זכרונות – האמנית סבינה סעד

| 02/12/2011 | 1 Comment

אתה לא יודע כמה שימחת אותי. עברית בשבילי שפה קשה. עליתי לארץ מאיטליה בשנת 1969, לבעלי שהיה צוחק מהטעויות שלי, הייתי  אומרת שבעוד עשרים שנה יהיה בסדר. עברו מעל ארבעים. ועד היום אני שותלת שגיאות  איפה שרק אפשר. התחלתי לכתוב את הזיכרונות כי אמרתי לעצמי, שחבל שכל הדברים הקטנים והמיוחדים של היום יום ילכו לאיבוד. זאת כתיבה במיוחד לילדים שלי ולעצמי. מכוון שאני גם ציירת, זה נחמד לשלב בזה איורים וכל זה התחיל מצרור ניירות עטיפה להדרים שמצאתי בשוק הפשפשים!

 

 

 

 

 

האמנית סבינה סעד, 62, ממושב רמות מאיר שליד העיר רחובות, מספרת ומאיירת זיכרונות ילדות ושל עלייתה לארץ לפני 42 שנה,  וגם חוויות מאותם ימים על החיים במושב, בארץ, ועל הדברים הקטנים של היום יום, העצובים והמצחיקים.

 

מספרת סבינה: נולדתי באיטליה להורים ניצולי שואה. שם למדתי בתיכון  במגמה אמנות ובגיל 19 עליתי לארץ (ציונות!). שהכרתי את בעלי הוא ביקש שאעזור לו בעבודות  במשק, שנתיים שלוש, עד שנתבסס.

לא התבססנו ועברו עשרים שנה עד שהחקלאות עזבה אותנו (בזמן הזה גם ילדתי וגידלתי ארבעה ילדים).

הרגשתי צורך לחזור לאמנות ולמדתי בקורס למדריכי אמנות במוזיאון ישראל (כדי להוריד את החלודה שהצטברה כל השנים).

בילדותה באיטליה הייתה האמנית אוספת ניירות עטיפת הדרים . כשהייתי ילדה, לא היה אז מחשב, טלוויזיה הגיעה אחר כך, היה לי אוסף של ניירות אריזה של תפוזים. יפים- יפים עם כל מיני איורים. לכמה היו אפילו הדפסי זהב!

יום אחד מצאתי בשוק ברמלה חבילה של ניירות אריזה של אשכוליות, לא יפים כמו ההם, אבל זה הביא לי את הרעיון לכתוב ולצייר עליהם זיכרונות הקשורים לעיר רחובות. הכנתי שלושה ציורים (הראשונים). שלחתי את הצילומים למוזיאון הפרדסנות והם שאלו אותי אם אני רוצה לעשות תערוכה שם – התערוכה מתוכננת לאביב הבא.

הצגה בבית העם ברחובות

1971. השכנים שלנו, דזי ויצחק, החליטו, יום אחד, שכישראלים אמיתיים, אנחנו יכולים וחייבים לראות הצגה בעברית. הבחירה נפלה על "אמי  הגנרלית" שהייתה מוצגת אז בבית העם ברחובות. להם היה רכב והם הציעו לנו להצטרף אליהם. מכל ההצגה לא זכור לי הרבה, חוץ מזה שהרוב לא הבנתי אבל הרגשתי מחויבות לצחוק כאשר האחרים צחקו, כדי שלא יבינו שלא הבנתי את הבדיחות…..

הזיכרון החי חזק של אותו ערב שמור לכיסאות של בית העם. כסאות מעץ מלא ללא ריפוד! הייתי בהריון וכל הערב לא מצאתי את מקומי. מאוד שמחתי כשההצגה נגמרה ושיכולתי לעזוב את מקומי והבטחתי לעצמי שלא אחזור לשם, לפחות עד שיחליפו את המושבים. אני מנסה לתמצת את הסיפורים כי הניירות שאני כותבת עליהם קטנים ואני צריכה גם מקום לאיור. עם חלוף הזמן הדברים מקבלים פרופורציות שונות. זה גם מעניין איזה דברים נשארים בזיכרונות לצד האירועים הגדולים יש דברים קטנטנים שלהיזכר בהם מחמם את הלב.  

החלטתי להרחיב את הנושא של שלושה ציורים שהיו מוקדשים לעיר רחובות, ולכלול זיכרונות פרטים של הילדות הנעורים ושל ההתיישבות שלי ושל בעלי במושב רמות מאיר שעלה לקרקע ב-1969. דברים שקרו אז ושהיום לפעמים נראים לנו מצחיקים ובלתי נתפסים.

לאחרונה הרסו את בית העם ברחובות, השאירו רק את החזית, שם יוקם היכל התרבות העירוני.

הטכניקה: צבעי אקריליק ועט על ניירות מקוריים לעטיפה של אשכוליות – גודל .33*33 התמונה של בית העם היא על נייר עטיפה של תפוזים והיא בגודל 26*26.

בשנת 1982 קיבלה את פרס שר החינוך ליוצרים באומנות יהודית (מלגה  של שנה, להתפנות ליצירה). מאז חזרה לאומנות.

חברה באגודת המאיירים. הכינה שתי כרזות למרכז ההסברה (ליום ירושלים 1994 ולשנת תיירות השלום 1994), ואיור של צלחת השלום שניתנה לראש הממשלה רבין ולמלך חוסיין.

הרבה מעבודותיה מופיעות על כרטיסי ברכה. בשלוש השנים האחרונות עובדת בעיקר על סידרת עבודות: הטלאי הצהוב – דיאלוג עם סמל.

סידרה שהתחילה מתערוכה קבוצתית וכוללת כבר כ-80 עבודות. התערוכה הוצגה כבר בשישה מקומות ומוזמנת לעוד שלושה.

סבינה סעד נותנת הרצאות על עבודתיה לנוער, ילדים ובוגרים. "יש לי הרבה סיפוק למרות הנושא הקשה", מספרת סעד.   

 

 

 

תערוכת "זכרונות" מתוכננת לאביב הבא, בשנת 2012,  במוזיאון הפרדסנות על שם מינקוב ברחובות. היא תכלול כארבעים עבודות.

 

 

בלחיצה על תמונה אפשר לראותה בהגדלה. ניתן  לקרוא את הכיתוב  מתחת לכל תמונה באותיות דפוס. סבינה תשמח לקבל –  אם יש ברשותכם, ניירות כאלה השונים מאלה המופיעים  בעבודות שכבר הכינה.

http://www.flickr.com/photos/zeevveez/sets/72157627157758425/with/6044804733/

 

גידול תרנגולי הודו

 

מספר שנים גידלנו במשק תרנגולי הודו לבשר.היינו מקבלים אותם בני יום  ומגדלים אותם כשישה חודשים.ממשקל של כמה עשרות גרמים למשקל של חמש עשרה- שמונה עשרה קילו .גידול קשה.השקעה כספית גדולה שלפעמים בגלל מחלה קשה ופתאומית הייתה יורדת לטמיון.

תרנגולי הודו, מטבעם, חיות טיפשות ואכזריות. הצבע האדום מושך אותם. בגלל זה כלי המים היו בצבע אדום.אבל לא רק כלי המים מושכים אותם.אם לנו היה פצע, אפילו פצע קטן, הם היו מנקרים אותו. כדי למנוע את זה היינו נכנסים ללול במכנסים ארוכים.

אותו הדבר היה קורה אם אחד העופות היה פצוע. למראה הדם האדום כל הלהקה הייתה מתנפלת על הפצוע המסכן ומנקרת אותו למוות. מספר פעמים בכל יום היינו נכנסים ללול כדי לאתר את הפצועים ולהפריד אותם מהאחרים.כדי למנוע את האפשרות של פציעה היינו מידי פעם גוזרים ושורפים את המקור של העופות.  

היה קשה לתפוס ולהחזיק אותם בזמן הטיפול, ובמיוחד כשהם כבר היו גדולים וכבדים. לא פעם קיבלנו מכות מהכנפיים או מהציפורניים. אותה בעיה הייתה גם כשהיינו צריכים לחסן אותם.הילדים היו עוזרים קצת בעבודה,בעיקר במילוי כלי האוכל.

הם אהבו מאוד לחקות את הקריאה של תרנגולי הודו, כי אז כל הלהקה הייתה עונה ביחד לקריאה.

זכורה לי שנה אחת שבה היה לנו גידול מוצלח ורווח טוב.הרגשנו שיש תמורה לעבודה הקשה.במחזור השני של אותה שנה מחלה קשה וחדשה פגעה בעופות לקראת סוף הגידול. בכל פעם שהיינו נכנסים ללול היינו מגלים עוד ועוד עופות מתים.למחלה לא היה חיסון והמדריך המליץ לנו למכור ולשחוט את העופות במהירות האפשרית.העמסנו אותם על משאית ונסענו לשוק הכרמל בתל-אביב.

כשהגענו לשוק היו עוד המון עופות שמתו בדרך.היינו צריכים לזרוק אותם אבל עובדיי המשחטה, הכשרה, אמרו שהם יזרקו אותם…..אבל ראינו אותם מכניסים אותם ביחד עם התרנגולים החיים. באותו גידול הפסדנו הרבה כסף, סכום דומה לזה שהרווחנו עם הגידול הקודם.

ויצא ככה שבאותה שנה עבדנו לחינם.ושמחנו בכל זאת שההפסד לא היה הרבה יותר גדול.

לחברנו המלצנו ליתר ביטחון לא לקנות בשר הודו כשר  בשוק הכרמל (ואחר….)

מאותה שנה הפסקנו לגדל תרנגולי הודו כי ראינו שההשקעה והסיכונים גדולים מידי בשבילנו.  

 

אחותי הגדולה

 

נולדתי כבת ראשונה ויחידה להוריי. מאוד רציתי אח או אחות, אבל כשזה לא בא זה לא הפריע לי במיוחד. גם רוב  הילדים בכיתתי, היו ילדים יחידים או עם אח אחד.

בגיל 12 עברתי כיתה (או יותר נכון נשארתי כיתה עם עוד שלושה מחבריי) ופתאום מצאתי את עצמי בכיתה שבה רוב הילדים היו ממשפחות גדולות. לכולם היו שלושה או ארבעה אחים ואחיות. זאת הייתה הנורמה. כבת יחידה הרגשתי מאוד מאוד "ענייה".

ואז מצאתי את הפתרון: להמציא אחות! האחות שילדתי לעצמי בדמיוני הייתה בת עשרים ושתיים, כלומר גדולה ממני בעשר שנים, נשואה באושר וחיה בדרום אמריקה, לשם נסעה בעקבות בעלה. את כל זה המצאתי כדי למנוע אפשרות שמישהי תרצה לפגוש אותה. קראתי לה ג'ני, על שם גניה, שמי השני בנוסח צרפתי.

לצורך הסיפור חיפשתי תמונה של"אחותי" בארגז התמונות המשפחתיות. מצאתי תמונה של בחורה שהייתה קצת דומה לי. כששאלתי את אבי מי היא, הוא השיב לי שזאת בת דודה רחוקה שנסעה לארה"ב.

התמונה הייתה תמונה של שנות העשרים של המאה והבת דודה-אחותי, לבשה בגדים בסגנון אותם ימים…פתרתי את הבעיה כשסיפרתי לכולם שהתמונה צולמה בנשף. עם הזמן "אחותי" ילדה תינוק חמוד ואני נהייתי דודה!

כל פעם הייתי ממציאה ומספרת משהו חדש אודות "אחותי". התחבולה נמשכה כשנתיים, עד שנמאס לי מלהמציא סיפורים ורציתי "לחסל" את האחות.

 

הדבר לא היה פשוט בכלל כי החברות לא רצו לאמין שאני בת יחידה ושאת כל הסיפורים המצאתי.

בסוף הייתי צריכה לערב את אימי שתסביר להן שיש לה רק בת אחת ויחידה. ואני חזרתי לחיות בת יחידה וגאה.

 

Caffe Jamaica

 

עליתי ארצה בגיל 19. תרבות שתית  הקפה האיטלקי הייתה כבר  מושרשת היטב בי. כאן מצאתי נס-קפה,  קפה שבאיטליה לא נחשב בכלל לקפה ושאני לא נגעתי בו.

יום אחד, בזמן שהותי באולפן בקיבוץ נען הציעו לי ספלון קפה קטן, הדומה במקצת לספלון אספרסו: קפה טורקי. לא שתיתי אף פעם כזה אבל המראה הדומה לקפה האהוב והרצון לשתות קפה טוב, שכנעו אותי. לגמתי קצת – לא רע – חשבתי, ושתיתי אותו עד הטיפה האחרונה..

ברגע זה קלטתי שסוף הקפה לא דומה להתחלתו…ירקתי מה שיכולתי: חלק יצא, חלק נבלע. אף אחד לא הזהיר אותי שקפה טורקי לא שותים עד הסוף! מאז אני בקפה טורקי לא נוגעת.

כאשר התחתנתי הבאתי בנדוניה מקינטה, הדבר הכי קרוב והכי טוב שבעזרתו ניתן להכין קפה.

כל יום הייתי שותה 2 או 3 ספלים ומכבדת בהם את אורחיי. הם פחות אהבו את הקפה והיו  רגילים לספלים הגדולים של הנס-קפה, חשבו שאני קמצנית גדולה להגיש ספל כזה קטן!

בנוסף, בהיותם רגילים לקפה הטורקי, היו משאירים חצי ספלון מלא משוכנעים שיש שם אבקת קפה, ולא היו מאמינים שהייתי אומרת להם שאפשר לשתות כולו.

בהתחלה אימי הייתה שולחת לי בדואר מאיטליה את הקפה עד שיום אחד גיליתי ברחוב אחד העם 4 ברחובות חנות קטנה ומטריפה שריח הקפה באוויר הביא אותי לשם.

בעל החנות,חיים, היה קולה, טוחן ומערבב את פולי הקפה לפי דרישת הלקוח: לטורקי, לאספרסו, לפילטר ועוד. מכונת הקלייה הייתה תופסת רוב שטח החנות.על הקיר שורה של מגירות עם סוגי הקפה מכל העולם. ומכונת טחינה שאפשר היה לכוון עובי הטחינה. מידי פעם הייתה שם גם ערימה של קרטוני ביצים להשלמת הכנסה..

בעל החנות היה תמיד מקבל את הלקוחות בחיוך גדול ומילים חמות ומתעניין בשלומם לחנות היו קוראים, אם זיכרוני אינו בוגד בי-jamaica- והשם היה כתוב על השקיות שבעל החנות היה ממלא בקפה.

שנים רבות קניתי שם, גם בגלל הקפה וגם בגלל האיש החביב. יום אחד מצאתי החנות סגורה. וכך נודע לי שבעל החנות נפטר בטרם עת מהתקף לב. השנים עברו, לארץ הגיעו המכונות המושלמות להכנה קפה איטלקי אמיתי, אבל לא שכחתי איש הקפה והחיוך שלו עד שלא מזמן שעברתי משם הרחתי שוב..ריח קפה! באותו מקום בדיוק נפתחה שוב חנות קפה! נכנסתי ולא יכולתי שלא לשאול את המוכרת אם היא קרובת משפחה של האיש. לא, היא ענתה לי. הרבה שואלים אותי. כנראה שיש רבים שזוכרים את החנות הקטנה ההיא.   

 

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: דף הבית - הפינה הפתוחה, סיפורים קצרים שלכם

Comments (1)

Trackback URL | Comments RSS Feed

  1. רחל קנופ הגיב:

    סבינה יקרה,

    איורייך נפלאים וכן תענוג לקרוא על זכרונותיך. את כל כך אמיתית וכל כך נכנסת ללב והייתי מאחלת שיהיו לנו עוד אנשים כמוך , החייה את החיים ומכבדת כל פיסת זכרון בצורה כה נפלאה.

    שלך רחל קנופ – מאיירת וציירת

להגיב על רחל קנופ לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.