוצמתם של המדינה או התאגידים אינה דומה לעוצמתן של הקהילה המקומית או האישה האינדיווידואלית.

שדמי מעוניינת להעמיד בספק את השיטור כאסטרטגיה חברתית, כלומר, לבחון את נחיצותו. היא שואלת: אילו תחליפים לשיטור עומדים בפנינו בעת שאנו שואפים להתמודד עם תופעות חברתיות? ובאיזו חברה הוא הופך להיות הכרחי? לפיכך, הספר בוחן במיוחד את השיטור כאסטרטגיה חברתית, והפרק האחרון מוקדש לאלטרנטיבות לשיטור העכשווי, הניאו-ליברלי, ובמיוחד לאפשרות של חברה ללא משטרה ושיטור.

השיח הציבורי והתקשורתי מתעלם במידה רבה מהקשר שבין שיטור לבין מעמדות, עדות, עמדות פוליטיות וכדומה – אולי בהשפעת מאמץ מתוכנן של הממסד (למשל, באמצעות סילוק הקטגוריות של מוצא, עדה ומעמד מנתוני המשטרה). לכן הטיפול המשטרתי בקבוצות כמו מזרחים ועניים זוכה יחסית למעט תשומת לב מחקרית.

מאחר שכתיבת הספר תבעה להקדיש משאבים רבים לאיסוף מידע וחומר רלוונטי, החלטתי כי עדיף להפנות את מבטי לתחומים ולמגזרים שכמעט לא זוכים להתייחסות ציבורית ואקדמית: עניים, מזרחים, הפרטה, וכדומה.

ד"ר אראלה שדמי הייתה קצינת משטרה בכירה, והאישה הראשונה בקורס פו"מ (פיקוד ומטה) לקצינים בכירים של המשטרה. חוקרת ומרצה בתחומי הקרימינולוגיה, הסוציולוגיה של המשטרה, ולימודי נשים ומיגדר. זכתה במלגת פולברייט לפרופסיונלים מצטיינים. פעילת שלום ופעילה פמיניסטית.

 

הארץ המאובטחת – תקציר מורחב

 

נקודות המוצא של הספר

 

גישה קונפליקטואלית

אינני תופסת את המשטרה רק כזרוע אכיפה וביטחון, אלא כמנגנון ממשלי של שליטה באוכלוסייה וביחסים הפוליטיים והכלכליים שבה, מנגנון שיש לו כוח למשמע, לפקח ולהדיר – אך גם להשגיח, לאפשר ולהניע. הבנת המשטרה והשיטור יכולה ללמדת על אופני הפעולה של הכוח, הריבונות, הפוליטיקה והחוק.

נקודת המבט של קרבנות משטרה ושיטור במקום הפרספקטיבה של המשטרה והממסד

 

הספר בוחן את המשטרה כמוסד חברתי ופוליטי ולכן אינו דן בשוטרים ומאבטחים.

 

הספר מתייחס רק לשיטור בתחומי הקו הירוק – לא כולל שיטור בשטחים הכבושים ושיטור על-לאומי

מתודולוגיה:

כתוצאה ממוגבלות השיח בנושאי משטרה ושיטור בישראל ומהקשיים שהמשטרה מציבה בפני קבלת מידע על התנהלותה, אין כמעט מחקר על משטרת ישראל ועל כוחות השיטור האחרים. לצורך ספר זה ניסיתי לאסוף כל חומר נגיש – מהעיתונות, מאתרי האינטרנט, מפעילי שטח, מחברי כנסת, מראיונות עם קציני משטרה בכירים בדימוס, מעבודות של תלמידים, ממידע אישי שהצטבר אצלי במהלך השירות במשטרה, מהמחקר ומההוראה, וגם מהמעט שהמשטרה הייתה מוכנה לספק. אני מודה לכל האנשים הטובים באמצע הדרך – עיתונאים, בלוגרים, פעילים חברתיים, סטודנטים ועמיתים באקדמיה – שניסו לסייע לי כמיטב יכולתם.

גבולות המסוגלות המשטרתית

מה אומרים לנו המחקר והניסיון? הימנעות מפשיעה, התנהגות בלתי אלימה ושמירה על הסדר בספירה הציבורית הם בעיקרם תוצר של תהליכי סוציאליזציה חברתיים, כאשר רוב בני החברה מקבלים את העקרונות של שמירה על החוק וכבוד לאוכפי החוק. התפתחויות של אירועים וגלים של פשיעה, אלימות ואי סדר הם לרוב תוצרים של התפתחויות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, ולמשטרה השפעה שולית בלבד עליהם. תרומתה של המשטרה למניעת הפשיעה מוגבלת בדרך כלל, גם אם חלק מהאסטרטגיות היותר חדשות מניבות פרי במידה מסוימת. ואילו בתחומי הסדר הציבורי, ובכל הנוגע לחרדות הציבור ולתפקידים הסימבוליים תרומת המשטרה גבוהה יותר, ולעתים ללא תחליף . תוספת כוח אדם ומשאבים אחרים לא ישנו את התמונה באופן משמעותי – להוציא בתחומי החקירות. את ייעודה החברתי של המשטרה יש לחפש כנראה במקום אחר, במיוחד בשירותיה להגמוניוּת ולמדינה.

המעמד הפוליטי המשתנה של המשטרה

הביטחון הלאומי מובן כיום לא  רק ביטחון מפני איומים מבחוץ וכולל גם: סוגיות של חוסן העם והעורף בעת משבר לאומי – אך גם בעת שיגרה, שבמהלכה מתחילות לבלוט בשנים האחרונות סוגיות של טרור, ביטחון אישי וקהילתי (וכמובן גם ביטחון סוציאלי), ובכלל זה פשיעה ואלימות לסוגיהן השונים.

על רקע  הידרדרות מערכות הרווחה, החינוך והבריאות – הופכת המשטרה לכוח הממשלי המרכזי הפועל במרחב הציבורי והפיקוח השיטורי – אשר שם דגש, בין השאר, על התנהגויות הנתפסות כ"אנטי-חברתיות" וכ"בלתי תרבותיות" או דעות פוליטיות "חריגות", אשר חודר לבתי ספר, וגם "מטפל" בדרי הרחוב ובשכונות מוחלשות) – הופך לעיקר פעולותיה, ומשמש לא פעם תחליף  למערכות החינוך, הרווחה והבריאות.

תקציר היסטורי: משטרה 1948-2000 – משטרת ישראל הוקמה על פי המודל הבריטי הקולוניאלי שמשטרה ממלכתית השמה את האינטרסים של המדינה לפני אלו של התושב והקהילה. מדגישה סדר וביטחון על פני מניעת עבירות וחקירתן. תפיסה זו נשמרה ברפורמות שבוצעו  על יד המפכ"לים נחמיאס, רוזוליו ושפיר. בשנות התשעים, יחד עם חוקים המגבילים את עצמת המשטרה, המפכ"ל חפץ התחיל לייצר "שיטור חדש": שיטור קהילתי, שיטור עירוני, שיטור פרטי.

 

התמורות הדרמטיות בשיטור בשנות האלפיים

התגבשות ממשליות השיטור והאבטחה (Governance of Policing/Safety)   – המעורבות של כוחות שיטור ציבוריים, פרטיים, עירוניים ואזרחיים באבטחה וסדר, המשלימים את המשטרה הממלכתית או נוטלים אחריות ממנה; כולל בין השאר:

שיטור קהילתי – סגנון שיטור חדש אך אותם יעדים: אכיפת החוק והגברת יכולת הפיקוח השיטור; תפקידו העיקרי: לכונן את המעמד החדש – "קהילה ללא שם".

שיטור עירוני – התפתח בגיבוי המשטרה. 4 מודלים : השיטור המשולב (ניידות משותפות לפיקוח העירוני ולמשטרה); שיטור עירוני פרטי (העסקת חברות פרטיות על ידי העירייה כדוגמת "הראשונים" בראשון-לציון); "עיר ללא אלימות" (פרויקט רחב היקף שהתחיל באילת ועובר לערים רבות נוספות בישראל, המבוסס על שיתוף פעולה בין הרשות המקומית, הממשלה והשוק הפרטי); ושיטור התנדבותי (שמירה על ידי תושבים, בעיקר ביישובים קטנים). בין בעיותיו: אי שוויון; שחיתות; העסקה פוגענית; חשש שישמש מכשיר פוליטי. על פי החלטת ממשלה – מערך אכיפה משולב. יתרונות: איגום כוחות, הרגעת תחושת החרדה; דשג על עבירות אלימות ואיכות חיים. בעיות: הגדרת יעדים רחבה המאפשר "טיהור המרחב" ; השליטה נותרת בידי המשטרה ; כמעט ללא שיתוף הציבור; ירחיב את הפער בין רשויות מבוססות ואחרות.

אכיפה ע"י אזרחים  – נעה ממה שנהוג לכנות "אחריות חברתית" (משאז, אכיפה אזרחית) לעבר "נטילת החוק בידיים".

שיטוריזציה (policization) – התחוללו שינויים מכריעים  באופני השיטור:  המשטרה מתגייסת בחסות מדיניות ממשלית מכוונת (המנסה להיראות כצמצום סמכות המדינה בעוד שהיא בעצם הבניה חדשה שלה) למען הגנת בעלי ההון והתאגידים, תוך מיסגור של בעיות חברתיות בתור איומים אסטרטגיים, ושיטור אגרסיבי במיוחד של התנהגות "חריגה" (במיוחד של אלו המתנגדים למדיניותה של המדינה בשירות בעלי ההון, ואלו הסובלים ממנה).

הגברה, הרחבה והעמקה של הפעולות השיטוריות, היינו הפעלה אגרסיבית של סמכויות השיטור ומנגנוני השיטור השונים, תוך התמקדות במיגור של מה שנתפס כהתנהגות אנטי-חברתית המאיימת על המשק הניאו-ליברלי (במיוחד פעילי שמאל, עניים, מהגרי עבודה ונשים בזנות).

המגמה הרוואנכיסטית (revanchist) – השאיפה להתנקם במיעוטים, במעמד הנמוך, בעניים, בחסרי הבית, בלהט"ב, במהגרי העבודה ואחרים, אשר האליטה הבורגנית רואה בהם "אויבי הציבור". זאת, בגין הצלחתם לבסס שיח רב-תרבותי ושאיפה לצדק חלוקתי, להעדפה מתקנת ולחקיקה רווחתית.

אופני השיטור החדשים:

חקיקה המרחיבה את סמכויות המשטרה ומגבילה את זכויות האזרח;

הצבת מצלמות ברחובות ראשיים;

חדירה תחת חסות החוק למאגרי מידע אישיים;

הסתגרות בעלי ממון בבתים ובשכונות ממוגנים ;

הרחבה דרמטית בכוחות האבטחה, החקירה והמודיעין על ידי המגזר הפרטי;

גידול עצום בכלי נשק בידי אזרחים, לעתים קרובות לא מיומנים;

זליגת אחריות וסמכויות שיטור לכוחות שלעתים אינם מקצועיים ושקולים דיים;

השתעבדות השיטור לאינטרסים של יזמים פרטיים;

תהליך איבטוח של המרחב הציבורי: טכנולוגיות ופרקטיקות של אבטחה הולכים ומשתלטים על המרחב  הציבורי. כוחות משטרה ומשמר הגבול, מתנדבי המשמר האזרחי ומתנדבים נוספים למטרות אבטחה, מאבטחים ושומרים, בלשים ואנשי מודיעין (משטרתיים ופרטיים), נשק קל ונשק ארוך, סורגים, חומות ומצלמות – אלה ואחרים בולטים היום בכל פינה ברחוב הישראלי. הם, ובמידה מסוימת הן, עומדים בכניסה וביציאה מסופרמרקטים, בתי קפה, קניונים, בתי עינוגים, מועדונים ודיסקוטקים. התרגלנו כולנו לחשוף את גופנו וכלינו לעיניהם הבוחנות בלי שאלות, ללא התנגדות.  

איבטוח תופעות חברתיות – מסגורן כאיום אסטרטגי – מונח לא ברור – כמו פשיעה, ערבים, עניים, מהגרי עבודה ושמאל רדיקלי.  וכך מתאפשר שימוש מופרז בסמכויות השיטור כדי להתמודד עמן. הגדרת תופעות חברתיות כאיום אסטרטגי מעמידה אותן על מישור אחד עם הטרור, המלחמות והנשק הגרעיני, וככאלו שאפשר לטפל בהם באותם כלים – חברתיים, פוליטיים, צבאיים או משטרתיים.

והקלות הבלתי נסבלת של שימוש בכוח שיטורי כלפי התנהגות "חתרנית" ו"בלתי תרבותית".

שימוש מוגבר זה בסמכויות השיטור בא במקום אסטרטגיות אחרות השואפות להתמודד עם תופעות חברתיות (דוגמאות: אלכוהול בקרב הנוער והבדואים).

חוששתני שיותר אבטחה, יותר סמכויות, יותר חומות – מייצרות יותר עוולות ואף מקרי מוות.

עלינו לשאול: ביטחונו של מי מוגן? ביטחונו של מי מאוים – של המוגן או של המאיים? מי מגדיר מהו ביטחון ומהו איום? האם יש רק הגדרה אחת לאיום ולביטחון? ולבסוף, באלו מנגנונים ואמצעים מגינים על מי שאמור להיות מוגן – והאם מנגנונים ואמצעים אלו פוגעים בביטחונו של מי שמוגדר כמאיים?

שיטוריזם – התפתחות האידיאולוגיה  שתופסת את  השיטור כזרוע מרכזית להתמודדות עם תופעות חברתיות, ומצדיקה שימוש בסמכות השיטור לטיפול בתופעות חברתיות. קיבלה את ביטויה בעשור האחרון בסדרה של חוקים ופרקטיקות שיטוריות, בשיח ציבורי של הפחדה ובתהליך הפצה בחינוך, בפוליטיקה ובתקשורת (כניסת שוטרים לפוליטיקה ולמנהל, חדירת המשטרה למערכת החינוך, תרבות הפחד)

הבעיות מוגדרות במונחים של סכנה, איום ואי ביטחון, ואילו מושגים מגדירים אחרים, כדוגמת פערים מעמדיים, אתניים, לאומיים ומגדריים, או דיכוי וניצול כלכלי – נדחקים לשולי השיח.

מתעורר  החשש שאנו נמצאים תחת פיקוח כל העת (פאו אופטיקון).  המעקב מניע אנשים לשנות את התנהגותם ולמשמע את עצמם, הפנמה של המבט הממשמע על ידי הפרט, בלא צורך בהפעלה ישירה של כוח על ידי המדינה, המשטרה או בעלי כוח אחרים  (פוקו).

מייצר "ארגון של יחסים חברתיים כיחסי ביטחון", היינו סדר פוליטי חדש,  שבמסגרתו מתחזק עוד יותר מקומה של סוגיית הביטחון בהוויה הישראלי.

המארג החדש של סוגיות הנוגעות למשטר (התפרקות מדינת הרווחה), לכלכלה ולערכים (ניאו-ליברליזם), לביטחון האישי (ולאו דווקא הלאומי) ולביטחון המולדת (הקשור בטרור ובפשע מאורגן המאיימים על הדמוקרטיה) מהווה בסיס לפיקוח על אזרחים ותושבים, לפגיעה בחירויות היסוד ולחדירה לחיים הפרטיים ולחברה האזרחית בחסות חוקים דרקוניים חדשים, וזאת במידה שלא הייתה ידועה קודם לכן במשטרים המכונים דמוקרטיים. שיטוריזם אפוא מחולל תמורה מהותית בחברה האזרחית ובאזרחות עצמה, וגם מכרסם באופן משמעותי בעקרונות הדמוקרטיים של המשטר.

בלי משים, היטיב לבטא זאת סגן השר מתן וילנאי: "המטרה היא הכנת האנשים ל'תרבות החירום' – כאילו מחר בבוקר עומדת לפרוץ מלחמה". לא שעת חרום כמקובל. כלומר, הסדר הגלובלי החדש, התופס בהדרגה את מקומן של מדינות הלאום הישנות, שואב את הלגיטימציה להתנהלותו הכוחנית מן הפרדיגמה של "מצב חירום קבוע" (הרדט ונגרי).

מצב/תרבות החירום הופכת לפרדיגמה הדומיננטית של הממשל העכשווי, ומאיימת לטשטש את ההבחנות בין דמוקרטיה למשטר אבסולוטי, במיוחד כאשר מצב החירום הופך למצב שגרה, ומסירה  מיחידים וקבוצות את ההגנות של החוק וחושפת אותם לאלימות המדינה, וכך חייהם הופכים להיות מופקרים (אגמבן).

רציונאל ללא הצדקה? שיטוריזם בהבנייה חברתית – תוצר של תרבות הפחד ותרבות הפיקוח.  

התחילו עוד לפני 11 בספטמבר. הטרור העולמי נתן להם את התמריץ. השימוש העצום בטכנולוגיות מעקב בספירה הציבורית, ובמיוחד במצלמות, הוכנס למרות שמחקר שקדם לשימוש בהן לא העיד על יעילותן, ולמרות שהצבתן לא מצליחה בד"כ למנוע פשיעה. מידע מצטבר מעיד על ירידה הדרגתית בפשיעה

אכן, יש מספיק סיבות שמגבירות את החרדה בקרב הציבור (אלימות במועדונים , פשע מאורגן; אלכוהול בקרב הנוער; גזענות ואלימות במשחקי כדורגל;  הסכנות הגלומות באינטרנט). אכן, כי המשטרה לא מבצעת את תפקידה כראוי.

טענתי: רמות הפשיעה והתפתחותה וכישלונותיה של המשטרה, אינם מצדיקים הפעלת אכיפה מרחיקת לכת. תחושת החרדה והאמונה שהפשיעה והאלימות גוברות והולכות בארץ הן תוצר של תמורות מרחיקות לכת ברגישויות ובחרדות שמחדירה בנו המודרניות המאוחרת והקפיטליזם הגלובלי האכזרי. אך במקום להתמודד עם מקורות החרדות ותחושת אי-הביטחון ואף לפעול לצמצומם (למשל, באמצעות שינוי המדיניות הניאו-ליברלית, או ניהול נכון יותר של כוחות השיטור), הם מחוזקים ומשמשים כדי ליצור אידיאולוגיה שאני מכנה שיטוריזם, והיא באה לשרת אינטרסים מסוימים.

החומות הכחולות – משטרה ושיטור כגורמי עיצוב ושימור קווי הגבול בין האליטות וההגמוניות לבין האחרים: העניים, עובדי הקבלן וחברות כוח האדם, המזרחים, האתיופים, הנשים, מפוני כפר שלם, ערביי 48' ועוד. . האידיאולוגיה של השיטוריזם באה להצדיק את המהלך הזה. קו הגבול מסומן על ידי הפנים הכפולות והמתוחכמות של השיטוריזם: הגנה אבטחה ואי פיקוח שיטורי להגמוניות מצד אחד, הפקרה ופיקוח לאחרים  מצד שני.  נוצר אפרטהייד בטחוני.

את התפקיד הזה של השיטור יש לראות אף במסגרת הרחבה של המשטר הניאו-ליברלי:

ההסדרה של המעמדות העובדים באמצעות מה שפייר בורדייה מכנה "יד שמאל" של המדינה, המשתקפת בחינוך, מערכות בריאות הציבור, ביטוח לאומי, סיוע חברתי ושיכון ציבורי, מוחלפת – בארצות-הברית – או זוכה להשלמה – במערב אירופה – על ידי הסדרה באמצעות "יד ימין" שלה, היינו, מערכת המשטרה, בתי המשפט ובתי הכלא, הנעשית פעילה וחודרנית באופן קיצוני בקרב האזורים הנמוכים יותר של המרחב החברתי.

השיטור משחק כאן תפקיד חשוב –

בסדר-יום פוליטי רחב יותר, המוביל לבניית משטר חדש שאפשר לאפיינו כ"ליברלי-פטרנליסטי": הוא ליברלי בחלקו העליון, כלפי עסקים והמעמדות המועדפים, ברמה של אי שוויון חברתי ושוליות גדלים והולכים; והוא פטרנליסטי וענישתי בחלק התחתון, כלפי אלו שמצבם התערער כתוצאה מההבניה מחדש של תעסוקה וצמצום ההגנות הרווחתיות של המדינה שאירעו בו זמנית או הפיכתם למכשיר של מעקב אחר העניים.

אנשי המשטרה מסיקים מכך שכוחם כמעט בלתי מוגבל, ואין עליהם יראת הציבור, החוק או בתי המשפט: יחידת עוז עוצרת פעילי שלום בינלאומיים בשטחים; המשטרה זונחת את  "הנחישות והרגישות"  ושולחת 1500 אנשי משטרה חמושים  להרוס כפר בדואי; ומפקד תחנה שזכה לביקורת משופט מגיב: " כולה שופט שלום'";  בתגובה לביקורת חריפה על שיבוש הליכים ופברוק ראיות והאמת שווא באונס, המשטרה נותנת להם גיבוי מלא ולא נוקטת כנגד בהליכים; המשטרה נותנת גיבוי מלא לשחר מזרחי(.

שתי פרשנויות לתמורות הדרמטיות בשיטור:

האחת, פרשנות מסורתית, הרואה באי השקעה של משאבים חברתיים וקהילתיים במשטרה ובשיטור גורם המערער את כוחה של המשטרה. הפשיעה הפכה בעשרים השנים האחרונות לחלק מחיינו – ועמה התגברה החרדה מפניה, הגם ששיעורי הפשיעה ביחס לאוכלוסייה לא השתנו ואף ירדו אך הפשיעה נותרת כל העת ברמה גבוהה.  אופי הפשיעה השתנה: אלכוהול וסמים בקרב הנוער כולל נהיגה ורצח; חיסולים וניסיונות חיסול על ידי הפשע מאורגן ופגיעה בעוברי אורח; שחיתות; טרור.

ביקורת קשה לגבי התפקוד והיעילות של השיטור –  טענות בדבר כישלון המדינה מחמת מגבלות בירוקרטיות, כללים וחוקים אשר לדברי המשטרה "כובלים את ידי המשטרה", ומחסור במשאבים. נטען כי המדינה נכשלה בהקניית ביטחון, ובכך יצרה את אווירת אי-הביטחון, את פניית הציבור לשוק הפרטי ואת ההחמרה באמצעי הפיקוח השיטורי.

האומנם לא הוקדשו משאבים לשיטור? הוקמו משטרת ההגירה, הרשות לאכיפה ולגבייה, יל"ק – היחידה לאכיפת דיני המקרקעין (במיוחד נגד בדואים) – הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טירור, משמר בתי המשפט, יחידת "אתגר" למניעת גניבות רכב, "להב 433" לעיבוי וחיזוק מערך חקירת העבירות החמורות, יחידת "יהלום" לאירועי סדר; כמו כן הוקמה תחנה חדשה באזור התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, תוך תוספת משאבים מהאוצר, הוקצו מיליוני שקלים לתוכנית "עיר ללא אלימות", הוקצו תקני כוח אדם נוספים למשמר הגבול ולמשטרת ישראל, הוקמו יחידות אכיפה במשרדי הממשלה שונים (משרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה ועוד). וכן: תוספות כוח אדם ותקציבים במועדים שונים.

ועוד מאבטחים

לנוכח העלייה המתמדת בהון הכלכלי והפוליטי המושקע בשיטור  ולנוכח תמיכת המשטרה בהתפתחות השיטור הפרטי, השיטור העירוני והשיטור הקהילתי  (החוקרת לוסיה  זדנר טוענת שהמשטרה הפכה לסרסור של חברות האבטחה באירופה) – הטענה שכישלון המדינה לספק את המשאבים הנחוצים להגנה הוביל להתגברות הפשיעה ולהתגברות החרדה ממנה, ולדרישה גוברת של הציבור להרחבת שוק האבטחה – אינה סבירה.

הפרשנות השנייה, הביקורתית, מדגישה את התפתחותו של היגיון ממשלי חדש, הניאו-ליברליזם, המוביל במכוון ליצירת "חורים" במשטרה, כמו במדינה, שאליהם נכנסות במהרה חברות עסקיות, החברה האזרחית ולעתים גם הפשע המאורגן.

במקום לטעון נגד כישלון המדינה והמשטרה הממלכתית להבטיח ביטחון וסדר ציבורי, ניתן להציע פרשנות אלטרנטיבית, המקשרת בין התנסות קולקטיבית חדשה של פשיעה ואי ביטחון, כולל הביקורת על השיטור הציבורי והגישות לשיטור שנובעות ממנה, לבין מאפייני המודרניות המאוחרת, המעלה על נס צבירת הון, רווחיות ותחרותיות, ואלה מובילות לחלוקות חברתיות חדשות ושוברות את המבנה המעמדי הישן, וגם להיגיון ממשלי חדש (governmentality), בלשונו של פוקו.

היגיון ממשלי זה מגולם באידיאולוגיה הניאו-ליברלית, התומכת בניהול על ידי המגזר הפרטי, אשר נתפס כתרופה לבירוקרטיית היתר של המגזר הציבורי, ומאמינה ביעילות השוק הבאה עם הפרטה. מכאן נובעת הדוקטרינה של "מדינה קטנה" המעבירה תחומי אחריות ותפקידים למגזר השלישי ולמגזר הפרטי, ומסתפקת בקביעת מדיניות ופיקוח, כשהביצוע עובר למגזרים האחרים.

השיח הניאו-שמרני, המלווה את הניאו-ליברליזם, הצליח לעצב מחדש את עמדות הציבור על שיטור וביטחון ציבורי: המשטרה איננה יכולה להיות בכל מקום, נדרשת יותר אבטחה, ומניעת פשיעה אפקטיבית מתחילה בסדר ציבורי.

למודרניות המאוחרת ולניאו ליברליזם יש השפעה משמעותית על שיעורי הפשיעה: יש עלייה בהזדמנויות לפשע כתוצאה מהעלייה החדה בסחורות המוניות ובעלות ערך המושכות את לבם של רבים; ויש ירידה באמצעי פיקוח מצביים ככל שהחנויות נעשו בשירות עצמי. שכונות צפופות הוחלפו בפרברים או במגדלי מגורים אנונימיים. מרכזי העיר הפכו למרכזי בידור עם מעט תושבים. התפוצה הגדולה של המכוניות הפכה אותן ליעדי פריצה ושוד.

כמו כן יש עלייה באוכלוסיות "בסיכון" – צעירים הנהנים משפע ומוביליות יותר מאשר הדורות שקדמו להם, המבלים יותר זמן מחוץ למשפחה או למסגרת עבודה, ולפיכך נתונים פחות תחת פיקוח, וגם מעוניינים לבלות בבתי קפה, במסעדות ובשאר ערוצי הפנאי, ויש להם ציפיות גבוהות יותר לסיפוק מיידי; צעירים אלו מהווים מקור נוח לגיוס עבריינים.

ולבסוף, יש ירידה ביעילות הפיקוח החברתי והעצמי כתוצאה משינויים באקולוגיה החברתית ובנורמות התרבותיות: צמצום הפיקוח הבלתי פורמלי במשפחה, בשכונה, בבית הספר וברחוב, שכן המרחב הציבורי נעשה יותר אנונימי ורחב, ורבים בו הפיתויים הפליליים; הטלת ספק בסמכות המסורתית; מתירנות תרבותית לגבי מיניות ושימוש בסמים; סטייה, אנטי-קונפורמיות וחירות רבה כאורח חיים של צעירים לא מעטים.

אותם מבנים חברתיים חדשים ורגישויות תרבותיות חדשות אלו הובילו באופן בלתי נמנע להתפשטות תפיסות של סיכון ולהגברת הכפייה והפיקוח – וגם להתפרקות הריבונות המדינתית. תחושות החרדה התחזקו במבנה הניאו-ליברלי (למרות הירידה בפשיעה), שכן "כל אחד מיותר או ניתן להחלפה, וכך כל אחד הוא פגיע".  הן התחזקו גם משום שהביטחון התעסוקתי, הבריאותי והרווחתי שלנו נפגע, ובמיוחד של הצעירים המצטרפים היום לשוק תעסוקה נזיל, משתנה ובלתי בטוח.

תפיסות אלו  של סיכון והגישות להגברת הפיקוח במדינה הניאו-ליברלית התבססו על התיזה של "החלונות השבורים" (ווילסון וקלינג): חלונות שבורים, למשל, מעידים על שכונות מדורדרות, ולפיכך יש לפקח על כל התנהלות שמובילה לחלונות שבורים. "אי סדר ופשיעה לרוב קשורים זה בזה בצורה של רצף התפתחותי שאינו ניתן להתרה". אם מקרים קלים של אי סדר, כמו קבצנות, לכלוך ושוטטות, מתרחשים ללא התייחסות, הם מעידים שיש סובלנות כלפי פשיעה. בעקבות התיזה הזאת התפתחה גישה אכיפתית מחמירה של אפס סובלנות אפילו למעידה הקטנה ביותר של ילד.

3 – שיטור פרטי

ברקע התפתחותו של השיטור הפרטי עומדת הגישה, כי במקום להתייחס לכוונות או למניעים של עבריינים – כאסטרטגיה של מניעה – תשומת הלב מופנית להתנהגות: אסטרטגיית המניעה מתמקדת בשינוי ובהשפעה על ההתנהגות והתנועה של אנשים. ההסדרה של פעולות היחיד תלויה בשינוי – לא של השאיפות והמוטיבציות שלו, אלא של הסביבה הפיסית והחברתית שבתוכה הוא פועל, במיוחד באמצעות שינוי שיקולי הרווח והתועלת שבבסיס קבלת החלטות רציונלית. כך למשל, סיורי האבטחה מאבטחים רכוש ואנשים באמצעות הרתעה, העצמה של המחיר של פעולה בלתי חוקית. באותה צורה, אמצעי הגנה כמו גידור ותאורה מיועדים למנוע פשיעה וסיכונים אחרים באמצעות הגברת הקושי הפיסי של חדירה בלתי מוסמכת.

בהיותו עניין עסקי, השיטור הפרטי מכוון לצרכים הספציפיים של הלקוח – להפסדים ולסיכונים שמהם הוא חושש – ולאו דווקא לסדר הציבורי ולשלום הציבור. לכן מה שנחשב עבור השיטור הפרטי כאי סדר, כחריגה או כהתנהגות בלתי רצויה מוגדר לפי מטרות הלקוח, ולא לפי אמות המידה של מוסר או חוק. לכן השיטור הפרטי מתמקד בהפסד ובסיכון ולא בפשיעה ומניעה, ופחות בחשיפת עבירות ובגילוי עבריינים. הוא מתמקד בניהול אפקטיבי המניב תוצאות ולא בערכים ובעקרונות דמוקרטיים וחברתיים המגולמים בחוק הפלילי ובממשל.

השיטור הפרטי הוא מערך השיטור הגדול בישראל, הגם שאיננו תחת מערכת פיקוד אחת כמו משטרת ישראל. הוא כולל טכנולוגיות מיגון הנרכשות על ידי אזרחים ביוזמתם; חברות אבטחה פרטיות המספקות שירותי שמירה סטאטית ואבטחה ניידת לפרטים, לעסקים ולחברות; שירותי חקירות, מודיעין ובילוש; שירותי איתור; שירותי גבייה; ושירותי בלדרות כספים.

הפנים הציבוריות של השיטור הפרטי הן הפעולות של המאבטחים למיניהם, שלרוב עבודתם קרובה לזאת של סיירי משטרה. יעדם המרכזי איננו הבאה לדין או אכיפת החוק, אלא הגנה על רכוש, שמירת הסדר וצמצום הסיכונים.

מערך החקירות הפרטיות הוא הצד הסמוי יותר של השיטור הפרטי. הוא מורכב משירותים הנעים למן חקירת תביעות לקיצבת נכות, בגידה בנישואין, בדיקת מסמכים משפטיים, ועד חקירת פשיעה ואיסוף מידע מודיעיני.

אך החלק המעורר עניין במיוחד במערך החקירות הפרטיות הוא זה הקשור לחקירה פיננסית הנעשית על ידי רואי חשבון, עורכי דין, חוקרים פרטיים ואנשי מחשבים הפועלים בניראוּת נמוכה כדי לסכל מקרי רמאות שונים העלולים לפגוע בלקוחותיהם. זהו אולי המקרה המובהק של צדק תאגידי המותאם ספציפית לצורכי הלקוח, והוא רחוק מרחק רב מהצדק הפלילי הפועל למען טובת הכלל. פשע לגבי המערך התאגידי איננו יותר מאיום על שולי הרווח, והחוק הוא משאב המופעל למען רווחי הלקוח תוך צמצום הסיכון הכספי.

האומדן של השומרים והמאבטחים הפרטיים בישראל נע בהתאם למקור המידע והתאם לתקופות – בין 30,000 ל- 120,000. גם לגבי מספר חברות השמירה והאבטחה הפועלות בישראל אין נתון רשמי. כנראה כ-1000 חברות.

סמכויות השיטור הפרטי ותפקידיו

 החוקים המרכזיים המגדירים את סמכויות המאבטחים הם חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, תשס"ה-2005, המסדיר את סמכויות המאבטחים במקומות ציבוריים שונים, והחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, תשנ"ח-1998.

. על פי החוק, המאבטחים הפרטיים, היינו, שאינם עובדי מדינה, פועלים "לשם שמירה על ביטחון הציבור מפני פעילות חבלנית עוינת ומפני אלימות, וזאת במקום ובדרך שיבטיחו שמירה מרבית על כבוד האדם, פרטיותו וזכויותיו" (סעיף 1 לחוק; הדגשות שלי, א"ש)).

אולם המושגים "ביטחון הציבור" ו"אלימות" הם עמומים למדי ומאפשרים שיקול דעת נרחב למדי למי שאינם בעלי הכשרה רחבה, ולמי שפועלים לרוב לבדם, וללא פיקוח קרוב של הממונים עליהם

על פי החוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, תשנ"ח-1998 נקבע, כי מאבטח מתמנה "לשם ביצוע פעולות אבטחה בגוף ציבורי",

המושגים "אבטחה" ו"פגיעה", וכמובן שמירה על רכוש ועל ביטחונו של אדם, ניתן לראות בהם הסמכה של מאבטחים אלו לבצע פעולות שיטוריות כמו מניעת עבירות כנגד הגוף והרכוש, או במילים אחרות, המאבטחים בגופים ציבוריים הופכים לשוטרים לכל דבר, הן מבחינת התפקידים שלהם והן מבחינת הסמכויות הבסיסיות שלהם.

הפעלת הסמכויות

עמימות הסמכויות והגדרת התפקידים, וכמו כן הדרכה ופיקוח בלתי מספקים פותחים פתח לשימוש בסמכויות אלו למטרות אחרות, במיוחד לשירותם של בעלי עסקים ובעלי אינטרס אחרים, וגם פותחים פתח להגדרה רחבה של מטרותיהם וסמכותם, במיוחד הסמכות להשתמש בכוח. יש להזכיר, כי מקרים כאלו, במיוחד של אלימות, מתרחשים גם במשטרה הממלכתית, אך התרשמותי היא כי משטרת ישראל – על אף מקרי האלימות של אנשיה וההשפעות הפוליטיות עליה – עדיין נקייה יחסית משחיתות ומשוחד.

עם זאת, יש כנראה להבחין בין אופן הפעולה של אנשי האבטחה באזורי מגורים או ב"קהילות מגודרות" או בבניינים מאובטחים לבין תיפקודם בנקודות הבדיקה במועדונים, בקניונים ובבתי עינוגים. בראשונים יש להניח שהתנהגותם לא שונה משל אנשי משטרה ממלכתית: יחס אדיב כלפי הלקוחות ויחס קשוח, לפרקים אלים, כלפי מי שנתפס על ידיהם כחשוד או כחריג. ואילו במרחבים פרטיים המאבטחים אפשר להניח כי הם שואפים לסלק כל מה שנראה כבעייתי, כולל, למשל, חובשי כובעי מצחייה. הם מתמקדים במניעת עבירות נגד רכוש יותר מאשר נגד הציבור בכלל, ועבודתם מודרכת על ידי יחסיהם עם לקוחותיהם הפרטיים, ולא על ידי מדיניות המדינה או סמכותה.

למרות ההבטחה למכור ביטחון, תעשיית האבטחה בעולם ידועה לעתים קרובות דווקא בסכנות שהיא יוצרת על ביטחונם של אנשים ורכוש. היא מאופיינת במידה רבה של שחיתות, אלימות, תחלופה גבוהה בכוח אדם ואי שביעות רצון של לקוחות.[1] מפאת חוסר מידע שיטתי, קשה לטעון כי כך המצב גם בארץ.

תנאי העבודה – סיכון גבוה, תנאי שכר גרועים.

 

יחסים עם המשטרה – שיתוף פעולה קרוב, תמיכה של המשטרה,

4 – אזרחים אוכפי חוק: מהמשמר האזרחי דרך אכיפה חברתית ועד לקיחת החוק בידיים

אכיפה אזרחית משקפת עלייה בחשיבות הקהילה בניהול ענייניה ובהשפעה על החלטות הממשל; בהעברת אחריות (responsibilization) שקודם הייתה של הממשל, אל הקהילה, אל האזרחים כפרטים ואל הקהילה העסקית; ובתפיסת האזרח כבעל אחריות (ולא רק זכויות). אלו שינויים דרמטיים בתפיסת המדינה והאזרחות  ויש לבחון אותם לאור תמורות ממשליות אלו. הם גם מעוררים ממילא סוגיות פוליטיות ומוסריות מורכבות

פירושה של גישה כזו היא, ראשית, שעיקר האשמה מוטלת על הקורבן, שנתפס כחסר אחריות; שנית, האחריות המרכזית למניעת עבריינות נופלת על האזרחים והקהילה, וכך מצטמצמת אחריותה של המשטרה על הפשיעה ומניעתה; ושלישית, האזרח והקהילה אמורים לעסוק באופן אקטיבי במעקב ובבילוש

הארגונים והיוזמים של אכיפה על ידי אזרחים מוצאים את ההצדקה למגמה הזו הן במדינה המסירה מעליה תחומי אחריות, והן בתפיסות של אזרחות אחראית ותורמת – ואלה הם בעצם שני צדדיו של אותו מטבע ניאו-ליברלי, היינו, הארגונים מספקים שירותים שהמשטרה והמדינה השילו מעליהן. כך הם מחזקים את המבנה הניאו-ליברלי. מהלך זה מוביל בעצם להפרטתם של השירותים, של האוכפים ושל הסמכויות (דיון מלא בהפרטה ראו בפרק האחד עשר).

אצלו האכיפה הופכת להזדמנות עסקית שחברות פרטיות יוקמו כדי לבצע אותה. זו גם הזדמנות עסקית לכל אזרח – מה שהופך את האזרחים לא רק למקורות מידע אלא גם ל"מלשינים": תרבות ההלשנה על שכניך, ידידיך ובעיקר שונאיך נראית כמזור ראוי לפשיעה: תאונות דרכים, פליטים, מהגרי עבודה, זרים, פעילי שמאל, חריגים וכמובן, ערבים. אין גבול לדמיון האנושי, הרווי בסרטי בלשים ופשע והשקוע ב"תרבות החירום". כך ניצור "אכיפה ללא גבולות", שככל הנראה הולמת מאוד את תרבות החירום.

מכאן ועד ללקיחת החוק בידיים המרחק קצר – כמו שמלמדת התגובה של ניצב בדימוס אליק רון.

בעיות עיקריות:

העסקת מתנדבים במקום שכירים

ייצוג ואחריותיות (accountability

שימוש בתרומות מהציבור

הסכנה של אי שוויון והדרה

 

5 – שיטור ניאו-ליברלי – בין המדינה לתאגידים

האבטחה הכוזבת

תהליך ההפרטה של משימות וסמכויות שיטור הוא נרחב למדי. אולם נראה כי בחלקו לפחות הוא איננו הכרח המציאות – גם במציאות של מחסור במשאבים. החוק מקנה למשטרה את הסמכות להכשיר שוטרים לתפקידים מיוחדים (שת"מים), מיומנים ובעלי סמכות כפייה, המופעלים באחריות מלאה של המשטרה, אך בתשלום מלא של המעסיקים: סימן ב, סעיפים 31-33 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (כולל תיקונים שבוצעו בסעיף זה בשנים 1972 ו-2006).

ההתעלמות מהאופציה הזאת בכל מהלך ההפרטה מעידה כנראה על השאיפה של הממשל והמשטרה לחזק את תהליך ההפרטה, ומעידה על הכרסום בריבונות המדינה.

תפקידים

כמעט אין היום תפקידי שיטור שאינם מבוצעים על ידי גורמים לא-משטרתיים: אבטחת שלום הציבור והקניית תחושת ביטחון בספֵירה הציבורית (מוסדות חינוך, מקומות בילוי, תחבורה ציבורית) ובאירועים המוניים (הפגנות, עצרות, ביקורים ממלכתיים); מניעת פשיעה באמצעות מאבטחים פרטיים ויוזמות קהילתיות מקומיות; אבטחת גופם ורכושם של בעלי ממון ובעלי עסקים; מניעת שחיתות צווארון לבן ומודיעין עסקי על ידי תאגידים; איתור רכב גנוב, איתור נעדרים, עיקוב ותצפיות; חקירת עבירות וגילוי עבריינים (כמו במקרה של רצח תאיר רדה) באמצעות משרדי חקירות פרטיים; איסוף ראיות על ידי פתולוגים, מומחי פוליגרף וחוקרים פרטיים; אכיפת חוקי עבודה, סחר הוגן ואיסור עישון במקומות ציבוריים באמצעות אכיפה אזרחית.

אם נוסיף לכך את מתנדבי המשמר האזרחי, שאמנם פועלים בפיקוח צמוד יותר של המשטרה הממלכתית, הרי מנעד התפקידים רחב עוד יותר, וכולל: הכוונת תנועה, אכיפת דיני התעבורה וסיוע במתן טיפול ראשוני לנפגעי תאונות דרכים; מעקבים, תצפיות ומארבים לצורכי בילוש בעבירות הרכוש והסמים; מניעת גניבות חקלאיות ועבירות רכוש במגזר החקלאי; קבלת תלונות מתיירים על עבירות פליליות; סיוע בהפעלת יומן התחנה ומוקד השליטה בהכוונת הפונים ובמתן מענה טלפוני למתקשרים; סיור, שיטור, חיפוש והצלה בחופי הרחצה ובמעגנים, בים התיכון ובכינרת.

אילו תפקידים נותרו באמת בידי המשטרה הממלכתית? לא הרבה: קבלה פניות אזרחים במצוקה ומענה להן (מוקד 100); סדר ציבורי, כולל סכסוכים למיניהם; אלימות במשפחה; סיוע לאנשים במצוקה; שליטה בהמון וסדר באירועים המוניים ובביקורים ממלכתיים (אם כי גם כאן נכנסים מתנדבים ומאבטחים פרטיים, אך עיקר האחריות נותרה בידי המשטרה), רישוי עסקים; הטיפול באבידות ומציאות; חקירת תאונות דרכים וטיפול בהן; חקירת עבירות, גילוי עבריינים וחשיפת עבירות ללא מתלונן (אך כאמור, גם תחום זה החל להתבצע על ידי גופים פרטיים); והקניית תחושת ביטחון והרגעת הציבור הרחב (שגם כאן מועסקים מאבטחים ומתנדבים).

אולם למשטרה יש תפקידים ייחודיים, ובמיוחד סמליים, שיש מי שרואים בהם את עיקר תפקידה ומשמעותה למשל: המונופול על במכות הכפייה והמחשת מושגי השוויון והריבונות.

לפיכך, להתפרקות המונופול המדינתי על תפקידי שיטור וסמכויות השיטור עשויות להיות משמעויות מרחיקות לכת לגבי מעמד המדינה והסדר הציבורי, ואולי אף לסמן את סופה של מדינת הלאום, או לפחות את המעבר לדגם מדינתי מסוג אחר (למשל, העדפת הקהילתיות המקומית,

הפרטת השיטור פירושה גם העברת סמכויות שלטוניות של המדינה לגורמים לא-מדינתיים, במיוחד לבעלי עסקים ולחברה האזרחית. אמנם לא מדובר עדיין בהפרטה מלאה של סמכויות השיטור, אך בהחלט מדובר בהפרטה חלקית ובזליגה מתמשכת של סמכויות נוספות, ואף הרחבתן ללא הרשאה (היינו, ללא חקיקה).

למשל, למאבטח יש סמכות לחפש על גופו של אדם ובכליו, ואף סמכות להשתמש בכוח ובנשק במקרים מסוימים. עד לחקיקת חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור בשנת 2005 לא הייתה הגדרת תפקיד חקיקתית של מאבטחים, והסמכויות היחידות שהיו למאבטחים נבעו מחוק סמכויות חיפוש בשעת חירום (הוראת שעה), תשכ"ט-1969. הסמכויות המוגדרות בחוק זה הן סמכויות לצורך שמירה על ביטחון הציבור (כלומר, הגנה מפני פח"ע). בחוק החדש משנת 2005 הוגדר, כי סמכויות המאבטח הן "לשם שמירה על ביטחון הציבור מפני פעילות חבלנית עוינת ומפני אלימות". 

הרחבת הסמכות למקרי אלימות מסמנת זליגה של הסמכויות, כאשר המושג "שמירה על ביטחון הציבור מפני אלימות" עמום למדי, ומאפשר שיקול דעת נרחב למדי למי שאינם בעלי הכשרה מקיפה, ולמי שלרוב פועלים לבדם וללא פיקוח קרוב של הממונים עליהם, ולמי שמופעלים על ידי חברות עסקיות.

כמו כן יש לשים לב, כי עם השנים הולך ומתרחב המרחב שבו מורשים המאבטחים להפעיל את סמכויותיהם, והיום הוא כולל מקומות בדיקה רבים ו"סביבתם הקרובה" – מושג גמיש למדי – ובמקביל מתרחבים תחומי פעילותם (ראו הפרק השמיני על השיטור הפרטי).

גם סמכויותיו ותחומי פעילותו של המתנדב הורחבו במהלך השנים וכיום   מתרחב הלחץ הציבורי להאצלת סמכויות שיטור, עיכוב ומעצר לפקחים העירוניים. מזה זמן נשמעות קריאות ומתארגנות יוזמות ללקיחת החוק בידיים. חוק שי דרומי גם מקנה הרשאה לאזרחים לפגוע ולהרוג בהגנה על רכושם. הפעלת מאבטחים נגד ניסיונות חוקיים להתארגנות עובדים (כנראה בהרשאה של המוסדות המפעילים אותם, כמו אוניברסיטת בן-גוריון ומכללת רמת-גן), השימוש הגובר בחקירות פנים-ארגוניות למישמוע עובדים, אכיפת חוקי לבוש על ידי מאבטחים או על ידי אזרחים במגזר החרדי  – כל אלה מעידים על זליגת סמכויות שיטור גם לתחומים נוספים שלא יועדו לכך במקור.

מה שאנו רואים, אם כן, הוא תהליך של הפרטה חלקית של סמכויות והפרטה חלקית נרחבת יותר של תפקידים. זהו תהליך הדרגתי, הכרוך בזליגה של סמכויות ותפקידים מופרטים והרחבתם, לא תמיד מכוונות במודע, אך לרוב תוך הרשאה בדיעבד או התעלמות מהמתרחש בפועל. נראה שהתהליך עדיין לא הגיע לסופו, במיוחד לנוכח ההצעות  להקים שיטור עירוני (ראו בפרק השביעי), ובהחלט קיים חשש שסמכויות שלטוניות – כמו סמכות המעצר וסמכות השימוש בכוח ובכוח קטלני – תופרט גם היא.

מי הם הגופים והגורמים שמקבלים אחריות וסמכויות שיטור? אם המשטרה הממלכתית נתפסה או לפחות נדרשה להיות גוף נייטרלי מבחינה פוליטית, הפועל בכפיפות מלאה לחוק ולעקרון החוקיות, הרי רוב הגורמים המקבלים את האחריות לשיטור אינם כאלה, ואינם מתיימרים להיות כאלו. הם אחד מאלה:

הפרטים שמרכיבים את הקהילה, האזרחים והתושבים עצמם

חברות פרטיות הפועלות למטרות רווח

גופים אזרחיים, כמו קהילות מקומיות, עמותת "אור ירוק" ואיגוד חברות הביטוח, הפועלים לפי סדר עדיפויות משלהם

רשויות מקומיות, המנוהלות על ידי אישים פוליטיים שיש להם אג'נדה משלהם,

ההפרטה וריבונות המדינה

סמכויות השוטר – עיכוב, חיפוש, מעצר ושימוש בכוח – הן סמכויות גרעיניות של המדינה. בשל העובדה כי סמכויות הנוגעות לשמירה על שלום הציבור, על ביטחון הציבור ועל אכיפת החוק נוגעות להפעלתו של כוח שלטוני מובהק, המצוי בלב העיקרון שעל פיו הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה, ניתן לטעון, כי הפרטתן החלקית או המלאה של סמכויות אלה מהווה, לכל הפחות, פגיעה בעקרון-העל, לפיו "הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה".

אם כך, כדי לטעון שההפרטה היא בלתי חוקתית יש להראות כי מדובר בסמכויות גרעיניות של המשטרה, שהן בעלות אופי פוגעני עם פוטנציאל רב לפגוע בזכות לכבוד ובחירות אישית, וכי הגוף שמועברים אליו הסמכויות הוא גוף פרטי בעל שיקולים כלכליים. כל זאת, מעבר לתנאי המקדמי לחוקיות ההפרטה, שהיא נעשית כחוק.

לאור זאת, אפשר להטיל ספק אם בית המשפט יקבע שעבודת מאבטחים בקניונים, בבתי קפה, בבתים פרטיים, וכנראה גם שיטור עירוני, הם הפרטה בלתי חוקית, שכן לא מדובר ב"קהל שבוי", וגם יש אינטרסים כלכליים לגיטימיים לכאורה (של בעלי המקום), להבדיל מהמקרה של בית הסוהר. בכל זאת אפשר לטעון, כי מדובר ב"קהל שבוי" לא במובן של אסיר אלא, ראשית, שמי שמסרב לבדיקה סגורים בפניו חלקים מרכזיים של שירותים, צריכה ותרבות הפנאי (קניונים, בתי קפה, בתי קולנוע, משרדי ממשלה); ושנית, הוא מיד נתפס על ידי המאבטח כחשוד, מה שעלול לסכן אותו ולפגוע בחירותו ובכבודו.

ואשר לשיטור אזרחי – מצד אחד, אין זה גוף כלכלי, אך מהצד האחר, אינטרסים אחרים, לאו דווקא לגיטימיים, מעורבים לעתים מזומנות בשיטור האזרחי.

משמעויות

השיטור בישראל הפך בשני העשורים האחרונים משיטור עם אוריינטציה מדינתית (משטר ריבוני) לשיטור עם מוכוונות מעורבת (מדינתית-תאגידית) לכל הפחות, או לשיטור מוכוון-שוק לכל היותר (משטר תאגידי), בעיקר מחמת עוצמתם הגוברת של בעלי ההון במשטר הניאו-ליברלי.

בצד הפגיעה בריבונות המדינה קיים חשש לפגיעה ממשית גם בזכויותיהם המוגנות של האזרחים ותושבים אחרים. החשש הוא שתאגידים ובעלי השליטה בשיטור הפרטי, שהם בעלי אינטרס כלכלי מובהק, יפעילו את סמכויות השיטור שבידיהם או יבצעו את התפקידים המופרטים למען האינטרסים הפרטיים שלהם ולא למען האינטרס הציבורי

ההיסטוריה ידעה כבר ניסיונות להעביר את הכוח לבעלי ההון. עם זאת, יש לשים לב שהמשטר התאגידי היום חזק הרבה יותר מקודמיו: "הגברים שמנהלים את התאגידים הגלובליים הם הראשונים בהיסטוריה שיש לרשותם ארגון, טכנולוגיה, הון ואידיאולוגיה כדי לבצע ניסיון אמין לניהול העולם כיחידה כלכלית אחת". ויותר מכך: "מה שהם תובעים בעצם היא הזכות ללכת מעבר למדינת הלאום ובמהלך תהליך זה לחולל בה שינוי". משמע, המאמץ לשינוי המשטר והפיכתה של מדינת הלאום למשטר תאגידי הם תוצר ישיר – לא תוצר אקראי או משני – של החיפוש המתמיד והמתרחב אחר מיסחור, רווחים והון נוספים.

וכך הם גם כוחות השיטור החדשים והשיטוריזם: הם תוצר ישיר של המאמץ לצמצם את חלקה של המדינה (ומדינת הרווחה בפרט) ולעודד מיסחור ורווחיות. המשטרה וכוחות השיטור האחרים הם מכשיר מרכזי עבור המשטר התאגידי כדרך לחזק ולשמר את אחיזתו בחברה האזרחית ובקהילות המקומיות. השיטוריזם על שלל כליו – חוקים דרקוניים, איבטוח המרחב הציבורי, ביטחוניזציה של תופעות חברתיות וכדומה – נותן בידי המשטר התאגידי כלי מרכזי להטלת מורא ותקיפה והטרדה של ארגונים ויחידים מתנגדים. לא פלא שפעילי השלום בבילעין (המאיימים על הכיבוש ופירותיו) וארגון "פרופיל חדש" (המאיים על המיליטריזם והפטריארכיה, תומכי הקפיטליזם הבלתי מרוסן) הם לצנינים בעיניו.

מיסחור השיטור

הפרטת השיטור הופכת את הביטחון לסחורה שאפשר לרכוש תמורת ממון בשוק שלכאורה הוא חופשי. אך מיסחור השיטור מתחיל בעצם במשטרה. החל באמצע שנות התשעים אימצה משטרת ישראל דוקטרינה ניהולית ועסקית תחת תורת המינהל הציבורי החדש, ואימצה שפה צרכנית הרואה בשיטור הממלכתי "שירות", בציבור – "לקוחות", ואת עיקר תפקידה – קידום איכות החיים.

6 – מסקנות ולקחים

טענה מרכזית של הספר הזה  היא, אם כן, כי הבנת המושגים משטרה ושיטור היא מרכזית לתפיסה מלאה של השימוש בעוצמה על ידי המדינה והקבוצות ההגמוניות לשם שליטה בחברה שסועה. השתעבדות המשטרה וכוחות השיטור האחרים לקבוצות ההגמוניות משתקפת בדוגמאות הזרועות לאורך כל הספר הזה: שימוש בנשק חם נגד פלסטינים ומזרחים (ראו להלן) כמעט באופן בלעדי; התייחסות המשטרה למחאות המזרחים (ראו להלן) והעניים; התנהלות המשטרה במהלך ההתנתקות, לעומת אכיפת חוק המפקירה ואף תוקפת פעילי שמאל ישראלים ופלסטינים בתוך הקו הירוק ומעבר לו; ההתנפלות הפראית של שוטרים על מועדוני העובדים הזרים רק כדי לבדוק אם יש להם אישור עבודה; הרחקת פליטים מעבר לקווי "חדרה-גדרה"; עיכוב של עשרים שנה לפחות ביחס המתירני של המשטרה לאלימות גברים כלפי נשים; אלימות (בלתי חוקית לכאורה) של מאבטחים במכללות ובאוניברסיטאות.

שליטה כזו כרוכה באכיפה של סדר, וזהו למעשה תפקידה העיקרי של המשטרה ) – ולא באכיפת החוק, כמו שרבים סבורים. לרוב נטען שהגדרתו של מושג זה ברורה ומקובלת על הכול, אך טענתי היא  שזהו מושג שנוי במחלוקת, והשיטור הוא שכופה סדר כזה (מעמדי, גזעי, לאומי, מגדרי) הבא לשרת את המדינה והקבוצות ההגמוניות. בעצם, כוחות השיטור עוסקים במישטור המרחב הציבורי (ולעתים גם הפרטי) על ידי חקיקה, אמצעים טכנולוגיים פרטיים (סורגים וכדומה) וציבוריים (מצלמות למשל); על ידי חברות אבטחה, חקירות וגבייה; על ידי משטרות עירוניות (כולל פקחים), וכמובן המשטרה הממלכתית וכוחות הסיור והסער שלה (מג"ב ויס"מ). הציבור מקבל את כל צורות השיטור בהבנה ומתעלם – אם מבורות אם מנוחיות – מההשלכות שכל האמצעים הללו יוצרים על העדר הביטחון ועל העדר הדמוקרטיה.

התנהלות המשטרה ביחס למרי המזרחי:

החל מהריגת הרב יעקב סאלם ג'ראפי, באוגוסט 1950 ופטירתו של  אברהם הרוש לאחר שהיה במעצר בידי המשטרה דרך אירועי מעברות עין שמר ועמק חפר, ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, ילדי תימן והרב עוזי משולם ואירועי כפר שלם –  המשטרה נקטה באופן שיטתי יחס דכאני, אגרסיבי וכוחני כלפי ביטויי המרי המזרחי, מתוך תפיסתו כאיום על המשטר ועל סמכות המשטרה.

המשטרה מייצרת ומשמרת חומות כחולות (כחולות כצבע מדי המשטרה) מסוגים שונים – מעמדיים, עדתיים, לאומיים, מגדריים. אך אולי החומה החשובה מכולן, שעליה אמונה (גם) המשטרה, היא כנראה החומה המגינה על המערביות וחוסמת את האפשרות להתערות במרחב השמי

ככזו, המשטרה מהווה מרכיב חשוב בשימור של המבנה האידיאולוגי שתחילתו, עד סוף שנות השבעים, מבנה ציוני-חילוני-אשכנזי-מעין-סוציאליסטי; ושהמשכו  הכמעט טבעי –  מבנה  ניאו-ליברלי וניאו-שמרני

אכן, המשטרה נוקטת באלימות באופן שגרתי וכנגד אזרחים וקבוצות. ובכל זאת, האלימות המעמדית, הלאומית, המגדרית, העדתית של המשטרה הפכה בעשור האחרון מסמויה לגלויה, מסימבולית לממשית ומוחשית, והפכה ללגיטימית הודות לשיטוריזם, בעוד שקודם לכן הוצדקה בטענות על מקצועיות ושמירת חזות של שוויון וניטרליות פוליטית.

האלימות של המשטרה וכוחות השיטור האחרים בשנות האלפיים (ועוד קודם לכן) יוצרת מצב חדש של תרבות חירום. תרבות זו מאפשרת שימוש באמצעים חריגים עד כדי השעיית החוק וכללי הצדק לנוכח מי שמוגדרים כאיום על ביטחון המדינה ותושביה. תרבות החירום מסירה את ההגנות של החוק וחושפת יחידים וקבוצות לאלימות המדינה, וחייהם הופכים למופקרים. השיטוריזם – מנעד מנגנוני האלימות שבשימוש המשטרה וכוחות השיטור החדשים, והאידיאולוגיה המדגישה את חשיבותו של הפיקוח השיטורי כמקור לביטחון – משמש אמצעי מרכזי לייצור ולשימור תרבות החירום.

השיטוריזם מסמן היווצרות של מארג חדש של סוגיות הנוגעות למשטר (כרסום בריבונות המדינה), לכלכלה (ניאו–ליברליזם), לביטחון האישי (ולאו דווקא הלאומי) ולביטחון– וזה האחרון קשור בטרור ובפשע המאורגן המאיימים על הדמוקרטיה. תשלובת חדשה זו מהווה בסיס לפיקוח על אזרחים ותושבים, לפגיעה בחירויות היסוד ולחדירה לחיים הפרטיים ולחברה האזרחית בחסות חוקים דרקוניים חדשים, במידה שלא הייתה ידועה קודם לכן במשטרים המכונים דמוקרטיים. השיטוריזם מחולל תמורה מהותית בחברה האזרחית ובאזרחות עצמה, וגם מכרסם בעקרונות הדמוקרטיים של המשטר.

 טענה מרכזית נוספת של ספר זה היא, כי עיקר תפקידה של המשטרה הוא ניהול הפחד הציבורי: לא הביטחון הוא מרכז עניינה (כאמור, הצלחותיה במניעת פשיעה מוגבלות למדי והיא עוסקת בעיקר בסדר ציבורי ובמיוחד בשימור מעמדם, ולכן גם ביטחונם, של אליטות ושכבות הגמוניות) אלא הניסיון לשלוט בלהבות החרדה המתפרצת מדי פעם בקרב הציבור. למשל, בהלת הציבור מול הפשע המאורגן והשחיתות השלטונית בשנות השבעים הובילה להקמת היחידה לחקירת פשיעה חמורה והיחידה לחקירת עבירות הונאה.

מערכות המשטרה והשיטור מבצעות "עוד מאותו דבר" במקום להיענות למהפכה בזירת הפעולה באופנים חדשים. עניין זה משתקף, בין השאר, באפקט השיהוי. למשל: השתהותה  להכיר ולפעול כנגד פשע מאורגן ושחיתות והונאה כבר בשנות השבעים וכן השתהותה לפעול כנגד אלימות כנגד נשים ואלימות במשפחה.

לאור כשליה וכישלונותיה של המשטרה, ולנוכח אמצעי הדיכוי, ההדרה וההפרדה שהיא וכוחות השיטור האחרים נוקטים היום, ייתכן כי במקום לחפש כיצד המשטרה וכוחות השיטור יגנו עלינו – מה שאינו מתממש בפועל – יש לשאול: כיצד המשטרה והשיטור מייצרים סכנות ואיומים?

למשטרה ולשיטור השפעה מכרעת על יכולת האזרחים לממש את חירותם ולחיות בהתאם לערכי שוויון, חירות וכבוד. המשטרה והשיטור אינם ממהותה של דמוקרטיה, אך יש להם תפקיד אינסטרומנטלי בשימורה או בערעורה. משמע, במשטרה ובשיטור טמון פוטנציאל אנטי-דמוקרטי שעלול להביא לסחף בעקרונות הדמוקרטיים.

אם פוטנציאל זה משתלב בתהליכים אנטי-דמוקרטיים אחרים, יהיה למשטרה תפקיד אינסטרומנטלי בתהליך הפיכת החברה החופשית לחברה רודנית. מופעיהם של המשטרה והשיטור שהוצגו בספר זה מעידים, כי בישראל היום המשטרה והשיטור מאיימים על העקרונות הדמוקרטיים ומאפשרים הפעלה של הפוטנציאל הרודני שלהם.

 

7 – אלטרנטיבות לשיטור

שיטור מחודש – שיטור ניאו-ליברלי מוסדר תוך חיזוק השיטור הממלכתי.

שיטור ממלכתי בלעדי – שהוא חלק ממדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית.

שיטור חדש – אם בנוסח של בניית שלום, אם במסגרת מבנה משטרי חדש.

שתי האלטרנטיבות הראשונות נשענות על ההנחה, ששיטור ציבורי-מדינתי הוא תנאי לשיטור דמוקרטי, שוויוני ויעיל: השיטור חייב להיות מוצר ציבורי (public good), לא רק כדי שהפעלת הסמכות תתקבל כלגיטימית ולא כמייצגת אינטרסים אישיים, אלא משום שהביטחון הוא עניין חברתי, בהיותו מותנה ביחסים עם אחרים. ככזה, השיטור הוא אף תנאי למוצרים ציבוריים אחרים. כמוצר ציבורי שאין בלתו הוא מוביל לשתי חלופות: שיטור ניאו-ליברלי פלורליסטי אשר מוסדר, מפוקח ומתואם על ידי משטרה מדינתית, ושיטור ממלכתי בלעדי.

המודל השלישי יוצא משלוש הנחות אחרות: האחת – המדינה לא הוכיחה עד היום את יכולתה לספק שיטור שוויוני בחברה הטרוגנית (ההצלחה היחסית של מדינות סקנדינוויה היא כנראה תולדה של ההומוגניות החברתית הרבה וההיסטוריה הפוליטית שם). להפך: השיטור היה משרתם של ההגמוניות בכל תולדותיו. חוסר השוויוניות של השיטור רק התגבר במשטר הניאו-ליברלי.

השנייה – הקפיטליזם הגלובלי פגע פגיעה חמורה ברבים ובכדור הארץ, והוא מאיים על הישרדותנו. מדינת הלאום גם היא נחלשה עקב כך, והיא לא נתפסת כמסוגלת לספק לנו ביטחון מפני ההידרדרות הזו. מאחר שזו התערערה, החלו לצמוח חלופות תת-מדינתיות, שייתכן שיובילו לסדר חברתי ופוליטי מסוג חדש, שבו אכיפת החוק והתמודדות עם אי סדר ייעשו באמצעים אחרים.

שלישית – העולם, במיוחד המערבי, נמצא בתהליך מעבר מעידן המידע (שבא במקום העידן התעשייתי) לעידן הקונצפטואלי, היינו עידן של אמנותיות ויצירתיות, אמפתיה ואינטליגנציה רגשית, ואף רוחניות ומיסטיקה, ובמיוחד סולידריות. אלו יבואו במקום הגישה הלאומית והרציונלית של המשפט ואכיפת החוק, השמים דגש על פסיקה חד-משמעית וגישה לעומתית. עידן כזה, השואב את עיקר הידע והחוכמה מהאומות הראשונות, ישמש כנדבך לסדר החברתי החדש – חברה רשתית של שלום.

ארץ מאובטחת – משטרה, שיטור והפוליטיקה של הביטחון האישי, מאת אראלה שדמי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום, שנת 2012, 316 עמודים