בירה ומצבי רוח משתנים - מבחר הסיפור הצ'כי / בחרה ותרגמה רות בונדי

מרגש, עמוק, בגובה העיניים, ובעיקר מלא חום והומור. כזה הוא קובץ הסיפורים הנפלא שערכה ותרגמה רות בונדי. מיטב הסופרים הצ'כים ב-150 השנים האחרונות, וביניהם מכרים ותיקים ואהובים של קוראי עברית כמו צ'אפק, האשק, הראבאל וקלימה.

המתרגמת והעורכת רות בונדי בחרה להגיש לקורא העברי סיפורים שמעולם לא תורגמו לעברית, חלקם של סופרים מוכרים לקוראים בישראל – כמו נרודה, צ'אפק, האשק, הראבאל, קלימה, שקבורצקי ופאוול – וחלקם של סופרים מוכרים פחות. במבחר שכינסה ניתן משקל מיוחד לסופרים יהודים כותבי צ'כית או כאלה שעסקו בחיי היהודים, וכדבריה: "ייתכן מאוד שהבחירה שלי הושפעה גם מכך שאני מעדיפה שפה ברורה וקיצור, ומהרתיעה שלי ממליצות, מסנטימנטליוּת, ממתיקוּת דביקה ומכובד ראש תהומי."

חובבת לוויות רכלנית, שוטר שטועם בירה כדי לגלות את מקום מגוריה של משרתת שתעתה בדרך, כלב שנלקח מבעליו היהודים כדי לשמש את הנאצים, צמד קונטרבסים מאוהבים, קומוניסט נלהב שעולמו חרב עליו בגלל משפטי הראווה ב-1952 — אלה כמה מגיבוריהם של הסיפורים הצ'כיים הקצרים המובאים באסופה זו. הסיפורים, שנכתבו במאה וחמישים השנה האחרונות, נעים בין האישי לפוליטי, בין מלחמה לאהבה, בין הומור לאירוניה דקה, ופורשים קשת רחבה של דמויות המתמודדות, בחיוך מריר או בצחוק פרוע, עם תהפוכות החיים שהולידו השינויים הגדולים שהתחוללו בצ'כוסלובקיה בתקופה זו.

הסופרים שסיפוריהם בספר יאן נרודה, וויטייך רקאוס, ירוסבלב האשק, אדוארד בס, קארל פולאצ'ק, קארל צ'אפק, אגון הוסטובסקי, יאן וריך, בוהומיל הראבאל, לודוויק אשכנזי, איוון קלימה, יוזף שקבורצקי, אוטה פאוול, איוון קראוס, לנקה פרוחאזקובה, זדיינק רוזנבאום, זדיינק סבייראק.

סיפור מתוך בירה ומצבי רוח משתנים – מבחר הסיפור הצ'כי

בחרה, תרגמה והוסיפה מבוא רות בונדי

אדוארד בס (1888–1946)

שם משפחתו האמיתי של אדוארד בָּס היה שמידט, דהיינו נַפָּח בגרמנית, שם שלא התאים לזמר ושחקן קברטים, עיסוקים שבהם התחיל את הקריירה שלו. הוא כתב סאטירות ופיליטונים, היה מנחה קברטים ולימים אף ניהל אותם. בשנים 1921–1933 עבד בלידובה נוביני, אחד העיתונים החשובים דאז, כתב כמעט בכל המדורים בו, ובשנת 1933 התמנה לעורכו הראשי של העיתון. בתקופת כהונתו פוטרו, אחרי כיבוש חלקה המערבי של צ'כוסלובקיה בידי צבאות היטלר במארס 1939, כל העובדים היהודים בעיתון (והם היו רבים). טענו נגד בס שלא ניסה לעזור לעמיתיו היהודים ולא התפטר בעצמו, אלא המשיך בתפקידו גם תחת הכיבוש והצנזורה הגרמניים עד שנת 1942. מלבד קובצי סיפורים כתב בס רומנים, שהידוע ביניהם הוא קרקס אוּמבֶּרטוֹ.

שרלוק הולמס נוסח פראג

מאז'נה הגיעה לפראג כעוזרת בית. בבוקר יצא איתה מעבידה מביתם ברחוב הוֹפְּפֶנְשְטוֹק, הראה לה איפה המכולת, האטליז, המאפייה, הוביל אותה לכיכר קארל והראה לה את מבשלת צֶ'רְנִי פיבוֹבאר, שממנה תביא לו את הבירה שלו. מאז'נה הנהנה, היא תזכור הכל, ערכה בהצלחה את הקניות בבוקר ובצהריים מצאה בקלות את הדרך לצ'רני פיבובאר. אבל ברגע שנטלה את קנקן הבירה, שמעה צלילי מוזיקה בכיכר. מאז'נה נפעמה, רצה החוצה למדרכה והיה נדמה לה שהיא הוזה. במורד הרחוב זרמו המונים, ותזמורת כלי נשיפה ניגנה בקצב עד שרגליה נעו מעצמן. וכל ההמונים צעדו יפה אחריה לפי הקצב, תענוג לעיניים. מאז'נה הייתה המומה. מעולם לא שמעה משהו נפלא כל-כך. וכבר עבר זרם החיילים והאזרחים את צ'רני פיבובאר. ופתאום אחז מישהו במאז'נה מתחת לזרועה. "מאזֶ'נקוֹ, בואי איתנו!" קרא האלמוני, ומאחר שהמוזיקה התרוננה ומאחר שרגליה של מאז'נה רקדו מעצמן ומאחר שהצעיר הכיר אותה, אף שלא יכלה להיזכר בשום אופן מאיפה,[*] נכנעה לזרם הסוחף, הצמידה את הקנקן לחזה והלכה. והחצוצרות צהלו, המצלתיים צלצלו והתוף כמו הילל כל צעד, וכל הקצב העליז הזה נשא את מאז'נה כמו בחלום. רק אחרי שהתזמורת סיימה לנגן את המנגינה השלישית, הבזיקה בראשה המחשבה: האדונים מחכים לבירה! היא הצטמררה, התנתקה מן המלווה שלה, פילסה לה דרך החוצה מן ההמון והמתינה עד שיעבור על פניה. אט-אט הביטה סביבה והתחלחלה. לפניה ניצב איזה מגדל, מסביב היו המון ארמונות גדולים, שורות של חשמליות דו-קרוניות נסעו לכל הכיוונים, רועמות במסילות, מצלצלות, מכוניות צפרו, צפצפו, ייבבו, עגלונים צעקו, אנשים נהרו הלוך ושוב, כולם נחפזים, נוסעים, רצים, רק מאז'נה הייתה כאן לבדה עם הקנקן שלה, גלמודה, לא מוכרת במקום לא מוכר. החיפזון והבניינים הגדולים מסביבה הפילו עליה לפתע חרדה נוראה. היא הסתובבה שמאלה, הסתובבה ימינה, אך לא זכרה מנין באה. היא רק ידעה שכל רגע היא עומדת לפרוץ בבכי נורא כדי שאנשים ירחמו עליה ויובילו אותה אל האדונים שלה. וכאשר כבר הייתה ממש על סף הבכי, מישהו מאחור פנה אליה:

"מה את מחפשת כאן, בתי, מה?"

היא הסתובבה. מאחוריה עמד שוטר. גדול, חזק, בעל לחיים אדומות.

"אני… אני לא יודעת איך להגיע הביתה," פלטה מאז'נה, "הלכתי רק חתיכת דרך קטנה, חתיכה קטנטנה, עם המוזיקה ועכשיו אני לא מתמצאת כאן."

"ואיפה את גרה?"

"אני… אני לא יודעת איך קוראים לרחוב."

"כמה זמן את בפראג?"

"זה היום הראשון שלי."

"ואיך קוראים לאדון שלך?"

"אני לא יודעת!"

"ואיפה קנית את הבירה?"

"אני לא יודעת!"

הדמעות כבר זלגו על פניה של מאז'נה. השוטר הביט בה והרהר. זה מקרה קשה. פתאום נחתה עליו הארה.

"תַּראי את הבירה!"

הוא נטל את הקנקן, נשף על שארית הקצף, הביט לתוכו, נשם את ריחו בכובד ראש, העלה אותו לשפתיו ולגם לגימה קטנה. אחר-כך ליקק בלשון את חיכו, כדי לבדוק את טעם הבירה מבחינה מקצועית ופנה לפתע למאז'נה:

"אוּ פְּרימאסוּ?"

מאז'נה טלטלה את ראשה. לא, למבשלת הבירה היה שם אחר. השוטר לקח לגימה שנייה ושוב עמד על טעמה.

"אוּ שֶנפלוֹקוּ, אולי?"

"לא, שם אחר."

"לעזאזל, זה משונה," קבע השוטר ושוב לקח לגימה. "הרי זה לא של אוּ פְלֶקוּ?"

"לא, זה נקרא אחרת."

עכשיו גם השוטר בעל הרעיון הגאוני היה אובד עצות. הוא הרים את הכד בפעם הרביעית, אך מישהו גער בו בתקיפות:

"אתה לא מתבייש! לשתות בצהרי היום בירה באמצע הרחוב! בתפקיד! אתה לא יכול להיכנס לפתח של איזשהו בית?"

השוטר הזדקף, הצמיד את עקביו, הידק לחזה את יד שמאל עם הקנקן, ואת יד ימין הרים לכובע. מפקח הרובע!

"מודיע בהכנעה, אדוני המפקח, זה לא מצמא. הבחורה הזאת איבדה את הדרך ולא יודעת מאיפה באה. אז אולי לפי הבירה…"

מפקח הרובע לטש את עיניו תחילה בשוטר, אחר-כך במאז'נה ולבסוף בקנקן. הם הסבירו לו שוב מה קרה. הוא נהם וזעף, שילח ברקי עיניים באנשים שהתקבצו סביבם, אבל לא הייתה ברירה, משהו היה חייב להיעשות.

"תן את הקנקן!" נהם לבסוף על השוטר.

זה הושיט לו את הקנקן בהכנעה, והמפקח, מתעלם מהסקרנים, הרים את הקנקן ולגם לגימה הגונה. אחר-כך הוריד את הקנקן, שלח מבט מהורהר לאי-שם ברחוב, ליקק את שפתיו, משך בשפמו ואמר בטוב לב:

"אל תדבר הרבה ותראה לבחורה את הדרך. זה צ'רני פיבובאר."

[*]     מאז'נה, צורת חיבה של מריה, היה השם הנשי הנפוץ ביותר בצ'כיה והפך לשם נשים קיבוצי.

בירה ומצבי רוח משתנים – מבחר הסיפור הצ'כי, בחרה ותרגמה: רות בונדי, חרגול הוצאה לאור, הוצאת עם עובד, שנת 2012, 215 עמודים