"מה שהיה שלי" מאת מ.ר. סלע / לבנות חיים חדשים ולדעת לספר – מבוסס על מקרה אמיתי

מה שהיה שלי מאת מ.ר. סלע

האם אפשר בכלל לדעת מה עובר בנפשו של אדם שעבר חוויה אישית כל כך קשה? מה הוא חושב באמת? מה עלולות להיות השלכות הטראומה לטווח ארוך? הספר 'מה שהיה שלי' מאת מ.ר. סלע, נותן הצצה בלעדית לתוך מסתורי נפשה של נפגעת תקיפה מינית ומלווה אותה לאורך התמודדותה הבלתי אפשרית עם החוויה הקשה שעברה. זהו מותחן פסיכולוגי המבוסס על מקרה אמיתי, רומן ביכורים אמיץ שנכתב במטרה אחת: לעודד נשים וגברים לעשות את הקשה מכל – לספר.

בגיל 21 מחליטה איילת, בחורה תל אביבית צעירה, להוכיח שהיא יכולה להצליח בחיים. היא עוברת ללמוד בבאר שבע ושוכרת דירה אצל נועם, סטודנט שנה שנייה באוניברסיטה. בתחילה נראה שהיא מתאקלמת יפה, השניים מתיידדים ועד מהרה הופך נועם לאחד האנשים הקרובים אליה ביותר. ערב גורלי אחד משנה את הקשר ביניהם ומנפץ את איילת החזקה לאלפי רסיסים. בהחלטה רגעית היא מחליטה לשים את הכול מאחוריה ולפתוח דף חדש.  חייה החדשים של איילת בתל אביב, מאפשרים לה להתקדם, והיא מצליחה להשיג את כל מה שאי-פעם חלמה עליו. היא מתחתנת, מוצאת עבודה טובה, והאושר נראה קרוב מאי-פעם. אלא שהעבר לא מניח לה. ההדחקה ההרסנית מכרסמת בחייה והופכת אותם שוב. היא מפוטרת מהעבודה שאהבה, נישואיה מתפרקים, ורק כשהיא חושפת את הסוד הגדול והנורא – לפני עצמה קודם כל ואז לפני אחרים, רק אז היא מתחילה להתמודד עם המצב ומשקמת את חייה.

איילת משקפת בצורה הקיצונית ביותר את חווית הטראומה שלה. קל לקורא להתחבר אליה ולעבור יחד איתה לאורך הספר את שאירע לה. המציאות היום יומית משוקפת בצורה האמיתית ביותר באמצעות מילים שהן פשוטות מחד גיסא, אך החיבור התחבירי שלהן יוצר פיוט נוגע ללב, מאידך גיסא.

"בלילה הוא מוצא אותי מכּווֶצת על הספה, 'איילת, הכול בסדר?'. 'תעזוב אותי' אני מסתכלת בו בעיניים מבוהלות, מפחדת לזוז" (איילת לבעלה, מתוך הספר)

מחברת הספר היא מ.ר. סלע, בת 32 מאזור המרכז, נשואה ואם לשניים. עוסקת בתחום הרפואה. היא מספרת כי "הספר נכתב ממקום של הבנה ורצון אמיתי לעזור לנשים שעברו את אותו התהליך". ההחלטה לכתוב את הספר התגבשה  כאשר איילת, גיבורת הספר, שיתפה את המחברת מבלי להתכוון אפילו, בסיפורה המרגש. הן נפגשו במהלך תקופת אשפוזה בבית החולים, שם חשפה לראשונה את אשר עברה לפני שנים.  

איילת סיפרה לה כי בהיותה בחורה צעירה בת 21  היא לא הבינה את המשמעות של מה שקרה לה באותו רגע. הפחד להתמודד שיתק אותה. היא לא העזה לגשת לקבל טיפול רפואי ולא רצתה להתלונן באף מקום. היא חששה שיאשימו אותה שהיא לא הייתה בסדר.  המחשבה העיקרית שחלפה לה בראש הייתה: 'מי יאמין לי? זה הרי תמיד תהיה המילה שלי לעומת המילה שלו. החשש העיקרי שליווה אותה היה שהיא זאת בסוף תצא אשמה , זאת שלא  הייתה בסדר, שהחליטה כמו נשים רבות אחרות  לשתוק ולא לדבר על זה – החלטה שנראתה לה הגיונית באותו הזמן. הפעולה היחידה שהיא הסכימה לבצע הייתה לחייג  למוקד לנפגעות תקיפה מינית כמה שבועות לאחר המקרה, שם סיפרה בקצרה את החוויה שעברה והחליטה שלאותו הרגע זה מספיק. היום כשהיא  כבר גדולה ומפוכחת, היא מבינה שהייתה יכולה לעשות הרבה יותר והיא מצטערת על כך.

מ.ר. סלע מספרת, כי "היום הסטטיסטיקה העגומה הינה שרק 10% מכל המקרים שמתרחשים אכן מדווחים. נשים וגברים מפחדים לשתף אחרים בחוויה שחוו. מבחינתם, השיתוף יכול להיות קשה אף יותר ממה שעברו ואין ביכולתם להתמודד עם הטראומה שוב. יותר קל לבחור להתעלם ממה שקרה לסגור את הכול עמוק בפנים ולהאמין שבכך זה ייעלם.

מי יאמין לי? זאת המילה שלי לעומת המילה שלו, אני בסוף אצא אשם? הם רק חלק מהחששות שמלוות את הנפגעים ביחד עם תחושת בושה ואשמה. בתור אשת מקצוע בתחום הרפואה אני פוגשת נשים שעברו חוויות קשות ומציינות בתיקם האישי שאינן חפצות לשוחח על כך עם בני משפחה חברים או איש מקצוע. הפגיעה מושרשת לאורך שנים רבות והפחד שמישהו יגלה מה שעברו, אינה נתפסת בכלל. הן מעדיפות לסגור את הכול עמוק בפנים ולהאמין שאם הן לא יחשבו על כך, זה ייעלם". 

ד"ר עפר גורביץ', פסיכולוג קליני מומחה, אומר, כי "כפי שמדגים הספר, תקיפה מינית מרסקת את מבנה האישיות. אחוז ניכר מהקורבנות יפתחו תסמונת פוסט טראומתית ורבות אף יבצעו ניסיון אובדני. המאפיינים של תסמונת פוסט טראומתית הינם- עצבנות, דיכאון, חרדה, סיוטים, פלאשבקים ופגיעה בכל תחומי התפקוד. כל דבר שמזכיר את האירוע הטראומתי בדרך כלשהיא (צלילים, מראות, ריחות, מקומות וכו') מציף את הקורבן בתחושות פאניקה נוראה והיא מגיבה כאילו היא חווה את האירוע שוב. זוהי חוויה מתמשכת של חוסר אונים וחוסר שליטה.

לפוסט טראומה כתוצאה מתקיפה מינית ישנם מאפיינים ייחודיים. אחד מהבולטים הינם שבירת האמון הבסיסי  בעולם וקושי ניכר לפתח יחסים אינטימיים בעתיד. הספר מתאר כיצד מנסה הבעל האוהב שחר, להגיע לאיילת שדועכת והולכת, אולם היא אינה מסוגלת להחזיר ולקבל אהבה. בנוסף, מרכיב האשמה והבושה, התופס מקום מרכזי בדינמיקה של הנפגעות, שזור כחוט השני בספר. נשים רבות אינן מדווחות על שאירע להן מאחר וחשות שהן אשמות במה שקרה, חוששות שלא ירצו אותן או שאינן רוצות לעבור את ההשפלה הכרוכה בסיפור התקיפה. שמירת הסוד רק מעצימה את תחושת האשמה ומנציחה את הטראומה. מחקרים מראים כי פנייה לעזרה וטיפול סמוך לתקיפה, מגבירה באופן משמעותי את סיכויי ההחלמה. הטיפול מעניק לנפגעת "חיבוק רגשי", מקום בטוח לספר את סיפורה ובהדרגה מחזיר לה את תחושות הערך העצמי, האמון והשליטה, מוסיף ד"ר גורביץ'.

מ.ר. סלע מסכמת: "הספר נכתב מתוך אמונה שחשוב לדווח, לשתף, לספר.  גם אם זה מפחיד, גם אם זה משתק עד לכדי כאב. זה עדין חשוב-האלטרנטיבה עלולה להיות הרבה יותר קשה.

אפילו שיתוף של אדם נוסף  כגון איש מקצוע, חברה טובה או גורם רפואי שמוסמך לתת עזרה וטיפול זה כבר צעד אחד בדרך לבניית חיים חדשים.

המחברת  מציינת  כי בשיתוף עם העמותה לנפגעות תקיפה מינית, מובאים בסוף הספר מספרי הטלפון של העמותה, לכל המעוניין. 

מתוך המבוא לספר:

החורף הגיע ללא הודעה מוקדמת. גשם יורד בעוצמה, אורח עמי לחברה ולא משאיר אותי לבדי. הרצפה בחדר קרה, אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותי כעת. עליי להספיק לבצע את המשימה לפני שהוא חוזר. אספתי בסתר את כל הדרוש לי. זה היה קל, לא האמנתי כמה קל זה יהיה. כל מה שנותר לי הוא רק לבצע. הגשם מתגבר. טיפות מים כבדות מרעידות את חלונות הבית. הטיפות מוצאות את דרכן פנימה ומרטיבות את הרצפה.

צמרמורת עוברת בגופי השברירי ואני מתעלמת ממנה. אני חושבת לקום ולסגור את החלון, אך יודעת שברגע שאעשה זאת, המציאות תנצח. אני יודעת בדיוק מה עליי לעשות. יודעת גם איך לעשות זאת. מחשבותיי מנסות בכוח לפלס את דרכן לתודעה. אנשים ייפגעו, חיים ייהרסו, דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

מה יהיה עם הוריי? פניה של אמי מחייכות אליי ואני דוחקת אותן בכוח לפינה אפלה. אף מחשבה לא תסיט אותי מהמטרה. נשימה אחרונה עמוקה לפני ההוצאה לפועל, זה כל מה שאני מרשה לעצמי. בלי לחשוב, כמו חיילת לפני יציאה לקרב. הביצוע קרוב מתמיד. מרחק נגיעה. רק להושיט יד ולקחת.  

עוד כמה דקות והכול יהיה מאחוריי. פשוט יותר, כואב פחות. הכדורים פזורים על הרצפה. אני בוחנת אותם, מרוצה מהכמות שהצלחתי להשיג. משככי כאבים למיניהם, תרופות שמשרות רוגע ושינה שמצאתי מוחבאות באחד מארונות הבית, אנטיביוטיקה שפג תוקפה לפני יותר מחודשיים, סירופ לשיעול שקניתי לפני שבוע. גם בקבוק הוודקה שקניתי היה כבר פתוח. כדאי להתחיל ממנו. אני מוזגת לעצמי כוס, גומעת את הנוזל היקר עד תומו, ובוהה ארוכות בתחתית הכוס הריקה. בהחלטיות פתאומית אני מרימה כמה כדורים מהרצפה ומקרבת אותם לפה. הגשם ממשיך להציף את החדר, ושלולית נקווית סביבי. מכנסיי נרטבים, ונשימתי מתגברת והולכת. פעימות לבי חודרות מבעד לחולצה הדקה. הקור מאיים להכריע אותי, אך אני מסרבת להיכנע. האם לקום ולסגור את החלון? לא יכולה להתעמת עכשיו עם העולם.

בחוץ יש אנשים בתחנת האוטובוס והם מחזיקים בכוח את  מטריותיהם, מנסים להגיע יבשים ככל האפשר אל יעדם, חיים את חייהם. ואני כאן בתוך החדר, מנסה לסיים את אלה שלי. מתעמקת בחופן הכדורים. לכל כדור צורה וצבע שונים. קפסולת נוזל מטורקיז. כדור לבן קשיח שּפַס חוצה אותו. נוזל חום בתוך בקבוק זכוכית שבירה, כדורים שמערבבים בתוכם שני צבעים, כחול ולבן. כחול ואדום, ירוק וצהוב, הרמוניה של צבעים רוקדת מולי ולי לא נותר אלא לבחור. בעיניים עצומות אני מקרבת את הכדורים לשפתיי, פי נפער, מוכן לבלוע את מה שמוגש לו. בידי השנייה אני אוחזת את כוס הוודקה. נזכרת שלא אכלתי מאתמול. דמותו עולה מולי ומושיטה לי כדור בצבע טורקיז. "ניצחתי,"  שומעת אותו לוחש לי והוא מתפוגג אל תוך החושך.

אני בולעת כדור ראשון. חשה איך הכדור עושה את מסלולו לעבר קיבתי. מרימה שניים נוספים וממהרת לשגר אותם לאותו המסע. תכף זה נגמר. הכול יהיה מאחורייך. גל חום שוטף את גופי ומערבולת פתאומית סוחפת אותי. אני חשה התכווצויות נוראיות בבטני התחתונה. זה עובד. אני מרימה עוד צרור כדורים צבעוני ומקרבת אותם לפי. רוצה לבלוע את כולם מהר ככל האפשר. נקישתו בדלת מקפיאה אותי ושומטת את הכדורים מּיָדי והם מתפזרים על הרצפה. לקום? סחרחורת נוראית תוקפת אותי. גל נוסף משתק אותי ואני מרותקת לרצפה. מפתח מסובב את הידית. הוא כבר כאן. למה אני עוד כאן? למה אני לא מצליחה לקום? מהן הטיפות האדומות  סביבי? מה קורה לי? אני מסיטה במאמץ את ראשי הצִדה לעבר החלון הפתוח ושולחת מבט אחרון אל טיפות הגשם, לפני שהולכת לישון.

מה שהיה שלי מאת מ.ר. סלע, הוצאת "אוריון", שנת 2014, 160 עמודים