בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס / טרגדיה קומית רבת-משתתפים

| 25/06/2012 | 0 Comments

ירמי פינקוס, מאייר וסופר, מפליא לטוות בספרו "בזעיר אנפין" – דרמה מחיי המסחר, טרגדיה קומית רבת-משתתפים ומפגיש אותנו עם תל אביב המהבילה, קשת היום של סוף שנות השמונים לבין קיבוץ שפיים המתהדר בפארק המים שלו. 

 

הסיפור מתרחש בשנת 1989, כשהמסחר הזעיר בארץ פורח ומשגשג, בטרם השתלטו עלינו הרשתות הגדולות והקניונים. כמו בכל שנה מתכננים בני הזוג צינמן, (יוסף בעל המכולת ורעייתו ציפי) לנסוע בחג סוכות המתקרב ל"אירופה", לנופש בעיירה זייפלד שבהרי אוסטריה.

אלא שהפעם מחליטה ציפי שאחותה דבורה זלצמן, שמתפרנסת בדוחק  מפרפומריה כושלת, חייבת להצטרף אליהם עם בעלה ויהי מה. אלא שלזוג זלמן אין מספיק כסף להגשים את התוכנית, ולכן נרתמות האחיות לעסקי הביגוד העממי ולארגון תצוגות אופנה לוועדי עובדים בפארק המים בשפיים.

עד מהרה מסתפחים לתוכנית עוד ועוד קרובי משפחה, ביניהם סוחרים ובטלנים מקצועיים, כדי לגייס את הכסף הנחוץ למשימה. 

הקיץ העומד בפתח מבטיח אמנם רווחים נאים, אך ככל שקרבים גיבורי הספר ליעדם, כן הם מסתבכים והולכים ברשת נפתלת של דרמות נוגעות ללב אך גם משעשעות שמונעות על ידי תחושת האחווה החזקה של המשפחה אך גם על יצרים ותככים משפחתיים המונעים על ידי צרות עין, קנאה ומטענים רגשיים הנעים בין פרצי צחוק ובכי.

ספרו הראשון של ירמי פינקוס הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, זכה בפרס ספיר לספר ביכורים בשנת 2009. בשנת 2010 הוא זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

 

 

 

פרק ראשון: שתי אחיות

 

א

''שבע בבוקר; את בטח חושבת לך – מה כבר כל-כך מיוחד בזה? שבע בבוקר! ופה בדיוק הטעות שלך, גברת גיטליס, כי השבע בבוקר שלהם זה לא השבע בבוקר שלנו. אצלהם בשעה הזאת בכלל חצי-חושך, והרבה פעמים גם מטפטף גשם. מי המשוגע שירצה לצאת מהמיטה? אבל אני בכל זאת קם לי, בשקט-בשקט, לא מעיר את ציפי, שם איזה סוודר ויוצא למרפסת. מה להגיד לך, גברת גיטליס? הנשימה נעצרת! את מכירה אותי ברוך השם לא מהיום – אני לא מאלה שמתלהבים בקלות: אז אם אני כבר אומר שהנשימה נעצרת… נ-ע-צרת! פה – את, ומולך – כל אוסטריה. פשוט ככה. היערות, ההרים, השלג. חוץ ממך אין שום נפש חיה, אולי איזה שתיים-שלוש פרות… אבל חוץ מזה – כלום. והריח הזה של הירוק, והפרחים – איזה פרחים! ובתים קטנים כאלה, ומרחוק אַת שומעת פעמונים… מאתיים?''

''שיהיה שלוש מאות, אבל דק.''

''אנשים אומרים: יוסף צינְמן מיליונר, יוסף צינְמן יכול להרשות לעצמו. בואי נגיד שתודה לאל לא חסר לי. אז בשביל זה אני צריך לנסוע ללונדון? בשביל זה לשבת בכוח בהילטון? מצטער מאוד: אותי לא מעניין כל ההַיי-צֶעצַייטֶע הזה. הנה גם דבורה פה, את יכולה לשאול אותה.''

''אצלנו במשפחה באמת אין סנובים,'' אמרה דבורה זלצמן.

''אני, תנו לי כיסא-נוח בפנסיון קטן, ואני בעננים. מי שמבין בזֵייפֶלד יודע על מה אני מדבר. לנו, לדוגמה, יש שם כבר כמה שנים פנסיון קבוע שאנחנו נוסעים, עשר דקות על השעון מהצֶנטרוּם. מקום מאוד אינטימי: מק-סי-מום, אני אומר, יש להם שמונה חדרים, לא יותר. הבעלבתים ממש התאהבו בנו. טיפוסים מאוד סימפטיים, גם הוא וגם היא. את צריכה לראות באיזה חיוכים מקבלים אותנו. עוד לא קרה שהגענו ולא חיכו לנו בחדר שוקולדים על חשבונם. אין מה להגיד: יש יחס. ואת יודעת מה הכי מצחיק? שאף פעם לא שילמנו יותר מארבעים-חמישים דולר ללילה! עוד?''

''לא, מספיק. גם ככה זה יותר מדי בשבילי. איך אלה? מהשבוע?''

''שלשום הביאו לי, תראי כמה שהם ורודים. רוצה?''

''תן לראות… אתה יודע מה? שיהיה. תן ארבעה חצאים, אבל תרחץ ידיים קודם.'' 

 ''איפה היינו? שבע בבוקר. נו, הבן-אדם צריך גם לאכול, לא? מה נותנים לארוחת בוקר, תשאלי. אז בבקשה. הבאלעבוסטע שלנו היא אחת כזאת שיודעת לפתוח לבן-אדם את התיאבון. קחי לדוגמה את הביצים-קשות. ביצים קשות – מי לא מכיר? אז נתחיל מזה שבשביל היופי היא שמה אותן במין תרנגולת מקש, ועוד לא קרה פעם אחת שהביצה תהיה קרה – תמיד היא עוד קצת חמה מהבישול. והחלמון – צבע כזה עוד לא ראית: כתום חזק, לא כמו הביצים שלנו.''

''מה אתה אומר…''

 ''הלוואי, גברת גיטליס, שיום אחד יצא גם לך לאכול ביצה כזאת. והגבינות, והלחמניות… אני לדוגמה משוגע על ריבות תוצרת בית. אז כל בוקר מחכות לי שתי צנצנות ליד הצלחת, לפעמים פטל, לפעמים מִשמיש, תלוי בעונה. וכל דבר – אַלזוֹ בִּיטֶה, אַלזוֹ בִּיטֶה. מגישה לך את הקפה – אַלזוֹ בִּיטֶה. מוזגת חלב – אַלזוֹ בִּיטֶה. לא אתפלא אם גם כשהיא נותנת נוד היא אומרת אַלזוֹ בִּיטֶה.''

הוא הניח לשתי הנשים לצחקק.

''גמרנו לאכול – הולכים קצת לטייל במדרחוב. בחנויות מוכרים לך כל מיני שמונצעס, כמו נגיד פסלים של חיות מקריסטל. זאת מומחיות של האוסטרים, דרך-אגב. לא מעניין אותך? בבקשה. יש לך קונדיטוריות שהעיניים יוצאות. איך אפשר לתאר? אי אפשר. השטרודלים, והטורטים, והעוגות-שזיפים הקטנות האלה שמפזרים עליהן קרישקלך…'' הוא נאנח וטפח בגעגועים על כרסו התפוחה שפּיטַם טבורה שלוח לפניה. "מה לעשות, גם אני סוף-סוף בן-אדם. אבל שלא תחשבו לכם שבזֵייפֶלד רק יושבים וטורפים כל היום. יש גם פעילות, בהחלט. אנחנו לדוגמה אוהבים לטייל. לוקחים את האוטו ונוסעים. שמעת פעם על הצוּג-שְפּיצֶה?''

מרת גיטליס הודתה בפנים נכלמות שמעולם לא הגיע לאוזניה שמעו של אותו אתר, ועל כן פתח יוסף צינְמן וסיפר על ההר האדיר ועל הגזוזטרה הרחבה בפסגתו, שם יושבים התיירים במשקפי-שמש ומעילים, שותים בירה ומשתזפים בשלג. ''ותשאלי עכשיו מה עושים בערב?''

''נו, מה?''

''אוה. אז תדעי לך שאני אחד שאוהב לעשות שמח. ערב-ערב יוצאים לבלות, בלי יוצא מן הכלל. בסופו של דבר, בשביל מה נוסעים לזֵייפֶלד אם לא בשביל לעשות קצת חיים? יש מקום אחד שאנחנו מאוד אוהבים, זה כמו מין מסעדה ומועדון-לילה ביחד: בזמן האוכל נותנים תוכנית אמנותית, בדרך-כלל מוזיקה של שנות השישים. עוד לפני שמגישים את הקינוח אנחנו כבר קמים לרקוד ומושכים אחרינו את כל האולם – צעירים, מבוגרים, איטלקים, צרפתים… לשמה לא באים סתם כל-מיני, רק חומר טוב – עורכי-דין, רופאים, פרופסורים, הרבה פעמים זה אותם אנשים, באים כל שנה. לפני שנתיים נסענו עם דני ודוֹלי שם-טוב מהניקוי-יבש; אנחנו במקרה מיודדים אתם. לילה אחד הזמנתי וודקה-תפוזים על חשבוני לכל השולחן – אני בטיולים אוהב להיות לארג'. דני שם-טוב שתה קצת מהר מדי והחליט שאיזה הולנדי מתחיל עם אשתו. דני, אמרתי לו, אל תכניס לעצמך דברים לראש, פה זה זֵייפֶלד: אני רוקד עם ההיא וההיא רוקדת עם ההוא ושום דבר לא קרה. תיקח את זה בתור קומפלימנט שיש לך אישה שעושה חשק. אבל הוא התנפח ונעשה אדום כמו תחת של קוף וקם בבת-אחת מהשולחן באמצע שההם רקדו פסדובלה.''

''ומה קרה?'' נבהלה מרת גיטליס.

''כלום. מקרוב הוא ראה שההולנדי גדול עליו בשלושה מספרים. דולי שם-טוב לא ידעה אחר כך איפה לקבור את עצמה מהבושה. זה הכול, גברת גיטליס?''

''לא יודעת. מה עוד אני לוקחת?''

''מעדן דל יש לך מספיק? שזיפים מיובשים? הסוכריות גומי שלך…''

''תעשה טובה, יוֹסקֶה,'' התפרצה דבורה גיסתו, ''אני חייבת לחזור הביתה, רק תן לי שתי חלות פרג, אבל לא שרופות. ותרשום לי גם את החלב דל. אחר כך כבר אתקשר עם ההזמנה הגדולה.''

''את לא מפחידה אותי.''

''תגיד, הילדים באים אִתכם מחר?"

''טוביה בטוח יבוא, הוא לא יפספס את הטשולנט שלך, ועוד בכזה מזג-אוויר, אבל מה עם שירלי אני לא יכול להגיד,'' נאנח יוסף צינְמן וקינח את ידיו במכנסיו. ''תלוי בקריזה שלה.''

''אני רצה, נדבר אחר כך. שבת שלום, גברת גיטליס, סליחה שככה נכנסתי לך באמצע.''

''תוסיף קמח אוסם אחד, מה כבר יכול להיות,'' ניעורה זו משרעפיה.

וכך, שקית מתנדנדת בידה האחת, ושקית מתנדנדת בידה האחרת, חצתה דבורה זלצמן את רחוב יהודה המכבי ועלתה לדירתה, בבניין שממול; כבר היה שמונה וחצי. היא נכנסה אל המטבח, מתנשפת, הטיחה את מטענה בקול רעש על השיש, ואז פנתה אל בעלה, שרגא זלצמן, שישב בטרנינג ושתה קפה מבלי שתחלוף בראשו ולוּ מחשבה פעוטה אחת, ואמרה לו: שרגא – באלה המילים ממש אמרה לו – נמאס לי. גם אני רוצה לנסוע פעם אחת לזֵייפֶלד הזה שכולם נוסעים.

ב

משפחות-משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה – אידאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו. שמענו למשל על משפחות ספרותיות: הסב בשעתו היה מו"ס, נכדה אחת עורכת כתבי-יד ומתהוללת עם משוררים ואילו השנייה, ששמה הולך לפניה בחוגי התרגום, עיניה מצטעפות בכל פעם שהיא מזכירה את שמו של ''פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי''. מוכרות לנו גם המשפחות המוזיקליות: בכל התכנסות יישלפו מיד האקורדיון והדרבוקה, ראש המשפחה יפצח בשיר-רועים, הסבתא מפליאה בקדנצה ששמורה לה לפי המסורת, וכל השאר מצטרפים בפזמון. יש משפחות ספורטיביות, ובל נשכח את המשפחות ההיסטוריות, שלעולם לא תיעפנה מלספר בגדולת הדורות הקודמים. כנגדן נמצא גם משפחות הדוגלות בעקרון החשדנות: בארוחת ליל שבת יספרו במיני תככים שנרקמו נגדם, וינסו לרדת לחקרן של המזימות הנחבאות מאחורי חיוכם של שכנים, של פקידי הרשות ופוליטיקאים; אפילו זה בזה הם חושדים בלי הרף – בבניהם יראו גזלנים, באחיהם נשלנים, וסופם שאף בעצמם לא יבטחו עוד.  

 ואילו הצינְמָנים וקרוביהם הזַלצמָנים התרכזו בבני המעיים ופעילותם. אצלם התעניינו לדעת מה הופרש מגופו של אדם, ובאיזה צירוף-נסיבות, והאם היה האירוע כרוך בסבל, או שמא בהנאה דווקא. תמיד הקשיבו במאור-פנים לזולתם ועודדו אותו לדווח על כל המתרחש בקרביו. עצות טובות היו להם למכביר: בוששו מעיך – נסה ועשה, רגזו והקדימו – קח זה-וזה. באמתחתם נשאו שלל מעשיות מסמרות-שער על מיני מקרים שאירעו להם בעבר. כשיצאו מביקור בבית-הכיסא נהגו להפטיר קומפרטיב או סופרלטיב, ואם התרחשה איזו אפיזודה מיוחדת במינה לא היססו להרים טלפון לשארי בשרם. שום מרקם לא היה זר להם: קיבה וולקאנית נחשבה בעיניהם כסימן לאון אצל הזכר וכביטוי לשמחת חיים אצל הנקבה. הנפיחות היו חביבות עליהם כל-כך עד שהמציאו לכבודן עגה מיוחדת. כל מושג שטבעוּ ייצג התגלמות אחרת של התופעה – למן הפעוטה, זו שרישומה מתפוגג בחטף, ועד לנפיחה הנפולאונית המותירה רושם עז בציבור. ואם התמזל מזלם ואירע שמישהו השמיע קול ציוץ בפרהסיה – היו באים לכדי דמעות מרוב צחוק. יקל על הקוראים לשער, אם כן, כי סעודות שהוגש בהן חמין היו אפותאוזה של ממש בחיי המשפחה.

בתחילת שנת 1989 פקדה קרה את הארץ. הסערה הצליפה שבוע שלם בלי רחמים. אורנים קרסו, נחלים עלו על גדותיהם; בצפת קפאו המים בצינורות, בירושלים הסיקו את הדוודים יומם וליל, ובתל-אביב התקלקלו הרמזורים שוב ושוב ושיבשו את התנועה. שבוע שלם התהלכו אזרחי העיר בגרביים ספוגים ורדפו חסרי-אונים אחר שלדי מטריות שחטפה הרוח מידיהם. ואז, בשבת בצהריים, שככה הסופה. המים שהציפו את הכבישים חלחלו סוף-סוף אל הביוב. המדרכות נצצו. מכל הגינות והחצרות עלה ריח טוב של אדמה רטובה. שלוות הרחובות כמעט שלא הופרה – פה ושם איזה כלב נובח או מכונית חולפת שגלגליה הלחים מעלים רחש דק. החלונות נסתרו מאחורי התריסים המוגפים. חדרי המדרגות ההבילו מתבשילים, ומי שהטה אוזן יכול לשמוע את קול קרקושם העליז של סכינים ומזלגות עולה מן הבתים. ובצפון תל-אביב, ברחוב יהודה המכבי, קצת לפני השעה שתיים, התכנסו בני המשפחה אצל דבורה זלצמן לטשולנט.

''מי בכלל רצה להוציא את האף מהמיטה,'' רטנה הדודה מאשה ליפשיץ, ישישה זערורית ונשואת-פנים שריח מתקתק אופף אותה, ושפשפה את סוליות נעליה במרבד הקש. ''מצדי יכולתם לחסוך לכם את כל הצרמוניה.''

''שוּלֶם!'' נכנס החנווני יוסף צינמן, כרסו הולכת לפניו, ''איזה ריח, דבורצֶ'ה, כל הכבוד – מריחים עד קפה אלכסנדר. הולך להיות לנו ש-מ-ח!''

''לך אולי יהיה שמח,'' הפנתה אליו הזקנה את ראשה, ''אבל על אשתך אני מרחמת, איזה קונצרט שמחכה לה אחר כך.''

''שרגא, קח תתלה את המעיל של צ'וֹצָ'ה מאשה,'' הורתה בעלת הבית לבעלה ונשקה לדודה על לחייה – לחיים רכות ומפודרות, שתי חלקות בתולות בשדה חרוש קמטים. ''איפה ציפי? היא לא באה אתכם?''

במקום תשובה נשמעה השריקה המשפחתית ובישרה: האופנאית ציפי צינמן עולה במדרגות. ראשית צץ ראשה המפואר, ובעקבותיו כתפיה וגופה, עטופים במעיל אדום שבטנתו מקורזלת. בידיה נשאה צנצנת עצומה ובה מלפפונים כבושים תוצרת בית.

''שבת שלום לכולם!'' הכריזה. ''אני מתה מרעב, עוד לא הכנסתי היום כלום לפה.''

''איפה הילדים?'' תהתה אחותה והציצה אל חדר המדרגות.

''טוביה מחנה את האוטו,'' אמרה ציפי צינמן, ''שירלי – מי יודע, אתמול הלכה לישון אצל חברה ומאז לא שמענו ממנה.''

אף שאין דמיון של ממש בין האחיות, לא הייתם מטילים ספק אף לרגע בקרבת הדם ביניהן. אפשר להתעכב, כמובן, על קומתן הזהה – שתיהן גבוהות למדי – או להזכיר את הגזרה העגלגלה של שתיהן ואת השדיים המשפחתיים הדשנים. ואולם, הדמיון ביניהן לא נבע מכל אלה דווקא, כי אם ממכלול של פרטים – תנועות, הבעות, הטעמות והכרעות קטנות שמקופלים בתוכן חיים שלמים. ארבעת העשורים שחיו זו לצד זו התגבשו והזדקקו למראה משפחתי מובהק שאין לטעות בו: כיווץ קטן של השפתיים המתלווה לסיומם של משפטי-שאלה, גירוד בקצה האף בעת מבוכה, החיבה לטוניקות רחבות שמתארכות כמעט עד לברכיים, וכמובן – משקפי הפלסטיק העצומים שהרכיבו שתיהן. מאז ומתמיד נחשבה דבורה זלצמן ליפה בין השתיים, וגם עכשיו, בגיל ארבעים ושמונה, עדיין עוררה התפעלות. את שערה המסופר קצר בסגנון הנסיכה דיאנה צבעה בגוונים רכים שהשתלבו יפה עם עורה העדין ועם עיניה הירוקות, עם אפה הקטן, עם חיוכה המהוסס, השובה את הלב. ובכל זאת אחותה האפילה עליה: אשתו של החנווני העשיר נטתה חיבה למחשופים ראוותניים, לחצאיות מסתחררות ולתיקי עור מאובזמים בטבעות מתכת ענקיות. שערה בצבע הדבש התפרץ כרעמת אריה, אך מבט דקדקני יותר היה מגלה שקודקודה מרוט קצת, בשל מנהגה לסלסל להחליק לצבוע ולשטוף את שערה חדשים לבקרים. היא שפעה מחוות תאטרליות, וכל אימת שנופפה בידיה – מה שקרה לעתים קרובות – היו גם כל צמידיה מצטלצלים; ברחוב יהודה המכבי יצא לה שם של בוהמיינית.

''מה חדש אצלכם, שרגא?'' שאלה ציפי בעיניים כחולות זוהרות ובחיוך מלא שיניים, והפקידה את המעיל האדום בידי גיסה.

''אחותך מוציאה את החשק לחיות, אבל חוץ מזה סוחבים,'' גיחך שרגא זלצמן, גבר כחוש, לא גבוה, ששערו המדובלל אדמוני שלא כדרך הטבע, ''מה אתם אומרים על הגשם?''

''שרגא, תזוז, אתה סותם לי פה את כל המעבר! יוסקה, צ'וצ'ה מאשה, תעשו טובה ולכו שבו כולכם ליד השולחן.''

''לעזור לך עם הסיר?''

''לא צריך, אני מסתדרת לבד עם ציפי. שבו, שבו.''

כל החבורה נכנסה אל חדר האורחים. איש-איש תפס את מקומו הקבוע. שני הגיסים התיישבו בראש השולחן מכאן ומכאן ואילו לאחיות נשמרו המקומות הקרובים למטבח. כשעמדו כבר לחלק את החמין לצלחות דפק על הדלת, באיחור של עשרים דקות כהרגלו, אחיהן הבכור, הלוא הוא סוחר העתיקות בדימוס אבריימלה שלוסמן, שהביא למארחת, שוב כהרגלו, מנחה קטנה – מִסכֶּרת חרסינה מתוצרת רוזנטל.

* * *

דירתם של הזלצמנים חצויה בקיר ארוך שמפריד בין אגפיה הכלליים לבין שלושת חדרי השינה. הטרקלין צר ואילו הרהיטים רחבי מידות. הספה והכורסאות, שנקנו פעם בפרץ-חמדנות באחת החנויות היקרות בעיר, כבר התרפטו; הניקל שמצפה את רגלי השולחן מתקלף פה ושם. באחת הפינות – טלוויזיה. בפינה אחרת – ארון-משכית מעץ אגוז. אף על פי שכבר הגיע הזמן ''לרענן את הסלון'', כפי שהעירה לא פעם ציפי צינְמן, הצליחה בעלת הבית להשרות חן על החדר בעזרת כל מיני זוטות – וילון תחרה, עציצים, אגרטלים, צלחת הולנדית גדולה תלויה על הקיר וכיוצא באלה. הכול גדוש, הכול עולה על גדותיו, בכול טבוע סימנו של הרצון הנואש לגדול ולהתפשט מעבר לאפשרי. בזמנו היה חדר האורחים קטן יותר ונפתח אל המרפסת, אך זו סופחה אליו לפני כחמש עשרה שנים. הזֵכר היחיד לאותה מרפסת הוא חלון משובץ זכוכית מחוספסת, בקצה הצפוני של הטרקלין. שולחן האוכל הענקי, המבהיק תמיד משמן רהיטים, שרוי כמעט תמיד באפלולית בקצה הנגדי. כשמתיישבים לסעודה, ובייחוד בשבת מעוננת שכזו, יש להעלות אור.

''אתמול היה לי יום – מה אגיד לכם, בית-משוגעים,'' נאנח יוסף צינמן בעודו ממליח במרץ את צלחתו הגדושה. ''פרץ עשה אולי חמישה עשר משלוחים, נעבעך – שלושה לבבלי, אחד לכיכר המדינה, וזה חוץ מהקבועים. רבקה האמריקאית עשתה את ההזמנה החודשית שלה; סתם קאקרית, אני אומר לכם. כמה פעמים ביקשתי ממנה – רבקה, לא ביום שישי. הרי שנינו יודעים שזה לא דחוף לך, אז מה אכפת לך שאשלח את פרץ ביום רביעי, בשקט, בלי לחץ. אבל היא הרי אוהבת לעשות דווקא. אצלהם שלוש קומות קשות, בלי מעלית, ולשתות הם שותים בלי עין הרע. רק הארגזים של הטמפו זה ארבע פעמים לעלות ולרדת. איך הלך אצלכם?''

''היה גם-כן לא רע,'' מלמל שרגא זלצמן.

''ליוסף לא צריך לספר מַייסֵס,'' נזפה בו דבורה וערבבה את סלט הכרוב. ''בקושי נכנס כלב. רוצה קצת, אבריימלה?''

''גיטליס לא נכנסה בסוף? היא אמרה שאחרי הירקות היא תעבור אצלכם.''

''נכנסה. גם-כן גליק גדול,'' ענתה דבורה, ''עשתה טובה וקנתה איזה ספריי לשערות תוצרת הארץ. לא מזה עושים כסף בְּפרפומריה.''

''אף פעם לא אהבתי אותה,'' נשף אבריימלה שלוסמן על מזלגו, ''קמצנית. עוד בזמנים של אמא היא היתה עושה את המוות על כל גרוש.''

''אישה בלתי נסבלת,'' פסק החנווני צינמן, ''שייסתם לה התחת.''

''ראיתי אותה לפני שבוע אצל דוקטור עציוני,'' הודיעה ציפי צינמן. ''תדעו לכם שהיא אישה מאוד לא בריאה. ראיתם כמה היא צהובה בזמן האחרון?''

''שלא תשכחו לקחת אותי אִתכם לשבעה,'' התרתה דודה מאשה באחייניה, זקפה את קשתות גבותיה המצוירות (שלדעתה "מדגישות את העיניים", אך למעשה משוות לה הבעה קבועה של ספקנות), קירבה אל פיה עצם חלולה, עטורת שומן, ושאבה בקול גדול את הגריסים שמצאו להן מקלט בתוכה. עיניה הגדולות הפיקחיות, עם העפעפיים העליונים התפוחים ושני שקיקי העור החיוורים התלויים להן מתחת, שילחו בסובבים מבט נוקב. כשלעסה, נעו שפתיה הרחבות כבעלות רצון משל עצמן. שורש החוטם המרשים הרטיט מחמת הריכוז. אם תצרפו לכל אלה גם פלומה של שער קצר, צבוע חום, יתגלה לעיניכם דיוקנו של גוזל ישיש. מגרעת אחת היתה לה למרת ליפשיץ (ואתה לא הצליחה לשׂרות, אף על פי שבוֹשה בעטייה) – גרגרנות מופלגת, מלוּוה בשאיפתו העצלה של הרווק לסעוד על שולחנם של אחרים. אף שהיתה משוכנעת שעולה בידה להסתיר זאת, לא נעלם הדבר מעיני קרוביה, אך כיוון שנהגו זהירות בכבודה, כראוי לשריד משפחתי אחרון ומפואר שעתיד להותיר אחריו ירושה נאה, נהגו להזמין אותה לכל התכנסות משפחתית.

''הנה עוד קונָה הולכת לנו פַייפֶן,'' קוננה דבורה, ''אפשר להשתגע. הוותיקות נגמרות, הצעירות לא נכנסות, ואם כבר נכנסות – לוקחות סחורה תוצרת קלקיליה בחמישה שקלים. בקושי נשאר מי שיודע להעריך עבודת יד. כרמלה נקאש – זאת קליינטית רצינית, מסכנה; כמה שהיא מוציאה בחודש על העור המחורבן שלה… אם לא היא ועוד ארבע-חמש כמוה, כבר מזמן היינו מחזירים את המפתחות לַבּעלבית.''

''איפה בּינָה? למה היא לא יושבת אתנו?'' הרים סוף-סוף טוביה השמן את עיניו מצלחת הטשולנט ומחה את שפתיו הבשרניות.  

''היא לא מרגישה טוב, שוב פעם אכלה משהו.''

''לפחות שתגיד שלום. אני הולך לקרוא לה.''

''תעזוב אותה בשקט, מסכנה, עד שהיא נרדמה…'' אמרה דבורה זלצמן.

''שרגא, חתיכת חרייאת, בשקט-בשקט השתלטת לך על כל הצלחת עם הקישקע, מה?'' קנטר צינמן את גיסו בחיבה, ''תן הנה!''

''בשביל מה לך, יוסף?'' שרבבה דודה מאשה את שפתה התחתונה, ''תאמין לי שאתה לא צריך את זה.''

''שכל אחד יסתכל בצלחת שלו,'' המליץ מושא דאגתה. ''אגיד לך מה הבעיה שלכם, דבורה: אתם לא מחדשים שום דבר בעסק. אגיד לך אפילו יותר מזה – כבר שנים שלא חידשתם. ש-נים. מתי עשיתם רמונט פעם אחרונה? כשהחותנת עליה השלום עוד היתה בחיים.''

''ומאיפה יהיה לנו לרמונט? תסלח לי שאני אומרת, יוסף, אבל קל לתת עצות כשהקופה לא מפסיקה לדפוק. לכם יש. אתה יכול להרשות לעצמך להחליף מקררים כמה שרק תרצה. מה אתם חושבים, שאני לא בנאדם? שאני לא מתה לשפץ? שתהיה סוף-סוף ויטרינה כמו שצריך, אולי שולחן חדש… אני מתביישת לספר לכם באיזה מצב הרצפה אצלי בפרפומריה.''

''את ממש מצחיקה אותי, דְבוֹש. היום זה לא כמו בימים של אמא,'' אמרה ציפי אחותה. ''היום לא חייבים לעשות הכול מעץ מלא. כמה זה כבר יכול לעלות אם הולכים על פורניר?''

''גם לפורניר אין לי. את הכמה גרושים שאני בכל זאת שמה בצד אני מעדיפה לשלוח בסוף החודש לטוביה לאמריקה, שילמד כמו שצריך ויצליח בחיים קצת יותר מהאמא והאבא שלו.''

כל אותו זמן ישב לו בעלה, שרגא זלצמן, בראש השולחן, בשערו המדובלל הצבוע אדום, ושקד בנחת על התרביך שבצלחתו כאילו לא בו אמורים הדברים, כאילו לא בעסקי הביטוח שלו תלו החותנים בזמנם תקוות גדולות כל-כך. אפילו הוא התקשה לזכור מתי לאחרונה ראו אצלו איזה זנב-פּרֶמיָה לרפואה, ואף שמעולם לא סגר את הסוכנות באופן רשמי, בילה את רוב ימיו בטל למחצה מאחורי הדלפק בפרפומריה שירשה אשתו מהוריה.

''את יודעת מה,'' אמרה ציפי, ''יש לי תצוגת-אופנה ביום שלישי בערב, ואין מי שיעזור לי. אולי תבואי? תעזרי לי בקיפול ובהלבשה, ואני אשלם לך מאה עשרים שקל. מה אכפת לך? יוס, תעזוב כבר את הסיר, בחיי. מספיק לך! אחר כך תגזגז לי כל הלילה.''

''עכשיו את נזכרת?'' צהל יוסף צינמן, ''פרצוף עקום, תני ליהנות קצת מהחיים.''

''יש קינוח?'' התעניין טוביה והושיט את צלחתו שיוסיפו גם לו קצת מהשעועית. בנו בכורו של החנווני דומה לו כשתי טיפות מים. אף שטרם מלאו לו עשרים ושלוש כבר התהדר בכרס שאינה נופלת הרבה מכרסו של אביו מולידו.

''תסתכל על עצמך,'' קוננה הדודה מאשה, ''בחור כזה יפה וכזה שמן.''

''אני לא יודעת,'' היססה דבורה, ''בטח תרצי שאבוא כבר אחר הצהריים… איך אני יכולה להשאיר את שרגא לבד בפרפומריה?''

''בעצמך אמרת שכלב לא נכנס,'' השיבה ציפי, ''אז מה זה כבר משנה?''

''ואם תיכנס איזה קליינטית? בכל זאת צריך שתהיה אישה.''

''אתם מגעילים אותי, שניכם!'' הכריזה הדודה מאשה. ''תוקעים ותוקעים, בייחוד אתה יוסף, עם האולקוס שלך…. איזה דוגמה אתה נותן לילד! תתבייש לך!''

הזקנה קמה בחורי-אף, דחפה בהפגנתיות את כיסאה לאחור, התכופפה להרים את התיק הקטן שנח לצדה על הרצפה ופרשה לחדר האמבטיה. עוד לפני שנבלעה מאחורי המחיצה שסגרה על פתח הפרוזדור כבר עלתה בת-צחוק מדושנת על פניו של יוסף צינמן והוא נשך את שפתיו, מתח את סנטרו ונתן מבט בטוביה, שהתאמץ לשווא לכלוא את הגיחוך. הגיחוך הפך לצניפה, הצניפה – לצחקוק, וכשכבר נדמה היה שהנה הם מצליחים להבליג – פרצה נחירת גיל עזה מאפו של החנווני והפיקה מבנו געיות צחוק אדירות.

''מה קורה לכם, חברֶה?'' העבירה ציפי צינמן את מבטה מבנה לבעלה.

''ולנו היא אוממממרת,'' צייץ טוביה השמן בפלצטו מרעיד וטפח על מצחו, ''לנו היא אומרת, שאנחנו מגעילללללים אותה!''

''הדודה שלכם!'' ייבב יוסף והתיז קצת רוק, ''הדודה מאשה שלכם!''

''מה אתה?'' חייכה ציפי חיוך מבולבל.

''שלחה ד"ש עם שיר!'' אמר אחיה.

''הדליקה מבערים!'' הסביר בנה.

''מצרצרת חופשי!'' התפקע יוסף צינמן וכרסו העצומה מרעידה מצחוק, ''חו-פ- שי!"

''כל הכבוד!'' הצוויח שרגא מקצה השולחן, מכה על חזהו השקוע.

''פרררררר!'' זרח יוסף צינמן.

''טרררררר!'' החרה-החזיק טוביה השמן בעיניים דומעות. ''איזה חצוצרה!''

הסתבר, שכאשר התכופפה הדודה מאשה להרים את תיקה התרחשה אחת מאותן תקלות בלתי רצוניות ששכיחותן, כדרך הטבע, עולה עם הגיל; אם אמנם לא הבחינה הדודה במה שעוללה או שמא התעלמה במתכוון – זאת לא נדע לעולם. לרוע מזלה התלווה למעשה אוושוש קצרצר אך מובהק, שלא חמק מאוזניהם הכרויות של הצינמנים. עד שחזרה לחדר כבר הספיקו אפוא האב ובנו להלחין פרלוד שלם על אותו משפט מוזיקלי ולזמר אותו בשני קולות, למרבה תענוגם של שאר הנוכחים, שחרחרו מצחוק, טלטלו את ראשיהם ונופפו בידיהם, ומשכו עוד ועוד אוויר לפרנס את ריאותיהם המשתנקות.

''מה אתם כל-כך שמחים?'' שרבבה הישישה שפתיים והתיישבה.

''אבריימלה סיפר בדיחה,'' נחלצה ציפי לעזרה, ''סתם משהו אידיוטי, בחיי.''

''ממתי הוא נהיה כזה קומיקאי?'' תהתה מרת ליפשיץ.

''הכול בסדר, דודה?'' הצטהל שרגא מהקצה המרוחק של השולחן, מגהק ורוטט מעונג. ''טעים לך הטשולנט היום? יישר כוח, יישר כוח!''

''פו, כמה שנעשה פה חם,'' נחנק טוביה השמן והקציף מרוב צחוק.

ודבורה זלצמן, שנכמרו רחמיה על דודתה, קמה ממקומה, ערמה את הצלחות, אספה את המזלגות והסכינים בקול קרקוש גדול וביררה מי מעוניין בלפתן עם שזיפים ומי בלי. בהיותן במטבח, האחת מוזגת את הלפתן לקעריות והשנייה עורכת אותן על המגש, אמרה דבורה לאחותה שבכל זאת תוכל לעזור לה בתצוגת האופנה של יום שלישי. מאה ועשרים שקל, חשבה לעצמה, למה לא.

 

 

 

בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, שנת 2012, 310 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: דף הבית פרוזה, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.