שאלות על מה שלא נבין

| 03/04/2013 | 0 Comments

בול חדש: 70 שנה למרד גטו ורשה

בול חדש: 70 שנה למרד גטו ורשה

כשבעה עשורים חלפו מיום שהסתיימה מלחמת העולם השנייה ואימי השואה חדלו, אבל רישומם האלמותי נותר בלב הניצולים ובזיכרונם, כמו גם בזיכרון העולם. שאלות רבות, קטנות וגדולות, נותרו ללא מענה ובספרים מנסים לענות עליהן.

שנים עשר ספרים מציגים פנים שונות של התמודדות עם השואה – עם הידוע לנו ועם מה שלא נחשף עד כה.

השירות הבולאי בחברת דואר ישראל הנפיק השבוע בול לציון 70 שנה למרד גטו ורשה "דגלים מעל הגטו". על הבול, בעריך 9.50 ש"ח, בעיצוב פיני חמו וטוביה קורץ, נראה פאוול פרנקל, מפקד הארגון הצבאי היהודי, על רקע בניין בכיכר מוראנובסקי, שהוצת על ידי הגרמנים. על גג הבניין רואים את שני הדגלים, הציוני והפולני, שהניפו הלוחמים של אצ"י. דמותו של פרנקל שוחזרה לפי עדותם של ישראל ריבק ופלה פינקלשטיין-שפצ'יק. סיפורו של פרנקל תועד בספרו של פרופ' משה ארנס דגלים מעל הגטו, בהוצ' ידיעות ספרים, 2009. 

 

בעקבות תצלום

הילד - מסע בעקבות תצלום מאת דן פורת

הילד – מסע בעקבות תצלום מאת דן פורת

חייל. רובה. ידיים מורמות. רגע שנלכד בעין המצלמה. אך מהו הסיפור שמאחורי התצלום המוכר כל כך, אולי המוכר ביותר, מימי השואה? בספר הילד – מסע בעקבות תצלום חוקר ההיסטוריון דן פורת את הרגע שהונצח על סרט הצילום וחושף את סיפורי האנשים – יהודים ונאצים – השותפים לו. הילד מציג את סיפוריהם של שלושה פושעי מלחמה משלושה מעמדות: סמל, קצין זוטר וגנרל, ומגולל גם את קורותיהם של שני יהודים צעירים – נערה בת־עשרה וילד, שנתקלו בנאצים הללו בעיר ורשה באביב 1943. זה סיפור המשתרע על פני שנים רבות: סיפור על חייהם של גיבוריו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בשנות מלחמת העולם השנייה – ועד ליום מותם. אחד מהנאצים גיבורי הסיפור הצליח לחיות חופשי עוד עשרים ושתיים שנים לאחר המלחמה. גם שני הניצולים היהודים חיו תקופת זמן ארוכה לאחר המלחמה. ניצולה אחת איבדה את בנה במלחמת יום הכיפורים. זהו ספר המבוסס על מחקר יסודי ממושך, על ראיונות אישיים, על נבירה בארכיונים ועל ביקור באתרים המתוארים. ספר הפורש את היריעה ההיסטורית בסגנון סיפורי, בליווי כשישים תצלומים המאיירים את חייהם של גיבורי הספר. ספר שנחרת בזיכרון (הוצ' כתר ודביר, 285 עמ').

נשים, גברים ושואה

נשים וגברים בצל השואה מאת נחמה טק

נשים וגברים בצל השואה מאת נחמה טק

האם חוו נשים וגברים את השואה בדרכים שונות? מה עלה בגורלם בסביבות שונות – בגטאות, במחנות, ביערות? כיצד השפיע מינם, מעמדם החברתי לפני המלחמה ותיוגם החברתי בימי המלחמה, על אופן התמודדותם? כיצד הגיבו לאתגרים שעמדו בפניהם ואיש כלפי רעהו? האם חוויותיהם של יהודים ממזרח אירופה מקבילות לחוויותיהם של יהודים ממערבה? הסוציולוגית נחמה טק מנסה לענות בספרה נשים וגברים בצל השואה על שאלות אלה ואחרות באמצעות ראיונות רבים שערכה עם ניצולי שואה ובסיוע יומנים, ספרי זיכרונות ועדויות של ניצולים. הציר המקשר בין פרקי הספר הוא השלבים השונים של השואה – ההפרדה בין יהודים לארים ונישולם ממקורות הפרנסה; הקמת הגטאות והחיים בהם; מחנות הריכוז; הסתתרות והתחזות בעולם הנוצרי; התנגדות. הספר מתאר כיצד פיתחו נשים וגברים דרכי התמודדות שונות עם המאורעות ומעלה על נס חמלה, עזרה הדדית וסולידריות, שותפוּת וחלוקה בנטל כערכים שהיה בהם כדי לחזק את היהודים הנרדפים ולעִתים אף לשפר את סיכוייהם לשרוד בשואה (הוצאת יד ושם, 452 עמ')

מרקם חברתי בבית יתומים

אני לא גנב מאת תמי שם טוב

אני לא גנב מאת תמי שם טוב

"אין ילד רע, יש ילד שרע לו", כתב יאנוש קורצ'אק, ובהשראת דבריו בראה הסופרת תמי שם טוב את יאנק, גיבור ספרה לנוער אני לא גנב. סיפורו הדרמטי מתרחש בוורשה, בבית היתומים הנודע של קורצ'אק, והוא מעורר לחיים מוסד מיוחד במינו, שנוהל על ידי הילדים והיו בו ועדת חקיקה, בית משפט ועיתון. על בסיס תחקיר מקיף, שכלל ראיונות עם אחרוני החניכים החיים בארץ, כתבה שם טוב, רומן לקוראים צעירים.

זהו רומן הטווה ברגישות את המרקם החברתי העדין של בית יתומים יהודי באירופה שלפני המלחמה. הספר מסתיים שלושה חודשים לפני פלישת גרמניה לפולין, כאשר גיבור הספר, ילד רחוב שהופך לעיתונאי, מהגר לפלשתינה. וזאת, מתוך כוונה להדגיש את דרכו החינוכית של קורצ'אק ולא את סופו הטראגי. דמותו של קורצ'אק משורטת דרך  עיניו של יאנק, ומחיה את בית היתומים המהפכני, מוסד שנחשב בעיני מאות דייריו לגן עדן לילדים (הוצ' כנרת זמורה ביתן, 208 עמ').

 

 

בין מילים לתמונות

אנה פרנק - בין מילים לתמונות מאת מנו מטסלאר ורוד ון דר רול

אנה פרנק – בין מילים לתמונות מאת מנו מטסלאר ורוד ון דר רול

"האם אוכל אי-פעם לכתוב יצירה גדולה באמת, האם אהיה אי-פעם עיתונאית וסופרת? אני מקווה שכן, הו, אני מקווה כל כך, כי בכתיבה אני יכולה לבטא את הכול, את מחשבותי, את שאיפותי, את הפנטזיות שלי". כך כתבה אנה פרנק, ביומנה ביום רביעי, 5 באפריל 1944. אנה פרנק היא מהדמויות המוכרות ביותר בעולם. בני נוער ומבוגרים רבים קראו את יומנה והתוודעו אל השנים שבילתה במסתור, אבל מעטים מכירים מקרוב את חייה לפני המלחמה ואת המהפך הנורא מילדות מאושרת, מלאה בחברים ובחלומות, לנידוי חברתי ולמאבק להישרדות. הספר אנה פרנק – בין מילים לתמונות מאת מנו מטסלאר ורוד ון דר רול, מציג תצלומים רבים ונדירים, ציטוטים אותנטיים והסברים היסטוריים קצרים, ומקים לתחייה מהלך חיים מצמרר ותקופה גורלית בתולדות האנושות (הוצ' דביר, 215 עמ')

מבט אותנטי של ילד בן אחת-עשרה

נופים ממטרופולין המוות מאת אוטו דב קולקה

נופים ממטרופולין המוות מאת אוטו דב קולקה

נופים ממטרופולין המוות, ספרו של פרופ' אוטו דב קולקה, חוקר בעל שם עולמי של הפתרון הסופי, הוא יצירת מופת ספרותית מעוררת השתאות של עדות וזיכרון.

בטקסט פרגמנטרי שאינו נכנע לחוקיו של אף ז'אנר, חוזר קולקה אל ילדותו באושוויץ במבט אותנטי של ילד בן אחת-עשרה ומתוך פרספקטיבה של מאסטר היסטוריון – חקרני, אירוני, נוכח בעבר – המתבונן בתמונות הזיכרון של הילד שהיה.

התוצאה היא אחד הטקסטים הצלולים, האותנטיים ועזי המבע שנכתבו אודות השואה. הצימוד הבלתי-אפשרי בין אימת הכתוב לבין יופייה הפואטי, המבני, האינטלקטואלי וההומניסטי של היצירה, הופך את נופים ממטרופולין המוות לטקסט מכונן שיחרוט וייחרת בנפשו של כל מי שיקרא בו. הספר יוצא עכשיו לראשונה בעברית לאחר שכבר ראה אור בהוצאת פינגווין וזכה לשבחים יוצאי דופן (הוצ' ידיעות ספרים, 167 עמ')

 

 

אהבה בעת מלחמה

סיפור אהבה בעת מלחמה מאת אליס להמן ושולמית ביטרן

סיפור אהבה בעת מלחמה מאת אליס להמן ושולמית ביטרן

סיפור אהבה בעת מלחמה מאת אליס להמן ושולמית ביטרן הוא סיפורם של אליס כהן פרירא וברני ספיר,  שני יהודים הולנדים צעירים בני שבע-עשרה, המתאהבים זה בזו ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בהולנד. בקיץ של אותה שנה מחליטה משפחתה של אליס לרדת למחתרת ולהסתתר. משפחתו של ברני עושה זאת רק חודשיים מאוחר יותר, וכך מופרדים ונפרדים שני האוהבים. בערב שלפני פרידתם הם מבטיחים זה לזו לכתוב יומנים, כדי שיוכלו, לאחר המלחמה, לשתף זה את זו בחוויותיהם בתקופה בה לא התראו. ברני ואליס עומדים בהבטחתם: על רקע המלחמה הם כותבים יומני מכתבים מלאי תשוקה, אך גם קורעי לב. לאחר המלחמה מחכה אליס לברני בכל יום שלישי, במשך חודשים, בשעה ובמקום בו התנשקו לראשונה ובו נדברו להיפגש. אבל ברני לא שב. אליס נישאת לחייל בריגדה מפלשתינה, ובדיוק ביום חתונתה מגיעה אליה חבילה בדואר ובה יומנו של ברני שנרצח באושוויץ. אליס לא קוראת בו, אלא מטמינה אותו עמוק במזוודה אותה היא לוקחת עמה לפלשתינה. רק כעבור שישים וחמש שנה משכנעת אותה בתה, שולמית, לפתוח את יומנו של ברני ולחשוף אותו בצד יומנה שלה. כך יוצאות האם והבת למסע גילוי מרגש ומטלטל, הנפרשׂ בספר זה, בו שזורים יחדיו עבר והווה (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 255 עמ')

בכל זאת אינני נפרד

בכל זאת אינני נפרד - שירי נער יהודי מבודאפשט מאת גאבור ארדש

בכל זאת אינני נפרד – שירי נער יהודי מבודאפשט מאת גאבור ארדש

בכל זאת אינני נפרד – שירי נער יהודי מבודפשט מאת גאבור ארדש מביא את סיפורו של נער בן 13 שהנציח את חייו בשירים. "אני מרגיש עמוק בלבי שבחיים האלה לא נהיה יותר מאושרים", התייפח גאבור (גאביקה) אֵרדֵש במיטתו. אמו ארז'בט (ארז'יקֶה), סבא אלק נובל וסבתא ליצה ניצבו ליד מיטתו ולא עלה בידם לנחמו. המיטה עמדה בחנות סגורה שזה שישה חודשים הייתה למקום המסתור של סבתא, סבא, ארז'בט וגאביקה מאימת הנאצים ועוזריהם ההונגרים. ארבעה קירות צפופים ואף לא חלון אחד, רק כניסה סודית שדרכה הביאו להם מציליהם מזון ושתייה. גאבור בן השלוש-עשרה, ילד יפה תואר, גבוה לגילו, הרגיש שהוא נחנק, שהקירות סוגרים עליו, שהוא חייב לצאת לרחוב, לנשום אוויר צח. למחרת, 31 בדצמבר 1944, ימים מעטים לפני שחרור בודפשט, לא עמד עוד בסבלו ונמלט החוצה, הישר לזרועותיהם של בריוני צלב החץ, ששוטטו ברחובות בודפשט וחיפשו יהודים. אמו ההמומה, ארז'בט, שניסתה לעצור בעדו, נתפסה אף היא. לנער ולאמו לא היה כל סיכוי לשרוד מחוץ למחבוא. הם נשלחו למִפקדת צלב החץ בפֶרֶנץ קורוט, ומשם אל מותם בירי על גדות הדנובה. במותו הניח אחריו גאבור יותר מ-30 שירים שכתב בשפת אמו. הוא היה בן יחיד. בגיל שש איבד את אביו האהוב והנערץ-עו"ד ידוע ואמיד בבודפשט. לאחר מותו של האב (מסרטן הדם) הפך לילד מופנם והחל לכתוב שירים. כמה מהם הקדיש לאב, שהשפעת מותו הפתאומי על נפשו הרכה, עולה מבין שורות השירים. הוא הרבה לעסוק בשיריו במשמעות החיים והמוות, בחיי נצח ובגלגול נשמות. בשיריו ניכרת גם התעניינות בנושאים חברתיים.  על אף גילו הצעיר, נתן דעתו בשיריו גם להיבט הצורני. את השירים הקדיש לאמו האהובה. הסב והסבתא שניצלו, פרסמו את שיריו של נכדם האהוב, לאחר המלחמה והקדישו את הספר לבית היתומים היהודי בבודפשט. בשנת 1957 עלו הסב בן ה-92 והסבתא בת ה-84 לארץ עם משפחתם. לנגד עיניהם עמדה המטרה: לפרסם את שיריו של נכדם בעברית. אך כעבור שנתיים הלכו לעולמם מבלי שהתגשמה משאלתם.

ניפרד כך…

עוד רגע ודף ספרי פה נסגר,

וספר חיים אחרים ייפתח,

שלהבות אחרות בו יוצתו,

ותשוקות אחרות תלהטנה.

אפרד כך…

 

מקנא אני בבא אחרי,

בו רגשות אחרים פועמים,

מישהו אחר הוא הגיבור הראשי,

ומיתרים אחרים רוטטים.

אפרד כך…

 

אך קרן תקווה בי זוהרת עדיין,

זורחת כקשת בוהקת באור.

בכל זאת לא לנצח אעלם מן העין,

אם אמות גם אני ולא אחזור.

הן אם ידפדפו הבאים אחרי בין דפי,

מן השורות תפזז נשמתי.

חי אני בשירי,

ובזה העפר נשמתי לא תנוח לעד.

עת צעירים בדפי ספרי יביטו-

בכל זאת אינני נפרד…

                                                7 בינואר 1944

לספר מצורף סיפור קורותיה של המשפחה מפיה של מריאן מילר (אמו של אדיר מילר), בת-דודתו של גאבור ארדש וכן הקדמה על יהודי הונגריה מאת רוברט רוזט, מנהל ספרית יד ושם, המתמחה בשואת יהדות הונגריה. הספר רואה אור במהדורה דו-לשונית: עברית-הונגרית, מלווה בתצלומים משפחתיים (הוצ' יד ושם, 143 עמ').

חברות אמיצה

הנקה ופיט מאת רן כהן אהרונוב

הנקה ופיט מאת רן כהן אהרונוב

"הנקה הסתכלה על הבניין והמחשבות התרוצצו בראשה: 'מי הם האנשים שגרים פה? האם יהיו נחמדים אלי? כמה זמן אשאר כאן?'. ליבה הלם בחזקה. הדודה מארי הקישה שלוש פעמים על הדלת…". במלחמת העולם השנייה באמסטרדם שבהולנד נפרדת הַנֶקֶה בת השלוש מהוריה ונלקחת למחבוא. היא לבד, היא עוברת מבית לבית, היא איבדה את כל הדברים המוכרים והבטוחים בחייה. אבל דווקא אז, בשיא הפחד, כשהנקה נאלצת לעזוב עוד בית, עוד מקלט, עוד משפחה, היא מוצאת בית חם ואוהב ואת פיט, נפש תאומה שמחזירה לחייה את האהבה והביטחון שהיו חסרים לה כל כך. החברות האמיצה קושרת את נפשותיהן ואת חייהן זו בזו ומלווה אותן עד עצם היום הזה.

הנקה ופיט הוא סיפור אמיתי וכובש על חסד מופלא, על חברות, אומץ ותקווה בלב האימה. הנקה היא אמו של המחבר, רן כהן אהרונוב, שמספר את סיפורה באהבה וברגישות (איורים: ולי מינצי, הוצ' כתר, 65 עמ', מנוקד).

 

התנגדות גרמנית לרייך השלישי

סופי שול והוורד הלבן מאת אנט דומבאך וג'אד ניובורן

סופי שול והוורד הלבן מאת אנט דומבאך וג'אד ניובורן

 

סופי שול והוורד הלבן מאת אנט דומבאך וג'אד ניובורן הוא תיאור מרתק של התנגדות גרמנית לרייך השלישי. הספר מציג את הסיפור הדרמטי של חבורת סטודנטים ממינכן ושל הפרופסור שלהם, שכינו את עצמם בשם קבוצת "הוורד הלבן" (1943-1942) וארגנו מלחמה חשאית ברייך השלישי. "לא נשב בשקט! אנחנו המצפון הרע שלכם!" הטיפו חברי הקבוצה לעם הגרמני וקראו לו לקום ולהילחם למען החופש, ולהסתכן בחשיפת רדיפת היהודים, חודשים רבים לפני שהגיעו החדשות אל העולם שבחוץ. העלילה המרתקת סוחפת את הקורא מהימים הראשונים של מסע הצלב של הקבוצה – שסופי ואחיה, הנס שול, היו בין מייסדיה – דרך מעצרם וחקירתם, ובונה, נדבך על נדבך, את הבמה ההיסטורית והרגשית להצגת מעשיהם הנועזים כנגד משטר האימים הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית. ספר עיון עם עלילה מרתקת, רואה אור עם ציון 70 שנה בדיוק להוצאתה להורג של סופי שול ב-22.2.1943 (הוצ' פן וידיעות ספרים, 351 עמ')

 

סיפורה של משפחה

העוד יוותר מי שיבכה? מאת קופל ומירה פיז'יץ

העוד יוותר מי שיבכה? מאת קופל ומירה פיז

  

העוד ייוותר מי שיבכה? הוא יומן וכתבים של משפחה מגטו ורשה כולל את החיבורים והרשימות שכתב קוֹפֶּל פּיז'יץ בעברית, בפולנית וביידיש ואת יומן הזיכרונות שחיברה בִתו מירה (לימים מרים פלינט) בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספר מאפשר הצצה בלתי אמצעית לחוויותיהם של יהודי ורשה בתקופת הכיבוש הנאצי ולהיבטים שונים, לעִתים לא מוכרים, של חיי היהודים בגטו ורשה. כתביו של קוֹפֶּל פּיז'יץ מציגים את תחומי פעילותו הציבורית בימי המלחמה ומאירים את העשייה התרבותית והחינוכית שהיה שותף לה בגטו, ובכללה הקמת מפעלי חינוך עבריים וייסוד מקהלות של עשרות אנשים. יומנה של מירה פּיז'יץ מגולל את אסונם של יהודי ורשה בימי הגירוש הגדול ולאחריו וחושף את ממדי האכזריות הגרמנית כמו גם את אומללותם הנמשכת של שרידי הציבור היהודי. ואולם מעל לכל כתביהם של בני משפחת פּיז'יץ פורשׂים את תולדותיה של משפחה אחת בוורשה הכבושה. מצוקות החיים בימי השואה הביאו לעִתים קרובות להתפרקות המשפחה, אבל במקרים אחרים הם תרמו דווקא לחיזוקה. בכתביהם של קוֹפֶּל פּיז'יץ ושל בִתו מירה בא לידי ביטוי המאבק המתמיד של בני המשפחה לשמור על כל פרטיה – ובכללם ילדים וזקנים – מפני הנורא מכל; כמו גם מציאות החיים בגטו ורשה על סף פרוץ המרד הגדול שבעטיה נאלצו בני משפחת פּיז'יץ לפרק את האחדות המשפחתית שנשמרה עד אז בתנאים קשים ביותר (הוצ' יד ושם, 339 עמ')

מרד הנצורים

מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' וההתקוממות בגטו ורשה מאת ישראל גוטמן

מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' וההתקוממות בגטו מאת ישראל גוטמן

מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' וההתקוממות בגטו ורשה מאת ישראל גוטמן, רואה אור במהדורה מעודכנת, לרגל 70 שנה למרד גטו ורשה. ספר ייחודי זה משלב בתוכו זיכרונות אישיים מרגשים ותיעוד היסטורי מגוון, והכל מתוך מבט מפוכח וחקרני של היסטוריון לעתיד. שנים רבות היתה דעתו של פרופסור ישראל גוטמן נתונה לנושאים, שהם עיקרו של ספר זה: דמותו של מרדכי אנילביץ'; צמיחת המחתרת היהודית וסיפור התפכחותם של חברי תנועות הנוער בגטו ורשה שסופו בהקמת אי"ל-הארגון היהודי הלוחם, בהנהגו של אנילביץ'; התמורות המסעירות שהתחוללו בעתות מצוקה ביישוב היהודי בגבולות הגטו הזה: ממכלאת קורבנות – למחנה מגויס במצור ובמרי – ועד להתקוממות גטו ורשה. "לא ניגשתי לחיבור ספר זה על דרך העיון הצרוף של עובדות זכורות בלבד. הפרשיות המתוארות הן גם פרשיות חיי, מצבור חוויות ומועקות… הרגשת חובה כלפיהם , אשר נפלו, המריצה אותי לכתוב" כך מעיד ישראל גוטמן בהקדמה לספרו.  פרופ' גוטמן, חבר בתנועת נוער ציונית חלוצית, היה עד ראייה לסבלם של יהודי ורשה ולמותם וחווה את אבדן בני משפחתו. לאחר שאחותו הקטנה הלכה עם ילדי יאנוש קורצ'ק אל מותה, נותר הנצר האחרון של המשפחה. הוא לחם ונפצע בהתקוממות בגטו ורשה, נלקח למחנות ריכוז ושרד את צעדת המוות מאושוויץ-בירקנאו. בתום המלחמה פעל בקרב שארית הפליטה והגשים את חלומם של רעיו הנרצחים לעלות לארץ-ישראל ולהתערות בה.

לימים היה ניצול השואה ישראל גוטמן לאחד החוקרים המרכזיים של תקופת השואה ולמורה שהעמיד דורות רבים של תלמידים וחוקרים בתחום. ספרו זה, שנכתב בטרם החלה עבודתו המדעית, נשען על עדויות שבעל-פה, זיכרונות שבכתב, תעודות, ובעיקר זיכרונותיו האישיים של המחבר. במסכת התיאור התיעודי שולבו פרקים הכתובים בגוף ראשון, שיש בהם משום רישומו של יומן ששוחזר בחלוף שנים רבות. לדבריו של גוטמן: "בספר הזה נעשה הניסיון לקרב את האדם בגטו ואת הלוחם בגטו לתפיסתו של צעיר החי בזמן אחר ובתנאים שונים, עד כדי היעדר קנה מידה משותף ובסיס להשוואה". בזכות שילוב הקולות של המעיד והמתעד הספר הוא תרומה רבת חשיבות למידע הקיים על החיים בגטו ורשה, על המחתרת שהתארגנה בגטו ועל דמותו של מרדכי אנילביץ' (הוצ' יד ושם בשיתוף מורשת-בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 536 עמ')

הנס גינתר אדלר – הסופר האבוד

מסע מאת הנס גינתר אדלר

מסע מאת הנס גינתר אדלר

היו זמנים ששליחים הגיעו אל הבתים והביאו עמם בשורות של מוות. היו זמנים שאנשים ונשים מוינו על פי מוצאם: אלה שהוּתר להם להיות, ואלה שלא הותר להם להיות. ועל אלה שלא הותר להם להיות נאסר הכול. נאסר עליהם להיות בעלי רכוש, נאסר עליהם להתגורר, ונאסר עליהם להם להיראות. לקחו מהם את הכול ושלחו אותם למסע. התחנות במסע הזה שימשו אך ורק לצורך פריקתם של המתים, והנשלחים היו כבויים, מחוקים ונטולי שם עוד בטרם יצאו אליו.

הנס גינתר אדלר היה אחד מאותם אנשים שנשלחו למסע הזה. במסע, הסיפור-הרומן שכתב בלונדון בשנים 1950-1, ניסה אדלר להעניק שפה לזוועה הזאת כך שיהיה אפשר לעמוד על תחושת האִיום היומיומית שהיתה מנת חלקם של המשתתפים במסע. באמצעות סיפור גורלה של משפחת הרופא היהודי ליאופולד לוסטיג מתאפשר לקלוט בפעם הראשונה את משמעות הנפילה מן החיים הנורמליים שהיו ואינם עוד. נולד בפראג ב-2 ביולי 1910, גדל במשפחה מן המעמד בינוני, למד מוזיקה, ספרות, פילוסופיה ופסיכולוגיה וכתב תזה על "קלופשטוק והמוזיקה". את עלייתו של היטלר לשלטון חווה כששקד על עבודתו בארכיונים שבברלין. נשלח לאושוויץ ולנִידֶרְאוֹרְשֶל, סמוך לבוכנוואלד. בשנת 1947 נמלט מפני השלטון הקומוניסטי הצפוי בפראג ועבר ממולדתו זו ללונדון וב-21 באוגוסט 1988 מת שם והשאיר אחריו שירים, סיפורים, רומנים, ספרי מדע ומאמרים.

הנס גינתר אדלר אינו מופיע ברוב האנציקלופדיות על סופרי השואה, ורוב הביקורות על ספרות השואה אינן דנות בכתביו. עשרים ושישה ספרים – בהם שירה, סיפורת, פילוסופיה והיסטוריה – ויותר ממאתיים מאמרים פירסם בחייו, אבל  בתום חיים של נטישה והתעלמות ראה אותם אובדים לנגד עיניו.  הנס גינתר אדלר נולד בפראג ב-1910 למשפחה יהודית חילונית. אחרי שהנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה, הועברה המשפחה לטרזיינשטאדט.  שם הוא התחיל לכתוב רשימות שהיו לימים למחקר המטלטל "טרזיינשטאט, 1941-1945", שפורסם ב-1955 וזכה לתשבחות רבות. אדלר ואשתו התגוררו שנתיים וחצי בטרזיינשטאט. הוריו והורי אשתו נספו במחנות, וכך גם אשתו עצמה שסירבה להניח לאמה ללכת לבדה לתאי הגזים. כמו אצל ניצולים רבים אחרים, צירוף של בריאות טובה, פיקחות רבה ומזל הציל את אדלר עצמו. אחרי שבועיים באושוויץ הוא הועבר למחנה נִידֶרְאוֹרְשֶל שליד בוכנוואלד, ואז ללאנגנשטיין, שם עבד בבית חרושת ללוחות מתכת. משם שוחרר על ידי האמריקנים ב-13 באפריל 1945 וחזר לפראג ב-20 ביוני, מעין מת מהלֵך. משהתאושש, ולאחר כניסת הסובייטים לפראג, הוא היגר ללונדון ב-1947. בלונדון הוא התאחד עם אהבת נעוריו, התחתן איתה ונולד להם בן. אך שם המשיך להרגיש כגולה כל ימי חייו ב עד מותו ב-1988. אדלר התכתב עם אדורנו וחלק על אמירתו המפורסמת, כי הספרות אינה אפשרית אחרי אושוויץ. אדלר האמין שהיא לא רק אפשרית אלא אף חיונית, כי רק גיוס מלא של הדמיון יאפשר להפיק ולו שמץ מן האופי האמיתי של הסבל שנחווה שם ושל מה ששרד שם. מתוקף אמונה זו בכוח הדמיון והספרות הוא התמיד בכתיבה, גם כאשר יצירותיו ראו אור בהוצאות קטנות ודלות או נאלצו להמתין שנים רבות לפרסומן. למשל: מסע נכתב ב-1950-1951 אך פורסם רק ב-1962. פטר זורקאמפ מהוצאת זורקאמפ אף אמר שכל עוד הוא חי הספר לא יראה אור בגרמניה, בשל תיאורי הזוועה הגראפיים שבו. ואכן הספר ראה אור רק 3 שנים לאחר מותו. וכך פנורמה, הרומן הראשון של אדלר שנכתב ב-1948 ,פורסם רק ב-1968, ואילו הקיר הבלתי נראה שנכתב ב-1956-1954 פורסם ב-1989, שנה לאחר מות אדלר. שני רומנים אחרים שלו מעולם לא פורסמו.

הזמנים לא היו בשלים לעוצמה של אדלר. בשנות החמישים שבהם נכתב הרומן הגדול שלו, מסע, לא גרמניה ולא העולם היו מוכנים לרומנים על השואה.  כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, הגיע שעתו של אדלר לזכות להכרה שהוא ראוי לה. (הוצ' מחברות לספרות, 365 עמ')

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

Category: דף הבית - מאמרים, שואה ומלחמת העולם השנייה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.