שם רגליי מוליכות אותי מאת אירית דברת / האם אפשרי לאהוב שני גברים בו זמנית בעצמה גדולה

האם אפשר לאהוב שני גברים בו זמנית בעוצמה גדולה? כמו מיקי, גיבורת ספר ביכוריה "שם רגליי מוליכות אותי", גם אירית דברת אהבה שני גברים שהיו אהבה משמעותית בחייה, אהובה הראשון נהרג בתאונה בצבא. בספר הוא נעלם. אירית כמו גיבורת הספר חלתה בסרטן השד פעמיים וניצלה, עד שהבינה שגם אמה חולה במחלה הזו, וששתיהן נשאיות גנטית של המחלה.

 

 

 

 

 

 

 

ביום ההולדת שלה מקבלת מיקי, אישה באמצע החיים, מכתב אנונימי המזמין אותה לפגישה באי יווני – האי של פַּניקוֹס. לאי זה נסעה לפני שנים רבות. מיקי נענית למכתב ויוצאת לפגוש את עברה. שם, היא צוללת פנימה ונסחפת בין זיכרון לדמיון, בין תשוקה להרס. 

אירית דברת (62) נולדה וגדלה בהדר הכרמל חיפה. בבית עם אבא מחמיר ונוקשה ואמא מרוחקת שהתקשתה להעניק לה חום ואהבה. כשבגרה הלכה לצופים, זה היה כל עולמה. הפכה למדריכה ופעילה מאוד. בצופים פגשה את אהבתה הגדולה הראשונה – מי שהיה חבר שלה מגיל 16 עד גיל 19. הם נפרדנו באהבה גדולה. חודשים אחרי הפרידה, היא פגשה את גדי כחייל בטרמפיאדה צבאית, לימים בעלה ואבי ילדיה. אחרי הפגישה המקרית – הוא לא שכח אותה וחיפש אותה במשך  ימים עד שמצא את כתובתה. באחד הערבים כשהגיעה הביתה פגשה אותו בסלון משוחח עם אמא שלה וממתין לבואה, משם האהבה התלקחה.

מיד לאחר סיום הצבא פרצה מלחמת יום הכיפורים. גדי נפצע עוד לפני המלחמה בתאונה בצבא, היא ליוותה אותו בתהליך השיקום, וכשהשתחרר הם נישאו. עם האהוב הראשון היה קשר מיוחד עליו היא שמרה כל השנים, הוא סיים קורס צבאי, התחתן ונולדה לו בת. כשהייתה בתו בת שנה נהרג בתאונה בצבא.

השאלה שהדהדה בתוכה המון שנים: האם אפשר לאהוב שני גברים בו זמנית בעוצמה גדולה? יש בה צד שמאוד התגעגע לאהוב נעוריה. את הספר היא כתבה בהשראתו ובהשראת השאלה שהדהדה בה כל כך הרבה שנים. בספרה רצתה ליצור מפגש דמיוני אחר איתו. מפגש שלא היה יכול להתממש לאחר מותו.

המחלה מכה בה

אירית דברת מספרת, כי "בגיל 37 וכאימא ל- 4 ילדים כשהקטן בהם בן חצי שנה, היא הרגישה דפיקות לב לאחר הנקה. היא שמה את היד על החזה וגילתה גוש… עשתה ביופסיה. הציעו לה להמשיך להניק ולהוציא את הגוש לאחר שתסתיים ההנקה.  בחצי השנה הזו הסרטן כבר התפשט והגיע לבלוטות הלימפה.  עברתי ניתוח, כימותרפיה והקרנות. המתנה הכי גדולה שלי היה לגלות ולקבל מחדש אימי, שלאורך כל השנים היינו מרוחקות זו מזו. פתאום אימי טיפלה בי, ישבה איתי וליוותה אותי בכל התהליך הכואב. גדי בעלי היה מבוהל, לא ידע איך להתייחס למחלה ובעיקר פחד לאבד אותי. ואז הגיעו 14 שנים של שקט. לאחר שהחלמתי, קיבלתי מתנה גדולה מאימי קורס מורי יוגה. יצאתי לאשרם בקנדה למספר שבועות וחזרתי כמורה ליוגה".

לאחר 14  שנים מחלה הכתה בה שוב. חלתה שוב בסרטן שד,  בפעם השניה גדי והילדים היו לצידה, אמא שלה היתה פחות מעורבת. לאחר כשנה וחצי התברר לה שאימה חולה בסרטן שד מפושט מאוד. והסתירה את מחלתה במשך 8 שנים משיקולים שלה. אימה הייתה כבר במצב סופני, והיא העבירה אותה אליה להוספיס בית וטיפלה בה עד שנפרדה מהעולם. בעקבות בדיקה שעשתה בעבר, התברר שהיא נשאית גנטית של סרטן שד.

אירית סיימה לימודי התיאטרון באונ' תל אביב, והקימה מגמת תיאטרון גדולה ומצליחה, בתיכון אורט בנימינה. ביימה ערבי תיאטרון, מופעי סיום י"ב וכו' לאחר שהחלימה, נרשמה ללימודי תואר שני בלסלי קולג': "לימודי נשים ואומנויות". שם התחילה לחוש בצורך לכתוב ולהשמיע. היום היא סבתא ל – 6 נכדים, וגרה עם  גדי בעלה בגבעת עדה.

האם באמת אפשר לאהוב שני גברים בו זמנית? "אני בודקת את השאלה הזאת ולא בטוחה שיש לכך תשובה חד משמעית. בהחלט אפשר להתגעגע למישהו מהעבר. אולי מישהו שכבר לא מתקיים בחייך ולחשוב מה היה קורה בנינו אילו… לגעגוע, פנים רבות, ובחיים שלי הפרטיים יש רק אחד וזה בן הזוג שלי. יש געגועים לאהבת הנעורים, אולי היינו יכולים להיות חברים טובים. אבל אני לא חושבת שהייתה יכולה להיות שם אהבה רומנטית. אני חושבת שגם מיקי הגיבורה מבינה את זה. היה לה סיפור פתוח והיא הייתה חייבת לסגור אותו".

האם היית משנה משהו בעלילה עכשיו שהספר יצא לאור? "אני לא חושבת שהייתי משנה משהו בעלילה. כתבתי את הספר כחמש שנים. גנבתי רגעי כתיבה לתוך היומיום שלי שהיה עמוס ומלא. התבגרתי עם הספר שעבר שינויים במהלך הכתיבה. אני שלמה עם התוצאה. גם מיקי – הגיבורה, שהייתה חלק ממני כל כך הרבה שנים, מתפוגגת בתוכי לאט לאט. לפעמים אני קוראת מתוך הספר פסקה אקראית ושואלת את עצמי אם אני כתבתי אותה? זה כמו לפגוש את עצמך בתמונה ישנה שלא ראית שנים אחדות, ואת מתבוננת בעצמך ושואלת 'מה זאת אני? ככה הייתי אז?' ".

האם כתבת סוף אחר לגיבורה בהשוואה לסיפור חייך?  "לגיבורה שלי בסיפור יש סוף אחר, וגם לא. אם סיום הספר הוא הריקוד שמיקי יוצרת כדי לספר את סיפורה, לי יש את הספר שכתבתי. במהלך הכתיבה אחרי שעברתי את הניתוח והבנתי שאין מילים שהן חזקות ומדויקות דיין לתאר את החוויה, חשבתי על מחול, והחלטתי לכתוב מחול והוספתי אותו לכתיבה. לפני כן לא חשבתי על זה. קראתי ספרים על מחול ודמיינתי לי את הריקוד שמיקי תרקוד".

מי זו מיקי גיבורת הספר? "מיקי היא אישה שחייה מתנהלים במישורים שונים. המישור הפרקטי של היומיום, ובמקביל, עולם פנימי עשיר ומלא של זיכרונות. הזיכרונות, העבר והמחשבות מתנהלים במקביל לחייה, במקביל לעשייה שלה. הם בו זמניים ואינם נפרדים ממנה. הכול קורה אצלה יחד, מחובר. העבר גולש לתוכה לא רק כזיכרון אלא כמשהו נוכח המתקיים בתוכה כאילו הוא ההווה שלה. היא לא רק חושבת על העבר אלא היא חיה אותו במלאות בכל החושים ויותר מכך, חווית העבר מחדדת אצלה את תחושת ההווה ותומכת בו. היא יוצאת ונכנסת ועוברת בין הזמנים באופן הכי טבעי כחלק משגרת ההוויה שלה. זה המקום בו מיקי ואני מאוד דומות".

היכן העלילה מתרחשת? "העלילה מתפצלת בין אי יווני אליו מיקי נוסעת לבין חייה בארץ. אבל יותר מכך, כפי שציינתי חלק גדול ממנה מתרחש בתודעה ובזיכרון של מיקי".

ציטוט שמרגש אותך קצר מתוך הספר? "לבחור ציטוט אחד זה כמו להגיד את מי את יותר אוהבת, את אמא או את אבא… אז אולי הפסקה הבאה: "אם הוא נגע בי במסדרון הארוך המוביל לחדר שלו, אני לא זוכרת, אם חיבק, אם תמך, אם אחז, אם רכות היתה, אם תשוקה. המסדרונות נטולי חלונות. מסדרונות ארוכים שאין להם זמן ואין להם זיכרון. אין בהם יום ואין בהם לילה. אין קיץ ואין חורף. אחת להם מי הפוסעים על שטיחיהם או לאיזה חדר ייכנסו" (עמוד 228)

מה יש לך למסור לנשים במצב קיצון כמו שאת עברת והתמודדת? "לכן נשים יקרות המתמודדות עם סרטן שד ונשאות גנטית אני רוצה לומר: היי אמיצה. הניתוח קשה ומכאיב, הוא מעמיד סימני שאלה נוקבים לגבי נשיותך. אבל אני רוצה לעודד אותך שהנשיות טמונה בתוכנו. בפנימיות הכי עמוקה שלנו. באישיות ובמהות שלנו. היא לא רק בגוף אלא בעיקר באופן בו אנו תופסות את עצמנו. היא הנשמה שעמה באנו. כן, אני רוצה לספר לך, אנחנו יכולות להיות נשים מושכות גם לאחר הניתוח. אנחנו יכולות להיות נפלאות ורכות ויפות עד מאוד. כי הניתוח הוא להגיד כן לחיים!"

מתוך "שם רגליי מוליכות אותי"

 

"הלל הזקן היה אומר, למקום שלבי אוהב שם רגליי מוליכות אותי."

(בבלי סוכה כ"ג)

 

פרולוג

בסוף אני מחליטה להתחיל בָּךְ.

אפשר היה להתחיל בשיחת הטלפון שאני מקבלת מאסף, ואחר-כך בסיפור איך אסף יושב מולי באי של פַּניקוֹס בחדר האורחים הקטן מול הים ומניח מולי מציאות חדשה. ואיך הוא מחזיק את הידיים שלי אצלו, בתוך ידיו חזק וחם.

אסף מולי. אני קמה ונצמדת עם הגוף אל החלון. הזכוכית הצוננת צופה בשקוף רחב את הים. המגע שלה חלק וקר, ובתוכי באר עמוקה המבעבעת רטט בלתי פוסק שלא יודע לעצור את עצמו, שעדיין לא מבין מה הוא. אין מה שמחזיק אותי ברגע הזה.

אסף מולי. יושב שקט, מרכין ראש, רוכן קדימה, שתי ידיו על הברכיים תומכות אותו, ואז מרים אלי מבט דרוך היודע את הימים שיבואו. אני נצמדת אל עומק הזכוכית הקרירה ומשטחת מולה את הגוף שלי. כשהרגליים לא יכולות עוד אני מסתובבת אל המבט של אסף, נשענת לאחור ומחליקה לאורך השמשה הקרירה, קורסת, למטה, למטה. משחזרת כמעט במדויק את תנועת הקריסה שלי אז, במסדרון בית החולים כשהרופא יצא מהחדר שלךְ.

ברגע הזה, בתנועה הזאת הצמודה כל כך לשקוף הזגוגיתי ומספרת שני מצבים בחיי, אני מבינה שאולי זה יהיה ריקוד, לא מילים נכתבות שחור על דף לבן חלק. אני רוצה לרקוד את מה שאסף אומר לי עכשיו. אני רוצה לחולל את תשובת הגוף במרחב שהגוף יכתוב את עצמו ואת מה שהוא, יוליך את המילים מתוכו גלמי, ראשוני, בלי מתווך, בלי אני הכותבת, ומתוך התנועה תיווצר מילה ותיוולד.

כאילו רציתי לכתוב מחול על במה לבנה כמו דף נייר.

טלפון. אני ממהרת לענות, נשלפת מתוך המאמר שסיימתי לכתוב לפני יומיים ואני קוראת קריאה אחרונה במרפסת הצופה את הים.

"היי מיקי…"

"אספי, אתה לא מאמין, אני בדיוק בקריאה האחרונה של המאמר…"

"אני כאן." מתכת קרה מתחילה לזרום אל הרגליים שלי.   "מה זאת אומרת כאן?"

"עליתי על טיסה והגעתי. אני יודע שזאת הפתעה גמורה, אבל אני רוצה לראות אותך. יש לי משהו לספר לך." אני לא מצליחה לענות לו.

"מיקי?"

"אני פשוט לא מבינה מה קורה…"

"הייתי חייב להגיע. זה לא לטלפון, ניפגש עוד מעט."

"אבל מה קרה. קרה משהו לילדים? מה קרה, אספי? אני משתגעת עוד רגע."

הוא יודע. הוא הבין. הוא גילה משהו.

"הילדים בסדר, אל תדאגי להם. אני צריך שנדבר. הייתי חייב לראות אותך. בלי לחץ. הכל בשליטה."

"אספי, אתה עובד עלי. מה פתאום אתה כאן? עוד יומיים אני חוזרת."

"רציתי שנהיה לבד."

"אז מה, להזמין מונית, או שתגיעי לקחת אותי?"

עם השיחה אחר כך, בחדר האורחים הקטן מול הים, מתחיל הריקוד שלי, לא מה שנאמר, מה שאסף מסביר לי ומנסה להרגיע, אלא מה שנספג אל תוכי, והולם בראשי את משמעותו.

בלי לחשוב ולתכנן, יוצאות מהגוף שלי תנועות כמו היו ציפייה חבויה ונשכחת שהמתינה לפרוץ מהנסתר והעטוף החוצה, תנועות כאילו הן מילים מהלכות בחלל, מתנועעות מהנאמר לנרקד.

אני מעזה לפנות אל החלום לרקוד.

יכולתי להתחיל באי של פניקוס, רק שעה וחצי בקו אווירי מהבית, רק עשרה ימים שאני כאן. עשרה ימים שבהם צנחתי באוושה חרישית של מעלית, מהקומה החמישים ומשהו של שנותיי, אל תחתית ההתרחקות, אל הכי רחוק שאני יכולה בזיכרון, אל קומת המרתף שלו.

ואז הטלפון מאסף.

המחשבות שלי דוהרות במהירות האור על אוטוסטרדה רבת מסלולים, מזַגזגות בין הנתיבים. בהבלחה של רגע, אני רוצה לרדת ממנה, לעלות על הנתיב הנגדי ולחזור. בלחיצה על הבלם אני מטה את ההגה. הגלגלים משמיעים חריקה צורמת. אנחנו עולים על הנתיב ההפוך.

עשרה ימים כאן, ואני מחפשת את ההתחלה, את המשפטים הראשונים, את ה"בראשית ברא"… את ה"היה היתה"… "היה היתה פעם ילדה שרצתה להיות הילדה הכי טובה". בנואשות של פיטר פן אני מנסה לתפור לגופי, בתפר נסתר, את הצל שלי שחמק ממני.

אם היה לזה צבע – זה היה שחור לבן. אם היה לזה ריח – זה היה ריח שרוף של חמסין. אם היה לזה מגע – זה היה יבש שורט וחם. אם היה לזה טעם – זה היה חמציצי. המקום שם הכל התחיל.

ככה רציתי שהריקוד יתחיל – עם בד כותנה לבן, חיתול שעוטף אותי, תינוקת ביומה הראשון.

אני אפילו כאילו זוכרת. "היום הראשון של הילדה שרצתה להיות הילדה הכי טובה". אולי זאת ההתחלה. כל כך הרבה פעמים סיפרתְ לי את התמונה הראשונה באלבום שלי.   

בתצלום מחזיקה אותי אחות במדים לבנים. היא עומדת בחצר רחבה וחשופה, אור בוהק של שמש ברום השמים מציף אותנו ללא צל, קופח, ומטיח בנו את חומו העז. אני חבילה לבנה, עטופה בתוך ידיה. אבי צילם. פנים זעירות בנות שעות ספורות. עיניים עצומות מוצגות אל המצלמה.

האחות מחזיקה אותי ומחייכת אל אבא שלי. היא נשאבת אל גבריותו ואל עורו השחום. אני מזהה רכות בשפתיה, תשוקה המפסקת אותן קלות וחושפת שיניים לבנות, היא רוצה אותו בעיניים יוקדות. אני תלויה על ידיה באוויר והיא מרחיקה אותי מגופה כאילו היא מגישה אותי. לא אני מושא הצילום. זה החיוך שלה, המבט שלה אליו.

באותו יום חרצו בעור התינוקת שלי צלקת ראשונה בנקודה חבויה בגוף, תחתית הגב, רגע לפני שנפתח האגן לישבן תינוקי חמים ומתוק. ניתוח קטן, זיהום שדבק בי אחרי שהוציאו אותי החוצה ביום חם.

היום הראשון בחיי. אני סופרת: אחת, תצלום ראשון; שתיים, אחות יפה שיילדה אותי, ואחר כך הצטלמה איתי; שלוש, קנאה שקינאת לה את, יודעת ומבינה מתוך הגוף העייף והמרוקן אחרי הלידה; ארבע, חום כבד של סוף האביב; חמש, כעס שכעסת על אבא שהוציא אותי במזג אוויר כזה החוצה אף על פי שביקשת שישאיר אותי לידך.

זוהי התמונה הראשונה שלי, התמצית, החלקיק הקטן ביותר בהוויה שלי ששמר על תכונותיו. עוד עשרה ימים נשארתי להשגחה בבית החולים ואת, אמא, נסעת כל יום הלוך ושוב כדי להיניק אותי.

כאן אני יכולה

בסוף אני מחליטה להתחיל בַּךְ או אולי עליךְ או איתךְ, כי רק כאן אני יכולה.

ים כחול נפרש לפניי. הר גבוה של עצי אורן מחטניים מאחוריי, ריחו, ריח הקיץ של כרמל שאהבת, רק כאן אני יכולה – רחוקה מכולם, במרפסת הצופה אל הים התיכון, אותו הים הנוגע בגליו גם שם. המרפסת מוצלת ענפי עץ תות. הירוק שלהם עז ורחב, גדוש בפירות מתוקים. אני רואה בקצה הבוסתן עץ שיזף בר עירום מעלים. הצללית שלו נראית מרחוק כמו אבוקה לוהבת והוא כפוף מעומס פרי אדום כהה, כמעט סגול, עסיסי ובשל כל כך.

אני יורדת ומצלמת בשבילך בקלוז-אפ את עץ השיזף.

מצלמת גם צלחת מצוירת במכחול עדין. גווניה תכלת וירוק והיא עמוסה פירות אדומים שנקטפו מהעץ. מצלמת בשבילך כי אני עדיין ילדה טובה ואַת אמי.

לא כל כך רחוק אני נוסעת. אורזת את המינימום, ובסוף לוקחת יותר ממה שנדרש לי. אני נרגשת מהפרידה, מהלבד, ממה שמצפה לי, אבל לא באמת נפרדת. מלווה אותי אמתחת זיכרונות סמויה מעין. הם מגיחים מתוך הנופים הים תיכוניים האהובים עלי, נמסים בדם, מתמצקים מחדש וזורמים כמו תאים מוארים בעורקים.

מתרחקת… מתקרבת… כל הדרך לשדה התעופה, בטיסה הקצרה ובאוטובוס לכפר של פניקוס. האוטובוס מרווח ויושבים בו נוסעים מעטים המפוזרים באקראיות לאורכו. מבטיהם בוהים בשתיקה מהחלון.

ההר והים.

הנסיעה מתמשכת. הכביש מתפתל לאורך חוף ים, צופֶה אל מפרצים כחולים, מטפס אל ההר ויורד. נסיעה אטית, משתהָה מתחנה לתחנה. נוסעים יורדים, עולים, פוסעים אל אחורי האוטובוס, מהנהנים לשלום ומתבוננים בי במבט שואל. אני פנים לא מוכרות להם. באחד הכפרים הנפרסים על שלוחת הר אנחנו עוצרים ליד כיכר מוצלת. בחור צעיר לבוש בחולצת פולו שצבעה טורקיז ממהר לרדת, מוציא מתא המטען סלים עמוסים סחורה מהעיר. נשים ממתינות בכיכר ומתקרבות, מזהות את הסל שלהן, מפשפשות בו, בודקות תכולה, משלמות לו ולוקחות את הסל. את הסלים הכבדים הן נושאות בשתיים.

עוד תחנה. האוטובוס כבר כמעט מתרוקן. אדם מבוגר עולה לאוטובוס ומבקש דבר מה מהנהג, אולי שיביא בדרכו חזרה משהו שאין להשיג אצלם. תנועות ידיו נרגשות. אני מתבוננת בהם בסקרנות, מנסה לפענח. זה נראה לי משהו דחוף, אולי תרופה. הוא מוציא ארנק ורוצה לשלם. הנהג מסרב בתקיפות, טופח בידידות על גבו ואחר כך האיש יורד. הכביש הופך משובש, עובר בין יערות אורן ומטעי שקדים וזיתים.

עלייה תלולה עד לכפר הבא. בתחנה מחכה זוג מבוגר. ילדה היושבת לפניי רואה אותם מהחלון, מנופפת להם בידה ומדלגת מעל המדרגות לקראתם, אולי סבא וסבתא… אם סבא – מנשק את ראשה. אם סבתא – בוכה. קרה משהו. אסון? שמחה? אני לא מזהה את שפתם, רק מנחשת דרך מחוות גוף, תנועות ידיים, הבעות פנים.

נשארנו שלושה נוסעים אחרונים היורדים בכפר של פניקוס וכריסטייה – תחנה אחרונה. מכאן הדרך ממשיכה לאורך החוף אל האזור הטורקי של האי. בין חנויות קטנות שבמרכז הכפר סמוך לתחנה אני מזהה את המכולת של יאניס. כמעט שלא השתנה דבר. אותם שקי יוטה עמוסי קטניות, אורז ודגנים, ריח זיתים שחורים במלח, לחם טרי, גבינות מושרות במים ונקנות במשקל, קפה מר. השפם של יאניס מרקד מולי בחיוך מזמין. אולי הכרס שלו קצת תפחה.

"הלו. הלו, מדאם. וולקום. וולקום. לונג טיים נו?" אני מחייכת אליו, פותחת מחדש גשר זמני.

"הזבנד? צ'ילדרן? נו כאמין?"

 לבד.

אני משאירה אצלו את המזוודה שלי – פניקוס יביא אלי מאוחר יותר באוטו שלו – ומקבלת מפתחות. באופנוע, שבקושי מצליחה לארגן על הסבל שלו את מה שרוצָה איתי עד הערב, אני עולה בכביש המתפתל מקו החוף גבוה, אל במת ההר השולחת זרוע ארוכה אל מעל המפרץ הכחול, כל כך כחול… וכל הזמן הזה, מנסחת התחלות.

הפגישה כאן

אני יכולה להתחיל בפגישה המצפה לי כאן – מכתב שהגיע סגור במעטפה משום מקום, ובחר להיות משפט אחד של שלוש מילים מתוך כל המילים והאפשרויות. או להתחיל בתמונות שלךְ, אמא, שהבאתי איתי לכפר: תצלומים מתוך האלבומים שאספתי מהבית שלך ואני בוחנת אותם כאילו פוגשת פעם ראשונה, ומנסה לפענח ממרחק השנים את הרגע שמביט אלי מתוך התצלום.

תצלום אחר תצלום. אני מעמיקה מבט אל רגע נבחר בקפידה ללא ספונטניות, מי עומד ליד מי, מנח ידיים, הבעת פנים, חיוך, לאן פונה המבט שהצלם לכד ודייק אותו במרחב ובזמן – רגע שכאילו קפא אל עצמו בקליק, ואז ההמתנה לסרט הצילום שיצולם עד סופו, שלושים ושש תמונות. ואז ההשתוקקות המלווה את ההמתנה לפיתוח, ואז תצלום שחור לבן, או מאוחר יותר בזמן תצלום צבעוני, יניח את עצמו על הדף כך שאני, ממרחק השנים, אצפה בךְ, אנסה להבין, למדוד את המרחק שבין מה שאני זוכרת לבין מה שמגלה התצלום.

זה בעצם אותו דבר, אותה התחלה. הבאתי אותךְ איתי לכאן, למקום הפגישה שנקבעה במכתב. דואר אוויר, ללא שם שולח, ללא כתובת, ללא חתימה; דף שורות שנתלש ממחברת והוכנס מקופל למעטפה; משפט אחד. "רוצֶה לפגוש אותך", שם של מלון ומועד בלי אפשרות לתגובה או למענה, בלי לציין היכן המפגש.

אני יודעת מי השולח, מי הרוצֶה. יודעת היכן רוצה. תוהָה אם באמת יגיע אחרי כל כך הרבה שנים, ומי באמת הוא זה שיגיע. וחושבת שבוודאי גם הוא תוהֶה מי אני שתגיע, אם בכלל תגיע.

אני יודעת שזה כאן מקום שהיינו בו יחד פעם, לפני שנים רבות, חופשה יחידה שלנו, רק הוא ואני. על החוף פגשנו את פניקוס. הוא השכיר לנו אופנוע והמליץ על המקומות הכי קסומים ונידחים באי שלו.

בחור צעיר פניקוס, וגבוה. ראשו תלתלים סבוכים, עיניו בוערות. הוא נמלט מהכפר שלו תוך כדי הפגזות תורכים שאחר כך פלשו לכפר. רבים מבני משפחתו נהרגו. אחדים ברחו. פניקוס התחיל חייו מחדש בתוך בּוּדְקֶה קטנה לצד הדרך. הוא משכיר לתיירים ולנופשים כל מה שאפשר: אופניים, משקפות, ציוד צלילה, כיסאות פלסטיק קטנים לים, שמשיות… ואופנוע אחד עמו נמלט בלילה ללא ירח, כשהוא מרכיב מאחור את אחותו הצעירה, חושש שאם תישאר בכפר יפגעו בה. הם נסעו בדרכים הרריות שרק בן המקום מכיר וחצו את הקווים לצד היווני של האי.

החופשה הראשונה שלנו כאן, היחידה, חוזרת אלי פתאום מקופלת, חבויה בתוך מעטפה, איגרת דואר אוויר השולחת זרועות של ריחות ומראות אל היום יום שלי, מהססת את מה שבניתי וחופרת מחילות של זיכרון המערערות את היסודות שהם מראית העין של חיי.

 

שם רגליי מוליכות אותי מאת אירית דברת. הוצאה עצמית, שנת 2015, 305 עמודים