האמת על הזמנים המשונים האלה מאת אדם פולדס / מסע אל הלא נודע שבסיומו משתנים חיים

האמת על הזמנים המשונים האלה מאת אדם פולדס

'האמת על הזמנים המשונים האלה' מאת אדם פולדס, הוא רומן עדין ויפהפה שבמרכזו מערכת יחסים בלתי אפשרית לכאורה. סיפור על חברות אמיצה ויוצאת דופן שנקשרת בין שני אנשים שונים בתכלית.

הראשון הוא האוורד מקנאמי, גבר סקוטי שמן מאוד, בודד מאוד וקצת מוזר, שמתקשה להתגבר על מות אמו ונוהג לשוחח עם ארון הבגדים שלה. הוא מחליף עבודות, גורם לאסונות וחווה השפלות, עד שהוא נלקח תחת חסותם של בני זוג עשירים מלונדון, עובר להתגורר בביתם ומכיר את בנם היחיד: סול, ילד גאון ורגיש בעל זיכרון פנומנלי, שעתיד להשתתף (בעידודם הנמרץ יתר על המידה של הוריו) באליפות העולם בזיכרון.

הילד הגאון והגבר הבודד מתיידדים במהרה ומוצאים זה בזה תמיכה ונחמה מלחצי העולם שסביבם. באחד מרגעי הקִרבה האלה האוורד מחליט לחלץ את סול מהמתח הרב שבו הוא מצוי, ונעזר בכמה מחבריו החדשים, בהם משפחת מהגרים רוסים חובבי וודקה. אלא שהצעד הזה מסבך את הגבר גדול הממדים עם הורי הילד, עם המשטרה, ועם זיכרונותיו שלו מאביו המתעלל ומילדותו הקשה.

למרות השוני הגדול בין הגבר הלא-יוצלח והדחוי לילד החכם והיפה, יש להם הרבה מהמשותף: אבות תובעניים ואלימים, טראומות ילדות, תחושות בידוד ופחד, ורצון עז להשתחרר ממגבלות הגוף והמחשבה. יחד יוצאים האוורד וסול למסע אל הלא נודע, שבסיומו חייהם ישתנו לחלוטין.

אדם פוֹלדס, יליד לונדון 1974, בוגר בית הספר בנקרופט שבלונדון, ובעל תואר שני בחוג לכתיבה יוצרת מטעם אוניברסיטת איסט אנגליה. כיום פולדס מתגורר בדרום לונדון. רומן הביכורים של פולדס, "האמת על הזמנים המשונים האלה", ראה אור ב-2007 וזיכה אותו בפרס בטי טראסק. בהמשך פירסם פולדס פואמה בשם  Broken Word The  (2008) ורומן נוסף בשם The Quickening Maze (2009), שזכו אף הם לשבחי הביקורת, לפרסים ולמועמדויות (בהם פרס קוסטה ופרס סומרסט מוהם לשירה, ומועמדות לפרס מאן בוּקר על הרומן).

מתוך הספר: חלק ראשון

בֶּרְנְלי:

כיצד פגש האוורד את סוֹל

14 בדצמבר

"העובדה היא," אמר מר קוֹקְס וגרר באצבעו העבה שרשרת של ארבעה מהדקי נייר לאורך כמה סנטימטרים על משטח האורן של שולחנו, "שאנחנו חושבים שבשורה התחתונה נכשלת בתפקיד."

"אה." האוורד הִטה מעט לאחור את פלג גופו העליון כדי לעכל את הבשורה, או לפחות כדי לעכל למראית עין את מה שכבר לא היה עוד בגדר בשורה, שכן היתה זו הפעם השלישית שנקרא אל משרדו של מר קוקס לשיחת נזיפה. אילו הקדיש לכך מחשבה, אולי היה מתבייש בעצמו, אבל ברגע זה חמקה ממנו כל תחושה שאכפת לו.

מר קוקס רכן לפנים והחליק את שפמו בשתי זרתות, וקצותיהן פרשו אותו לצדדים במעין צורה מגונה של v. האצבעות המהפנטות האלה גויסו כעת לצורך ספירה. "קודם כול, אתה מאחר; אתה לא מגיע למשמרות, וכשאתה כבר בא, אתה עושה טובה שאתה עושה משהו. אתה פשוט לא בנוי להיות אדם עובד, האוורד."

"אני מבין." האוורד הסתכל מעל ראשו של מר קוקס אל הכְּרזה של האישה המחייכת ששערה אסוף לזנב-סוס, שהיתה מורכבת שווה בשווה מפיסות בד לייקרה ומעור שזוף. באוויר התפשטה דממה מעיקה, שבמרכזה ראשו הקירח של מר קוקס. האוורד שאל, "זה בגלל שאני שמן?"

"לא, לא בגלל זה. בכלל לא." מר קוקס צנח לאחור אל כיסא המנהלים שלו והנחית את זרועותיו על שני מסעדי היד במחווה מופגנת של סבלנות שפקעה. "אבל אתה צודק בהחלט" (מר קוקס עטה על פניו שלוש הבעות שונות בזמן שאמר את המילה האחרונה הזאת, כולן סרקסטיות), "שהמבנה הפיזי שלך לא אידיאלי למכון כושר, לסביבה של בריאות גופנית ושעות פנאי, מקום יחיד מסוגו בכל אזור בֶּרְנְלי. בכל הכנות, זו לא התדמית שאנחנו רוצים לשדר ללקוחות שלנו כאן ב'פַלְקוֹן', אבל אנחנו בהחלט לא מַפְלים על הרקע הזה…"

האוורד הביט בהשתקפויות המפוספּסות של אור הפלורסצנט, שהחליקו כה וכה על ראשו הקירח של מר קוקס, ראש קטן וגבשושי, וחשב כמה נחמד יהיה להנחית עליו חבטה, לא מפני שכעס עליו — אף שהשיחה היתה מביכה, מכאיבה — אלא רק כי זה יכול להיות כזה כיף. מכה הגונה, מצלצלת, חזקה, בכף יד פתוחה על ראשו.

"מה שאנחנו מנסים ליצור כאן זה סביבת עבודה שאפתנית, מקום שמשפיע על אנשים לרצות להתאמן, מקום שמשקף להם את הצדדים הטובים שלהם, הצדדים שהם רוצים לפתח."

"אבל האם הם לא יכולים פשוט להסתכל עלי ולחשוב, אלוהים, אני לא רוצה להיראות כמו הסקוטי השמן הזה שאוסף את המגבות. אני אשאר כאן על האופניים עוד עשר דקות?"

"אתה באמת מצפה שאני אענה לך על זה?" פניו של מר קוקס לבשו משהו שנראה כהבעת תיעוב. הבעתו חשפה ארבע משיניו הקדמיות.

האוורד היה נבוך. למה שלא יענה על זה? הוא הדף את משקפיו במעלה גשר אפו וחשב, כדאי לי להיזהר, אלוהים יודע כמה אני צריך עכשיו את הכסף הזה. "לא, מר קוקס."

"המראה החיצוני שלך הוא לא אחד מיתרונותיך הגדולים, את זה כבר הבנו, ולמרות שהתפקיד שלך מסתכם בטיפול בכביסה ובפינוי האשפה, אתה עדיין נציג של החברה. שגריר שלה." זה בדיוק מה שהנזירות בבית הספר היסודי נהגו תמיד לומר, "שגריר של סנט זאוויֶיר", לפני שהיו לוקחות אותם לסיור משעמם עד מוות במוזיאון הספּנוּת. "אני לא מצפה ממך להיראות כמו אחד המאמנים האישיים, אבל לפחות שתיראה כמו מי שמכבס את המדים שלו מדי פעם. הרי בחייך, אלוהים, אתה עובד במחלקת הכביסה."

קולו של מר קוקס נעשה כעת רם יותר, והאוורד ידע שעליו לסגת, להתכווץ בתנוחת הכלב-הנזוף. הוא שמט את ראשו והסתכל בכפות הידיים הגדולות והאדומות שנחו על ברכיו.

"אני מצטער, האוורד, אבל גם אני לא נהנה מהשיחה הקטנה הזאת שלנו. יש לי עסק לנהל. אז עכשיו, מכיוון שאני לא רוצה שוב לבזבז ככה את הזמן, אני הופך את זה לאזהרה רשמית." האוורד הביט מעלה בפה פעור. "זאת נוסחה פשוטה של שלוש-פסילות-ואתה-עף, ואתה יכול לראות בשיחה הזאת נזיפה מספר אחת. יש כאן מספיק טמבלים שישמחו מאוד לקבל את העבודה שלך, אז תיזהר."

האוורד השפיל שוב את מבטו אל כפות ידיו, מטר ותשעים של תנוחת התנצלות. "תגיד, בן כמה אתה, האוורד?" שאל אותו מר קוקס.

"עשרים ושמונה."

"אתה בן עשרים ושמונה," הוא חזר על דבריו בנימה מבשרת רעות. "הגיע הזמן שתעשה משהו עם עצמך."

האוורד הינהן. "כן. אני מצטער, מר קוקס. אני מאוד מוטרד בזמן האחרון. אני…"

"זה לא מעניין אותי, האוורד." קולו של מר קוקס התעדן בנימת ניצחון. "רק תגיע בזמן ותשפר קצת את ההופעה שלך."

כשיצא ממשרדו של מר קוקס הרגיש האוורד טפיחה על גבו, מעין הצלפה מאצ'ו-ידידותית ובעצם לא ידידותית בכלל, שהיתה חזקה דיה להכאיב והפילה את משקפיו סנטימטר שלם במורד אפו. האוורד ידע ללא שום ספק שזה האדם האחרון שהוא רוצה לראות אחרי "השיחה הקטנה" שהיתה לו.

"אתה בסדר, חבר? עוד פעם בצרות?" חַסַן חייך אליו חיוך גדול.

האוורד דחף את גשר משקפיו באצבע האמה הימנית. "לא באמת. לא ממש צרות. הוא רק אמר לי, אתה יודע, לא לאחֵר וכל זה."

"אה, כן. אמרת לו שיקנה לך שעון מעורר במתנה לחג המולד?"

אולי אחת הסיבות לכך שחסן ללא ספק לא חיבב את האוורד היתה שהאוורד מעולם לא חשב שהבדיחות שלו מצחיקות, ולמעשה התקשה לזהות אותן כבדיחות מלכתחילה, ומשום כך לא צחק כשחסן רצה שיצחק. האוורד פתח את פיו ופלט נשיפה דרך מין חיוך מעורפל.

"כן, ותגיד לו שיקנה לך גם כמה משקולות, חתיכת שמן אחד."

חסן היה נמוך ובעל גוף מרובע, עם רגליים עבות, שׂעירוֹת ומעוררות סלידה באופן מרתק ממש, והאוורד מצא את עצמו בוהה בהן בזמן שחסן התאמן בין הלקוחות באולם הראשי. חסן תמיד הסתכל בעצמו במראות שעל הקיר בזמן שהרים משקולות, ואפילו לאחר מכן, כשסתם הסתובב לו באולם וניגב את עורפו במגבת. אם האוורד היה נדרש אי-פעם לתאר את חסן, הוא היה מתעכב על העובדה שהוא דומה במידה מפתיעה אך משכנעת למקרר הקטן שלו. הדמיון היה רב כל כך, שהאוורד ניסה, בערב אחד של יותר מדי בירות ובדידוּת, לצייר את פניו של חסן על דלת המקרר בטוּש. אבל פניו של חסן, כך התברר, היו קשים לציור, מפני שמאפייניהם הברורים היחידים היו מלבן פשוט וחוּם וגבות עבות. ציורו של האוורד לא דמה כלל לַבחור, והוא ניסה למחוק אותו מיד. ועכשיו היה על המקרר של האוורד כתם כחול ושמנוני, שהוא איכשהו האשים בו את חסן ושרק הוסיף עוד לתחושת הסלידה שלו. האוורד פיתח גם סלידה עמומה כלפי המקרר שלו, והתכוון תמיד להדביק משהו על הכתם המלוכלך שמעולם לא היה חסן ובכל זאת היה גם היה, בעיקר ביכולתו הכללית להעכיר את מצב רוחו של האוורד בכל פעם שניגש להוציא חלב לתה או פחית קרה של שעועית ברוטב.

"אתה בחור גדול, האווי. אם היית הופך את כל השומן הזה לשרירים, היית נהיה תותח רציני. אבל לא תעשה את זה," חסן ניתר לאחור ושלח בעיטה סיבובית בהילוך איטי לעבר בטנו של האוורד, "כי אתה עצלן שמן ומעשן."

"גמרת את הנאום?"

"כן, מר סקוטלנד. לך תרים את המגבות המלוכלכות שם ותיקח אותן לכביסה." האוורד פנה והלך, ואגב זה מילמל חרש את המילה "מפגר".

"מה זה היה? רוצה לחטוף ממני, שמן אחד?"

האוורד הלך לחפש את אנדי בבָּר. מכון הכושר היה מקושט לקראת חג המולד, ולאורך המסדרון הצר והרועש שליד אולמות הסקווש נתלו פעמוני כסף מנצנצים וקופצניים. "פלקון" הזמינו גם כרזות חג מולד בעיצוב מיוחד, ובובות של גמדים עקומי רגליים ולבושי וֶסטים, עם חזוֹת שריריים ולחיים באדום צעקני שהקרינו בריאוּת לב-ריאה ועליצות טובת לב והשתלשלו אנה ואנה מהקירות. הם תרמו את תרומתם לאווירה הלא נעימה שבמסדרון. האוורד שנא את החבטות הנוֹקשוֹת שבאולמות הסקווש, את אנקותיהם של האנשים המושלכים כה וכה במגרש, את חריקות נעלי ההתעמלות היקרות שלהם. הוא נהג תמיד לצעוד במעבָר הזה במהירות.

בבר, מתחת לכרזה מדרבנת ובה גבר חסון בחולצת טריקו ובמכנסיים קצרים, מזיע כראוי אך לא באופן דוחה, באמצע כפיפת בטן ופניו מעוּותים במאמץ גברי שמרמז על כך שהוא כנראה בסֶט העשירי מתוך חמישה-עשר, ישבו ארבע נשים הרות ושתו מיץ תפוזים. מעל ראשיהן הלחים אמרה הכרזה, "קדימה, לשרוף!" כנראה יום שלישי היום, חשב האוורד, כי הן היו אחרי חוג תרגילי מים לאימהוֹת לעתיד. הוא אהב לראות את הנשים ההרות מסתובבות, בוהות ומחייכות ללא הבעה מעל גופיהן הנפוחים, מחליקות אל כיסאות או משייטות קדימה כספינות שלווֹת. הוא אהב את המראה התכליתי שלהן: שיער אסוף לאחור, בלי שום איפור. הן נראו נחמדות. גם חוג השחייה לתינוקות היה נחמד, עם התינוקות הקטנים שכל אחד מהם התגמד בתוך מערך המְצוֹפים שלו, והיטלטל והתפתל בברֵכה בהנחייתה של אמו. כשחלף על פני הנשים ההרות, עלה באפו של האוורד ניחוח של כלור, של סבון ושל שמפו פרחים. אנדי הינהן לעברו ממקומו בבר בעת שהושיט כוסית של קוקטייל פירות מוקצף לגברת קשישה בטרנינג ובמשקפיים.

"לא תאמין מה עשיתי הבוקר עם היָפָה," פתח אנדי ואמר בעת שהאוורד צנח על אחד מכיסאות הבר. "תזיז את הידיים השמנות שלך," אמר לו אנדי וניגב את הדלפק בתנועות מטלית זריזות וסיבוביות. "היא היתה כאן הבוקר ונראתה כמו איזה דוגמנית-על, עם משקפי שמש על הראש באמצע דצמבר וחצאית קצרצרה מתחת למעיל ארוך וחולצה ומגפיים, וכנראה ממש אחרי מקלחת. כאילו, תחשוב על זה." הוא עשה תנועה של הטחת ראש בבר פעמיים, ממש בחוזקה. "ואני חושב לעצמי, טוב, אנדי, למה שלא פשוט תגיד משהו? כי היא הורסת לי את הבריאות ככה כשהיא מופיעה פה פעם ביומיים ונראית כמו שהיא נראית. אז היא מזמינה את המשקה עם התותים והקיווי שהיא תמיד מזמינה, ואומרת, 'אוי, אני מצטערת, לא נשאר לי כסף. אני יכולה לשלם בכרטיס אשראי?'" החיקוי שעשה אנדי לקולה של אישה יפה ומושכת עורר בהאוורד מידה של רתיעה. "ואני לא מסוגל להוציא מילה מהפה ורק מהנהן כמו אידיוט. בכל אופן, היא מושיטה לי את הכרטיס ואני מעביר אותו במכונה וכל זה, ומחזיר לה אותו וממש מתכוון להגיד משהו, אבל יש לי קֶצֶר במוח ובמקום להגיד משהו אני… אוי, בחיי, זה כל כך מביך." אנדי הרים את מבטו אל התקרה כמו כדי למחות ממוחו את הזיכרון הזה. "אני לא יודע למה עשיתי את זה, אלא אם כן זה מפני שאני קורא לה תמיד בלב שלי 'היפה' או 'הנסיכה', אבל מה שעשיתי זה שבִּמקום לדבר, איכשהו התכופפתי ונישקתי את הכרטיס ואת הקבלה שלה לפני שנתתי לה אותם." האוורד טמן את פניו בידיו במחווה של השתתפות בצער. "תחשוב, מה זה היה צריך להיות בדיוק? היא הסתכלה עלי כמו, נו, כמו שהיית מסתכל על מישהו שנהפך פתאום לאיזה יצור פרימיטיבי, וחשבתי שאם אני אגיד משהו זה רק יקלקל עוד יותר את המצב, אז פשוט העמדתי פנים כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם אבל התחלתי להזיע כמו מטורף והפרצוף שלי בטח התחיל להבהב כמו איזה רמזור וזה רק מבליט עוד יותר את כל הפצעים שלי."

האוורד ניענע בראשו והציץ בין אצבעותיו הפרושות על פניו. אנדי משך בכתפיו. "אבל מה אכפת לי, זה לא שהיא מעוניינת או משהו. הרי ראית את המכונית ההיא של החבר שלה שבא תמיד לקחת אותה. ובכל זאת, נראה לי שהיא לא תשכח אותי כל כך מהר."

"זה בטוח. היא תזכור אותך בלי בעיה."

"הנה," אמר אנדי וניגש למקרר, "רוצה קולה? אני אגיד לך אם מר קוֹקסי מגיע ותוכל להחביא את זה. הנה, קח." הוא שלף את הפקק והניח את הבקבוק המעלה אד מול פניו של האוורד.

"תודה." האוורד בלע מנה של בועות מתקתקות ופלט מיד גיהוק.

"איזה סקוטי מגעיל."

"אנגלי סבון."

"קמצן אוהב חזירים."

"אנגלי מנשק כרטיסים." האוורד שירבט את שפתיו בחיקוי של נשיקה. "מוּאה, מוּאה, מוּאה, מוּאה, מוּאה."

"בחיי, תחזור כבר לסקוטלנד – אוי לא, הנה קוקסי. מהר."

מר קוקס ניגש בצעדים חותכים ומהירים וטפח להאוורד על כתפו, שלוש טפיחות חזקות ומשפילות. בשפתיים חשוקות הוא אמר, "מגבות, עכשיו."

בדרכו אל עגלת המגבות יצא האוורד דרך יציאת החירום — כשהוא מציץ בזריזות מעבר לכתפו, נשען בגופו על ידית המתכת הרחבה של דלת החירום ונעלם לפתע כאילו נשאב מתוך דלת של מטוס – כדי לעשן סיגריה. הוא התיישב על המדרגה הקרירה, הדליק את הסיגריה וצימצם את עיניו כנגד האור הלבן והדחוס שירד מן השמים. האוויר הקר צרב את שיניו הקדמיות. הוא עישן, ובין השאיפות השאיר את הסיגריה בתוך פיו ותחב את כפות ידיו מתחת לבתי השחי שלו כדי לחממן מעט. שמים בלבן אפרפר ורוח זלעפות; לנקשייר לא שונה מגלזגו, חוץ מזה שהימים בגלזגו ארוכים יותר. כמה עשבי בר נאבקו במזג האוויר הקשה, ועיניו של האוורד נמשכו אל תנועותיהם הקטנות והרועדות. לא שהיו שם הרבה דברים אחרים להסתכל בהם: שלוליות סחופות רוח ומְכלי אשפה של העירייה. צמחים מרוטים, כעורים ואכולי פטריות, הצליחו איכשהו ללבלב סביב צינור מים חמים, ועל אחד מהם אפילו נותרו פרחים זעירים בצהוב. על הגג מעליהם נראתה יונה, מכורבלת בעצמה כדי להתחמם, מתנועעת לאיטה על רגליים דואבות למראה. כשגמר לעשן נעטפו כפות ידיו, למרות מאמציו, במעטה של קיפאון. ובכל זאת, טוב שלקח לעצמו הפסקה קטנה, להירגע קצת. הקוקסי הזה צריך לקחת לעצמו שנייה לנשום.

האוורד הוציא שוב את העגלה מהארון ולפתע שמע קול מוכר. "שלום, חמודי." זאת היתה גברת דוֹסוֹן, קשישה עם דלקת מפרקים שמשום מה חיבבה אותו ועצרה תמיד לפטפט איתו קצת. הוא הסתובב לאחור כדי לברך אותה לשלום, ומיד חשב לעצמו, משהו לא בסדר, ואז, איפה המכנסיים?! גברת דוסון עמדה לה מחייכת בחולצה וסוודר ותחתוני סבתא גדולים.

"מה שלומך, חמוד?" היא שאלה.

זיעה של מבוכה ניגרה מקרקפתו של האוורד. רגליה היו חרושות ורידים ומנומרות כתמים, עם עור שמוט שהידלדל מעל לברכיים כמו בגד, ממש מתחת לפרצופה המחייך. האוורד נאבק לשלוט בהבעת פניו ולדבר.

"שלומי נהדר, גברת דוסון. ושלומך?"

"מה יש להגיד, שלומי מצוין. אוי." היא הניחה את ידה האחת על פניה ואת האחרת על מותניה, בתנוחה של ידית קומקום, ואמרה, "שכחתי מה רציתי לומר…"

בתוך ראשו של האוורד צעק קול, שכחת את המכנסיים שלך! ובעת שגברת דוסון עמדה לפניו וטפחה על סנטרה בניסיון להיזכר, הוא תהה אם אין זה הרגע המושלם להעלות בעדינות את נושא היעדרו של לבוש תחתון, אך לא מצא בנפשו את העוז הדרוש לכך.

"נו, טוב, זה בטח לא היה כל כך חשוב. כן, כרגע ירדתי ממכונת ההליכה אחרי שראיתי שם טלוויזיה עם האוזניות על הראש – הם דיברו על איזו אישה שבעלה הוא מין טרנסווסטיט כזה ואוהב להתלבש, אתה יודע, כמו אישה, והוא ישב בלי בושה ליד אשתו, עם איזו שמלה גדולה כזאת של לוֹרה אשלי." גברת דוסון אחזה בזרועו העבה והמנומשת של האוורד וצחקה ישירות בפניו. אם היא תצעד עוד צעד אחד קדימה הרגליים שלה ייגעו בי ומישהו יעבור כאן ויראה, חשב לעצמו האוורד, לכאורה בלי סיבה, מפני שהוא לא זכר שרגליו של מישהו נגעו בו אי-פעם במהלך שיחת חולין רגילה. הוא הרכין את ראשו אליה וחייך חיוך מתוח. "בכל מקרה, חשבתי לעצמי, אם לאישה הזאת לא אכפת שבעלה מתלבש ככה, למה שלמישהו יהיה אכ…" היא השתתקה. "נזכרתי מה רציתי לשאול אותך. אולי אתה מבין משהו בשעונים, הרי אתה כזה בחור חכם. השעון שלי הפסיק לעבוד." היא החליקה אותו ממפרק כף ידה, ורצועתו האלסטית נמתחה מעל אצבעותיה. "הנה, חמוד, תסתכל עליו רגע. אוי בחיי, כל כך חם כאן. אני רק צריכה לשבת רגע." והיא צנחה אחורנית כנגד הקיר והחליקה מטה, ורגליה העירומות והמקומטות קרסו תחתיה.

"אלוהים, גברת דוסון?" האוורד כרע לצדה. עיניה עדיין ננעצו בו, אבל שרירי הצוואר שלה התפוגגו וראשה היטלטל ברפיון. היא הניעה את שפתיה כדי לומר דבר מה, והאוורד ראה את שיניה התותבות העליונות מחליקות מחניכיה. האוורד למד קורס בסיסי של עזרה ראשונה יחד עם כל שאר השטויות שהכריחו אותו ללמוד כשרק התחיל לעבוד ב"פלקון", אבל כמובן לא זכר מזה שום דבר. הם עשו לפי תור הנשמה מפה לפה לבובה מתנשמת ומפחידה, אבל גברת דוסון נשמה כסדרה ולא הותירה לו כל דרך ברורה לעזור לה. היתה גם האפשרות להציב את גופה בתנוחת התאוששות, אבל בעצם, אמורים להשאיר אותם במקום כמו שהם, לא? "תתפסי לי את היד," הוא אמר, "תתפסי לי את היד." זה הדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו, והוא הידק את ידה סביב זרועו, והמשיך להצמיד אותה אל זרועו בעצמו מפני שלאצבעותיה לא היתה שום אחיזה.

היא השמיעה קול בעת שהסתכלה בו, מין הברה שנפלטה לאיטה מגרונה. "לאאאאא."

האוורד קרא לאורך המסדרון השקט, "הצילו! שמישהו יבוא רגע!"

חסן היה הראשון שהגיע. "אידיוט, מה עשית?" הוא שאל, והשתופף על עקביו.

"לא עשיתי שום דבר; היא פשוט נפלה." קולו המפציר של האוורד היה רם. חסן הצמיד את אצבעותיו אל צווארה של גברת דוסון ובדק לה את הדופק.

"למה אתה עושה את זה?" תמה האוורד. "היא לגמרי בהכרה. היא צריכה אמבולנס. אנחנו נזמין אמבולנס, גברת דוסון."

"זה התקף לב," אמר חסן.

גברת דוסון כבר לא השמיעה את ההברה ההיא. היא נשפה דרך השפתיים ועדיין הסתכלה בהאוורד. האוורד חשב על משהו, ובלי היסוס או תחושת גועל שלח את אצבעו אל פיה ושלף את הגשר של השיניים התותבות. חסן נראה מתרשם, וסמך על האוורד מספיק כדי להשאירו שם ולגשת בעצמו להזמין אמבולנס. "אם יתברר שעשית משהו…" הוא הזהיר לפני שזינק לדרכו.

במשך עשר הדקות הבאות דיבר האוורד חרש עם גברת האוורד. הוא הבטיח לתקן לה את השעון, העיר שמזג האוויר איום ונורא, בהחלט לא זמן להסתובב ככה בלי מכנסיים, וניסה לשדל אותה להישאר ערה, להיות סבלנית, לא לדאוג, עד שהגיעו אנשי האמבולנס בסרבלים ירוקים ובידיהם אלונקה. מר קוקס עמד לידם וליטף את שפמו בעצבנות בעת שהשניים הרימו אותה. עיניה של גברת דוסון המשיכו להישלח אל האוורד במשך כל התהליך כולו, ואחד הפרמדיקים, שהבחין בכך, אמר, "כדאי שתבוא איתנו. נראה שאתה משאיר אותה ערה."

האוורד הסמיק לנוכח המבטים הסקרניים ששלחו אליו כעת שאר אנשי המקום, שנאספו סביב זירת האירוע. עורו עיקצץ תחת מבטם, עכשיו כשהאיש הבלתי נראה ביותר במכון הכושר היה לפתע במרכז תשומת הלב. הוא ראה על פניהם של חסן ושל מר קוקס שהם אינם שבעי רצון מהתפקיד המרכזי שהוא ממלא בדרמה הזאת. הוא קיבע את מבטו באלונקה. "הכול בסדר, גברת דוסון, את תהיי בסדר." הוא יפוטר אחרי האירוע הזה, אין שום ספק.

הם יצאו דרך יציאת החירום – מר קוקס התעקש שלא יראו אותם בחזית הבניין – וחלפו על פני עשבי הבר הרועדים, רק ארבעתם כעת, בדרכם אל האמבולנס הממתין.

האמת על הזמנים המשונים האלה מאת אדם פולדס, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, הוצאת אחוזת בית, שנת 2014, 358 עמ'