מלב אל לב מבחר מיצירותיו של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן

ג'ובראן נולד במשפחה נוצרית מרונית-קתולית. אמו, קמילה, שילדה אותו כשהייתה בת 30, היא הדמות שהשפיעה יותר מכל על שנות ילדותו. היא הייתה בתו של כומר, ואביו של ג'ובראן, היה בעלה השלישי. האב היה רוקח במקצועו, אולם עבד כפקיד השלטון העותמאני. בעקבות מעילה בכספים נשלח לכלא לשלוש שנים.

עוניה של המשפחה הדיר את ח'ליל מבית הספר, והוא למד לקרוא ולכתוב בביתו, בהדרכת כמרים, כשכתבי הקודש משמשים לו כחומר קריאה. ב-1895 בעקבות המצוקה הכלכלית, היגרה קמילה מלבנון למשפחתה בבוסטון, ארה"ב. היא לקחה איתה את ח'ליל, שתי אחיותיו ועוד אח-למחצה שלהם, משאירה מאחוריה את בעלה שהשתחרר מהכלא. בעזרתו של אחיה , השתלבה  בקהילה המרונית-לבנונית בבוסטון ופרנסה את משפחתה, מעבודתה כרוכלת של מוצרי רקמה ותחרה.

בגיל 13 ביקר ח'ליל ג'ובראן  לראשונה בחייו בבית ספר. מוריו שגילו את כשרונו האמנותי, משכו אותו אל הקהילה האמנותית-מהפכנית של בוסטון. אחד ממוריו, פרד הולנד דיי, שהיה גם צלם ומוציא לאור, פרסם את איוריו על עטיפות ספרים, כשח'ליל היה בן 15 בלבד.

דודו של ג'ובראן, שלא אהב את השתלבותו בקרב האומנים של בוסטון, שלח את ג'ובראן חזרה ללבנון, ללמוד במכון קתולי, "אל חיקמה", בבירות. הוא נשאר שם עד 1902, למד, פרסם שירים והשתתף בייסודו של רבעון ספרותי.

בגיל 19 חזר לבוסטון, גילה כי אחותו, סולטנה, חלתה ומתה, דודו שהיה התומך העיקרי שלו, מת שנה לאחר מכן, ואחריו מתה אמו ממחלת הסרטן. אחותו, מריאנה, שעבדה כתופרת, פרנסה את שניהם. ב-1904 הציג ח'ליל ג'ובראן את רישומיו בתערוכה בבוסטון, שם פגש את מארי אליזבת האסקל, עימה שמר על קשרי ידידות עד מותו. (מהות הקשר בין השניים אינה ברורה, והיו שטענו כי היו ביניהם קשרי אהבה, אף שמארי הייתה מבוגרת ממנו ב-10 שנים). מארי נישאה לגבר אחר והפכה להיות פטרוניתו של ג'ובראן, תמכה בו ודחפה אותו לפרסם את יצירתיו. ב-1908 עבר ג'ובראן לפריס שם למד ציור עד 1910. בפריס החל להתעמק בפילוסופיה של הדתות – נצרות, יהדות, איסלם, בודהיזם ובעיקר בדת הבאהיית. (הוא היה ידידו הקרוב של עבדול בהאא – משושלת המייסדים של הדת הבאהיית).

ח'ליל ג'ובראן נפטר ב-1931 ממחלת כבד, בהיותו בן 48 בלבד. מארי האסקל הייתה זו ששמרה על עזבונו, ויחד עם אחותו רכשה חלקת קבר בבשארי שבהר הלבנון, והעבירה את גופתו לקבורה. מאוחר יותר, הוקם במקום "מוזיאון ג'ובראן", הקיים שם עד היום.

מתוך הספר "מלב אל לב":

אשת קסם

האישה שאהבתי ישבה אתמול בחדר מיותם זה והניחה את גופה החינני על ספת קטיפה זו. ומגביעי בדולח אלו שתתה את היין העתיק. זהו חלום יום אתמול; כי האישה שאהבתי הלכה למקום מרוחק, אל ארץ השכחה והריקנות. טביעת אצבעותיה עדיין על מראתי, וניחוח נשימתה עדיין בין קפלי גלימותי. והד קולה המתוק עדיין נשמע בחדר זה. אך האישה שאהבתי הלכה למקום מרוחק, מקום ששמו הוא עמק הגלות והשכחה.

וליד מיטתי תלוי דיוקנה של אישה זו. מכתבי האהבה שכתבה לי, אותם שמרתי בתיבת כסף, בינות לאבני ברקת ואלמוג. וכל הדברים האלה יוותרו עמי עד מחר, ואז תישאם הרוח אל תהום הנשייה, שם שולטת רק הדממה האילמת.

האישה שאהבתי היא כנשים אשר להן נתתם ליבותיכם. היא יפה ויופייה מוזר, כמו עוצב בידי האל, רך ונכנע כיונה, ערמומי כנחש, רב־חן וגא כטווס, פראי כשועל, ונהדר כברבור לבן, ורב־אימה כלילה השחור. עשויה היא מלוא החופן אדמה ומלוא המקור קצף ים.

הכרתי אישה זו מאז ימי ילדותי. בעקבותיה הלכתי אל השדות, ובשולי גלימותיה אחזתי בעודה מהלכת ברחובות העיר. הכרתיה מאז ימי נעורי, וראיתי את צל פניה בדפי הספרים שקראתי. שמעתי את קולה השמיימי במלמול מי הנחל. בפניה חשפתי את רחשי לבי וסודות נשמתי. האישה אשר אהבתי הלכה למקום קר ובודד ומרוחק, לארץ הריקנות והשכחה. אשת אהבתי קרויה חיים. היא יפהפייה ומושכת כל לב. היא נוטלת חיינו כמשכון, וקוברת כיסופינו בהבטחות.

החיים הם אישה הרוחצת בדמעות מאהביה, ומושחת עצמה בדם קרבנותיה. כסותה הם ימים לבנים, ופסי לילה שחורים חוצים אותם. היא נוטלת את לב האדם למאהבה, אך תתכחש לאהבתה בעת נישואין.

החיים הם אשת קסם,

והיא תפתה אותנו ביופייה —

אך זה אשר ידע כזביה,

ינוס מפני קסמיה.

 

על הנתינה-עמ' 28-30

אז קם איש מעשירי העיר ואמר, "דבר אלינו על הנתינה." והוא השיב:

כשאתה נותן מרכושך, הרי זה אך מעט.

כשאתה נותן מעצמך, אז אתה נותן באמת.

כי מהם קִנייניך אם לא דברים שאתה שומר ומחזיק

מפחד שמא תזדקק להם מחר?

ומה יביא מחר לכלב הזהיר בלי פשר

הטומן עצמות בחול בלי כל סימן וזכר

בדרכו אחר הצליינים אל עיר קודשם?

ומהי כל חרדת ההזדקקות

אם לא ההזדקקות עצמה?

ומה פשרו של פחד מצמא כשבּארךָ מלאה על פיה

אם לא צמא הנפש הבלתי נדלה שאין להרוותו?

יש הנותנים מעט מן המרובה שברשותם

כי כל חפצם כבוד והוקרה;

מעצם משאלתם פגומה המתנה מעיקרה.

ויש שקניינם מועט, אבל נותנים ביד פתוחה ולב חפץ:

אלה העשירים האמיתיים, המאמינים בחיים ובדרך השפע

אשר קופתם לא תידלדל ואוצרם לעד.

יש הנותנים בלב שמח: שמחת הנתינה היא כל שכרם,

ויש נותנים בלב דואב, והכאב מנת חלקם.

אך יש אשר נותנים ולא יודעים כאב הנתינה,

אף אין שמחת הנתינה מבוקשם.

אין דעתם נתונה כלל למעלת הנתינה וסגולתה —

נותנים הם כהדס זה המלבלב בעמק

ומפיץ ניחוחו לכל רוחות שמיים.

בידי אלה וכמותם יאמר אלוה את דברו אל העולם

ומאחורי עיניהם יחייך אל בריאתו.

טוב לתת טובה למבקש;

טוב יותר לתת מבלי שהתבקשת,

רק מעצם הבנת דבר.

ולרחב היד, זה שידו פשוטה תדיר לתת,

רבה שמחת חיפוש אחר המקבל

אף משמחת הנתינה.

ואיזה חפץ בידך אשר ראוי לעצור בך

מתת לרעך?

הן כל אשר לך יפוץ ויחולק ביום מן הימים.

על כן פתח את ידך ותן עכשיו,

כל עוד עונת הנתינה שלך היא

ולא של יורשיך לימים לבוא.

אומר אתה, "אתן, אך רק לראויים."

לא כך אומרים האילנות בבוסתנך,

או הכבשים במרעך.

הרי נותנים הם על מנת לחיות:

כנשימת חמצן הנתינה להם.

יודעים הם מבלי דעת

כי לתת משמע להיות,

ולעצור מתת משמע לחדול.

הלא ודאי מי שראוי לשַׁי ימיו ולילותיו

ראוי אף לקבל ממך את כל השאר.

והראוי לגמוע מאוקיינוס החיים

ראוי גם למלא גביעו מיובלך הקט.

ואיזו עילה גדולה תמצא לנתינתך

מזו אשר טמונה באומץ לב ובבטחה —

ואף בחסד, לא פחות —

שבנכונות להיות ככלי לקבלה?

ומי אתה שיחשוף אדם חזהו ויגול גאוותו

רק על מנת שיהיו ערכו ומעלתו גלויים לעיניך?

ראה תחילה את עצמך ראוי להיות נותן,

וכלי לנתינה.

שכן בַּאֲמִתָּם של הדברים לאמיתה

החיים הם הנותנים לחיים

בעוד אתה, המחשיב את עצמך נותן,

הנך רק עד למהלך הנתינה.

ואתם המקבלים — והרי כולכם נמנים עמם —

אל תעמיסו עליכם משא תודה

פן תכבידו לא לצורך עליכם

ועל זה אשר נותן,

אלא הינשאו עמו על מתנתו כעל כנף נשר,

כי יתר מודעות לחוב כמוה כפקפוק בנדיבותו

של זה אשר האדמה רחבת הלב לו אם

ואלוהים אביו.

                                                           

על השמחה והצער-עמ' 36-37

ותישא אישה מן הקהל קולה ותאמר, "דבר־נא אלינו על השמחה ועל הצער."

והנביא השיב מניה וביה:

שמחתכם היא צער שהלוט הוסר מעל פניו.

אותה באר אשר צחוקכם עולה ממנה

היא החביון שבו נקוו דמעותיכם.

וכי כיצד יהיה אחרת?

ככל שהעמיק אזמל הצער לחצוב בתוך הווייתך

יגדל האושר שתוכל בה להכיל.

אותו קנקן חמר שבו נמזג יינך

נשרף באש תנור הקדרים.

והקתרוס שמיתריו צֳרִי לנשמתך

הלא גולף בלהב הסכין?

בהיותך שמח, התבונן אל תוך לבך

ותגלה שהדבר עצמו אשר הסב תוגה

הנו מקור הגיל והשמחה.

ובאשר עצבות עוטפת רוחך

שוב והבט אל תוך לבך

ותגלה: אתה בוכה על הדבר

אשר שימש לך מקור שמחה.

יש האומרים, "גדולה השמחה מן הצער,"

ואחרים אומרים, "לא, כי גדול הצער הימנה."

אמן אומר אני לכם, לא ייפרדו השניים:

הן יחד לעולם ירדו, כשתי פנים למטבע.

עת תראה את האחד יושב בדד אל שולחנך,

דע לבטח, השני ישן על מיטתך.

לעד תנוד כמחוג מאזניים בין הצער לשמחה,

ורק עת תתרוקן כליל תמצא את עצמך

דומם ומאוזן בתווך.

כשיבוא שומר אוצרות חייך לשקול כספו וזהבו

אחת היא אם תכבד כף השמחה או כף הצער.

 

מלב אל לב מבחר מיצירותיו מאת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. תרגומים: יהושע בן ציון, איריס ברעם, אלישע בן מרדכי. עורך: אלישע בן מרדכי. הוצאת אסטרולוג, שנת 2015, 281 עמ'