ביקור בית עם הסופר ליאור כוריאל: נצור / סוד רודף סוד

נצור מאת ליאור כוריאל

סאגת 'נצור', רומן מתח היסטורי רב עלילות, מתנהלת בין עלילות "המוסד", תעלומת מחלקת ההר – הל"ה ומערכות יחסים משולשות מרתקות, על רקע המאבק הנמשך על חירות ישראל ואדמת הארץ. ליאור כוריאל פורש מסכת רווית זעם קדמוני, סודות ושברי קליידוסקופ של בגידות, היעלמויות, אהבות, חזון נשגב וייאוש קודר, שהם מתבליני החיים בארץ הקשה הזאת. גיבורי וגיבורות הספר צועדים, תוך גילויי גבורה עילאית, חולשה תהומית ואובדן שליטה עצמית אל קץ רב תהפוכות. דרכם מתפתלת מהמסתורין האופף את נפילת הל"ה בקרב בתש"ח, דרך נביטת ישראל הצעירה, ועד עצם ימינו.

ליאור כוריאל הוא אדריכל ומתכנן ערים בוגר הטכניון, תכנן מבנים וערים בארץ ובארה"ב. מוסמך תואר שני בלימודי מנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת בוסטון. סייר אוויר, לוחם במלחמת לבנון הראשונה. שימש כמזכיר ישוב מגוריו וחבר מליאה במועצה אזורית מטה יהודה. מנכ"ל ויו"ר סי.איי.סי.די. ממייסדי עמותת 'אדם טבע ודין'. נאבק מזה עשרות שנים על שמירת איכות הסביבה, "נשארתי מנטלית  נער 'צופים', פעיל ציבורית כשצריך, מקפיד על הפרטים הקטנים ביותר תוך ראיית התמונה הכוללת, אופטימי ללא תקנה".  

שם: ליאור כוריאל

גיל: 56

סטטוס: נשוי + 4

מגורים: צור הדסה, הרי יהודה

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר נצור, 2014

ליאור כוריאל (צילום רומי כוריאל)

ספר קצת על הספר שכתבת: "סודות, סודות ועוד סודות. זהו ספר שבו סוד רודף סוד. כולם מסתירים מכולם. הסאגה מתפתלת בין אירועים המתהווים על פני שבעים שנה, אך מתנקזים כולם למאורעות לילה אחד של נקם ושילם, וגם של ליקוי ירח מלא. זהו רומן מתח על מקום וזמן, ארץ ישראל, המוסד, הל"ה, הרי יהודה וערביי הארץ. זהו ספר על אהבות, חברויות ויריבויות עקלקלות. הקשר האמיתי בין הדמויות מתפענח למסכת מלאת ניגודים והשלמות, מאהבה בוערת ועד לשנאה תהומית. לאורך העלילה מתבהרים משולשים רומנטים חשאיים, משולשי חברות אמיצה בין גברים, משולשי יריבות ושנאה שמתחברים ומתנתקים כשהמציאות המתעתעת מקימה שדים מרבצם".  

מתוך גב הספר: בליל ירח מלא אורב משה לידידו חמדן, קבלן פלסטיני נוקשה וחריף. זה יהיה מפגשם האחרון. הלילה הוא יקרע את מעטה החשאיות בה מתנהל חמדן מזה כארבעים שנה, יחשוף את סודו ויגבה ממנו מחיר מלא על פשעיו. סיפור הלילה הדרוך נשזר בזכרונות חמוצים-מתוקים. מנקודת שבר בחייו – כישלון מבצעי בגרמניה שהיטה את מסלולו כלוחם במוסד, עבור ברקמת התאהבויות משולשות, ועד להתיישבות משפחתו באחוזה סוריאליסטית. רצח אהוב נעוריה של אשתו מפורר את התא המשפחתי, ומשה נותר כמתיישב בודד, מוכה קדחת בנייה שלוחת רסן. בנעוריו היה משה האחרון לצלם את מחלקת הל"ה לפני שנקלעה לקרב הגבורה. בצילום מסתתר סוד שחידתו מלווה את חייו כצל. ברגעיו הקשים צצה התמונה האבודה וחייו משתנים. בעקבות הגילוי הוא מתכנן לנקום בחמדן – אלא שהוא אינו יודע שזו עומדת להיות נקמה כפולה. ברגע השיא המתעתע של נצור מסתבר שלאופי האנושי פנים מורכבות מששיערנו… משם נפתח מסע חדש של תקווה.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "נצור הוא ספרי הראשון."

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "כן".

מאין שאבת את ההשראה לכתיבה? "הספר נכתב כ'הורדה לדפוס' של חלום מסעיר, נבואי, שחלמתי ב-1999. בחלום היו אירועים מדויקים של מה שהפך להיות ידוע בהמשך כ- 9/11 , או 'פיגוע התאומים'. לדאבוני לא השלמתי אז את הכתיבה בשל עיסוקי האינטנסיביים. הפיגוע שהתרחש כאשר הושלמה כתיבת כ- 100  עמודים בלבד, הפך את הספר (שנקרא אז בפשטות '1999') למיותר. אציין גם שביום הפיגוע, אמור הייתי להיות למרגלות בנייני התאומים בפגישה שנקבעה מראש ונדחתה מסיבות שאינן תלויות בי. שלל אירועים מקריים נוספים שהתבררו כרבי משמעות לעלילה ליוו את התהוות הספר. כך למשל בחירת הכפר הגרמני אובראמרגאו כזירת התחוללות השבר הראשון, הבחירה בוארדזיה ומערותיה כמקור לשושלת של חמדן, הענקת שמות רבי משמעות לדמויות, (אסארה, תמרה, חמדן, או'קוננל) ועוד".

ארבע שנים שכב הספר במגירה, ונגאל ממנה בזכות עצה ארכימדית של ידיד. משה, גיבור 'נצור', הוא גלגול מגולם בכתב היד הראשון, לפרפר בעלילה הסופית, השונה בתכלית, תוך שימור קווי אופיו המיוחד. מיקום 'אחוזת הארץ המובטחת' איננו מקרי: הגבעה המדוברת נשקפת היטב מחלונות ביתי הצופה להרי יהודה. העלילה היא הד למאורעות העזים שהתרחשו בסביבה, בארץ ובעולם, כולל נפילת מחלקת הל"ה. את גבעת הקרב אני פוקד מדי פעם ברכיבה על אופניים היישר מביתי. הניגוד בין משמעותה הטרגית העזה לסתמיותה הויזואלית, מעיק. ביליתי שעות רבות במחשבות על הנסתר והגלוי במאורעות אותו יום מר. אל תכני הספר יצקתי עיסוק כמעט אובססיבי בשאלת המקריות בעולם. שאלה המתבררת בלימודי המשותפים בחברותא את משנת 'מורה נבוכים' לרמב"ם במשך ארבע שנים. העיסוק בהתגלות בעולמנו של המקריות והאקראיות, בניגוד לאמונת התכנון וההשגחה המונחה, עובר כחוט השני ברובד העמוק של עלילת הספר".

חשתי גם חוב היסטורי לגיבוריה של הארץ הזאת, לדמויותיה, לנופיה. המאבק חסר הפשרות בין גיבוריו הכפולים והכה שונים זה מזה של הספר יונק את יסודותיו וחומריו מהתחככות בלתי אמצעית בערביי המקום. ניסיתי להעביר לקורא את עוצמת הדמויות, השפעת תבנית הנוף, וחוקיו האכזריים, הבלתי כתובים, של פלח הארץ הזה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "התחלתי לכתוב ב- 1999 והפסקתי כעבור שנה. ב-2004 התחלתי שוב, אחרי שסיננתי החוצה את האירועים שתיאורם התייתר. כתבתי לסירוגין עד 2011. אז הצגתי אותו לחמישה קוראים ראשונים. אלו חשו שהוא כבר בשל והמליצו לי למצוא עורך. העריכה נמשכה מ 2012-2014 וזכורה לי כתקופה תובענית שממש התמכרתי לה".

מה משמעות שם הספר? "למילה 'נצור' יש כמה משמעויות, והן באות לידי ביטוי בהתרחשויות העלילה וברבדים המורכבים יותר שלה. כך תחושת המצור באה לידי ביטוי בחייו של הגיבור החש וחי כנצור ומוקף בכף אויביו. בין אם אלו אמיתיים, מדומים, נסתרים או גלויים, ובין אלו הרודפים אותו בזיכרונותיו. תחושת המצור חונקת את חיי הגיבור שגם במחיצת אהובי נעוריו, אשתו וחברו הטוב ביותר, איננו מרגיש עצמאי. יציאתו לחופשי וקריעת הכבלים הסמויים האוזקים אותו מתקדמים בקפיצות בין אירועים טראומתיים, עד לרגע הקתרזיס שמבהיר לו בהבזק חד פעמי היכן טמונים האושר והחופש האישי שלו. "נצור" הוא גם הנשק של משה גיבור החיל אשר משחרר את הניצרה לירי מכוון היטב לא פעם ולא פעמיים אלא כמי שחי על חרבו. עלילות מלחמותיו האישיות שזורות בקרבות של המדינה הצעירה שבחרה בו כדי לחסל את אוייביה המושבעים באשר הם. 'נצור' ושמור בלב הוא גם זכרם של גיבורי הל"ה שחשו לעזרת גוש עציון הנצור. זיכרון היום בו היו נצורים בעצמם מתערב בזיכרונות הגיבור. סיפורם מפעם לאורך העלילה כולה והוא הטריגר לרגע השיא של פתרון התעלומה בספר".

האם יש מסר או מסרים שאתה משבץ בספרך? "אופטימיות," אמר משה בזהירות, "היא היכולת לחיות את חייך מהרגע, כאילו רק התחילו. כמו תינוק בעריסה."

אילו ספרים קראת לאחרונה? "בדרך כלל אני קורא (ולאחרונה גם כותב) שלושה ספרים במקביל. האחרונים: שבתי לקרוא את בית מטבחיים 5 של קורט וונגוט, ואת היהודיה מטולדו של פויכטוונגר, ואת הבית אשר נחרב של נמדר. התחלתי גם את יהלום מן הישימון של סמי מיכאל".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אין אחד כזה. הבחירה בין הרבים קשה. דומה שכ'מעצב זהות' הייתי בוחר בארנסט המינגווי. כ'מעמיק' מכולם ברמב"ם. כ'מתסיס" בחוזה אורטגה אי גאסט או איין ראנד. כ"מהנה" ביותר בג'ון לה קארה. הסופר שמתיאוריו ספגתי את המשמעות המטאפיזית של עץ – הוא דויד גוטרסון. מבין הסופרים הישראליים החביבים עלי ביותר הם בנימין תמוז, יונה וולך, ודן בניה – סרי. טרילוגיית "חיי אליקום" של תמוז היא בעיני יצירה פנטסטית – סוריאליסטית מרהיבה שבשל צניעות הגשתה לא זכתה להערכה הראויה. בניה – סרי הוא פשוט מכשף".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדותי הייתי קורא אובססיבי של ה – כל, עם היתר מיוחד לשאול מספריית המבוגרים. הספרים בתחום הפרוזה שהיכו אותי בתדהמה מיוחדת היו משל ז'ול וורן, יונתן סוויפט, גריהם גרין, ארנסט המינגווי, איין ראנד, דבורה עומר, שלום עליכם, דיקנס. מלבד זאת בלעתי גם אנציקלופדיות שלמות וכתבים של היסטוריה צבאית". 

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, 'עליסה בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול, וספרי 'נצור'. בתקווה שהשניים הראשונים יעזרו לי לפענח את משמעות השלישי".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כותב כעת שלושה ספרים נוספים:  האחד, רומן היסטורי-תיאולוגי מתרחש בפורטוגל במאה השש עשרה. עלילת השני שיתכן שיתפרסם כנובלה, עוסקת במבצע היחלצותם מהשואה של בני משפחתי. השלישי דן בגלגוליו המשונים והחידתיים בעיני של 'נצור'."

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "אל תרא/י ואל תחת/י – לכתוב כל מה שעולה על דעתך ביושר ובאהבה".

משפט מסכם:  "לא כל המשוטט – תועה. הספר "נצור" מוקדש לכל היודעים מה לעשות ולכן: שוטטו, תעו, עשו!"

פרק 1 מתוך נצור

"אחוזת הארץ המובטחת". הרי יהודה.

4 במאי 1985, אור לי"ד באייר ה'תשמ"ה

21:59  

להרוג?

באמת להרוג?

שוב?

אצבעו החליקה במיומנות על שמורת ההדק סביב-סביב. עם כיוון השעון. נגד הכיוון. עם. נגד. לפניו – האקדח. סמית אנד ווסון מודל 41. מחסנית. עשרה כדורים. קנה ארוך. הקת הענברית מתמסרת בדממה למגעו. עם כיוון השעון. נגד. מתרגלת מחדש למגע כף ידו, לטביעות אצבעותיו, אחרי שנים שהפסיק להרוג.

גופו המחושל והדרוך החל לשקוע בכורסה הישנה. המרפסת החשוכה היתה מוקפת בסבך עבות של קירות אבן נמוכים, ששרטטו תוכנית גדולה פי-כמה מיכולתו הכספית, והזכירו חומה של מצודה עתיקה, שבנייתה לא נגמרה. אבל המשאבים הידלדלו ועכשיו הקירות הם צוואתו, הד מורשתו לדורות הבאים.

כמו תמיד באמצע חודש אייר זה היה אמור להיות ליל ירח מלא. אבל הירח שכבר הבקיע את הכחול-פחם הכהה שכיסה את פניו של משה רוט-ורדי התחיל לבגוד. לפני עשרים ושלוש דקות עפעפי עיניו עוד נהנו משטף האור הכסוף והקסום, כשהפלח השמאלי התחתון של הירח התכרסם לפתע במהירות שלא הותירה ספק: ליקוי ירח! תקלה מפתיעה. משה לחץ על עצביו שלא יתרופפו, לא עכשיו. למרות הקלקול הנדיר בתוכניתו דבר לא יעצור בעדו. מחר, כשיעלה הירח, הוא יאיר גם על התלולית הטרייה, החדשה, שתצטרף למצבות שהותיר משה על פני הארצות.

שש-עשרה שנים שֵירת קברניטים שבאו והלכו. שוב ושוב שוגר מהמדינה הצעירה והמפרפרת אל מלתעות אפלות, שוקקות להרג. הוא לחם בלהב ובאקדח, ואם היה נחוץ – גם בגלולה מרה וצבעונית שאילץ כמה אויבים לבלוע בפה מלא קצף לבן. האם גם חמדן יבלע? באיזה צבע יבעבע הקצף של אחוות גברים נבגדת?

במורד ההר, במרחק נסיעה קצרה מהאחוזה, ניצנצו אורות פרודים ומבולבלים. הכפר הערבי צוריף. זרמי אוויר חם עוד עירבלו את מראות האדמה והעלו מסך של קפלים וצללים מנוקדים בכתמי אור כמו גחליליות סהרוריות וכוכבים תועים. את הגחליליות הצהובות, המועטות, של תאורת הרחוב, קבע במקומן הממשל הצבאי. לא היה עולה על דעת הכפריים להתקינה בעצמם. גם ידם לא היתה משגת. הצבא כפה זאת למען ביטחון חייליו המסיירים. במשך שנים שרר בכפר חושך, ובחסותו נפרשו מלכודות מוות לחיילים צעירים.

הכוכבים התועים הם אורות מחומשים, לבנבנים וחיוורים המסמנים את הדרך ברשת הבתים הצפופה המצולקת בפלגי שופכין. כאשר תם מעגל חיים באחד הבתים, התרווח תחת הכוכבים התועים דייר חדש, ליהנות בתורו מנדיבותם הקצובה והחסכנית. לרוב היה זה קרוב משפחה, שבשורת הירושה נלחשה לו לקול נקישות רגבי העפר שניטחו על קברו הטרי של המנוח. במשך עשרות שנים, ללא הפוגה, פועמים בתי הכפר הגדול בנינוחות ממולמלת, מתעתעת.

הלילה תכנן משה לזרוע בכפר השליו סימני סערה רעה. הוא ידליק את הכוכבים לפי רצונו. הלילה הוא רשות מחוקקת, שופטת –  ויורה.

משה היה בקיא במעגלי הקיום והחידלון בחסות האור: כבר לפני ארבעים שנה, הוא בעצמו איחר לכבות את האור בבית הוריו, במושבה הצפונית. בדמו של אחיו התינוק נמסך הרעל הרע של היתוש שחג סביב המנורה הדולקת, עקץ את הפעוט – והרג אותו. עלטה ירדה על שארית חייהם ומשה נחנק דומם תחת מבטיהם המאשימים של הוריו. המושבה, מחנה עקורים רדופי זכרונות ביעותים, צמחה יחד איתו מתוך הביצה. גדות הנחל הבוגדני היו לו לעריסת ילדות טובענית. המים העכורים עלו והציפו את השדות הרדודים, כשניסו להקיא עצמם אל הים הכחול. סביבו חגו שכנים המומים, כצפים בקושי במים. הוא שמע אותם לוחשים בייאוש לשדות, נוזלים עם געגועיהם במורד האפיק הסתום. הוא הספיק לגדול מעט עד שהגיעו הידיעות הוודאיות. משם. מהיבשת הבוערת, המכלה את יקיריהם.

הוריו, חלוצים שראו נכוחה, הקדימו והיגרו אל האדמה הרותחת, הרוחשת יתושים. צלילי משאבות הפליט העשויות מתכת, עם ידיות עץ, התיזו את נוזלי ההדברה החריפים מתוך כרסיהן העגלגלות, המשתקשקות, וניגנו לו את שירי הערש של ילדותו. הוא ספג אותם בעור תוף קשוב, מתוח – ולא נרדם. מהוריו למד לצפות את פני העתיד. כבר אז לימדוהו להרוג יתושים, כמה שיותר מהר, לפני פגיעתם הקטלנית.

איזה סיכוי יש הלילה לחמדן מול מכונת ההרג שהוציא מתוכו הארגון החשאי הנחוש ביותר בעולם, זה שבניו מגיחים מעריסותיהם בנות האלפיים, נכונים להגן על המעט שנשאר, או שמא רעבים לנקום את מה שהיה ואיננו?

הנקמה – רקמת שתי וערב – תפער בקרוב חור בכפר השקט ובשוכניו הישנים. ארוגים בה למשעי נקם ועשיית צדק. צדק ונקם. שוב ושוב ניגן את התוכנית בראשו, אבל אקורד הסיום לא נתן לו מנוח. להרוג? באמת להרוג? לא להרוג?

אחת-עשרה שנים חלפו מאז שקע גל ההרס שהתנחשל מאחוריו, וידו המיומנת פסקה להרוג. אל הלילה הזה שאף להגיע נחוש, אבל מול הנחישות התרומם מעט רחש הספק מהנחתת המהלומה האחרונה. האם אינה אכזרית מדי? לעת עתה החליט לדבוק בתוכנית לפרטיה. הזמן דוחק ומהלך העניינים כבר יתגלגל מאליו. אין מקום לדחיות נוספות. צריך להציל.

עשר פעימות מהדהדות. האורלוגין, ירושתו מבית הוריו, קוצב כבר חמישים ואחת שנים את שעותיו, את שנות ילדותו, את בחרותו, את ההפוגות במסעותיו, את מלחמותיו, את מות אחיו בין הסדינים המגוהצים במיטה הלבנה.

אביו תמיד הסיק את המסקנות החמורות ביותר מהמצב. תמיד. אמו חשבה כמוהו. הם ניתחו את שראו בעיניהם בפיכחות ובדבקות, וכך פעלו בתגובת נגד קיצונית עוד לפני שניבט אליהם טירוף המוות מהעיניים השונאות. הם הצילו את חייהם ובראו את שלו. כשהופיעו החולצות החומות ברחובות – הבינו מיד שאחריהן יגיעו השחורות. ארזו, מכרו, נטשו וברחו. לבדם. רק האורלוגין יצא איתם לארץ ישראל. עזבו לפני כול קרוביהם, כאשר הבית שנותר מאחור היה עוד שווה משהו והבית שלפניהם לא היה שווה דבר.

כאשר יצלצל האורלוגין בעוד שעה ומחצית השעה, יידלק האור בקצהו המערבי של הכפר, בביתו החשוך של חמדן ותימסר לו ההודעה. אז יקבל חמדן אל ידיו יתרון מתוכנן, מושכל, שמשה לא העניק לאיש לפניו: התרעה מוקדמת והמשחק יתחיל. המשחק הזה יהיה הוגן, כך תכנן משה. אולי אפילו מוטה לטובתו של היריב, שכן עוד יתרון, בלתי מתוכנן לחלוטין, יש לחמדן: הסכנה המאיימת שמכונת ההרג המשומנת שממול תתקלקל מבפנים.

כבר עכשיו יש לכך רמזים. עובדה, הספקות מכרסמים בלב משה, כמו תזוזה של בורג רופף זעיר, כמו רעידת פין בנקב בוגדני. ועוד: נשיפת וסת הלחץ המתמרד כבר מלחשת: להרוג. לא להרוג. די. יותר לא. הרמזים האיומים הללו כבר אותתו הלילה על קיומם והעניקו לחמדן סיכוי.

נצור מאת ליאור כוריאל, הוצ' המחבר, שנת 2014, 395 עמ'