פילבי הצעיר מאת רוברט ליטל / שנותיו הלא מוכרות של המרגל הרוסי קים פילבי

הסופר רוברט ליטל מתאר בספר 'פילבי הצעיר' את שנותיו הלא מוכרות של המרגל קים פילבי, שגויס לשירות הביון הסובייטי, דרך סיפוריהם של חבריו, המאהבות שלו ומפעיליו הסובייטים והאנגלים.

הרולד אדריאן פילבי, המכונה קים פילבי, גויס ב-1933 לשירות הביון הסובייטי. עמו גויסו גם שלושת חבריו ללימודים, וביחד כונתה הרביעייה שלהם "רשת קיימברידג'". ב-1940 הצטרפו פילבי וחבריו גם לשירות הביון הבריטי והתברגו בו במשרות בכירות. הם העבירו למפעיליהם הסובייטים ידיעות מודיעיניות בעלות ערך רב. ב-1963, לאחר שגברו נגדו החשדות בבריטניה, ערק קים פילבי למוסקבה.

מיהו קים פילבי האמיתי? מה היו מניעיו? האם היה סוכן כפול שהיתל בסובייטים גם לאחר עריקתו למוסקבה או אולי אפילו סוכן משולש? רוברט ליטל מתאר את שנותיו הלא מוכרות של קים פילבי הצעיר דרך סיפוריהם של חבריו, המאהבות שלו ומפעיליו הסובייטים והאנגלים.

רוברט ליטל הוא סופר ועיתונאי, עם ספריו נמנים: 'חוג אוקטובר' ו'אמא רוסיה'. בשנת 2010 ראה אור בעברית ספרו 'חרוזים לסטלין'.

"רוברט ליטל, אחד מסופרי הריגול המקוריים והאמינים של זמננו, יודע כיצד לשבות את לב קוראיו ואינו מניח להם עד סוף הספר." לונדון רוויו

"הספר משקף את תפיסתו של עולם הריגול כהיכל של מראות. לקוראים חובבי היסטוריה ואבסורד – רומן שאסור להחמיץ." – וושינגטון פוסט

 

פרק ראשון מתוך 'פילבי הצעיר'

וינה, שלהי קיץ 1933

ובו האנגלי תועה אל המאה הלא נכונה

האנגלי הגיע מכוכב אחר, בוודאי בחיפוש אחר הרפתקה, עיקרון להאמין בו, אחווה, חיבה, אהבה, מין. למזלו מצא מישהי שצבעה את שערה לעתים קרובות כל כך עד שכבר לא היתה בטוחה בגונו המקורי: אני. היינו בני אותו הגיל בערך – הוא היה בן עשרים ואחת, בוגר אוניברסיטה טרי, כשעשה את דרכו אל דירתי במרכז העיר – אך כל דמיון בין קורות חיינו הסתיים שם. אני הייתי חצי יהודייה וחצי לא, ושני חלקי זהותי היו שרויים בקונפליקט מתמיד; הייתי ציונית שנלחמה למען מולדת יהודית רחוקה לפני הצטרפותי לקומוניסטים שנלחמו למען פועלי אוסטריה הקרובים יותר. התחתנתי והתגרשתי (כשגיליתי שבעלי מעדיף לשכב בפלשתינה במקום איתי). פעם אפילו זרקו אותי לכלא האוסטרי לשבועיים בעוון פעילותי הקומוניסטית, אשר הובאה לידיעת המשטרה; נתפסתי משכירה את חדרי הנוסף לאחד יוסיפּ בְּרוֹז, שהתגלה כקומוניסט קרואטי מבוקש בכחצי תריסר ארצות בלקניות. (הוא ניהל אספות מפלגה בדירתי, הצביע על חבר כזה או אחר וחילק משימות תוך שימוש במילים טִי, טוֹ – אתה, זה. הוא עשה זאת בקביעות כזאת שכינינו אותו טיטו.) בכלא לא בזבזתי את זמני; גיליתי שבהיעדר מראה בחורה יכולה לראות את בבואתה בספל קפה מספיק טוב כדי למרוח שפתון, שבלעדיו אני מרגישה לא מוגנת. חרף מעצרי לא התגלתה פעילותי החשאית למען המרכז במוסקבה למרבה המזל. אפשר לומר שאני ובתולה וֶסטאלית ממוקמות בשני קצות הקשת. לקחתי לי מאהבים כשהתחשק לי לקחת מאהבים, אבל הקפדתי לשמור על ריחוק רגשי לכן הם הפכו בסופו של דבר בהכרח למאהבים לשעבר. למען האמת, מעולם לא הייתי אינטימית באמת עם בני המין הגברי לפני האנגלי. אינטימית במובן של שאיבת עונג ממתן עונג. אינטימית במובן שהרגשתי שלהתעורר בבוקר שאחרי ליד הומו ארקטוס עירום כביום היוולדו זה דרך מצוינת להתחיל את היום.

אח, האנגלי… לא תאמינו כמה תמים היה כשהופיע על סף דלתי: יפה באורח מבויש, חסר ביטחון עד כאב, סובל (כפי שגיליתי בהמשך) מקשיי עיכול כרוניים, מדבר בגמגום מקסים שהיה מודגש יותר כשהנושא סטה לעניינים חברתיים או ליחסי מין. ראיתי מיד – בנות נולדות עם חוש שישי לשפת גוף – שהוא מעולם לא שכב עם אף אחת, לפחות לא ממין נקבה. באשר לזכר – זה כבר סיפור אחר לגמרי. לילה אחד, בשעה מאוחרת, כששמענו פגזי ארטילריה מתפוצצים ברובע הפועלים שבקצה העיר, שתה האנגלי כוסית שנאפס אחת יותר מדי וסיפר לי שהוא הִ‑הִ‑הִ‑השתפד, כפי שניסח את זה. מעולם לא גיליתי אם חניכתו התרחשה באחת הפנימיות הבריטיות היוקרתיות שאינן מדליקות הסקה עד שהמים קופאים בברזים, או אחר כך בקיימברידג'. במקרה קיימתי לא מעט יחסים עם האנגלית הממלכתית, שלא לדבר על האנגלים הממלכתיים, וידעתי מה פירוש להשתפד. סלחו לי אם לא אשתף אתכם בפרטים. אני מקשקשת. אוי ואבוי, אני באמת מקשקשת כשאני מדברת על האנגלי. כן, אמרתי שמבחינה מינית הוא היה ירוק עד לתנוכי האוזניים כשצנח אל חיי. הופתעתי לגלות שמעולם לא ראה שדיים של בחורה, לא כל שכן נגע בהם. הוא בבירור לא ידע כיצד לפתוח חזייה. כשסוף‑סוף הגענו לחלוק מיטה, מה שקרה עשרה ימים לאחר שעבר לגור אצלי, התחוור לי עד מהרה שיש לו מושג תיאורטי בלבד על האנטומיה הנשית. אך לזכותו ייאמר שבמין כמו בריגול הוא היה מהיר תפיסה.

"איפה למדת להזדיין ככה?" שאלתי אותו בחולמנות בבוקר שאחרי הלילה הראשון.

"את ל‑לימדת אותי," אמר. "האורג‑גזמה שלך נמצאת על השפתיים שלי. אני מרגיש את הטעם שלה."

זה, חברים, התברר כתמציתו של פילבי, קים בפי חבריו, הרולד אדריאן ראסל בפי נפוחי המעמד הגבוה של אנגליה שחלפו על פני שולחננו כדי לכבות סיגריות בזמן ששתינו תה, כפי שעשינו מדי אחר צהריים כמעט, אפילו בחורף, על מרפסת קפה הֶרֶנהוף.

אבל אני מקדימה את המאוחר – מוטב שאגולל את העלילה באופן כרונולוגי. שוו בנפשכם את תדהמתי כשבתגובה לדפיקה מהוססת כל כך שבקושי נשמעה, ומתוך מחשבה שמדובר בכושי המביא את הפחם, פתחתי את דלת דירתי בת השלושה חדרים ומצאתי ג'נטלמן צעיר מעביר משקל מרגל לרגל באי‑ודאות מייסרת, תרמיל תלוי על כתפו הכחושה ומזוודת עור קטנה אך אלגנטית מונחת על הרצפה לצד נעלי ההליכה המהודרות גם אם השחוקות שלו. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה שאני נמצאת בנוכחותו של מישהו שתעה אל המאה הלא נכונה. היו לו לחיים ורודות רכות של נער מתבגר שכמעט שלא נזקק לגילוח; שיער פרוע עם שרידי פסוקת; מכנסי פלאנל מקומטים עם שרידים של הקפלים המקוריים; חפתי מכנסיים מרוטים מוחזקים באטבי מתכת של אופניים; מעיל עור של אופנוענים עם שתי שורות כפתורים וצווארון מורם גדול מדי; צעיף משי בצבע בז' קשור סביב הצוואר; משקפי אופנוענים תלויים על הצוואר; קסדת עור מרופטת מהסוג שחבשו בעת המצאת האופנוע תלויה על שורש ידו. "אין מספר על הדלת שלך," אמר, "אבל כ‑כיוון שאת בין שש לשמונה, החלטתי שאת בטח שבע."

העברתי את אצבעותי בבלונד הנערי הטרי שלי כדי לבדוק אם מי החמצן עדיין לחים. "מה קיווית למצוא במספר שבע?" תבעתי לדעת, מניחה את הבסיס לחומה הרגשית שהתכוונתי להציב בינינו.

אורחי, שדיבר אנגלית תוך עיקום קל של השפה העליונה, אמר, "אמרו לי שיש חדר להשכיר בלאטשגאסה תשע, ד‑דירה שבע."

ככל שגבר גמגומו כן חזיתי בהתמוטטות החומה שלי. "ומי אמר לך דבר כזה?"

"אחד החברים בברית רוטֶה הילפֶה שמסייעת לפ‑פליטים נרדפים."

"מה הביא אותך לווינה?"

"האופנוע שלי. הרשיתי לעצמי ל‑לחנות בחצר שלך ליד פ‑פחי האשפה."

"אני לא שואלת לגבי אמצעי התחבורה שלך. אני שואלת לגבי המניעים."

"אההה. מניעים." אני זוכרת שהוא משך בכתפיו בבלבול. בהמשך למדתי שקלישאות מרגיזות אותו, בייחוד אם הן בוקעות מבין שפתיו. "וינה היא מרכז העניינים," אמר. "או לפחות ת‑תהיה. באתי לתרום את ח‑חלקי."

הרהרתי בדבריו. "אתה אומר שרכבת על אופנוע כל הדרך מאנגליה כדי לתרום את חלקך?"

"לא כולל התעלה, זה בסך הכול אלף חמש מאות קילומטרים פחות או יותר." הוא זיכה אותי בחיוך ביישני. "אם י‑יורשה לי לשאול, מה איתך?"

"מה איתי?"

"למה את בווינה?"

"יש לי פגישות עם ההיסטוריה." בימים ההם, כמו בימים אלה, לא היה אפשר להיות זהיר מדי. "אל תשנה את הנושא. מנין אתה יודע על רוטה הילפה?"

"אחד המרצים שלי בקיימברידג' הוא בורג במ‑מפלגה הק‑קומוניסטית הבריטית – הוא נתן לי מכתב המלצה בשביל הוועדה האוסטרית לשחרור מהפאשיזם הגרמני. אני יכול להראות לך אותו."

הוא התחיל לפשפש בתרמיל אבל אני נופפתי בידי בביטול. כל אחד יכול להמציא מכתב. "מה הכתובת של רוטה הילפה? איזה חבר נתן לך את הכתובת שלי?" כבר התכוננתי לטרוק את הדלת בפניו הנבוכים אם יענה לא נכון.

הוא שלף מחברת ספירלה קטנה מכיס החזייה, לחלח את כרית אגודלו בלשונו והחל לעלעל בדפים. ראיתי שהם מתפקעים מכתב יד מסודר, מיקרוסקופי כמעט. "טוב. רוטה הילפה ממוקם בלֶרכֶנגאסה 13, קומה שלוש, בדיוק בסופו של גרם מדרגות רעוע בהחלט, בדלת הרביעית, וב‑בוב הוא הדוד שלך." הוא הרים את עיניו. "אוי ואבוי, את בטח לא מבינה מה זה ב‑בוב הוא הדוד שלך."

"אני מבינה את זה," אמרתי. "תמשיך."

"טוב. בסדר. משרדי רוטה הילפה כוללים ארבעה חדרים, אחד מהם עם בגדים משומשים שנשפכים מק‑קרטונים מסודרים בערמות עד התקרה, חדר נוסף שורץ אומללים מרופטים שלהבנתי הם קומוניסטים שגורשו מגרמניה בידי הֶר היטלר אחרי שרפת הרייכסטאג. אלה שלא ש‑שיחקו 'שישים ושש' ישנו במעילים על מזרנים שהונחו על הרצפה. הדירה כולה הצחינה מכרוב מבושל, אם כי לא ראיתי כירה שאפשר לבשל עליה כרוב. ובאשר לחבר שנתן לי את כתובתך, אני מכיר רק את הכינוי המחתרתי שלו. חבריו קוראים לו אקסל הייברג. הם צחקו על חשבוני כהוגן כשהסבירו לי שאקסל הייברג הוא שם של אי באוקיינוס הארקטי."

"אתה תמיד עושה את זה?"

"ע‑עושה מה?"

"כותב במחברת כל מה שאתה רואה?"

"למען האמת כן. כשהייתי בן שתים‑עשרה אבי הקדוש גרר אותי למסע מקיף בלֶוונט – דמשק, ב‑בעלבֶּק, ב‑בֵּירוּת, צידון, צור, טבריה, נצרת, עכו, חיפה, ירושלים, איפה שרק תרצי, הייתי בשוֹק. הוא הכריח אותי ל‑לנהל יומן. אני עושה את זה מאז פחות או יותר." הוא הושיט כף יד חיוורת. "פילבי," אמר. "הרולד פילבי. חברי הבודדים קוראים לי קים."

"למה בודדים?"

"מניסיוני ההומו ספיינס הוא יצור מאכזב בדרך כלל. רק ההומו סובייטיקוס מתגייס לקריאתה של ההיסטוריה – קורא תיגר על הקפיטליזם התעשייתי, על הסוציאליזם הלאומני ועל הפיהרר שלו, ועל דולפוס הנורא שלכם כאן בווינה."

אני זוכרת שהתרגשתי כל כך מההכרזה הזאת עד שתפסתי את ידו בשתי ידי. "ליצי," אמרתי, אולי בלהט מוגזם מכפי שהייתי רוצה. "ליצי פרידמן, לאטשגאסה תשע, דירה שבע. תלשתי את השבע כדי להרחיק את המשטרה אם יבואו לחפש אותי שוב. מדוגדגת."

"מדוגדגת?"

"מדוגדגת להכיר אותך, כמובן. תיכנס בבקשה."

"כסף."

"כסף?"

"צאלוּנגסמיטֶל בגרמנית. פיזֶטוֹאֶסקוֹז בהונגרית. וָלוּטה באיטלקית. ארז'ון בצרפתית. מאני באנגלית המלכותית, שפה שאתה מדבר באופן רהוט פחות או יותר."

זה היה בוודאי בשעת ערב מוקדמת ביומו השני של קים בווינה, ואני הייתי מנומסת מכדי להעלות את הנושא ביום הראשון. בדיוק חזרנו מלאטשגאסה תשע אחרי שאספנו ערמות של עלונים בבית דפוס מחתרתי חשאי אם כי פרימיטיבי והעברנו אותם למטה מיליציית הפועלים בפרויקט השיכון הגדול הסמוך לכביש הטבעת. אודה ואתוודה שנתקפתי סחרחורת קלה כשנשאתי את מבטי אל צריחי הכנסייה ואל מה שהאמריקנים מכנים גורדי שחקים (כמה מהם בני עשר או שתים‑עשרה קומות) שהתנשאו גבוה מעל ראשי כשחלפנו ברחובות הצרים של האינֶרֶה שטאט. גשם קל החל לרדת כשפנינו ללאטשגאסה והדביק את חולצתי לעורי. הבחנתי שהאנגלי (כפי שהתחלתי לכנות אותו ביני לביני) לא שם לב. חומר למחשבה: האם הבעיה היא בעיניו או במה שדוקטור זיגמונד פרויד הווינאי שלנו מכנה הליבידו שלו? כשחזרנו לדירתי לבשתי חולצה יבשה וניגבתי את שערי במגבת, ואז הכנתי כריכים ומזגתי בירה בלי גזים והעליתי את הנושא העדין של שכר הדירה. "כן, כסף. פאונד בריטי. שילינג אוסטרי. רייכסמארק גרמני. כמה יש לך?"

"את מדברת על מ‑מזומנים?"

"אני לא מדברת על שטרי חוב. מובן שמזומנים."

"אהה. כן. טוב. אבי הקדוש שילם לי על הדפסת כתב היד של ס‑ספרו – הוא רכב על גמל ארור במדבר הסעודי מהמפרץ הפרסי עד לים האדום בארבעים וארבעה י‑ימים. חתיכת מבצע – ט"א לורנס חשב שרק ספינת אוויר יכולה לחצות את מה שהסעודים מכנים 'הרובע הריק'. זה היה יכול להיות יופי של ס‑ספר אם אבא היה מוצא מ‑מו"ל שלא היה חושב שלורנס איש ערב הוא בעל זכויות היוצרים על סאגות מדבריות. נשאר לי קצת עודף מהעבודה המשונה הזאת, ועוד מאה פאונד שנתן לי ל‑ליום ההולדת."

מאה פאונד היו הון עתק במונחי מעמד הפועלים של וינה. "אתה באמת מסתובב עם מאה לירות שטרלינג?"

הוא הנהן.

"תראה לי."

הוא ישב על אחד מכיסאות המטבח שנשאנו לטרקלין לקראת פגישת הוועדה בהמשך הערב. קים הניח את קרסול שמאלו על ברך ימין, התיר את השרוך של נעל ההליכה וחלץ אותה. אחר כך שלף צרור שטרות שהודבק לחלק הפנימי של לשון הנעל. הוא הושיט לי את הכסף. ספרתי אותו. היו שם מאה לירות שטרלינג טבין ותקילין, בשטרות צחים של חמישה ועשרה פאונד. השטרות היו חדשים כל כך עד שחששתי שמא יכתים הדיו את אצבעותי.

"כמה זמן תכננת שזה יחזיק אותך?"

"למען האמת חשבתי שאם אחיה מהיד לפה, כמו שאומרים, אני ע‑עשוי לשרוד שנה."

"שנים‑עשר חודשים?"

"זה בדרך כלל האורך של שנת ירח."

חטפתי עיפרון והתחלתי לחשב את הסכומים על גב מעטפה, המרתי פאונדים לשילינגים, הוספתי את מה שיצטרך בשביל שכר דירה ואוכל. "בווינה אפשר לאכול בשישה שילינג ליום אם אתה צמחוני." הרמתי את עיני. "אתה צמחוני?"

"מעכשיו כן."

"יופי. קראתי מאמר בעיתון הסוציאליסטי שלנו 'ארבייטר צייטונג', שלפיו האדם הממוצע חי שנתיים פסיק ארבע יותר אם הוא לא אוכל בשר."

"הת‑תקציב שלך כולל סיגריות?"

"כמה אתה מעשן?"

"חפיסה ביום."

"לא קראתי שום דבר על כך שסיגריות מזיקות לבריאות. אבל תצטרך לקצץ בכמות כדי לחסוך."

"אם אני מעשן פחות מחפיסה ביום אני מ‑מגמגם יותר. ואת שוכחת גם דלק לאופנוע, בהנחה שנמשיך להשתמש בו בווינה."

"אה, אין ספק שנשתמש בו. אני אבקש מוועדת התחבורה שתממן את הדלק." סיכמתי את הטורים. "אני חושבת ששבעים וחמש לירות יספיקו לשנת ירח." ספרתי שבעים וחמישה פאונד והחזרתי לו אותם.

הוא השפיל מבט אל השטרות והרים אותו בחזרה אלי. "מה את מתכוונת לעשות עם שאר העשרים וחמש?"

"מזל טוב. זה עתה הצטרפת לוועדת הסעד הווינאית. חברות שנתית לאנגלי עם אופנוע עולה במקרה עשרים וחמישה פאונד."

"אבל באתי כדי להצטרף לארגון הבילנאומי לסיוע ללוחמי המהפכה."

הגיע הרגע להתחיל בחינוכו. "אם אתה רוצה לפעול למען המטרה הקומוניסטית, תצטרך לעשות את זה בסתר. בבוא העת אוכל לזרוק איזו מילה טובה עליך בחוגים מסוימים. בינתיים אתה חייב לגלם את תפקיד האידיאליסט האנגלי הצעיר והתמים שבא להושיט עזרה לפליטים. המפלגה הקומוניסטית האוסטרית, כמו גם הארגון הבינלאומי לסיוע ללוחמי המהפכה, הוצאו מחוץ לחוק בידי דולפוס וכנופייתו. אנחנו הקומוניסטים פועלים באמצעות ועדת הסעד החוקית. עשרים וחמש הלירות שלך יביאו ארבעה או חמישה מהחברים הגרמנים שראית ישנים על מזרנים למקלט בטוח בצרפת." הבטתי בו. "האם אפשר לפרש את שתיקתך כהסכמה לתרומה?"

"י‑יש לי ברירה?"

קירבתי אליו את כיסאי עד שברכינו היו במרחק נגיעה כמעט. (לא רציתי שהוא ייבהל.) "תמיד יש לך ברירה – כל החיים הם בחירה. גם לא לבחור זו בחירה." כראה חייכתי, כפי שאני עושה בדרך כלל כשאני עומדת להציע הצעה שאיני רוצה שתתקבל. "תשמור את מאה הלירות, תארוז את התרמיל ותחזור לאנגליה אם אתה לא רוצה להצטרף אלינו."

"אני מאושר מאוד בווינה, תודה רבה."

החברים שהגיעו לישיבת הוועדה התרשמו כשסיפרתי להם שהאנגלי תרם עשרים וחמש לירות שטרלינג לוועדת הסעד. הפרופסור מבודפשט, מהגר לא חוקי שניסה ללא הרף להקדים את משטרת אוסטריה בצעד אחד, לא התרשם. "החזרת לו שבעים וחמש?" שאל אותי בהונגרית. "מה הבעיה שלך, לכל הרוחות?"

קים הביט בי. "את מדברת הונגרית?"

"אני הונגרייה," אמרתי לו. "גדלתי אצל סבא וסבתא שלי במה שהיה אז האימפריה האוסטרו‑הונגרית."

"אבל שמעתי אותך מדברת גרמנית."

"סבא וסבתא שלחו אותי לגימנסיה בווינה. מאז אני כאן. זאת הדירה שלהם." לפרופסור ההונגרי אמרתי, "האנגלי יהיה יקר מפז בעבורנו כשתפרוץ המהפכה. עם האופנוע שלו והדרכון הבריטי והפרצוף האנגלי החיוור הוא יוכל לעבור במחסומי המשטרה. כבר עברנו שניים כאלה היום, ובריוני המיליציה של דולפוס אפילו לא חיפשו בתיקים שלנו." תרגמתי את מה שאמרתי לגרמנית לטובת חברי הוועדה המחוזית. אחד מהם, עיניו נעוצות בקים, שאל אותי בגרמנית, "מנין לך שהוא לא סוכן כפול?"

קים, שדיבר גרמנית כמו שאנגלים מדברים כל שפה מלבד אנגלית, כלומר באי‑נוחות, אמר, "זי ק‑קֶנן ני זיכֶר זַיין," פנה אלי ושאל באנגלית, "האם ירגיש החבר שלך י‑יותר בנוח אם אפרוש לחדרי?"

הפרופסור ההונגרי אמר בהונגרית, "אם הרוזן הנמוך" – הוא התייחס לקנצלר דולפוס, שנודע לשמצה בגמדותו – "רוצה לרגל אחרינו, הוא לא ינסה לחדור לוועדה מחוזית, הוא ינסה לחדור לוועדה המרכזית של המפלגה."

"אתה יכול להישאר," אמרתי לקים. ולאחרים אמרתי, "כרגע הוא תמים מכדי להיות אפילו סוכן יחיד."

"אני לא בטוח שזאת מחמאה," העיר קים.

"היתרון הגדול של התום," אני זוכרת שאמרתי לו בחיוך רומזני, "הוא שיש מידה מסוימת של הנאה כשמאבדים אותו."

"ליצי שלנו מדברת ברמיזות מיניות," אמר בסלסול לעגני אחד החברים, סטודנט בשם דיטריך בעל פאות לחיים ארוכות עבותות. כולם צחקו. מלבדי. דיטריך היה אחד המאהבים לשעבר שלי.

נבוכה במקצת פניתי אל הפרופסור והזמנתי אותו לפתוח בהרצאתו. הוא הסיר את משקפיו, שפשף את גשר אפו באגודל ובאמה, ופתח בגרמנית קלוקלת עוד יותר מזו של קים. "הקפיטליזם התעשייתי נשען על תיאוריית שיווי המשקל, הגורסת שתהליך הייצור יוצר מספיק כוח רכישה כדי לקנות אותו. השפל הגדול והמצוקה שגרם למעמד הפועלים בעולם, הראו שהתיאוריה הנוחה של שיווי המשקל כבר אינה -"

דיטריך זינק על רגליו וקטע את הפרופסור באמצע המשפט. "התיאוריות המקרסיסטיות שלך משעממות עד מוות," הכריז. "הן איבדו מתוקפן. עליית הפאשיזם מיקדה את תשומת הלב של רבים מאיתנו בדברים אחרים מלבד כלכלה. אנחנו צריכים לדבר על דרכים למנוע מהיטלר לספח את אוסטריה -"

סרגיוּס, שבגיל שבע‑עשרה היה אחד הנציגים הכי צעירים של מיליציית הפועלים בוועדה המחוזית, קטע את דיטריך. "תביט בכוסות המים שערכה ליצי על השולחן הנמוך," אמר. "הכוסות יציבות אבל המים שבתוכן רועדים, כאילו מה שמתרחש בעיר הזאת – מה שמתרחש באירופה – מרעיד את קרום כדור הארץ."

"המים רועדים כי דיטריך קפץ," אמר אחד מנציגי הפועלים בצחוק שקט.

"המים רועדים," אני זוכרת שאמרתי, "כמו שהאדמה רועדת לפני רעידת אדמה. המהפכה תתפוצץ בווינה. יש סיכוי טוב שהיא תתפשט לכל העולם הקפיטליסטי."

סוניה, חברתו הנוכחית של דיטריך והאישה הנוספת היחידה בחדר, הרימה את ידה. כמוני, היתה גם היא בתחילת שנות העשרים שלה; בניגוד אלי, היא היתה יפהפייה מהממת עם עצמות לחיים גבוהות ועיניים שקועות שחורות כפחם האופייניות לשבטים מהרי הקווקז. אם זיכרוני אינו מטעני, אחד מסביה היה אוּזבּקי. "בשם אלוהים, סוניה, אנחנו לא באוניברסיטה," התפרץ דיטריך בגסות. "את יכולה לדבר בלי להצביע."

"אני רוצה לשאול שאלה," הכריזה.

"שאלי בבקשה, עלמתי היקרה," אמר הפרופסור ההונגרי.

סוניה רכנה קדימה, שדיה התפקעו מעל חולצת האיכרים האוסטרית עם המחשוף העמוק. החריץ שביניהם לא חמק מעיני הנוכחים. "כידוע לכם, אני נציגת המפלגה הסוציאליסטית בוועדה המחוזית," אמרה. כיוון שלא הורגלה לדבר בציבור, היא נשמה עמוק לפני שפצחה בנאום חוצב להבות. "אני מרקסיסטית אבל לא קומוניסטית. ואני שואלת שאלה שרבים מחברי הסוציאליסטים שואלים: מה נורא יותר, הפאשיזם הגרמני או הקומוניזם הסובייטי?"

דיטריך, קומוניסט בלב ובנפש, גלגל את עיניו, מה שגרם לי לתהות על מה הם מדברים במיטה. כמה מחברי המפלגה המחוזית שהיו בעלי כרטיס חבר במפלגה הקומוניסטית הסבו את פניהם במיאוס. ואז קרה דבר מוזר. האנגלי שלי, שעקב בריכוז אחר השיחה והעביר את מבטו מדובר לדובר כאילו צפה במשחק טניס בקאנטרי קלאב, פנה ישירות אל סוניה. וזה, למיטב זיכרוני, מה שאמר: "כשאת אומרת קומוניזם סובייטי, את מתכוונת כמובן לסטליניזם. אני חושב שצריך להבחין בין השניים. יש לבחון את שלטון היחיד הבררני של סטלין מנקודת מבט היסטורית. הצוותים שארגנו את ההתקוממות הב‑בולשוויקית התקיימו מחוץ לחוק במשך שנים, אפילו עשורים, לפני שהמהפכה הציבה אותם בעמדות כוח. וגם אז אחיזתם בשלטון היתה שברירית – הם נאלצו להגן על המהפכה מפני פולשים זרים ומפני מלחכי הפנכה שלהם, הרוסים הלבנים, במלחמת אזרחים א‑אכזרית. זה בוודאי מסביר, ב‑בחלקו, את תפקידה הפולשני של המשטרה החשאית הסובייטית ואת הטיהורים הלא נעימים בשורות המפלגה בשנות העשרים, וגם מסביר את אמונתו העמוקה של סטלין כי הוא מוקף אויבים וחייב לחסל אותם לפני שהם יחסלו אותו. ברדיפתו את אויביו, אמיתיים או מדומיינים, סטלין ללא ספק ע‑עיוות את הקומוניזם. אבל הקומוניזם, בניגוד לסטליניזם, הוא סיפור אחר לגמרי. הקומוניזם ימשיך להתקיים אחרי סטלין והסטליניזם. ובתשובה לשאלתך: היטלר, שנאמנותו של הצבא הגרמני נתונה לו, והפאשיזם, שהצית את דמיונם של ההמונים הגרמנים, הם בבירור נוראים יותר."

קים העיף לעברי מבט, סמוק ממבוכה. "האנגלי שלנו תמים פחות משחשבנו," אמרתי. "הוא ענה נכון לשאלה. אלה מבינינו שנשבעו אמונים למטרה הקומוניסטית מגִנים על אידיאל, לא על אינדיווידואל."

"אתה טוען," אמרה סוניה, שנעצה מבט נוקב באנגלי בלהיטותה להבין, "שסטלין הוא הרע במיעוטו?"

"זה לא בדיוק -"

"אם היטלר הוא הנורא מבין השניים, משתמע מכך שסטלין הוא הרע במיעוטו."

"זה מורכב יותר ממה שאת אומרת…"

"הרע במיעוטו הוא עדיין רע?"

"את מעוותת את דברי…"

סוניה סירבה להרפות. "אתה טוען שבגידתו של סטלין בקומוניזם אינה מבטלת את תוקפו של הקומוניזם?"

"אף אחד לא אמר שום דבר על כך שסטלין בגד בקומוניזם," הכריז דיטריך בלהט. "יש הבדל בין עיוות לבין בגידה. עיוות הוא שינוי כיוון טקטי. פירושו להתאים את המפרשים לכיוון הרוח. פירושו להסתגל למציאות המתפתחת כדי להשיג את המטרה האסטרטגית, דהיינו דיקטטורה של הפרולטריון."

סרגיוס הסכים. "זה כמו השני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה של לנין."

הפרופסור נגע בשכמתה של סוניה. "סטלין הוא‑הוא הקומוניזם, ילדתי היקרה. לא משנה באיזה מסלול יבחר, תנוח דעתך שזהו המסלול הנכון."

"עם סטלין או בלעדיו, מהפכה עולמית היא בלתי נמנעת," אמרתי. "לדבר על זה עד אינסוף בלאטשגאסה תשע, דירה שבע, לא יאיץ את התהליך. אני מציעה שנניח את החלק התיאורטי של הפגישה מאחורינו ונעבור לעניינים מעשיים. מי בעד?"

כל חברי הוועדה המחוזית מלבד סוניה הרימו ידיים. משראתה כי היא במיעוט, הזעיפה פנים אל דיטריך, שאחז בשורש ידה והרים אותו למענה. האחרים צחקו.

דיטריך העלה את סוגיית החימוש של מיליציות הפועלים, שהתנגשו מדי ערב עם בריוני המיליציה של דולפוס. משלוח נשק חשוב שהוסתר על אחת האֲרָבות שגדשו את הדנובה, וחצתה את הפרוורים החיצוניים של וינה, נחשף והוחרם בידי המשטרה בתחילת השבוע. הסיפור הגיע לכותרות העיתונים הממשלתיים. אחד מנציגי המיליציות ציין שאנו סובלים ממחסור חמור במימון וזקוקים לו נואשות כדי לרכוש נשק בחוץ לארץ. הוועדות המחוזיות התבקשו להטיל מס על סוחרי השכונות, שעד כה התבקשו לתרום רק על בסיס התנדבותי. דנו בנושא באריכות מסוימת בלי להגיע לתמימות דעים. פעמון הכנסייה בהמשך הרחוב דנדן. כולנו ספרנו את הצלצולים בראשינו. "שתים‑עשרה," הכריז דיטריך. הוא מתח את כתפיו והושיט יד לעסות את צווארה של סוניה. "שתים‑עשרה," החרתה החזיקה אחריו והניחה את ידה על ירכו.

לפתע יכולתי לדמיין על מה הם מדברים במיטה.

"בוא נעשה מהפכה."

"אההה." אני רואה בעיני רוחי את קים מכחכח בגרונו, טיק עצבני שהתבטא בדרך כלל כשלא ידע בדיוק מה לומר. "כן. בואי."

ועשינו. הברחנו שבעה רובי סימונוב סובייטיים וארבעה וולתרים 41 גרמניים, מפורקים לחלקים וטמונים תחת אשפה במשאיות זבל, לשוּצבּוּנדֶרס (מיליציית הפועלים של המפלגה הסוציאל‑דמוקרטית האוסטרית) בקארל‑מרקסהוף, אחד מגושי הבניינים המבוצרים למראה. הברחנו עשרים ואחד אקדחי ברגמן גרמניים ותריסר טוּלה‑טוֹקָרֶב אוטומטיים סובייטיים, מוחבאים בעגלת תינוק, אל סליק מאולתר שהוקם במרתף פחמים של בית חרושת לצעצועים. הבאנו תחמושת לכל כלי הנשק, ארבעה‑חמישה כדורים בכל פעם, מוסתרים בתוך החזייה שלי. סיפקנו אבק שרפה עטוף באריזות נייר של קורנפלור אל פועלים בבית חרושת סודי לתחמושת שהוקם בקומה העליונה של בניין מגורים. הגנבנו תרמילים מלאים עלונים מוסתרים תחת תחבושות היגייניות של "הרטמן" דרך מחסומי משטרה, וקים הסמיק עוד יותר מנער המיליציה הפאשיסטית שהניף תחבושת וקרא אל חבריו, "תראו מה מצאתי!". בתוך קרטונים עם מדבקות של אוכל אוסטרי לתינוקות העברנו ציוד רפואי לאחת המרפאות המאולתרות בשיכון הפועלים הענקי. בימים הראשונים התפעם קים מכל מה שראה: פניהם החרדים של גברים ונשים שפרקו את כלי הנשק שהבאנו, ההכנות לאלימות במפעלים מאולתרים, המרתפים הצפופים והמחניקים שבהם נמשכו אספות עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים התבקשנו להצביע ואיש לא זכר על מה מצביעים. טרוטי עיניים מחוסר שינה חזרנו לעתים קרובות לדירתי כשווינה טבלה באור ראשון כמו ספוג יבש.

אדבר בכנות: בחלוף הימים גיליתי שאני ממתינה בקוצר רוח גובר והולך שקים יעשה צעד כלשהו, כפי שגברים עושים בדרך כלל כשהם רוצים מאישה יותר משיחה. גב יד חוקר באגביות את עמוד השדרה העליון לבדוק אם את לובשת חזייה הוא נקודת פתיחה טובה ככל נקודה אחרת. עיסוי שכמות תמיד מתקבל בברכה. נגיעת ירכיים כשיושבים דחוסים בתא של בית קפה מקפיצה בהכרח את מערכת היחסים לרמה אחרת. נשיקה על הלחי שמחמיצה את יעדה כמו חץ תועה ומחככת את פינות השפתיים, בוודאי נתפסת כרמז לאינטימיות ממשמשת ובאה. כף יד פתוחה על הבטן, קרובה במידה מסוכנת לקשת התחתונה של שד, יכולה להיות רק חותמת גומי על עסקה סגורה. בנסיבות רגילות נותר רק להחליט על מיקום: מיטתו או מיטתך. אבל מהאנגלי שלי, כלום. אפס. הוא היה מציע לי סיגריה (הוא עישן את ה"גולואז בלו" הצרפתיות האיומות) ואפילו קירב את להבת הגפרור לקצה בעודי מעוררת אותה לחיים ביניקה, או מקבל סיגריה ממני (צ'כית חדשנית עם פילטר קרטון) בלי שקצות אצבעותינו יתחככו אפילו. ברבות הימים הבנתי שאיאלץ להוביל את הסוס המסוים הזה אל המים וגם להכריח אותו לשתות מהם אם אני רוצה להרוות את צמאוני שלי.

"תרשה לי לשאול אותך משהו," פלטתי בערב העשירי שלו בדירתי. "אתה…"

"אני מה?"

"אתה…" עיוויתי את פני ופלטתי את זה. "עליז?"

בדיוק רוקנו מאפרות עולות על גדותיהן מבדלי סיגריות אל פח האשפה אחרי פגישה לילית מאוחרת של הוועדה המחוזית. קים נעץ בי מבט נוקב. היה נדמה לי שאני מבחינה בסומק עולה בלחייו האנגליות.

"עליז במובן של הומוסקסואל?"

הנהנתי חלושות.

"ל‑למה את שואלת?"

שקעתי בספה לידו וירכינו נגעו. "אתה חושב שאני מושכת? אני מושכת אותך?"

"את… מ‑מושכת מאוד."

"נו?"

"מה נו?"

"אני צריכה לשרטט לך דיאגרמה?"

"למען האמת, ניסיתי ל‑לאזור אומץ כדי לשאול אותך אם א‑אפשר -"

"בשם אלוהים, קים, אתה לא צריך לשאול!"

"אההה."

או‑אז הוא עשה את מה שהצליח להביא את עצמו לעשות – אחז בקפל חצאיתי מעל הברך כתובע בעלות על הבד ועל הגוף שמתחתיו. "את מוכרחה להבין, בחורים כמוני מפחדים לחזר אחרי בחורות י‑יפות כמוך."

"ממה אתם מפחדים?"

"אנחנו מפחדים שתסרבו ות‑תחסלו את מ‑מעט האגו שיש לנו גם ככה." הוא כחכח בגרונו. "אנחנו מפחדים שתסכימו ולא נעמוד בציפיות, מה שי‑יחסל את מ‑מעט האגו שיש לנו גם ככה."

"גם אני מפחדת," לחשתי.

"ממה לכל הרוחות את מפחדת? את יכולה להשיג כל גבר בהקשת אצבע."

"אני מפחדת להקיש באצבע ושאף אחד לא ישמע. אני מפחדת שהגשם ידביק לי את החולצה לשדיים ואף אחד לא ישים לב."

"אני שמתי לב," אמר בפשטות.

"התחלה טובה. ובאשר לעמידה בציפיות, הייתי נשואה פעם ויש לי ניסיון בעזרה לגברים לעמוד בציפיות."

"את מנסחת את זה בצורה מכנית נורא."

"יש כאן מידה של מכניות. אישה שאינה מתביישת להשתמש בידיים ובפה יכולה לגרום לכל גבר לעמוד בציפיות."

הוא שיחק בבד חצאיתי בידיו כפי שמוסלמי משחק במחרוזת תפילה. פתחתי את ירכי אט‑אט כדי שיבין שהוא מוזמן להיכנס. "מדוגדגת," מלמלתי בחיוך מעודד.

שפתיו רעדו כשהתנשקנו – זה היה כמעט כמו הגמגום שלו. ואז הוא אמר משהו בלתי נשכח למדי, והעובדה שהצליח לומר זאת בלי שמץ גמגום נחרטה בזיכרוני. "מהיכרותי את עצמי, אם נקיים יחסי מין אני בטח אקח את זה ברצינות."

"מהיכרותי את עצמי, אני בטח לא." ברגע שיצאו המילים משפתי התחרטתי עליהן. מה שמסביר כנראה מדוע הוספתי מיד, "אבל מי אמר שלא אחרוג ממנהגי בשבילך?"

כילדה הנחתי שלכל אחד יש משגיח. במקרה שלי היה זה סבי מצד אמי, ישראל קוֹלמן. הפסקתי לספור כמה קיצים מענגים ביליתי באחוזתו הכפרית בקֶרקָסֶנטמיקלוֹש, כפר הונגרי במרחק הליכה מן הגבול עם קרואטיה. סבא היה בעל האדמות היהודי היחיד בשכונה, אבל אם היתה אנטישמיות באוויר ההונגרי, הייתי צעירה ושאננה מכדי להריח אותה. במבט לאחור על הקיצים הללו, אני זוכרת קפיצה בחבל על פני שביל החצץ הארוך שהוביל אל בית האחוזה של סבא, שעצי צפצפה התנשאו משני צדדיו; אני זוכרת שהסתתרתי במשך ימים שלמים עם שאר המשפחה והמשרתים במרתפים האפלים, כשהאדומים, ואחר כך הלבנים, בזזו את אזורי הכפר במהלך השנים האיומות של מלחמת האזרחים לאחר המהפכה הבולשוויקית; אני זוכרת ששחיתי עם דודנַי הזכרים בקֶרקָה, הנהר שעל שמו נקרא הכפר. זה היה לפני שצימחתי שדיים, והייתי עירומה כביום היוולדי ומרותקת לאיברי מינם כשם שהם היו מרותקים להיעדרו של כל דבר ראוי לציון בין רגלי. המשגיח שלי, כלומר סבי, כנראה שמע על השחייה בעירום, שכן יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי בגד ים מונח על מיטתי. כשהלכתי לשחות עם הבנים אחר כך לבשתי אותו.

לפעמים.

כיוון שגדלתי אצל משגיח, היה זה טבעי לחלוטין בעיני כשהמרכז במוסקבה גייס אותי לדווח על מעשי לְמשגיח. הראשון קרא לעצמו דמיטרי. לפי התיאוריה שלו מוטב היה לתשאל סוכנת ממין נקבה במיטה, אז נהגתי ללחוש באוזנו בעודו שוכב איתי לצלילי מוזיקת ג'ז אמריקנית שבקעה מהגרמופון, למקרה שמישהו התקין מכשירי ציתות בחדר. סיפרתי לו את מי ראיתי מדבר עם מי, תיארתי את האווירה במעונות הפועלים, תמצתּי את מה שנידון באספות המחוזיות, המלצתי על חברים שעשויים להיות פרו‑סובייטיים מספיק כדי להתגייס כסוכנים של המרכז במוסקבה. יום אחד הופעתי לתשאול הדו‑שבועי וגיליתי שדמיטרי נקרא בחזרה למוסקבה בפתאומיות כזאת שהוא השאיר את אוצר תקליטי הג'ז האמריקניים מאחור, מה שנראה לי מוזר בזמנו, אם כי לא חיברתי שתיים ועוד שתיים אלא שנים לאחר מכן, כשקראתי על הטיהורים בשורות הנקו"ד.

מחליפו, גבר כבד משקל בשנות החמישים לחייו עם ציצות שיער דבוקות לפדחתו המחוספסת, הורה לי לקרוא לו בוריס. הוא הרכיב מונוקל בארובת עינו הטובה, והשנייה הוחלפה בעין זכוכית אחרי שרימון התפוצץ בפניו במהלך כיבוש העיר הסובייטית הנושאת כעת את שמו של הגנרל פְרוּנזֶה. בוריס נהג לעשן סיגר עם אגודל תחוב באחת מכתפותיו; מפעם לפעם נופף בידו כדי ליצור מעין חלון בעשן ולבחון את גופי באריכות בעינו הטובה. שיכלתי את רגלי ופתחתי אותן חליפות, מתוך מחשבה שהמעט שיש ביכולתי לעשות למען גיבור הצבא האדום הוא לזכות אותו במבט חטוף על ירך. בסופו של דבר איבד עניין בירכי, החלון בעשן נסגר והוא תִשאל אותי מבעד לעשן.

כשבועיים לפני הופעתו של האנגלי בווינה נקרא גם בוריס נלשוב למוסקבה בפתאומיות; הוא עזב בחיפזון כזה שהשאיר מאחור אישה ובן, שעלו בו במקום על רכבת לאיטליה ומאז לא נודעו עקבותיהם.

המשגיח השלישי, שאותו מצאתי מחכה לי בדירת המסתור ביוּדֶנפּלאץ, כיכר קטנה בלב הגטו היהודי הראשון בווינה, בקצה סמטה מצפון לשוּלהוֹף, היה, להפתעתי, משגיחה, שתמכה בהשערתי שלפיה נשים נחשבות שוות ערך לגברים ברפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, ולפיכך עשויות לעלות לגדולה. בהתאם לשעת היום ולכמות האור שחדרה מבעד לחלון הבודד, היא נראתה בת ארבעים וקצת או בת קרוב לשישים. היא אספה את שערה בזנב סוס הדוק, שפתיה הדקות (ללא שמץ שפתון) נראו כאילו מעולם לא חייכו, ועפעפיה היו כבדים כל כך עד שלא הצלחתי לזהות את צבע אישוניה. היא הורתה לי לקרוא לה ארנולד.

"אבל זה שם של גבר," אמרתי.

"בדיוק. כך אם תתרשלי ותזכירי אותי איפשהו, כולם יחשבו שהמשגיח שלך גבר." היא טבלה את ציפורן העט בקסת דיו קטנה והרימה את עיניה בציפייה. התחלתי לדבר גרמנית אבל היא נענעה באצבעה כפי שנהג סבי לעשות כשכעס עלי. "היום נדבר אנגלית כדי שעמיתי יוכל לעקוב אחר השיחה," אמרה ארנולד.

סקרתי את החדר במבטי וזיהיתי מה שנראה כמו גבר גבוה ורזה ישוב בפינה אפלולית כל כך עד שתווי פניו בקושי נראו לעין. הוא לבש חליפה כהה עם עניבה. הוא בבירור עישן בשרשרת שכן כמה פעמים הבחנתי בו מדליק סיגריה בעזרת הקצה הבוער של זו שעישן עד בדל. הרמץ בהק באפלה בכל פעם שינק מהסיגריה, ויצר די אור כדי לחשוף שפם משולש מעל שפתו העליונה.

"את לא מתכוונת להכיר בינינו?" שאלתי את ארנולד.

"הוא יודע מי את. את לא צריכה לדעת מיהו."

צחקתי במתח ומלמלתי משהו על כך שאינה מדברת בנימוס.

"הנימוס נועד לאילי התעשייה המנצלים את הפרולטריון. ועכשיו לנושא שעל הפרק. הדיווח שלך."

פצחתי בתיאור פעילותי האחרונה: הברחת כלי נשק אל מעונות הפועלים ואבק שרפה למפעלי תחמושת.

"אם תפרוץ מלחמת אזרחים והמעונות יותקפו," שאלה המשגיחה, "כמה זמן לדעתך יצליחו הפועלים להחזיק מעמד נגד מיליציות ההַיימוֶוהר של דולפוס?"

"למיליציות הפועלים יש מספר קטן של רובים ואקדחים, אולי כלי נשק אחד לכל עשרים איש. אין להם הרבה תחמושת לכלי הנשק האלה, משהו כמו ארבעה או חמישה כדורים לכלי. הם יהיו בעמדת חיסרון ניכרת בקרב חזיתי מול ההיימווהר."

"תארי את האווירה במעונות הפועלים."

"האווירה מהפכנית. כל ניצוץ עשוי להצית התקוממות. מאז פירק דולפוס את הפרלמנט הוא שולט, כמו כל דיקטטור עריץ, באמצעות צווים. הוא כבר הוציא מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית. אם יוציא גם את הסוציאל‑דמוקרטים שעדיין שולטים במועצת העיר וינה, זה יהיה הקש שישבור את גב הגמל. תהיה סערת מחאות. האם המחאות יהפכו אלימות? זה תלוי, לדעתי, באופן התגובה של דולפוס והמיליציות שלו."

"אומרים לי שאת משכירה חדר לאנגלי."

פשפשתי בתיקי אחר סיגריה וקופסת גפרורים, הדלקתי את הסיגריה ושאפתי ממנה כדי להשקיט את עצבי. האם הסתבכתי עם המרכז במוסקבה בכך שהכנסתי את האנגלי אל חוג חברי ללא רשותה של המשגיחה? "הוא הופיע על סף דלתי," הסברתי. "קומוניסט בריטי ערב לו והחברים ברוטֶה הילפֶה נתנו לו את כתובתי."

"איך קוראים לו?"

"את בוודאי יודעת איך קוראים לו, אם את יודעת שהוא שוכר אצלי חדר."

"איך קוראים לו?"

"הרולד פילבי. חבריו מכנים אותו קים."

קולו הצרוד של הגבר היושב בצללים בקצה החדר הגיע אלי. "את שוכבת איתו?"

הבטתי לעברו. עננת עשן דקה מן הסיגריה שלו היתמרה אל התקרה. "כן."

המשגיחה שלי שאלה, "מה את יכולה לספר לנו על הנטייה הפוליטית שלו?"

"הוא מחשיב את עצמו מרקסיסט וסוציאליסט ומודה שהוא נמשך לקומוניזם. בכל מקרה, הוא מתעב את היטלר ומעריץ את ברית המועצות, שאותה הוא מחשיב סוללת מגן בפני התפשטות הפאשיזם. בעיני רוחו הוא מדמה את עצמו לחייל רגלים שמאייש את הסוללה הזאת כאן בווינה, פועל להדחת דולפוס בטווח הקצר ולסיכול סיפוחה של אוסטריה בידי היטלר בטווח הארוך."

"המשפחה שלו שמאלנית?"

"למיטב הבנתי ההפך הוא הנכון. אביו, הארי סנט ג'ון פילבי, הוא מעין ידוען זוטא באנגליה. קים סיפר לי שהוא היה חבר באחת ממשלחות הצבא הבריטיות שגירשו את הטורקים העותמנים מערב הסעודית. מאז הוא מחשיב את עצמו מזרחן – הוא לימד את עצמו ערבית, התאסלם ועבר לגור בגֶ'דה, שם הוא מנהל עסק צנוע ליבוא מנועי מכוניות של 'פורד'. אם אביו של קים מחזיק בדעה פוליטית כלשהי, היא בוודאי משקפת את שורשיו הממסדיים."

"מה מסביר אפוא את היות בנו מרקסיסט וסוציאליסט?"

"אני רק מנחשת כמובן, אבל אפשר להסביר זאת חלקית כמרד באב שתלטן, וגם במעמד החברתי הדכאני שגדל בו. הוא מדבר לעתים קרובות על האבטלה הגואה באנגליה בעקבות המלחמה הגדולה ועל השפל הגדול, ואיך ממשלת רמזי מקדונלד הסוציאליסטית לכאורה לא עשתה דבר כדי לתקן זאת. אני מתרשמת שעולמו של קים גובש בתקופת לימודיו באוניברסיטת קיימברידג', שם כל חבריו הקרובים היו שמאלנים. כמה מהם עבדו במכרות הפחם לפני שקיבלו מלגות לאוניברסיטה. קים עצמו הצטרף לאגודה הסוציאליסטית בקיימברידג'. אני לא יודעת אם היה תא קומוניסטי בקיימברידג', ואם אכן היה אם קים היה חבר בו. אבל אין שום ספק באשר לנחישותו של קים לקחת חלק במאבק נגד היטלר והפאשיזם."

"מעת לעת דווח שאת ממליצה על חברים אוסטרים או הונגרים כמגויסים פוטנציאליים למרכז במוסקבה. האם היית ממליצה על שותפך האנגלי?"

"מבחינה אינטלקטואלית ורגשית אין ספק באיזה צד הוא נמצא. כיוון שסיים זה עתה את לימודיו באוניברסיטה, יש לו מעט מאוד ניסיון בשטח, בארגון תאים, בטכניקות תעמולה, ושום ניסיון בחיים מחתרתיים. אבל אני יכולה לומר שהוא ניחן בזריזות מחשבתית -"

האיש היושב בצללים התערב. "מה זאת אומרת זריזות מחשבתית?"

"הוא לומד מהר," אמרתי.

שמעתי את האיש בצללים צוחק מתחת לאפו. "כל אלה מבינינו שעדיין בין החיים לומדים מהר."

המשגיחה שלי הציצה בתזכורות ששרבטה בדיו על כף ידה. (רשמתי לעצמי את הטכניקה – זו דרך טובה להסתיר תזכורות מאחר שהן נשטפות בסבון ובמים.) "אם נחליט לגייס את האנגלי שלך," אמרה, "איך לדעתך הוא יגיב?"

"קים? טוב, זה יחמיא לו. הוא יהיה מאושר."

"האם הוא יוכל להסתיר את גיוסו מפני משפחתו וחבריו ללימודים?"

"הוא יתפוצץ מרוב רצון לספר לי. אבל התשובה לשאלתך היא כן, אני מאמינה שהוא מסוגל לשמור עניינים סודיים בסוד."

"לדעתך, האם הוא יביא תועלת רבה יותר כחייל רגלים שמאייש את סוללת המגן, כפי שניסחת את זה, או כסוכן שפועל בסתר?"

"אני עושה גם את זה וגם את זה."

לאיש בצללים היה חוש הומור. "היא צודקת," אמר בצחקוק קל.

למשגיחה שלי לא היה חוש הומור. "אנחנו לא מחלקים נקודות," אמרה ארנולד ברוגז ניכר. "אנחנו מניחים את התשתית למהפכה עולמית."

"אני מסכים בהחלט," העיר הגבר מקצה החדר. "מהפכה עולמית היא מטרתנו. אבל תחילה עלינו לגייס פעילים שמסוגלים לעזור לנו לעקור את הפאשיזם מלבה של אירופה – חברים שמוכנים לסכן את חייהם בהברחת נשק ובהלשנה על ממשלותיהם ועל המיליציות שלהן."

המשגיחה שלי פנתה בחזרה אלי. "לדעתך, האם מר פילבי שלך מסוגל לנהל חיים כפולים?"

"הוא בהחלט מסוגל למדר את חייו. ראיתי אותו משכנע כמה חבר'ה אנגלים על מרפסת קפה הֶרֶנהוף שהוא הגיע לווינה כדי לראות אתרים ולטעום שניצל. הוא יצטרך ללמוד את התפקיד, כמובן. הוא היה תמים למדי, נאיבי אפילו, כשהגיע לווינה. הוא התבגר מאז."

"הודות לך, ללא ספק."

"אני לא מכחישה שמילאתי תפקיד בקידום התבגרותו."

"מה לימדת אותו?"

"לדבר גרמנית רהוטה יותר."

מבין הצללים חזר האיש על השאלה. "מה לימדת אותו?"

"לימדתי אותו…"

"החברה פרידמן," אמר האיש, "אנחנו סומכים עלייך שתעני לשאלותינו ללא היסוס. לאיסוף מודיעין יש הרבה במשותף עם הרכבת פאזל. המידע שאת נותנת לנו עשוי לסייע במילוי החללים הריקים."

"לימדתי אותו לשכב עם אישה. לא היה לו ניסיון בתחום הזה. לימדתי אותו להתמודד עם המשטרה במקרה שיעצרו אותו: לומר את האמת עד כמה שרק אפשר, להיצמד ככל האפשר לאמת כשנאלצים לשקר. לימדתי אותו קצת ממה שהמשגיחים הקודמים שלי לימדו אותי: איך לוודא שלא עוקבים אחריך, איך לחמוק כשכן עוקבים אחריך, איך לייצר דיו בלתי נראית משתן ולכתוב הודעות בין השורות של מכתב אמיתי, איך לשנות בקלות את ההופעה החיצונית. אני עצמי משנה את צבע שערי פעם או פעמיים בחודש. לימדתי אותו גם מילות קוד חלופיות פשוטות שהוא יכול להשתמש בהן כדי לתקשר עם אנשים בחוץ, למקרה שייעצר."

"דוגמאות, בבקשה."

"לימדתי אותו שתשלחו מברשת שיניים ואבקת שיניים פירושו נתתי שמות בדויים וכתובות בדויות. המסר תשלחו סבון פירושו נאלצתי לתת שמות אמיתיים וכתובות אמיתיות."

"אם יורשה לי לומר, החברה פרידמן," העיר האיש בצללים, "מוסקבה מרוצה מאוד מעבודתך."

אני מודה שמילותיו חלפו בגופי כמו אורגזמה. אצבעותי עקצצו מעונג. המילים כמעט נעתקו מפי מרוב הכרת תודה. "אני מודה לך," הצלחתי לגמגם.

 

רבנו בפעם הראשונה, האנגלי שלי ואני, ביום המאה שלנו – היום המאה להיכרותנו, היום התשעים מאז התחלנו לישון באותה המיטה. למדתי עליו מהריב הראשון יותר משלמדתי מתשעים ותשעת ימי שביתת הנשק שקדמו לו. זה התחיל כשהערתי, באגביות יתרה, "ראיתי שהסתכלת על סוניה באספה הערב." הגענו לדירתי סתורי שיער ובגדים מן הרכיבה על האופנוע ברחבי וינה. "לא שזה משנה," מיהרתי להוסיף, "אבל הפשטת אותה בעיניים, אם כי אני מוכרחה לציין שכשהיא רוכנת קדימה לא נשאר עוד הרבה להפשיט."

"זה בבירור משנה, אחרת לא היית מציינת את זה." קים הרים כתף. "את מוכנה להגדיר את הפשע? היא מ‑מאוד יפה."

הטחתי את מילותיו בפניו. "אם נקיים יחסי מין אני בטח אקח את זה ברצינות."

"אבל אני כן לוקח ברצינות את מערכת היחסים שלנו."

"ומה קרה למונוגמיה?"

"אנחנו לא נ‑נשואים."

"אנחנו שוכבים בכל לילה, וכל עוד זה נמשך זה פחות או יותר כמו להיות" – כאן עשיתי טעות חמורה וחיקיתי אותו – "נ‑נשואים."

הוא הגיב כמו שור למראה שכמייה אדומה – בהשאלה, הוא נגח ונהם והסתער. מעולם לא ראיתי אותו זועם כל כך. "את מצליפה בסוס מת, ליצי. אני מפנטז על סוניה כשהיא מתכופפת ואני זוכה להצצה על הש‑שדיים שלה. כל ב‑בחור סביב השולחן מפנטז עליה. בדיוק בשביל זה היא מתכופפת. אני מפנטז גם עלייך כשהגשם מ‑מדביק לך את החולצה המחורבנת לג‑גוף."

גם לי היה מצב רוח רע – לפני סוניה פינטזו כל הבחורים סביב השולחן עלי. אז הצלפתי בסוס המת שברשותי. "בסופו של דבר כולכם אותו הדבר," אמרתי. "כל אחת – כל אחת – שמעמידה לכם הופכת מושא לפנטזיה. תגיד לי, קים, איפה נגמרת הפנטזיה ומתחילה המציאות? או במילים אחרות: האם הפנטזיה נגמרת אי‑פעם והמציאות מתחילה?"

"תלוי במצב. בכל מצב, מיני או אחר, יש קצת מזה וקצת מזה, אני מניח."

"אז מה שאתה אומר זה שבכל פעם שעומד לך אתה מגיב לקצת מציאות וקצת פנטזיה?"

"נשמע לי שאת סובלת מקנאת זקפה." הוא נענע בראשו במיאוס. "נשים הן כל כך לא ה‑הוגנות."

"למה לא הוגנות? למה לא הוגנות?"

"תשמעי, אצל זוג הטרוסקסואלי הזכר הוא זה שצריך לספק את הזקפה כדי שיתקיימו יחסי מין. אתן צריכות רק לפשק את הרגליים הא‑ארורות שלכן. אם השפתיים שלכן לא רטובות מתשוקה אפשר לתקן את זה עם רוק."

"אין ספק שעשית כברת דרך בענייני מין."

"והכול בזכותך."

"לך תזדיין, קים."

"כבר הלכתי. הלכתי להזדיין מקיימברידג'. הלכתי להזדיין מאנגליה. הלכתי להזדיין מאבי הקדוש, אם כי במחשבה שנייה הוא זה שהציע את אוסטריה כמקום ללכת להזדיין בו. הגעתי לווינה. הגעתי לדירה שלך. הגעתי למיטה הא‑ארורה שלך. אני אזדיין גם מפה אם יתחשק לי."

הטלתי את בגדי על הרצפה לאחר שפשטתי אותם. "למה אנחנו לא הוגנות, בשם אלוהים? מה אנחנו עושות לא בסדר?"

קים הקיף את החדר, אסף את בגדי והניח אותם מקופלים על כיסא. "בסופו של דבר," אמר, "אתן זוקפות את הזקפה שלנו לחובתנו, כי אם אנחנו מקבלים אותה מכן אנחנו יכולים לקבל אותה מכל מי שבא לנו. בעל כורחנו אנחנו מ‑מייצרים זקפה שימושית כשאנחנו נמשכים לג‑גוף של נקבה נתונה. אין משיכה, אין זקפה. עם כל המומחיות המכנית שלך, בלי משיכה אין זקפה. נשים שונאות את האמת הפשוטה הזאת: גברים יכולים לאהוב את האינטלקט או את הקסם או את הבישול או את אומץ הלב הפ‑פוליטי או את ההומור שלכן, אבל אנחנו לא יכולים לייצר זקפה אלא אם אנחנו אוהבים את הג‑גוף הא‑ארור שלכן. אני יכול למצוא את עצמי במ‑מיטה עם מה‑שמה – ראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה…"

"אתה אפילו לא זוכר איך קוראים לה, אז איך תמצא את הדרך למיטה שלה? פְראו פוגל."

קולו הצטרד כשפסע הלוך ושוב בחדר השינה עם סיגריה ששכח להדליק. "פראו פוגל, כן, בדיוק. אני יכול להיות במ‑מיטה עם הפרה השמנה פראו פוגל, לקשקש על המתנזר האגדי עמנואל קאנט שעליו דיברנו אחרי הקונצרט בשבוע שעבר, אבל אני לא אייצר זקפה גם אם חיי הא‑ארורים יהיו תלויים בזה."

"תגיע לעצם העניין."

"ע‑עצם העניין הוא שהפנטזיות על סוניה צריכות להיתפס כסימן לבריאות מינית. זה כמו – כמו לעשות שכיבות סמיכה או לרוץ כמה הקפות. כדי להישאר בכושר, כדי שהליבידו הא‑ארור יישאר בכושר, גברים צריכים לפנטז. תשמעי, ליצי, לנשים יש יתרון עצום. אתן יכולות לעשות אהבה עם גוש בשר שמן בן שישים עם ז‑זין קטן וחשבון בנק גדול והכנסה שנתית שתאפשר לכן להתלבש על פי צו האופנה שבה אתן מעוניינות, בין אם אתן נמשכות אליו ובין אם לא."

הפורונקל התפוצץ. הוא נזקק לשלושה גפרורים לפני שהצליח להדליק את הסיגריה הרוטטת בין שפתיו. ראיתי שידו רועדת כשקירב את הלהבה לקצה. העישון הקהה את עוקץ זעמו. הוא התיישב על המיטה ושם לב שאני שעונה על הכריות. עירומה. "מה זה היה בדיוק?" שאל.

"יש לי תחושה שזה קשור באבא שלך."

הוא הרהר בדברים. "סליחה שאיבדתי שליטה. אבי הקדוש עשה טעות ונשא לאישה מישהי שראתה בנישואים כלוב זהב. אם כבר מדברים על נשים לא הוגנות, אם רק היתה לה הזדמנות היא היתה כולאת את עצמה ואת בעלה וזורקת את המפתח. זה היה כ‑כל כך ויקטוריאני. מושג האושר שלה דמה לסידור מחדש של כיסאות נוח על סיפון הטיטניק. היא תיעבה כל מה שאבי אהב – את הרובע הריק האינסופי של סעודיה, את מאהלי הב‑בדואים באמצע שומקום, את הפיתה שאפו בתנורים בחול, את צחנת בני האדם שאין להם די מים לבזבז על רחצה, את הבארות שהגמלים היו הראשונים שזכו לשתות מהן, ואת הבחורים הרוכבים עליהם במקום השני המאושר. אח, דוֹרה טבלה את הבוהן שלה במדבר פעם או פעמיים, הצטרפה לסנט ג'ון כשהוציא קצת אוויר מצמיגי הפורד סטיישן שלו ויצא אל מסלולי החול לעבר אופק שמשום מה נותר מחוץ להישג יד. זאת מהותו של האופק, לא? לפתות אותך למ‑מקומות שלא תוכל להגיע אליהם, להתגרות בך עם הבלתי מושג. אחח, אבי הקדוש והחסרונות שלו – למי מאיתנו אין? – אבל הוא מעריך יו‑יופי בכל צורותיו: שקיעות מדבריות, סופות חול מעוורות, נשים ברעלות עם עיניים מסתוריות, משי ארוג ביד שנצמד לג‑גוף האישה ומעורר פנטזיות על הגוף שאליו הוא נצמד, לוחמים ב‑בדואים שעורכים מירוצי גמלים אל נאות מדבר. פעם אחת נתקל סנט ג'ון בבדואי בעיצומו של מירוץ גמלים לנאת מדבר – התברר שהוא שליט הוואהבי של הנאג'ד במרכז סעודיה ושמו עבד אל‑עזיז אבן‑סעוד. אני עצמי פגשתי את הט‑טיפוס הזה, הר אדם שמקיים הכנסת אורחים מלכותית. משהו בנוסח 'האוהל שלי הוא האוהל שלך', אלא שכשהוא אומר את זה הוא מתכוון לזה. סנט ג'ון אמר לי פעם שאבן‑סעוד הוא הערבי הדגול ביותר מאז הנביא מוחמד. אם תשימי לב, זאת לא מחמאה גדולה לערבים האחרים, אבל שיהיה. כשהטורקים גורשו מבגדד אבא שכנע את משרד החוץ להושיב את הח‑חבר שלו על כס המלכות של ישות מומצאת בשם ערב הסעודית – המ‑ממזר היה אסיר תודה כל כך עד שהוא העניק לסנט ג'ון אישה ערבייה, שממנה אני מצפה לקבל חמישה אחים‑למחצה בעתיד הלא רחוק במיוחד. היות שאבי התאסלם, מבחינה חוקית הוא יכול לשאת עוד שתי נשים. למה לא? ארבע נשמע לי מספר סביר בהחלט. בזמן שאבי משוטט ברחבי המזרח התיכון ומנסה להגיע לאופק החומק ממנו, אמא נמצאת בבית בלונדון, תודה רבה, מטפלת בוורדים שבכלוב הזהב שלה."

"זה מה שהביא אותך לווינה, קים? הניסיון להגיע לאופק שאביך לא הצליח להגיע אליו?"

בעודו מהרהר בדברים אמרתי, "טוב, אני לא תופסת את היחסים שלנו ככלוב, מוזהב או אחר. ואני בהחלט לא דו‑ערכית בנוגע לזקפות שלך. ואתה יכול להציץ בחולצה של סוניה עד שהפרצוף שלך יכחיל."

כל יום הביא עמו מנת שמועות: חבר של דיטריך שעבד בעמדת מכס בגבול דיווח שחיילי הסער של היטלר חצו את האלפים הבוואריים וכי הם עושים את דרכם ללינץ (שקר); אישה שסיפקה ביצים לשף של דולפוס שמעה שהוא סומך על איטליה של מוסוליני שתמנע סיפוח גרמני של אוסטריה (אמת); המשגיחה הסובייטית שלי שמעה ממקור מוסמך שמיליציית הפועלים הסוציאליסטית קיבלה לאחרונה הוראות להדיח את דולפוס ולהקים רפובליקה אוסטרית סוציאליסטית (שקר). "תצמידי את האוזן לאדמה," הורתה לי ארנולד. "תודיעי לי אם את שומעת משהו."

כל מה ששמעתי היה שלג יורד שעמעם את צליל התנועה תחת חלוני. אם מתרכזים מספיק בפתיתים הנישאים באור הצהוב של פנסי הרחוב החשמליים החדשים, מרגישים כאילו ממריאים דרך השלג אל שמי הלילה. ואז, בערב אחד של פברואר, פסקו מי הברז בכוסות השתייה לרעוד באופן מבשר רעות. קים ואני החלפנו מבטים. (כשהשווינו רשמים אחר כך גילינו ששנינו חשבנו אותו הדבר: שהאדמה הפסיקה איכשהו להסתובב סביב צירה.) בערך ברגע שהבחנו ברגיעת המים בכוסות, כבו כל האורות בדירה, כמו גם הרדיו בגלים קצרים המכוון על שידורי החוץ של הבי‑בי‑סי. קים דשדש אל החלון והציץ לאורכו של הרחוב ולרוחבו. "אין ח‑חשמל בכל הבלוק," אמר בשקט. "אפילו פנסי הרחוב כ‑כבו."

"מה זה אומר לדעתך?"

"זה או‑אומר שהגנרטורים הפסיקו לייצר חשמל."

כאן עלי לומר שהפסקות חשמל היו הכלל בווינה, לא היוצא מן הכלל, והיו לנו נרות בהישג יד. הדלקתי כמה. כשצלצל הטלפון אמר קים, "אני אענה." הוא הצמיד את השפופרת לאוזנו והקשיב. "ווֹהֶר ויסֶן זי, דאס?" שאל.

"איך מי יודע מה?" שאלתי בקוצר רוח.

"זה דיטריך," אמר לי קים. "הוא אומר שהחשמל כבה גם בקארל‑מרקסהוף. הוא אומר שכנופיות ההיימווהר של דולפוס פורשות סלילי תיל על פני הרחובות המובילים אל מעונות הפועלים."

"המהפכה התחילה," לחשתי בקוצר נשימה. "הפועלים יתקוממו ויגרשו את הקפיטליסטים ואת הפאשיסטים. וינה תהפוך לקומונה הפריזאית השנייה. זאת הפגישה שלי עם ההיסטוריה."

קים, המיושב יותר ממני, אמר, "הקומונה הפריזאית נמחצה בתוך שישה שבועות. אם זאת אכן מהפכה, פועלי וינה לא ישרדו שישה י‑ימים – בריוני ההיימווהר חמושים מכף רגל ועד ראש, וחברי השוּצבּוּנד שלנו פשוט יתבצרו בתוך המ‑מעונות, אבל אני לא יודע איך הם יחזיקו מעמד פרק זמן ארוך."

חייגתי למספר הטלפון שהמשגיחה שלי הכריחה אותי לשנן. אישה ענתה ואמרה, "אם את מתקשרת בקשר לוורדים, אנחנו לא מספקים אותם בחורף." אמרתי, "אבל עכשיו כבר השנים‑עשר בפברואר – החורף כמעט נגמר." לאחר חילופי הדברים אמרה המשגיחה שלי: "דווחי." סיפרתי לה על הפסקת החשמל, על סלילי התיל.

"זה הכול?"

"זה לא מספיק?" שאלתי.

הקו מת באוזני.

"מה זה היה?" שאל קים.

"אני מדווחת," הסברתי.

"למי?"

"לאישה עם שם של גבר שאינה מספקת ורדים בחורף."

קים הגה רעיון מבריק להתקשר לאריק גֶדיֶה, הכתב לענייני אוסטריה של ה"דיילי טלגרף". הוא היה לקוח קבוע בקפה הרנהוף, וכך הכרנו אותו. "החשמל כבה בכל העיר," אמר לגדיה. "יש לך מושג מה קורה?"

ראיתי שעיניו של קים נעצמות כשהצמיד את הטלפון לאוזנו. "אז זה ה‑התחיל," מלמל. הוא האזין עוד רגע. "אין לי מושג מה נעשה. אני מניח שנחכה להוראות."

הוא פנה אלי כשסיים לדבר. "האנשים של דולפוס מוטרדים מהשטות של התקוממות חמושה מצד השוּצבוּנדֶרס. גדיה אומר שזאת פ‑פרובוקציה – דולפוס משתמש בזה כמו שהיטלר השתמש בשרפת הרייכסטאג – כדי לטהר סוציאליסטים וקומוניסטים. הרוזן הגמד שלכם הוציא מחוץ לחוק את המפלגה הסוציאל‑דמוקרטית והכריז על משטר צבאי. החיילים שלו כבשו את מטה הסוציאל‑דמוקרטים בלינץ ופתחו בירי במעונות הפועלים ברחבי העיר. פועלי תחנת הכוח בווינה פתחו בשביתת מ‑מחאה. הצבא מכניס הוֹביצֶרים לווינה כדי לתקוף את מעונות הפועלים."

הטלפון שוב צלצל. האם דמיינתי או שהצלצול באמת היה צווחני יותר והמרווח בין הצלצולים התקצר? חטפתי את השפופרת לפני שקים הספיק להגיע אליה. זה היה דיטריך. הוא צעק כדי להישמע על רקע המהומה. "נגיע מיד," צעקתי בחזרה, מבוהלת מקולי שלי, שהדהד כמדומה ברחבי הדירה.

"למה את צועקת?" שאל קים כשניתקתי.

"כי דיטריך צעק," אמרתי. בהתרגשותי אני זוכרת שחשבתי שזה הסבר הגיוני לחלוטין. "הוא אומר שנפגוש אותו בהרנהוף ונמתין להוראות."

נעלנו ערדליים, לבשנו מעילים ומיהרנו במורד המדרגות. רציתי שנשתמש באופנוע של קים אבל הוא אמר שזה ימשוך תשומת לב, אז בסופו של דבר הלכנו ברגל. תוך כדי ההליכה בשלג היורד, כשהפתיתים נמסו על עור פני ועמעמו את קול צעדינו על פני המדרכה, התקשיתי לדמיין שווינה נמצאת על סף מלחמת אזרחים. ההרנהוף המה לקוחות דחוסים על ספסלים שקראו עיתונים לאור נרות. אחרים צעקו במלוא גרונם אל אנשים שישבו ממש מולם. (תמיד דמיינתי שאנשים ילחשו בזמן מלחמת אזרחים. כשציינתי זאת באוזני קים הוא ממש פרץ בצחוק. זאת היתה הפעם האחרונה שצחק בשבועות הקרובים. צחוק, כמדומה, היה הקורבן הראשון במלחמתו הקטנה של דולפוס.) מלצרים במקטורני צמר התפתלו בין השולחנות, מגשיהם מלאים ספלי בירה מאוזנים גבוה מעל ראשיהם. דיטריך הצליח לשמור שני מקומות בשולחן אחורי זעיר ליד השירותים. "איפה סוניה?" צעקתי.

"היא עוזרת להקים בריקדות ברחובות המקיפים את מעונות קארל‑מרקסהוף עם חבריה הסוציאל‑דמוקרטים, ששוקלים מחדש את אמונתם שסטלין גרוע יותר מהיטלר ושהיטלר גרוע יותר מדולפוס. תקשיבי, ליצי, מנהיג התא שלנו הורה לנו להקים עמדת ירי על גג האוניברסיטה מעל הרינגשטראסה." דיטריך הביט בקים. "אתה מוזמן להצטרף אלינו, פילבי."

האנגלי שלי לא היסס לרגע. "ודאי שאצטרף אליכם," צעק. "זה נותן לי יתרון קטן על אבי הקדוש. אני רק בן עשרים ושתיים וכבר משתתף במהפכה. הוא גירש את הטורקים ממסופוטמיה בגיל שלושים."

"סרגיוס מגיע לתת לנו מפתח למרתף פחמים שמוסתרים בו רובים ותחמושת," אמר דיטריך.

"בסדר. מישהו מכם יודע להפעיל מכונת ירייה?"

דיטריך ואני נמנענו מלהביט זה בזה. "זה לא מסובך," אמר דיטריך. "אחד מאיתנו יזין את רצועת הכדורים. השני ילחץ על ההדק. השלישי ירטיב את הבד העוטף את הקנה כדי לצנן אותו."

"בטח למדת את זה מ'במערב אין כל חדש'," העיר קים. הוא שלף טבלייה נגד כאבי בטן מקופסת פח קטנה ותחב אותה לפיו.

"למדתי את זה במחנה קומוניסטי שבו המדריכים לימדו אותנו להשתמש בנשק," אמר דיטריך.

חוטי הלהט בנורות החשמליות מעלינו הבהבו ושוב כבו לפני שנדלקו במלוא העוצמה. השיחות בקפה דעכו וכולנו בהינו בגופי התאורה, עצרנו את הנשימה כממתינים לראות אם האור ימשיך לדלוק. הוא המשיך. קים משך בכתפיו. "להזין כדורים נשמע כמו משהו שאני יכול לעשות," אמר בנימה אגבית.

אדון וינאי שמן בשולחן הסמוך אמר, "זה לא הרגע להתבדח על כדורים, בחור צעיר."

דיטריך, בסערת רגשות פתאומית, אחז בידו של קים מעבר לשולחן. "אני רואה בך אחד משלנו, פילבי," הכריז.

עד שסרגיוס הגיע כבר שתה כל אחד מאיתנו כוס קפה שלישית. קצר נשימה, עיניו דומעות מן הקור שבחוץ, גרר סרגיוס כיסא וניסה להסב את תשומת לבו של אחד המלצרים.

"המפתח אצלך?" תבע דיטריך.

"איזה מפתח?" אמר סרגיוס.

מהבעת פניו של דיטריך למדתי שהמצב משעשע אותו. או זה, או שניסה להסוות את עצבנותו. "המפתח למרתף הפחמים," אמרתי.

מלצר חלף. סרגיוס אחז בשרוולו. "בירה," אמר. הוא חייך אל דיטריך. "בשביל מה צריך פחם בשעה כזאת?"

דיטריך רכן מעל השולחן. "זה לא זמן לבדיחות. אנחנו אמורים לקחת מכונת ירייה ותחמושת ממרתף הפחמים שאתה בעל המפתח שלו."

"יש לי מפתח למרתף פחמים ברחוב" – סרגיוס נקב בשמו של רחוב אחורי לא הרחק מבית הקפה. "החדשות הרעות הן שהדבר היחיד שמסתתר שם הוא פחם. אין לנו מכונת ירייה."

"אז למה אתה כאן?" שאלתי את החבר.

"נשלחתי להגיד לכם שאין מכונת ירייה. אתם יכולים לבדוק בעצמכם אם אתם רוצים. היו כמה רובים ואקדחים במרתף, וגם כמה קרטונים של זיקוקים איטלקיים, אבל הם כבר חולקו לפועלים."

"מי הורה לך להציב עמדת י‑ירי על הגג?" שאל קים את דיטריך.

"מנהיג התא שלנו."

"תתקשר אליו."

"לא יכול. הוא ברשימת המבוקשים של המשטרה. הוא אף פעם לא ישן באותה המיטה שני לילות רצופים."

"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי את קים.

הוא העביר את מבטו מסרגיוס אל דיטריך ובחזרה אלי. "אנחנו צריכים לחדור אל לב ההתרחשות."

"המעונות?" אמרתי.

האנגלי שלי הנהן.

שמענו משאיות רועמות על אבני הריצוף בחוץ. קים ואני מיהרנו אל דלת הקפה. חצי תריסר משאיות עמוסות סלילים של חוטי תיל נסעו לאִטן על פני ההרנהוף, ופנסי כל אחת מהן האירו את המטען במשאית שלפניה. כמה משאיות נשאו הוביצרים שלועותיהם כוסו בבד. אני מודה שנבהלתי למדי למראה הארטילריה הכבדה. קים, לעומת זאת, לא הפגין ולו שמץ פחד בפניו או בנימת קולו. תחת החיוך הנערי היו לו עצבי ברזל. בעיני רוחי ראיתי את קים, מפוכח כהרגלו, סופר את המשאיות החולפות ברחוב ומהנהן כאילו אחסן את המידע והבין את משמעותו. ההומו ארקטוס הביישן עד כאב שהתגלגל אל סף דלתי בחיים קודמים לא התקיים עוד.

איזה שינוי יכולים לחולל מאה ימים.

גם אחרי שקים הביא אותי בבטחה ללונדון, הבזקי תמונות מן הימים שלאחר מכן – פרק הזמן שנדרש לדולפוס לבער את הסוציאליזם באוסטריה – ממשיכים לרדוף אותי. (קים טוען שאלו שברירים שנפלטו אל חוף הריסותי. משפט מקסים. הוא אומר שהוא גנב אותו מאיזה משורר. שכחתי את שמו. שברירים. הריסות. למה לא?) אני מבחינה בעגלת תינוק בהייד פארק ורואה סניטרים בחלוקי מעבדה מוכתמים מסיעים את הפצועים אל מרפאות מאולתרות בעגלות תינוק. גומה בפיקדילי סירקוס מזכירה לי את מכתשי הפגזים שנפערו ברחובות המקיפים את מעונות קארל‑מרקסהוף כשבריוני ההיימווהר פתחו באש עם ההוביצרים. אני נתקלת בנעל זרוקה בפח אשפה במֵיידה וֵייל ורואה את הַר הנעליים הקטן בסמטה מאחורי מרפאת קארל‑מרקסהוף. כמה נעליים – אלוהים שבשמים! – כמה נעליים עדיין מכילות רגלי אדם. אני מבחינה בתיירים ספרדים צועדים שכם אל שכם לעבר "הֶרודס" – השבריר העולה במוחי הוא הטור האינסופי של אסירים, ידיהם לפותות על עורפם, מובלים שכם אל שכם דרך הרחובות הזרועים הרס לעבר מה שכינו האנגלים במלחמת הבוּרים מחנה ריכוז.

הו, עיני ראו זוועות שמוחי ייתן הכול כדי לחדול מלהיזכר בהן.

אני עובדת על זה.

לעתים השברירים מתלכדים לכדי בוּצה של זיכרונות.

ליל השנים‑עשר בפברואר: לאחר שנעצרה הנהגתם ונערפו סיעות המהפכנים, שוטטו ידידינו הסוציאליסטים והקומוניסטים ברחובות מבולבלים, לא יודעים היכן להתבצר, לא בטוחים איזו צורה ילבשו הביצורים אם יוקמו. מילציות השוּצבּוּנד החמושות נסוגו למעונות הפועלים כדי להגן על הבריקדות. השעה היתה ודאי קרובה לחצות כשקים ודיטריך ואני הגענו אל לב ההתרחשות. אני זוכרת שכשלנו על פני בריקדות שהורכבו מאוטומובילים ומכרכרות תובלה ומעגלות יד ומערמות צמיגים ומהררי ריהוט. לבסוף הגענו אל המעונות דמויי המצודה בקארל‑מרקסהוף. דיטריך מצא את סוניה מאחורי בריקדה שנייה. היא ובנות אחרות קרעו סדינים לתחבושות וקיפלו אותן לתוך קרטונים. כמאה קומוניסטים צעירים, סרטים אדומים קשורים במעלה זרועותיהם, איישו את הבריקדה. קומץ נשא רובים, האחרים מבחר אלות עשויות רגלי שולחן. בחור אחד, לבוש מעיל עליון עם צווארון פרווה, נראה חמוש במברשת שטיחים. רבים מן הקומוניסטים היו שרועים על ספות שנגררו מן הדירות והיו חלק מקו ההגנה שנועד לחסום את הרחוב. קומוניסט צעיר עם זקן מחודד צבוע אדום בוהק טיפס על שולחן מטבח ונשא נאום חוצב להבות דרך מגאפון עשוי קרטון. רק חלק מהדברים שאמר הגיע לאוזני, משהו על כך שהיריות הראשונות של המלחמה הגדולה הבאה נורות כאן בווינה. הקומוניסטים שאיישו את הבריקדה הריעו לו. הו, כן, זיכרון בל‑יימחה: סרגיוס החל להכות את "האינטרנציונל" על פסנתר שניצב תחוב בין הרהיטים שנערמו על פני הבריקדה. כמה קומוניסטים החלו לשיר את המילים. אנשים שצפו מחלונות המעונות הצטרפו לשירה. עד מהרה הדהד הרחוב כולו מן המילים המהוללות של "האינטרנציונל". לתדהמתי, או שמא יש לומר לאושרי – דמעות מעקצצות כעת בעיני כשאני נזכרת בכך – כולם שרו ברוסית.

וְסְטָוואי, פְּרוֹקְליאטיֶים זַקלֵימיוֹני

וֶס מיר גוֹלוֹדנֶך אי ראבּוֹב

קיפּיט נָש רָזוּם ווֹזְמוּשוֹני

אִי וסְמְיֶרְטְני בּוֹי וֶסטי גוֹטוֹב.

האנגלי שלי ואני ניסינו להתחמם ליד מדורת רהיטים שבערה באמצע הרחוב. אני לא זוכרת מתי פרצה המתקפה אלא רק שעדיין היה חשוך מכדי לראות את המחוגים בשעון היד הקטן שסבא נתן לי ליום הולדתי החמישה‑עשר. שמענו שאגה מרוחקת שדמתה לאופנוע משתעל לחיים מעבר לבריקדות. השבריר הבא – בהחלט ייתכן שדמיינתי את זה וחזרתי על כך בדמיוני לעתים קרובות כל כך עד שאני חושבת שזה קרה באמת. בפנטזיה שלי דיטריך, השומע את המנועים מתקרבים, מציע לקים אקדח. קים משפיל את מבטו כלא מבין מה הוגש לו ואחר אומר, "אני לא מסוגל לירות כ‑כדור באדם אחר." "גם אם האדם האחר יורה בך?" שואל דיטריך. קים מנענע בראשו אט‑אט ואני שומעת אותו אומר, "חייבת להיות דרך אחרת להילחם בהגינות." דיטריך אומר, "תמצא אותה." קים מהנהן. "אני אמצא."

לא, מעולם לא העליתי באוזני קים את נושא הצעת האקדח של דיטריך. אולי חששתי שמא יגיד לי שהמצאתי את זה. התאהבתי באנגלי שלי ורציתי שהשבריר המסוים הזה – העדות לאנושיותו – יהיה מציאות ולא פנטזיה.

אני עדיין מצליחה לשחזר במוחי את הצרחות שבקעו מחלונות המעונות כשהבולדוזרים הענקיים הגיעו אל הבריקדה הראשונה והחלו לפעור בה פתחים. כמה קומוניסטים צעירים ירו זיקוקים שצווחו במעופם והתפוצצו במעגלים נוצצים כשנחבטו בתאי הבולדוזרים. שמענו כדורי רובה ניתזים בחזרה מן הבולדוזרים. קים אחז בידי ומשך אותי אל פתח. אני זוכרת גרם מדרגות צר שהתפתל מעלה‑מעלה, וכל קומה הדיפה ריח זבל או שתן או קֶרוֹסין לבישול. ואז הכה בפני משב אוויר קר. הייתי על הגג, משקיפה מעל המעקה. הרחק מלמטה, כבתוך בולען, ראיתי אוטומובילים מונפים כצעצועים ומושלכים הצִדה. עשן שחור סמיך נישא מן הצמיגים שהושרו בקרוסין והוצתו. טנקים חדרו מבעד לחללים שפערו הבולדוזרים, גלגליהם מחצו ריהוט, מכונות הירייה שעל הצריחים ירקו ניצוצות לכל הכיוונים. אדם רץ לעבר אחד הטנקים ובידו פחית קרוסין עם פתיל של מנורת שמן בוער בפתחה. כשהניף את זרועו ליידות אותה הוכרע במטח יריות. אדם שני הופיע משום מקום והרים את הפחית, אך זו התפוצצה בידיו לפני שהספיק לזרוק אותה. לרגע האיר הפיצוץ את הרחוב כמכת ברק. נדמה לי שזיהיתי את החבר לפני שעלה בלהבות, היה זה מאהבי משכבר הימים, אותו דיטריך שקפץ על רגליו כדי לומר לפרופסור ההונגרי שהתיאוריות המרקסיסטיות שלו משעממות עד מוות. ומחשבה מטורפת חלפה במוחי: לפחות הוא לא מת משיעמום.

כשפרצו הטנקים דרך הבריקדה השנייה, הודפים את הפסנתר הניצב ואת הרהיטים המרוסקים, הקומוניסטים שהיו איתנו על הגג החלו ליידות לבנים אל הצללים השפופים שהתקדמו בעקבות הטנקים. החברים ברחוב נלחמו כגיבורים. לרגע קט נראה כאילו התוקפים מהססים, אך אולי גם זו היתה פנטזיה שכפתה עצמה על המציאות. חיילים בקסדות ובמעילי חורף הבקיעו מבעד לפתחים בבריקדה והתפשטו ברחוב, ירו בכל דבר שזז בפתחי בתים או בחלונות, ריסקו את דלתות המעונות בקתות רוביהם, פתחו במה שהתברר כחיפוש שיטתי בדירות. אחד החברים על הגג פרץ ביבבות. אחר ניער אותו בכתפיו. "אנחנו חייבים להציל את עצמנו," צעק.

קים הצמיד את שפתיו לאוזני. "גם אנחנו חייבים להציל את עצמנו."

שמעתי קול שזיהיתי אותו כשלי אומר, "למה אנחנו חייבים?"

"כדי להיאבק בפאשיזם."

אני זוכרת את עצמי במעורפל נדחפת מעל מעקות אל גגות אחרים. סדינים לבנים הונפו מעל ארובות לאות כניעה, אך בריוני ההיימווהר לא לקחו שבויים. הוביצרים החלו לירות בקומות התחתונות מאחורינו כדי שהמעונות יקרסו לתוך עצמם. אני זוכרת מדרגות לולייניות, אני זוכרת תעלות חלקלקות ולאורכן צינורות ביוב גדולים, מחלידים, אני זוכרת מעברי אוויר צרים כל כך עד שהיה צריך להצטודד בתוכם, אני זוכרת מרתפים עמוסים רופאים שניסו לעצור שטפי דם של פצועים, נשים שניסו לעצור שטפי נזלת מאפם של תינוקות ממררים בבכי. קים מצא מכר אנגלי, אמן כלשהו, נדמה לי ששמו ספנדר, שתינו פעם על מרפסת ההרנהוף, ששוטט כנפש המומה במרתף מלא נפשות המומות. קים ניסה לנער אותו מקהות החושים אך ספנדר חילץ את זרועו וקרא, "הם בוכים על הבתים שלהם שנופלים להם על הראש."

"סוּנט לַקרימֶה רֶרוּם," מלמל קים. "אלו דמעות על אירועים לא על חפצים."

כעבור נצח פינו המרתפים והתעלות את מקומם לאוויר קפוא ועוקץ, לשמי לילה זרועי כוכבים, לסמטאות מלאות קרטוני נעליים, כמה מהן מכילות רגליים, לרחובות מצחינים מקורדיט, למחסומים מאוישים בידי חיילים זקופים שכיוונו רובים ופנסים לעברנו בעוד האנגלי שלי מנופף בדרכונו בפראות. אזרח אנגלי וחברתו נלכדו בקו האש, תנו לנו לעבור, בשם אלוהים. הדירה שלי. חבטות עמומות אך לא בלתי נעימות של פגזי ארטילריה מתפוצצים ברחבי העיר – זה הזכיר לי את הרעם היבש מעל אחוזתו של סבי, שלא הביא גשם. אני זוכרת את האנגלי שלי בוהה מבעד לחלון בעננים הנמוכים שבאופק, המוכתמים באדום דם מפאת השרפות שיצאו משליטה תחתם. הוא שתה שנאפס ישר מהבקבוק כשהפנה את עורפו לשרפות ואמר לי, ללא התראה מוקדמת, שאחד מחבריו ללימודים שי‑שיפד אותו פעם.

האם זה היה קשור באופן כלשהו לבריונים שהשתוללו במעונות הפועלים ברחבי העיר?

בהחלט.

קים אסר עלי לעזוב את הדירה – הרחובות שָרְצו סיורים של ההיימווהר שצדו סוציאליסטים וקומוניסטים. הוא עצמו יצא פעמיים, לפעמים שלוש פעמים ביום. ראיתי אותו מחלוני, שפוף מעל כידון האופנוע, מנופף בדרכונו הבריטי כדי לעבור מחסום או סיור. הוא הטיל על עצמו משימה – לשנורר חליפות ועניבות ומעילים ישנים אך שמישים מהעיתונאי גֶדיֶה ומהאמן ספנדר ומחבריהם האנגלים, ולהעביר את הביגוד לחברי השוצבונד הלכודים במרתפים ובביבים, רבים מהם פצועים; תקוותם היחידה להימלט היתה אם ייראו כתושבים שנלכדו בקו האש, ולשם כך נזקקו לבגדים שאינם מרופטים מקרבות ומוכתמים בדם.

כעבור שישה ימים של מלחמת אזרחים עשו חברים את דרכם אל דירתי, כמה מהם נוטפים מוגלה מרסיסי פגזים, כולם מותשים. אחדים נשארו רק כדי לחטא את פצעיהם באלכוהול, אחרים (שלא היה להם לאן ללכת) התמקמו. הפרופסור ההונגרי ושלושה מתלמידיו השתכנו בחדר הנוסף, שניים על המיטה, שניים על השטיח שקופל ושימש כמזרן. שלושה קומוניסטים צעירים שזחלו בביבים כדי להימלט מלב ההתרחשויות, חיו בסלון. קים ואני חלקנו את מעט המזון שהיה לנו עם האחרים, בעודנו מצטופפים סביב הרדיו בגלים קצרים בניסיון להבין את מבזקי החדשות של הבי‑בי‑סי מבעד לרעש הסטטי. אני תרגמתי את החדשות לגרמנית לטובת החברים. לפי הבי‑בי‑סי, אלף חמש מאות נהרגו וחמשת אלפים נוספים נפצעו כשדולפוס דיכא התקוממות קומוניסטית בווינה. (גם כן התקוממות קומוניסטית!) במה שנראה כמבצע מתוכנן להפליא נאספו מנהיגי הסוציאליסטים והקומוניסטים. אלה שהצליחו לחמוק ממעצר נמלטו לחוץ לארץ. מטה האופוזיציה נסגר. עם חיסול התנועה התמוטטו מילציות הפועלים באי‑סדר. כתב הבי‑בי‑סי דיווח שראה נשים חופרות בקדחתנות בגינות באֶנגֶלהוף כשפשטה השמועה על כלי נשק שנקברו שם. מעונות הפועלים, שנחשבו זה מכבר מצודה סוציאליסטית איתנה, נכבשו בידי הצבא ומיליציית ההיימווהר של הממשלה. בתי מרגוע ואתרי נופש של פועלים ברחבי אוסטריה נסגרו בידי המשטרה. אימה אחזה בווינה. אזרחים שנתפסו עם רובים או עם אקדחים נורו כלאחר יד.

בדירתי התקיימנו במעין הילוך אִטִי. קים ישב ליד הגרמופון שלי, ראשו בין ידיו, והאזין לתקליטים שרוטים של סונטות של בטהובן, שאת כל אחת מהן, לאימתו של הפרופסור, זיהה במספר האופוס שלה. כשנגמר הפחם התחלנו לשבור רהיטים ולשרוף פיסות מהם על הכירה. תחילה הלכו רגליים ומשענות של כיסאות. שרפנו מוטות וילון, את מגירות השידות, ואז את השידות עצמן, אפילו כפות עץ. שרפנו את מסגרות הציורים של סבי, שגלגלתי ומשכנתי כדי לגייס כסף למען פליטים גרמנים שנמלטו לווינה אחרי שרפת הרייכסטאג. שרפנו את המסגרות של שני שרטוטי פחם קטנים שקניתי בפריז – הייתי ממשכנת גם אותם אבל הם היו חתומים בידי מישהו שהמשכונאי מעולם לא שמע את שמו, מודיליאני, והיו חסרי כל ערך.

סוניה הופיעה בשעת לילה מאוחרת, פניה מוכתמים בעפר, עפעפיה נפוחים מדמעות עצורות. היא לא הסירה את מעילה מחמת הקור, כך שהבנים לא זכו לראות אם היא עדיין לובשת את חולצתה עמוקת המחשוף. חבל. זה היה מחמם אותם קצת. כשסיפרתי לה שקים ואני צפינו מן הגג במתקפה על הבריקדות, היא אמרה שהחבר שראיתי משליך פחית קרוסין לעבר טנק לא היה דיטריך כפי שחשבתי. דיטריך המסכן, אמרה, וגם סרגיוס הצעיר שלא הפסיק להתגרות בתלייניו, נגררו ממרתף פחמים ונלקחו לפארק העירוני, שם נורו לתוך שוחה טרייה בידי כיתת יורים מורכבת מנשים פאשיסטיות. כששאלתי כיצד היא יודעת, היא חייכה חיוך מוזר ואמרה, "דיטריך בא אלי בחלום וסיפר לי."

כשבוע לאחר אירועי פברואר, בשעת לילה מאוחרת, בא אלי קים בחלום – או כך לפחות חשבתי עד שהרגשתי את הבל פיו בשערי. לא ראיתי את פניו אבל חשתי את המתח האצור בגופו. עדיין שמענו מדי פעם יריות בעיר והנחתי שהוא עומד לומר משהו על כך שאינו יכול לישון בגללן. "אנחנו מוכרחים לעזוב," אמר.

"לעזוב את הדירה?"

"לעזוב את הדירה. לעזוב את וינה. לעזוב את אוסטריה."

"עם הדרכון הבריטי שלך אתה יכול לעזוב. אני לעולם לא אצליח לחצות את הגבול."

"נשיג לך ד‑דרכון בריטי."

"איך?"

"מי שנשואה לאזרח בריטי מקבלת ד‑דרכון בריטי. קפצתי לשגרירות אחר הצהריים לוודא את זה."

"אנחנו לא נשואים."

"המצב בווינה מתחיל להירגע. חנויות, משרדים, מתחילים להיפתח מחדש. וגם העירייה. הלכתי לשם אחרי השגרירות. דיברתי עם הפקיד האחראי על נישואים. נתתי לו חמש לירות שטרלינג ואמרתי שאתן לו עוד חמישייה אם יערוך את הטקס. הוא אמר שהוא י‑יכול להשיא אותנו בתוך שלוש דקות – רק לחתום ולבייל פיסת נ‑נייר. אנחנו יכולים להתייצב שם כשהם פותחים בשמונה. אנחנו יכולים להיות בשגרירות בשמונה וחצי. עם אישור ני‑נישואים חתום ומבויל אנחנו יכולים להשיג לך ד‑דרכון בריטי ולצאת לאיטליה בתשע."

כשלא הגבתי מיד אמר, "מישהו כרגע הציע לך ני‑נישואים. את יכולה לפחות להגיב."

"מה עם הפרופסור והאחרים?"

"יש להם סיכוי טוב יותר לשרוד אם לא נהיה כאן כשהמשטרה תפרוץ את הדלת."

"אני לא מתנגדת להינשא לך, קים, אבל אני מעדיפה להישאר בווינה."

"את לא יכולה, ליצי. נעצרת פעם אז הם יודעים שאת קומוניסטית. הם עלולים אפילו לדעת שאת מדווחת לאישה עם שם של גבר שלא מספקת פרחים בחורף. השם שלך מופיע ברשימות. זה רק עניין של זמן ע‑עד שיבואו לחפש אותך. ובנוסף לזה, את יהודייה. כולם יודעים שהיטלר מתכוון לספח את אוסטריה. אַנשְלוּס הוא רק שאלה של זמן. הוא רוצה להשיג את ליטרת הבשר מהיהודים שסירבו לקבל אותו לאקדמיה לאמנויות בווינה. אח, אם רק היו מקבלים אותו הוא היה יכול להיות אמן מזה רעב באיזו עליית גג וינאית במקום קנצלר גרמניה בב‑ברלין. ליצי, אם דולפוס לא יחסל אותך כי את קומוניסטית, היטלר יחסל אותך כי את יהודייה."

בחושך, קים נישק אותי. אני זוכרת בבירור ששפתיו לא רעדו. שלי כן. הוא נטל את האחריות על חייו ועל חיי. בשמונה ורבע למחרת בבוקר השיא אותנו פקיד עירייה שנזקק נואשות לכישוריו של רופא שיניים. אני חתמתי על תעודה שזיהתה אותי כסטודנטית ללא נטיות דתיות. קים הצהיר על היותו תייר בריטי. ליד "דת" הוא כתב, באנגלית, "לא שידוע לי". בתשע הגיש לי הקונסול הבריטי דרכון בריטי חדש שתמונתי הישנה הודבקה בו – שלפתי אותה מקופסת המתכת שמתחת למיטתי, זו הייתי אני לפני שראיתי ערמות נעליים עם רגליים בתוכן. לא היה אפשר לטעות בתמימותן של עיני בנות השמונה‑עשרה. בתצלום שערי מגיע עד הכתפיים ושרוף משמש. הקונסול, ג'נטלמן אדיב שספר את ימיו עד השיבה לסקוטלנד, שאל אותי אם בלונד הוא הצבע הטבעי שלי. אמרתי לו שאני צובעת את השיער לעתים קרובות כל כך עד שאני לא בטוחה. הוא אמר לי לא לדאוג, ושאם משטרת הגבולות יבחינו באי‑התאמה הם לא יופתעו מכך שהפכתי לג'ינג'ית. כל הבנות עושות את זה בימינו, אמר. הוא איחל לנו הצלחה ושהאל ינחה את דרכנו במהירות. אמרתי לו שאני לא מאמינה באלוהים. קים השתעל במעין צחוק ואמר שהוא מאמין במהירות. הקונסול אמר שגם הוא. הוא הצדיע לנשואים הטריים מן המרפסת הקטנה מעל כניסת הפליז הממורקת של השגרירות, בעודנו דוהרים על פני החצר מלמטה. קים הניח את תרמילו על החזה, אני את תרמילי על הגב, הוא הכיל בגדים ואת שני המודיליאנים הקטנים המגולגלים (בתקווה שיום אחד יהיו שווים משהו). נשענתי על רצועות הכתף של קים כשהעיר את האופנוע לחיים ברקיעות רגליו.

האם היה זה משב האוויר שהעלה דמעות בעיני כשעשינו את דרכנו בשדרות המוכרות עד כאב של וינה אהובתי לעבר אנגליה, ארץ במרחק אלף וחמש קילומטרים משם פחות או יותר, שבקושי יכולתי לדמיין אותה?

 

 

פילבי הצעיר מאת רוברט ליטל, מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת סימנים וידיעות ספרים, שנת 2013, 239 עמ'