ביקור בית עם הסופר צבי אבינר ופני – כל שאר התביעות מוגזמות / סיפור אהבה בין שני אנשים צעירים המתחיל סביב מאורע טראומתי בחייהם

כל שאר התביעות מוגזמות מאת צבי אבינר ופני

צבי אבינר ופני הוא דיפלומט ישראלי ששרת בשלוש יבשות שונות. בעבודתו הוא מקפיד על לשון דיפלומטית המבקשת לפעמים לומר מעט בצורה מנומסת. ב'כל שאר התביעות מוגזמות', ספרו השני, לעומת זאת, הוא צולל בלא חשש אל מחוזות נסתרים ולעיתים אפלים בנפש האדם. הוא מספר סיפור אהבה שיש בו אור, אבל גם צל, אושר לצד צער. הוא כותב על תאוות אנושיות ועל הניסיון של כולנו לא לשכוח את העבר, אבל לשים אותו במקומו בדרכנו לעבר עתיד טוב יותר.

צבי אבינר ופני בעל תואר מוסמך בהיסטוריה כללית (האוניברסיטה העברית).  צאצא[MSOffice1]  של יואל משה סלומון. מעל 20 שנים צבי עובד בשירות החוץ הישראלי וממלא תפקידים רבים ברחבי העולם. בשנה שעברה שב ממנילה לאחר שסיים שם את תפקידו כשגריר ישראל בפיליפינים. כיום הוא מנהל את מחלקת הקונגרס באגף צפון אמריקה במשרד החוץ בירושלים.

שם: צבי אבינר ופני

גיל: 49

סטטוס: נשוי ללימור ואב לשניים

מגורים: מודיעין

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הרומן כל שאר התביעות מוגזמות בהוצאת בבל, 2013.

צבי אבינר ופני (צילום: וינסטנט גארוצ)

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "קשה לומר. יש להניח שזו תערובת של הרהורים חולפים, זכרונות מן העבר וכמובן נבכי התת-מודע. כל אלה מחפשים להם מוצא (לפחות אצל מי שכותב) בסיפור. לעיתים זה מתחיל אצלי בקטעי משפטים ובסצינה מסויימת ואז מתחילה העבודה האמיתית. בספר הזה גם נוכחת עיר ילדותי, ירושלים, שהיא מן דרמה בלתי נגמרת בפני עצמה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "על כתב היד הראשוני עבדתי כשנה וחצי, אבל אחר כך שיניתי דברים רבים, הוספתי חלקים שלמים ושיניתי את מבנה הספר. כך שהעבודה כולה נמשכה כמעט שנתיים וחצי".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה קראתי את 'תחושה של סוף' של ג'וליאן בארנס, 'דרוש לחשן' של חגי ליניק, 'הגמביט הטורקי' של בוריס אקונין ועכשיו אני קורא את 'סטונר' של ג'ון ויליאמס".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אני יכול לחשוב על סופרים רבים. וויליאם פוקנר היה מהסופרים שהרשימו אותי מאוד לפני שנים ואני עדיין רואה בו את אחד הגדולים. ג'ויס, מרגריט דיראס, סרמאגו, בולגקוב וכמובן עגנון, אם למנות כמה מהבולטים. מבין הסופרים בני זמננו אני אוהב את כתיבתם של איאן מקיואן, דון דלילו, דוד גרוסמן, א.ל. דוקטורוב, א.ב. יהושוע ולאחרונה שמעון אדף. סופר מרתק נוסף שאני מלא התפעלות ממנו הוא חוויאר מריאס הספרדי. בעיני אחד המועמדים לנובל בשנים הקרובות.

כאמור קשה לבחור אחד ויחיד, אבל בכל מקרה אני מאמין שאי אפשר לכתוב היטב בלי לקרוא והרבה, וכך אני משתדל לעשות. איני יודע אם מישהו מהסופרים האלה השפיע על צורת כתיבתי. ישפטו הקוראים".

אילו ספרים קראת בילדותך? "הגעתי לקריאת ספרות רק בגיל מאוחר (בכיתה ט'), כך שפספסתי קצת את ספרות הילדים והנוער של ילדותי. חלק מהדברים השלמתי דרך ילדי, אבל עדיין יש לי לקונה בעניין זה. בגיל צעיר אהבתי ספרים על היסטוריה, ספרים על מדענים פורצי דרך ושכאלה. אבל לספרות, כאמור, הגעתי בגיל מאוחר יותר. אבל מרגע שדרכה כף רגלי בגן הזה לא הפסקתי לחפש בו עוד ועוד".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "אני מניח שלאי בודד הייתי לוקח ספרים שהיה לי עניין לשוב ולקרוא בהם ולמצוא בהם נחמה בבדידותי. לכן הייתי משאיר בבית כמה ספרים שהרשימו אותי והם יצירות מופת בעיני, אבל הם לא מחממים את הלב בלילות קרים על אי בודד כמו למשל 'יוליסס' של ג'ויס. לאי בודד הייתי לוקח את 'בשכבי גוועת' של פוקנר שהדהים אותי כשקראתי אותו לראשונה לפני שנים. אולי גם את הספר 'מר מאני' של א.ב. יהושע שהוא מהספרים היותר מרהיבים שנכתבו בשפה העברית בעשורים האחרונים. 'אנה קרנינה' של טולסטוי, הענק הרוסי החביב עלי ואולי גם ''כפרה' של איאן מקיואן. מותר רק שלושה? זה אכזרי מידי לטעמי".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "ספרי הראשון יצא בשנת 2010 . זה היה קובץ סיפורים קצרים בשם 'אמרי שאת זוכרת' שיצא בהוצאת אבן חושן. לפני הספר הזה התפרסמו סיפורים שלי בכתבי העת 'קשת החדשה' 'מסמרים' ו'שבו'."

ספר קצת על הספר שכתבת: "המדובר על סיפור אהבה בין שני אנשים צעירים המתחיל סביב מאורע טראומתי בחייהם. אחרי התקרבות איטית מתפתח ביניהם רומן שנשאר בליבם כזיכרון מתוק גם שנים מאוחר יותר. אלא שסיפור האהבה הזה נקטע בתחילתו באופן לא צפוי ומותיר את השאלה 'מה היה אילו'. אחרי שנים הם נפגשים, באקראי או שלא באקראי, והם כבר באמצע חייהם. הספר הוא על הניסיון שלהם לחדש את הקשר הישן הזה, להחיות את האהבה שהיתה שם פעם. זה הוא גם הסיפור על הניסיון להתמודד עם רוחות העבר, שכן לשניהם עבר מורכב המטיל צל על חייהם. האם ניתן להתנער מהזיכרונות ומהטראומות ולחיות את החיים במיטבם. האם ניתן לעורר אהבה ישנה או ש'לכל זמן ועת לכל חפץ'.

ברובד שני זה גם סיפור על כתיבה ומילים. אחת הדמויות המרכזיות היא סופרת שמילות שירה מתפזמות בראשה והיא כותבת אותן לעצמה. הגבר לעומתה כמעט נטול מילים, אבל מראות מילדותו ומחלומותיו מלויים אותו. האם ישנו קשר בין אלימות לאלם, להעדרן של מילים? מה התועלת במילים למול רוחות העבר?"

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני כותב מזה מספר חודשים משהו שאולי יהפוך לרומן. ניסיון העבר לימד אותי שטקסטים עשויים לעבור שינויים מרחיקי לכת וקשה לדעת לאן יתפתחו. כתיבה היא לפעמים כמו עבודה עם צילום בחדר חושך. כל חשיפה מיותרת חורכת את הצילום".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "שני טיפים מצוינים שנתן לי הסופר דוד שיץ בסדנת כתיבה שעשיתי אצלו בסוף שנות השמונים:

א.    לכתוב כל יום. לרצף יש משמעות. לכתוב גם אם אין חשק או מוזה. כתיבת פרוזה היא עניין של שגרת עבודה. כתיבה כל יום מאמנת של השריר והופכת אותו ליעיל יותר.

ב.     לפחות בהתחלה לא לקרוא מה שכתבת אתמול או שלשום. חוש הביקורת העצמית עשוי לגרום לנו להשמיד טקסטים שיש בהם משהו טוב. עדיף לכתוב ורק אחרי כמה ימים לחזור ולראות מה דורש תיקון."

משפט מסכם: "עברתי בחנות וראיתי את ספרי מונח על שולחן התצוגה. זו תחושה מוזרה לראות את 'הילד' הספרותי שלך מונח כך חשוף לעולם. אני מקווה שהספר ימשוך את הלב, שהקוראים יקראו אותו,שדבר מה יתעורר אצלם, יעורר אותם למחשבה. רק אז תושלם בפועל היצירה שהחלה בכתיבתו".

צבי אבינר ופני – ספרים

אמרי שאת זוכרת, קובץ סיפורים קצרים, הוצאת אבן חושן, 2010

כל שאר התביעות מוגזמות, הוצאת בבל, 2013

כל שאר התביעות מוגזמות מאת צבי אבינר ופני

האם אפשר לעורר מרבצה אהבה ישנה ולהתגבר על מכשולי העבר, למרות כוח הכבידה של הזיכרון?

אישה ואיש נפגשים בחנות ספרים ירושלמית. האם נפגשו באקראי? היא עכשיו סופרת נודעת והוא בעל סוכנות נסיעות, אבל פעם, לפני שלושים שנה כמעט, הם אהבו זה את זה. עכשיו צף ועולה עולם שלם של זיכרונות וביעותי לילה, מעצים את הרעב הרדום לחיות, לחוות, לנדוד למרחקים, לתקן טעויות גדולות, להיות נאהבים וכל שאר התביעות המוגזמות.

אחרי הסיפור עוקב בעניין הולך על ארבע, כלב רחוב מאומץ, שמנסה להבין את ההתלבטויות האנושיות לנוכח הדילמה הנצחית: תעוזה ולקיחת סיכון או חיים נטולי התרחשות בתוך הקן הנוח?

זהו סיפור על היכולת לעורר אהבה ישנה, לתקן טעויות גדולות ועל הניסיון לא לשכוח, אבל גם לא לחיות בצילו של הזיכרון. יותר מכך זהו סיפור על האופן בו אנחנו מעוצבים על ידי הדברים שאנחנו זוכרים והדברים שקרו לנו בחיינו. כיצד נקבל אל תוך חיינו את הזולת והמטען שהוא מביא עימו?

פרק ראשון

א' – מה שלידתו באור

שלושה ימים תמימים נובח הכלב. שומעים אותו אי משם, נביחתו בוקעת מתוך חלל סגור ולא מוגדר. קולו הצרוד חודר קירות, מחלחל אל תוך שנתם של השכנים. זו אינה יללה עגומה של שעת לילה, כזו שסבל העולם מקופל בה. זו קריאה נרגזת של מי שכל עולמו הושלך לתוך כאוס לא צפוי. אבל אנשים שקועים בשלהם, ממהרים לדרכם בשעת בוקר, טרודים בילדיהם בשעת ערב, עוקבים דרוכים אחר חדשות היום. הם אינם קמים ממקומם כדי לבדוק את מקור הרעש, לאט שוקעת רוגזת יומם אל תוך לילה קודח. והכלב בשלו.

חבטה מעירה אותה משנתה, דלת נחבטת בקיר לאחר שנפערה בעזות, כמו קרע בבשר. ועד לרגע שהצליל החד, הפולשני הזה, ההודף את האוויר סביבותיו, מעיר אותה פעורת עיניים ומבוהלת, היא שרויה במתיקות שאין דומה לה של שנת שבת אחרי הצהריים בעוד השמש מלטפת את חדרה מבעד לתריסים. היא מתכווצת לרגע ואחר כך ממלא אותה פחד. לבסוף כשהיא פותחת את דלת חדרה ומציצה אל המסדרון נדמה לה שהאוויר רוטט בו. גופה הילדי מבקש עדיין לשוב אל המתיקות האבודה, אבל האימה חזקה מכול.

מישהו בוכה בחדר השני. כמעט כמו תמיד, עולה מעברה של דלת סגורה הד קלוש לכל החלומות הרעים שנכפו עליו. הוא מכיר את הבכי הזה ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא אינו יכול להבחין בינו לבין פחדיו שלו. לא החשכה היא שמטילה עליו פחד. לא דממת הבית או הדלת המוגפת של חדר הוריו, אלא הידיעה, שאין לה הסבר מתקבל על הדעת, שהסכנה לא חלפה. מעברה של כל דלת עדיין מסתתרים כל הדברים העוטים מעילים ארוכים, מקובעים באפלולית קודרת של צינת חורף. הוריו, בכל פשטותם היומיומית, הם הרוחות הנרדפות הפוקדות את חלומותיו.

"מה שלידתו באור," היא אומרת לעיתונאי שמביט בה מוקסם, "יישאר באור. מה שנולד באפלולית לא יזכה לראות אור לעולם," היא מרמזת או אינה מרמזת, או רק אומרת דברים שילכדו את דמיונו של העיתונאי. אחר כך היא נשענת לאחור ומציתה סיגריה ונדמה לה לרגע שהיא עצמה מוצפת אור חדש של תבונה והשראה. אבל כשהיא עוצמת את עיניה היא רואה את אביה מגיח אל המסדרון בצעדים גדולים וכמעט חולף על פניה, אלא שאז הוא נעצר ובקול של עפר וחול הוא אומר: "את בדיוק כמו אמא שלך!" כף ידו הגדולה, הסוטרת, הודפת אותה והיא נחבטת בקיר. לחיה בוערת ובתוכה מתפורר העולם.

כל שאר התביעות מוגזמות מאת צבי אבינר ופני, הוצאת בבל, שנת 2013, 266 עמ'