פשעים מאת פרדיננד פון שיראך / יצירות פרוזה סיפוריות עשויות למופת על עולם המשפט והפשע

פשעים מאת פרדיננד פון שיראך

'פשעים' מאת פרדיננד פון שיראך הוא ספר מושך, מגרה את העצבים, מתגרה ברגשות ובמוסכמות ומניח דברים לא מעטים באפלה, שהשכל הישר הנורמטיבי אין לו הכלים, ואולי גם לא הרצון לחדור אליה ולהאירה.

רצח ברוטלי בגרזן של אישה בידי בעלה הרופא, שוד של וילה בעיר בידי צעירים החיים בשולי החברה, הריגת אח בידי אחותו המוזיקאית, ניפוץ לרסיסים של פסל במוזאון בידי השומר והאנשים האחראים לפרשיות האלה, המעשים והעושים וסביבתם והמערכת השופטת אותם: זה עניינו של ספר הסיפורים של עורך הדין הברלינאי פרדיננד פון שיראך.

מבין התיקים שהתגלגלו לידיו בעבודתו הוא בחר לו בהם ובכמה אחרים, מצא לו את נקודת המבט שממנה ביקש לבחון ולספר אותם מחדש, עיצב ל"פכים הקטנים" האלה של המדורים הפליליים בתקשורת סגנון עקבי ומלוטש היטב משלו – והפיק מהם יצירות פרוזה סיפוריות עשויות למופת ודיוקנים לא נשכחים של בני אדם על עולמם הפנימי והחיצוני. בעולם הזה מככבים לא רק הרוצחים, השודדים, ההורגים והמנפצים ונסיבות חייהם, כי אם גם המשטרה, השופטים, התובעים והסנגורים, העיר הגדולה, רבעיה וחצרותיה האחוריות.

הספר ראה אור ב-2009, היה רב-מכר בגרמניה במשך חודשים רבים ותורגם לעשרות שפות ברחבי העולם, על פי הספר הופקו בשנת 2012 סרט וסדרה לטלוויזיה. בשנת 2010 זכה פשעים בפרס על שם קלייסט.

פרדיננד פון שיראך נולד ב-1964 במינכן, ובה העביר גם חלק ניכר מילדותו. הוא למד משפטים בבון, והתמחה בקלן. משנת 1994 הוא עובד כעורך דין בברלין, בתחום הדין הפלילי. בין השאר ייצג את חבר הפוליטבירו לשעבר גינטר שאבונסקי ואת המרגל לשעבר של שירות הביון הגרמני נורברט יורטצקו.

סיפור ראשון – פֶנרֶ

פרידהֶלם פֶנֶר היה כל ימי חייו רופא כללי ברוֹטְוַייל, אלפיים ושמונה מאות אישורי מחלה בשנה, מרפאה ברחוב הראשי של העיר, יושב ראש האגודה לשימור תרבות מצרים העתיקה, חבר ב־ Lionsclub , בלי עבר פלילי, ואפילו בלי עבֵרות מנהליות. מלבד הבית שגר בו היו בבעלותו עוד שני בתים שהשכיר, מכונית בת שלוש שנים, מרצדס E קלאס עם מושבי עור ומערכת בקרת אקלים, כשבע מאות וחמישים אלף אירו במניות ובאגרות חוב ופוליסת ביטוח חיים. לפנר לא היו ילדים. קרובת המשפחה היחידה שלו שעדיין חייתה היתה אחותו, הצעירה ממנו בשש שנים, שגרה עם בעלה ושני ילדיה בשטוטגרט. על חייו של פנר לא היה מה לספר בעצם.

פרט לעניין עם אינגריד.

–

כשהיה פנר בן עשרים וארבע פגש את אינגריד במסיבת יום ההולדת השישים של אביו. גם אביו של פנר היה רופא ברוטווייל.

רוטווייל היא עיר בורגנית במלוא מובן המילה. תושביה מסבירים לכל זר, בלי שנשאלו, כי ייסדו אותה השטאופרים* והיא העיר העתיקה ביותר במדינת באדן־וירטמברג. ואכן, אפשר למצוא בה גמלונים בסגנון ימי הביניים ושלטים מגולפים נאים מן המאה השש עשרה. משפחת פנר היתה בעיר מאז ומתמיד. היא נמנתה עם המשפחות המכובדות בעיר, בניה היו רופאים, שופטים ורוקחים בעלי שם.

פרידהלם פנר דמה לג'ון פ' קנדי הצעיר. היו לו פנים חביבות והוא נחשב לאדם ללא צרות, הכול הצליח לו. רק בהתבוננות מדויקת יותר היה אפשר להבחין בתווי פניו בדבר־מה עצוב, עתיק ואפל, שלעתים קרובות רואים כמוהו באזור הזה שבין היער השחור לאלפים השוואביים.

הוריה של אינגריד, רוקחים ברוטווייל, הביאו עמם למסיבה את בתם. היא היתה מבוגרת מפנר  בשלוש שנים, יפהפייה של עיר שדה, מוצקה ובעלת שדיים מלאים. עיניה כחולות כמי הים, שׂערה שחור ועורה חיוור — היא היתה מודעת לכוח ההשפעה של המראה שלה. קולה המתכתי והגבוה באופן משונה, שלא נשמעו בו שום גוונים, הרגיז את פנר. רק כשאינגריד דיברה בשקט, היתה למשפטים שאמרה מנגינה מסוימת.

היא לא סיימה את לימודיה התיכוניים ועבדה כמלצרית. "עבודה זמנית," אמרה לפנר. לא היה לו אכפת. בתחום אחר, שעניין אותו יותר, היא היתה בשלב הרבה יותר מתקדם ממנו. עד אז הוא התנסה רק פעמיים ביחסי מין קצרים עם נשים והפעמיים האלה ערערו דווקא את הביטחון העצמי שלו. הוא התאהב באינגריד מיד.

יומיים אחרי חגיגת יום ההולדת פיתתה אותו לאחר שעשו פיקניק. הם היו במחסה שנועד לשמש מטיילים בימים של מזג אוויר רע, ואינגריד עשתה את העבודה שלה כמו שצריך. פנר היה מבולבל כל כך, שכבר לאחר שבוע ביקש ממנה להינשא לו. אינגריד הסכימה בלי להסס: פנר היה מה שנקרא "שידוך טוב", הוא היה סטודנט לרפואה במינכן, גבר מושך ואוהב, ועמד לפני בחינת הגמר הראשונה שלו. אבל בעיקר הרצינות שלו היא שמשכה אותה אליו. היא לא ידעה איך לנסח את זה, אבל לחברתה אמרה שפנר לא יעזוב אותה לעולם. כעבור ארבעה חודשים גרה אצלו.

* Staufer היא שושלת אצולה גרמנית שוואבית, שבמאות השתים עשרה והשלוש עשרה הוציאה מקרבה דוכסים, מלכים וקיסרים.

את ירח הדבש שלהם עשו בקהיר, זה היה רצונו. כששאלו אותו אחר כך על הימים במצרים, אמר שהם היו "חסרי כובד", אף על פי שידע שאיש אינו מבין לְמה הוא מתכוון. הוא התנהג שם כפּרסיפל* הצעיר, כשוטה גמור, והיה מאושר. מאושר בפעם האחרונה בחייו.

בערב שלפני הטיסה בחזרה שכבו על המיטה בחדרם שבמלון. החלונות היו פתוחים, עדיין היה חם מדי, האוויר בחדר הקטן היה דחוס. זה היה מלון זול, עמד בו ריח של פרי רקוב ומלמטה נשמע הרעש מהרחוב.

על אף החום התעלסו. פנר שכב אחר כך על גבו ועקב במבטו אחרי הסיבובים של מאוורר התקרה,  אינגריד עישנה סיגריה. היא הסתובבה על צדה, תמכה את ראשה ביד אחת והסתכלה בו. הוא חייך. הם שתקו שעה ארוכה.

ואז החלה לספר. היא סיפרה על הגברים שהיו לה לפניו, על אכזבות ועל טעויות, אבל בעיקר סיפרה על הסגן הצרפתי שהכניס אותה להיריון, ועל ההפלה שעברה, שכמעט הרגה אותה. היא בכתה. פנר נבהל ואימץ אותה אליו. הוא חש את פעימות לבה על חזהו, הוא היה חסר אונים. היא הופקדה בידי כדי שאשמור עליה, אמר פנר בלבו.
 

"אתה צריך להישבע לי שתשמור עלי. אסור לך לעזוב אותי לעולם." קולה של אינגריד רעד. דבריה נגעו ללבו, הוא רצה להרגיעהּ, הרי כבר בכנסייה נשבע, בטקס החתונה, הוא מאושר אתה, הוא רוצה…
היא קטעה את דבריו בנימה קשה, קולה נעשה רם יותר, עכשיו היה לו הצליל המתכתי חסר הגוון. "תישבע!"
 

ופתאום הבין. זו לא היתה שיחה בין אוהבים, המאוורר, קהיר, הפירמידות, החום ששרר בחדר המלון — כל הקלישאות נעלמו בבת אחת. הוא דחף והרחיק אותה מעט מעליו, כדי שיוכל להסתכל לתוך עיניה. ואז אמר את המילים. הוא דיבר לאט, והוא ידע מה הוא אומר. "אני נשבע."

הוא משך אותה אליו ונישק את פניה. שוב התעלסו. הפעם הזאת היתה שונה. היא ישבה עליו, היא לקחה את מה שרצתה. הם היו רציניים, זרים ובודדים. כשגמרה, הכתה אותו בפניו. אחר כך הוא עוד שכב ער שעה ארוכה ובהה בתקרה. היתה הפסקת חשמל, המאוורר לא הסתובב עוד.

פנר, כמובן, עמד בבחינת הגמר בהצטיינות. הוא הגיש את עבודת הדוקטורט שלו וקיבל את משרתו הראשונה בבית החולים המחוזי של רוטווייל. הם מצאו להם דירה, שלושה חדרים, אמבטיה, נוף אל היער.

כשנארזו החפצים שבדירה במינכן השליכה אינגריד את אוסף התקליטים שלו לפח האשפה. הוא הרגיש בחסרונם רק כשנכנסו לדירה החדשה. היא אמרה שהיא לא יכלה לסבול את התקליטים האלה, הוא הקשיב להם עם נשים אחרות. חמתו של פנר בערה בו. יומיים כמעט לא דיברו זה עם זה.

פנר אהב את הבהירות של סגנון הבּאוּהאוּס — היא בחרה ריהוט מעץ אלון ומעץ אורן, תלתה וילונות וקנתה מצעים צבעוניים. אפילו את התחתיות הרקומות לכוסות ואת ספלי הפליז קיבל בשתיקה, הוא לא רצה להתנהג כאילו הוא הקובע.

כמה שבועות לאחר מכן הכריזה אינגריד שהצורה שהוא מחזיק בה את הסכו"ם כשהוא אוכל  מפריעה לה. תחילה צחק וטען שהיא ילדותית. היא חזרה על ההאשמה הזאת למחרת ובימים הבאים. ומפני שהתייחסה לעניין ברצינות, אחז בסכין בצורה אחרת.

אינגריד התלוננה שהוא לא מוריד את האשפה. הוא ניסה לשכנע את עצמו שאלה רק קשיים של ההתחלה. זמן לא רב לאחר מכן האשימה אותו שהוא חוזר הביתה בשעה מאוחרת מדי ומפלרטט עם נשים אחרות.

*Parsifal , גיבורהּ של אופרה בשם הזה מאת ריכרד וגנר.

להאשמות לא היה סוף, עד מהרה שמע אותן מדי יום ביומו. הוא לא מסודר, הוא מלכלך את החולצות שלו, הוא מקמט את העיתון, נודף ממנו ריח רע, הוא חושב רק על עצמו, הוא מדבר שטויות, הוא בוגד בה. פנר כבר כמעט לא התגונן.

כעבור שנים אחדות התחילו הקללות. תחילה באיפוק, אחר כך בעוצמה גוברת והולכת. הוא חזיר,  הוא מענה אותה, הוא מפגר. ואז באו המילים הגסות והצעקות. הוא ויתר. בלילה היה קם ממיטתו וקורא ספרי מדע בדיוני. כמו בימי לימודיו היה יוצא בכל יום לריצה קלה של שעה. מזמן לא היו מתעלסים עוד. הוא קיבל הצעות מנשים אחרות, אבל לא היו לו פרשיות אהבים. בגיל שלושים וחמש קיבל עליו את ניהול המרפאה של אביו, בגיל ארבעים האפיר שערו. פנר היה עייף.

כשהיה פנר בן ארבעים ושמונה מת אביו; כשהיה בן חמישים מתה אמו. בכספי הירושה קנה בית  איכרים ישן בשולי העיר. לבית היה גן קטן ובו שיחים מוזנחים, ארבעים עצי תפוח, שנים עשר עצי ערמון ואגם קטן. מן הגן הזה באה לפנר הישועה. הוא הזמין לו ספרים, רכש מינויים לכתבי עת מקצועיים, וקרא את כל מה שהיה אפשר לקרוא על שיחים, אגמים ועצים. הוא קנה את כלי הגינון האיכותיים ביותר, התעסק בטכניקות של השקיה ולמד הכול בשיטתיות האופיינית לו. הגן לבלב ופרח, והתפרסם כל כך בסביבה שפנר ראה אנשים זרים עומדים בין עצי התפוח ומצלמים.

בימי השבוע היה נשאר שעות ארוכות במרפאה. בעבודתו כרופא היה יסודי ורגיש. מטופליו העריכו אותו, האבחנות שלו היו לשם דבר ברוטווייל. הוא היה יוצא מהבית לפני שאינגריד התעוררה וחוזר רק אחרי תשע בערב. את ארוחות הערב המלוּות בהאשמות קיבל בשתיקה. הקול המתכתי של אינגריד היה משמיע רצף חסר מנגינה של משפטים תוקפניים. היא שָמנה, עורה החיוור הווריד בחלוף השנים. צווארה התפוח שוב לא היה מוצק, לפני גרונה צמחה לה פיסת עור שהתנדנדה הנה והנה בקצב גערותיה. היא סבלה מקוצר נשימה ומלחץ דם גבוה. פנר הלך ורזה. ערב אחד, כשהציע לה באריכות יתרה להיוועץ בנירולוג שהוא מיודד אתו, השליכה לעברו מחבת וצרחה שהוא חזיר כפוי טובה.

בלילה שלפני יום הולדתו השישים שכב פנר ער במיטתו. הוא החזיק בידיו את התמונה הדהויה מירח הדבש במצרים: אינגריד והוא לפני הפירמידה של ח'ופו, ברקע גמלים, מדריכי תיירים בדואים וחול. כשהיא השליכה את אלבומי התמונות מהחתונה לאשפה, הוציא את התצלום הזה מהפח. מאז שמר אותו עמוק בארון שלו. 

באותו לילה הבין פנר שכל חייו, עד הסוף, יישאר אסיר. הוא נתן לה את הבטחתו בקהיר. דווקא עכשיו, בימים הקשים, עליו לעמוד בה; אין דבר כזה — הבטחה רק לימים טובים. התצלום היטשטש מול עיניו. הוא התפשט ונעמד עירום מול המראה בחדר האמבטיה. הוא הביט בעצמו שעה ארוכה. ואז התיישב על דופן האמבטיה. בפעם הראשונה בחייו הבוגרים בכה.

פנר עבד בגן שלו. הוא היה בן שבעים ושתיים עכשיו, לפני ארבע שנים מכר את המרפאה שלו. כמו  תמיד קם בשש בבוקר. הוא יצא מחדר האורחים בשקט — כבר שנים רבות גר בו. אינגריד עדיין יָשנה. היה בוקר שטוף אור של חודש ספטמבר. ערפלי השחר התפזרו, האוויר היה צלול וקר. הוא ניכש את העשבים השוטים שצמחו בין שיחי הסתיו. זו היתה עבודה מאמצת וחד־גונית. פנר היה מרוצה, הוא שמח לקראת ספל הקפה שעמד לשתות כמו תמיד בהפסקה שלו בתשע וחצי. פנר חשב על הדורְבָּנִית ששתל באביב. בשלהי הסתיו תפרח בפעם השלישית.

פתאום פתחה אינגריד את דלת הגזוזטרה בתנופה. היא צרחה, שוב הוא שכח לסגור את החלון בחדר האורחים, הוא אידיוט, פשוט אידיוט. קולה נהיה גבוה. מתכתי לגמרי.

פנר לא יוכל לתאר אחר כך מה בדיוק חשב באותו רגע. עמוק־עמוק בתוכו החל להאיר משהו, קשה וחד. הכול באור הזה נראָה ברור, יותר מדי ברור. בוהֵק. הוא ביקש מאינגריד לבוא למחסן, ובעצמו ירד לשם דרך המדרגות החיצוניות. אינגריד, מתנשפת בקול, נכנסה אל המחסן שהוא שמר בו את כלי הגינון שלו. הכלים היו תלויים על הקירות, מסודרים לפי גודלם וייעודם, או שניצבו נקיים בתוך דליי פלסטיק ופח. כלים יפים היו, שאסף במשך השנים שחלפו. אינגריד באה הנה לעתים רחוקות. כשהיא פתחה את הדלת הוריד פנר מהקיר ללא אומר את גרזן החוטבים. הגרזן היה מתוצרת שוודיה, מחושל בעבודת יד, משומן ונקי מחלודה. אינגריד נאלמה דום. כפות ידיו של פנר עדיין היו נתונות בכפפות הגינה הגסות. אינגריד בהתה בגרזן. היא לא נסוגה. מהלומת הגרזן הראשונה, שסדקה את מכסה הגולגולת שלה, כבר היתה קטלנית. הגרזן חדר עם שברי גולגולת הלאה, עד המוח, הלהב פילח את פניה של אינגריד לשניים. היא מתה עוד לפני שצנחה ארצה. פנר התקשה לחלץ את הגרזן מתוך הגולגולת שלה, הוא העמיד אחת מרגליו על גרונה. בשתי מהלומות גרזן עזות הפריד את הראש מן הגוף. הפתולוג שבדק את הגופה אחר כך מנה עוד שבע עשרה מהלומות גרזן, שנדרשו לפנר כדי לכרות מהגוף את הידיים ואת הרגליים.

פנר נשם בכבדות והתיישב על שרפרף העץ הקטן ששימש אותו בדרך כלל לשתילת צמחים. רגלי השרפרף טבלו בדם. פנר נתקף רעב. מתישהו קם, פשט את בגדיו ליד הגופה, ובכיור שהותקן במחסן לצורכי הגינה שטף את הדם מפניו ומשערו. הוא נעל את דלת המחסן ועלה אל הדירה במדרגות הפנימיות. למעלה התלבש, התקשר למוקד המשטרה, נקב בשמו ובכתובתו ואמר במילים אלו ממש: "קצצתי את אינגריד לחתיכות. בואו מיד." שיחת הטלפון שלו הוקלטה. הוא הניח את השפופרת במקומה בלי לחכות לתשובה. בקולו לא ניכרה כל התרגשות.

רגעים אחדים לאחר שיחת הטלפון הגיעו השוטרים בלי סירנות ובלי אורות כחולים אל פתח ביתו של פנר, אחד מהם שירת במשטרה זה עשרים ותשע שנים, כל בני משפחתו טופלו במרפאתו של פנר. פנר עמד לפני שער הגן שלו ונתן לו את המפתחות. הוא אמר שהיא במחסן. השוטר ידע שמוטב לא לשאול שאלות. פנר היה לבוש בחליפה, אבל לרגליו לא היו נעליים ולא גרביים. הוא היה שלֵו מאוד.

המשפט ארך ארבעה ימים. אב בית הדין היה איש מנוסה. הוא הכיר את פנר שהיה עליו לפסוק את דינו. והוא הכיר את אינגריד. ואם לא הכיר אותה די הצורך, העדים סיפקו מידע. כולם הצטערו על פנר, כולם הגנו עליו. הדוור אמר שלדעתו פנר הוא "קדוש, פלא איך החזיק מעמד עם ההיא." הפסיכיאטר אבחן אצל פנר "חֶסֶם רגשי", אך לא קבע שאין הוא כשיר לעמוד לדין.

התובע דרש עונש של שמונה שנות מאסר. הוא לא מיהר לסיים את דבריו, הוא תיאר את השתלשלותו של מעשה הרצח ובוסס בדם שנשפך במחסן. ואז אמר שפנר היה יכול לבחור באפשרויות אחרות, הוא היה יכול להתגרש.

התובע טעה, בדיוק את זה לא היה פנר יכול לעשות. הרפורמה האחרונה בסדרי הדין הפלילי ביטלה את חובת השבועה לפני מתן עדות במשפט. מזמן איננו מאמינים עוד בכוחה של השבועה. אם עד משקר בעדותו, הוא משקר וזהו — אין שופט שחושב ברצינות שעדות בשבועה תשנה את פני הדברים. נראה שהאדם המודרני מתייחס בשוויון נפש לשבועה. אבל, וה"אבל" הזה מחזיק עולם ומלואו, פנר לא היה אדם מודרני. ההבטחה שלו היתה רצינית. היא חייבה אותו לכל ימי חייו, ויותר מזה: הוא הפך לאסיר. פנר לא היה יכול לשחרר את עצמו, מעשה כזה היה בגדר בגידה. ההתפרצות האלימה היתה התבקעות מְכל הלחץ שהיה כלוא בו לכל ימי חייו בשל השבועה שלו.

אחותו של פנר, שביקשה ממני להיות הסנגור שלו, ישבה באולם בית המשפט. היא בכתה. האחות הקשישה שעבדה במרפאתו של פנר החזיקה את ידה. בבית הסוהר רזה פנר עוד יותר. הוא ישב בלי ניע על ספסל הנאשמים העשוי מעץ כהה.

בתיק הזה לא היה על מה להגן. היתה פה סוגיה בפילוסופיה של המשפט: מה תכליתו של העונש? מדוע אנחנו מענישים? בנאום ההגנה שלי ניסיתי למצוא את הסיבה. יש שפע של תאוריות. העונש נועד להרתיע אותנו, העונש נועד להגן עלינו, הוא נועד למנוע מן העבריין לעבור עוד עבֵרה, העונש נועד להיות משקל נגד לְעוול שנעשה. מערכת החוק שלנו מאחדת את כל התאוריות האלו, אבל אף אחת מהן לא התאימה לכאן. פנר לא יהרוג שוב. העוול שבמעשהו היה ברור וגלוי, אבל היה קשה לאמוד את משקלו. ומי רצה לנקום פה? נאום ההגנה התארך. סיפרתי את סיפורו של פנר. רציתי שיבינו שפנר לא היה יכול להחזיק מעמד עוד. דיברתי עד שחשבתי שהמסר שלי הגיע אל השופטים. כשאחד מהשופטים המושבעים* הנהן בראשו, התיישבתי במקומי.

זכות המילה האחרונה היתה שמורה לפנר. בסופו של משפט בית המשפט מקשיב לנאשם, כדי שהשופטים ייקחו עמם את דבריו להתייעצות שלהם. פנר קד קידה, ידיו היו שלובות זו בזו. את המשפטים שאמר לא היה עליו ללמוד בעל פה, זה היה הסיכום של חייו:

 "אהבתי את אשתי, ובסוף הרגתי אותה. אני עדיין אוהב אותה, הבטחתי לה את אהבתי, היא עדיין אשתי. הדבר הזה לא ישתנה עד יום מותי. הפרתי את ההבטחה שנתתי לה. אני צריך לחיות עם האשמה שלי."

פנר התיישב, נאלם דום וחזר לבהות ברצפה. באולם שרר שקט, אפילו אב בית הדין נראה מדוכדך. ואז הכריז שבית המשפט יפרוש להתייעצות, פסק הדין יינתן למחרת.

בערבו של אותו יום ביקרתי את פנר עוד פעם אחת בכלא. לא נותר עוד הרבה מה לומר. פנר הביא  עמו מעטפה מקומטת, והוציא ממנה את התצלום מירח הדבש. הוא עבר באגודלו על פניה של אינגריד. שכבת המגן העליונה כבר התקלפה מהתצלום מזמן, פניה של אנגריד היו כמעט לבנות.

פנר נידון לשלוש שנים, צו המעצר בוטל, ופנר שוחרר מן המעצר עד תום ההליכים שהיה נתון בו. ניתן לו לרצות את עונשו מחוץ לבית הכלא בתנאים מגבילים. ריצוי עונש המאסר מחוץ לבית הכלא בתנאים מגבילים פירושו שהמורשע חייב ללון בבית הכלא ובשעות היום הוא יכול לשהות מחוץ לכלא. התנאי הוא שיהיה לו מקצוע שהוא יכול לעסוק בו. לא היה פשוט למצוא מקצוע חדש לאיש בן שבעים ושתיים. לבסוף מצאה אחותו של פנר את הפתרון: פנר ביקש רישיון לסחור בפֵרות — הוא מכר את התפוחים מהגן שלו.

ארבעה חודשים לאחר מכן הגיעה למשרד שלי תיבה ובה עשרה תפוחים אדומים. במעטפה שצורפה לתיבה היה דף נייר אחד:

"השנה התפוחים טובים. פנר."

* שופטים מושבעים הם שופטים מתנדבים, לא מקצועיים, שמשמשים על פי החוק באחדות מן הערכאות במערכת המשפט הגרמנית. הם נחשבים לנציגי הציבור, ובשבתם בחבר השופטים יש להם אותן הזכויות והחובות כמו לשופט המקצועי היושב עמם בדיון המשפטי.

פשעים מאת פרידננד פון שיראך, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, שנת 2013, 263 עמ'