חתיכות העץ הקטנות של אלוהים – שלוש יצירות מופת מסנגל / מסע תרבותי מרתק

שלוש יצירות המופת הסנגליות שקובצו בספר 'חתיכות העץ הקטנות', פותחות בפנינו חלון לנופי אפריקה שלאחר עידן הקולוניאליזם, ומוליכות אותנו למסע תרבותי מרתק המשלב בין תרבויות מקומיות ומורשת קולוניאלית. זוהי הזדמנות נדירה מאוד להכיר ספרות משובחת שנכתבה על ידי טובי הסופרים מסנגל. שלושת הסיפורים מספקים מבט אנושי מגוון ומכמיר לב על דילמות אוניברסליות שעוסקות בזהות מגדרית, פוליטית, מעמדית ותרבותית.

מכתב ארוך כל כך מאת מריאמה בָּה הוא רומן על שתי חברות. כשמת בעלה של רמטולאי, היא ממהרת לכתוב לחברתה עיישטו שעזבה את סנגל, ובמכתבה הארוך מגוללת את סיפור נטישתו של בעלהּ לטובת אישה צעירה.

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים מאת אוסמן סמבן מספר על שביתת פועלי הרכבת הצרפתית והרעב שפורץ בכפר סנגלי קטן בעקבות השביתה. כל הדמויות חוזרות מן המאבק הזה שונות מכפי שהן נכנסו אליו. בסיפור נפרשת גלריה צבעונית של נשים וגברים, מהעיר ומהכפר, המשקפת את פניה המורכבות של סנגל.

הרפתקה בערפל מאת שייח חמידו קן הוא רומן העוסק במתח בין מסורת לבין צורך בהשכלה מערבית. לאחר התלבטות קשה, מעביר אחד המנהיגים המקומיים את בנו ללימודים בבית ספר צרפתי. הבן עושה חיל ויוצא ללמוד בפריז, ושם מתעמת עם פילוסופיות מערביות, מתיידד עם נשים, ובסופו של דבר שב למולדתו ונקרע בין שני העולמות.

"החיפוש אחרי 'אותנטיות' עובר כחוט השני בכל אחד מן הרומנים באסופה הזאת, שמחבריהם נאבקים לשדר קול אפריקני דווקא בז'אנר ספרותי ובשפה הנטועים עמוק בתוך התרבות הקלוניאלית." כך כותבת באחרית הדבר ד"ר לין שלר, מנהלת מרכז אפריקה על-שם תמר גולן, שגם בחרה את היצירות המופיעות בספר. למה נכתבו הרומנים בצרפתית, ולא בשפה המקומית? איך מכניסים לז'אנר אירופי כמו "רומן" סממנים ספרותיים מקומיים? תשובותיה של ד"ר שלר לשאלות אלה ואחרות מרחיבות את הבנתנו והנאתנו מהיצירות.

מָריימָה בָּה נולדה בשנת 1929 למשפחה ממעמד הביניים בעיר דקר שבסנגל. אביה היה עובד מדינה שלימים כיהן כשר הבריאות הראשון בממשלה העצמאית של סנגל. אמהּ מתה בילדותה, והיא גודלה בידי הורי אמה. כילדה, נחשפה בָּה לחינוך צרפתי קולוניאלי-מסורתי, במקביל ללימודים בבית ספר מוסלמי. היא הצטיינה בלימודיה וזכתה לכבוד רב כשבבחינות הכניסה לתיכון השיגה את הציון הגבוה ביותר בכל מערב אפריקה הצרפתית. במהלך לימודיה פירסמה בָּה את היצירה הלא-בדיונית הראשונה שלה: מסה ביקורתית נוקבת על החינוך הקולוניאלי בסנגל. עם תום לימודיה, ב-1947, היא עבדה במשך שתים-עשרה שנה כמורה בבית ספר יסודי, ומאוחר יותר התמנתה למפקחת אזורית. בתקופה זו נישאה לחבר הפרלמנט הסנגלי אובֶּייה דִיוֹפּ. לבָּה ולבעלה נולדו תשעה ילדים, עד שהשניים התגרשו. ספרה הראשון, "מכתב ארוך כל כך", פורסם ב-1979 וזכה מיד לשבחי הביקורת וכן לפרס נוֹמה היוקרתי לשנת 1980. באורח טרגי, בָּה מתה ממחלה שישה חודשים בלבד לאחר קבלת הפרס. ספרה השני, "Scarlet Song", על נישואי אישה אירופית לגבר אפריקאי, פורסם רק לאחר מותה, ב-1981.

אוּסמָן סֶמבֶּן, סופר ויוצר סרטים סנגלי, נולד בשנת 1923 בזיגינשוֹר שבסנגל. בניגוד לרוב הסופרים הסנגלים שהשתייכו לאליטה שקיבלה חינוך מערבי בתקופה הקולוניאלית, הביוגרפיה של סמבן יוצאת דופן. הוא לא קיבל חינוך פורמאלי, ורכש את השכלתו באופן עצמאי. בגיל חמש-עשרה החל לעבוד כדייג, ולאחר מכן עבד כבנאי, כשרברב, כמכונאי וכעובד נמל. דווקא ניסיונו זה, שרכש בעבודות כפיים ובמסגרת פעילותו באיגודים מקצועיים,  הוא שהשפיע על יצירתו הספרותית והקולנועית. סמבן גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה, ולאחר המלחמה עבד במרסיי כפועל נמל. ספרו הראשון "Le Docker Noir" ("עובד הנמל השחור") התפרסם בשנת 1956 ומשקף את חייו במרסיי בתקופה זו. מאז ועד מותו ב-2007, פירסם סמבן עשרה ספרים ויצר אחד-עשר סרטים. השקפותיו המרקסיסטיות ופעילותו במסגרת האיגודים המקצועיים הובילו אותו לבחון בביקורתיות את החברה האפריקאית הפוסט-קולוניאלית. יצירותיו עוסקות תמיד ביחסי כוחות ובקונפליקטים שבין שליט ונשלט, מדינה ועם, עשירים ועניים, גברים ונשים, זקנים וצעירים. גישתו אוהדת תמיד את החלש/הקורבן, והיא מהווה מעין מסע צלב מהפכני נגד ניצול באשר הוא. בעיני סמבן, תפקיד הסופר הוא להיות דובר לבני עמו ולהעביר את קולותיהם הפנימיים של החלשים והמנוצלים בחברה – מי שקולם אינו יכול להישמע.

שייח חמידוּ קֶן נולד בשנת 1928 במָטָם שבאזור פוּטָה טוֹרוֹ בצפון-מזרח סנגל. משפחתו השתייכה לבני הטוּקולור – מן הקבוצות האתניות החשובות באזור, שאמונתה החזקה באסלאם סיפקה לה עמידות יחסית בפני השפעות הקולוניאליזם הצרפתי. קֶן למד בבתי ספר אסלאמיים מסורתיים עד גיל עשר, ואז נרשם בידי אחד מדודיו לבית הספר הצרפתי בעיר לוּגָה. השכלתו הרשמית נמשכה במָטָם ואחר כך בדקר, שם השלים את השכלתו התיכונית בשנת 1948. הוא נמשך לפילוסופיה ונרשם לתוכנית שהעניקה לו מלגה ללימודי המשך, אבל גם חייבה אותו לעבוד בשירות הממשל הצרפתי במשך עשר שנים לאחר סיום התואר. בסופו של דבר נשלח לסורבון להשלים את התואר בפילוסופיה ובמשפטים, וב-1958 חזר לסנגל לעבוד בשירות הממשל הקולוניאליסטי. יתרונות החינוך הקולוניאלי באו לידי ביטוי בחייו המאוחרים יותר של קֶן, אשר טיפס לעמדות בכירות בצמרת הפוליטית: כשר בממשלת סנגל וכנציג מטעם האו"ם וארגון אונסק"ו באפריקה ובקנדה. כיום (2012), כשהוא בן שמונים וארבע, ממשיך קֶן להתגורר בסנגל.

מכתב ארוך כל כך מאת מריאמה בה – פרקים ראשונים

1

עיישַׂטוּ,

קיבלתי את מכתבֵך. בתשובה, אני פותחת את המחברת הזאת, משענת במצבי המעורער. ההיכרות הארוכה שלנו לימדה אותי שאֵמון משכך כאב.

לא בדרך מקרה אַת חלק מחיי. גדר הפרידה בין סבותינו, במתחמים המשפחתיים, והן החליפו מסרים מדי יום. האמהות שלנו התווכחו מי תשגיח על הדודים והדודות שלנו. ואנחנו שָׁחַקנו יריעות בד שלבשנו וסנדלים על אותה דרך סלעית אל בית הספר. טָמַנו את שיני החלב שלנו באותם החורים, והתחננו לפֵיָה-עכברונת שתחזיר אותן יפות יותר.

אם חלומות מתים עם השנים, במפגש עם מציאות החיים, הרי שעל זיכרונותי שמרתי ללא פגע, הם מֶלַח ההיזכרות.

אני מעלה אותך בזיכרוני. העבר נולד מחדש עם בני לווייתו, רחשי הלב. אני עוצמת עיניים. גאות ושפל של תחושות: חום ואור סנוורים, עצים בוערים בתנור. מעדן בפיותינו הזללניים, מנגו ירוק, חריף, לנגוס ולהעביר במעגל. אני עוצמת עיניים. גאות ושפל של מראות: אגלי זיעה על פניה החומות של אמך ביציאה מהמטבח. קבוצת נערות רטובות מפטפטות בכל פה בשובן מן המעיינות.

אותם נתיבים הובילו אותנו מנערוּת לבגרוּת שבה מַפרֶה העבר את ההווה.

חֲבֵרה, חֲבֵרה, חֲבֵרה! שלוש פעמים אני קוראת לך. אתמול התגרשת. היום אני אלמנה.

מוֹדוּ מת. איך אספר לך? עם הגורל לא קובעים פגישה. הגורל בוחר לו את מי לקחת, ומתי. כשהוא פונה לעבר משאלותייך, הוא נותן לך שפע. אך לרוב הוא מערער את שיווי המשקל ופוגע. ואז נכנעים. נכנעתי לצלצול הטלפון שטרף את חיי.

מונית שזומנה בהינף יד. מהר! מהר יותר! גרוני מתייבש. סוף-סוף, בית החולים! ריח מוגלה מהול באֶתֶר. בית החולים! פנים מתכווצות מכאב, שיירה דומעת של אנשים מוכרים ושל זרים, עֵדים בעל כורחם לטרגדיה האיומה. פרוזדור ארוך שמתארך עוד ועוד. בקצהו חדר. בחדר מיטה. על המיטה שרוע מוֹדוּ, מופרד כבר מעולם החיים בסדין לבן שעוטף את כולו. יד נעה קדימה, רועדת, חושפת לאיטה את הגווייה. מבעד לחולצה מקומטת כחולה, עם פסים דקים, נגלה חזה שעיר במנוחת עולם. הפנים האלה, הקפואות בכאב ובהפתעה, הן כל כך שלו, כל כך שלו המצח המקריח, הפה החצי פתוח. אני רוצה לאחוז בידו, אבל מרחיקים אותי. אני שומעת את מָאוֹדוֹ, חברוֹ הרופא, מסביר: שבץ לב תקף אותו פתאום במשרד בזמן שהכתיב מכתב. המזכירה לא איבדה את העשתונות והזעיקה אותי. מאודו מספר איך הגיע עם האמבולנס, מאוחר מדי. אני חושבת: הרופא לאחר המוות. הוא משחזר בתנועותיו את עיסוי הלב וגם את ההנשמה מפה לפה שלא הועילה. שוב אני חושבת: עיסוי לב, הנשמה מפה לפה, נשק נלעג נגד הרצון האלוהי.

אני מקשיבה למילים שיוצרות אטמוספרה חדשה סביבי, ובתוכה אני נעה, זרה ומעונה. המוות, מעבַר צר בין עולמות מנוגדים, האחד סואן והאחר דומם.

איפה אשכב? גיל העמידה דורש כבוד. אני אוחזת במחרוזת התפילה שלי. מחליקה את החרוזים בכוח, אבל ממשיכה לעמוד על רגלי הנמסות. לבי פועם כמו בקצב של לידה.

רגעים מחיי צצים בדעתי ללא הזמנה, פסוקים מרשימים מהקוראן, מילים אציליות של תנחומים נאבקות על תשומת לבי.

פלא הלידה המאושר, פלא המוות האפל. ובין השניים, חיים, גורל, אומר מָאודו בָּה.

אני מביטה היטב במאודו. הוא נראה לי גבוה מהרגיל בחלוקו הלבן. הוא נראה לי רזה. האדום בעיניו מעיד על ארבעים שנות חברוּת. אני מתפעלת מהיופי האצילי של ידיו, העדינות המוחלטת, הידיים הגמישות, המיומנות באיתור החולי. ידיים אלה, שחברוּת והקפדה מדעית הדריכו אותן, לא יכלו להציל את החבר.

2

מודו פַל אכן מת, עיישטו. השטף הבלתי פוסק של גברים ונשים ש"נודע להם" מעיד על כך, וכן היבבה והבכי שמסביבי. המצב הזה, מתח גבוה, מחדד את הכאב שלי ונמשך עד ליום המחרת, יום ההלוויה.

איזה נהר גועש של אנשים שנזעקו מכל פינות הארץ שאליהן נשא הרדיו את הידיעה.

הנשים מהמשפחה הקרובה עסוקות. עליהן להביא קטורת, מֵי קולון וכותנה לבית החולים, לטהרת המת. שבעה מטרים של בד כותנה לבן, הבגד היחיד המותר למת מוסלמי, מונחים בסלסילה חדשה. הן לא שוכחות גם את הזֶמזֶם, מים מהמקומות הקדושים לאסלאם שנשמרים באדיקות בכל משפחה. הן בוחרות יריעות בד חגיגי וכהה לכסות בהן את מודו.

גבי שעון על כריות, רגלי מתוחות, אני עוקבת אחר המתרחש, ראשי מכוסה ביריעת בד שחורה. מולי, בסל תבואה גדול שנרכש לרגל האירוע, כבר מונחות תשורות הצדקה הראשונות. נוכחותה לצדי של צרתי, האישה השנייה, מרגיזה אותי. שיכנו אותה בביתי, כמנהג המסורת, לרגל ההלוויה. עם כל שעה שחולפת שוקעות לחייה עמוק יותר, מתרחבים העיגולים הכהים סביב עיניה, עיניים גדולות ויפות שנפקחות ונעצמות, שומרות סוד, אולי חרטה. בגיל של צחוק חסר דאגה, בגיל האהבה, עצבות מכופפת את הילדה הזאת.

בעוד שהגברים מובילים את מודו למנוחת עולמים בשיירה ארוכה ובלתי מסודרת של מכוניות שרד וכלי רכב פרטיים, מכוניות מהירות, טנדרים וטוסטוסים (זמן רב עוד ידובר באנשים שהשתתפו במסע ההלוויה), פורמות גיסותינו את שער ראשינו. מושיבים אותנו, את צרתי ואותי, באוהל שאולתר לצורך האירוע, יריעת בד מתוחה מעל ראשינו. בעוד שגיסותינו מקימות את האוהל, הנשים הנוכחות שכבר נודע להן על העומד להתרחש, קמות ומשליכות מטבעות על החופה המתנועעת, להרחיק את הרוחות הרעות.

זהו הרגע שממנו יראה כל אישה סנגלית, הרגע שממנו והלאה היא מקריבה את רכושה כמתנות למשפחת בעלה, וגרוע מכך, בנוסף על הרכוש, היא כורתת את אישיותה ואת כבודה העצמי ונהפכת לחפץ בשירות הגבר שלקח אותה לאישה, בשירות סבו, סבתו, אביו, אחיו, אחותו, דודו, דודתו, בני הדודים ובנות הדודים, וגם החברים שלו. מתייחסים אליה לפי התנהגותה בעבר: אף גיסה לא תיגע בראשה של אישה שהיתה תאבת בצע, בוגדנית או חמוצת פנים.

אנחנו, היא ואני, היינו ראויות, גיסותינו מזמרות את שבחינו במקהלה, בכל כוחן. סבלנותנו שעמדה בכל מבחן, רוחב לבנו, המתנות שנַתָּנוּ לעתים תכופות, היום נמצאו הצדקה ושכר לכל אלה. גיסותינו מתייחסות לשלושים שנות נישואים ולחמש שנות נישואים באופן שווה. הן מהללות באותה נינוחות ובאותן מילים שתים-עשרה לידות ושלוש לידות. בזעם אני מבחינה ברצון הזה לשטח ולהחליק, שמשמח את חמותו החדשה של מודו.

אחרי ששטפו את ידיהם באגן המים שהונח בכניסה לבית, עוברים הגברים ששבו מבית הקברות לפנֵי המשפחה שהתקבצה סביבנו, האלמנות. הם אומרים דברי תנחומים משובצים בדברי הלל המופנים אל המנוח.

"מודו, ידיד לנער ולזקן…"

"מודו, לב האריה, מגן המדוכאים…"

"מודו, חש בנוח בחליפה כמו בכַפְתָן…"

"מודו, אח טוב, בעל טוב, מוסלמי טוב…"

"שאלוהים יסלח לו…"

"שיתחרט על חייו עלי אדמות נוכח האושר השמימי…"

"שתהא האדמה קלה מעליו!"

הנה הם חבריו למשחקי הילדות, או לציד ציפורים בקלע אבן. הנה חבריו ללימודים. הנה חבריו למאבק באיגוד המקצועי.

"סִיגְוִויל נְדִיגָל" מכאיבים בזה אחר זה, בעוד שידיים מיומנות מחלקות לנוכחים עוגיות, ממתקים, אגוזי קולה שנקלו בדיוק במידה, תשורות ראשונות לשמים למען מנוחת נשמתו של המת.

3

ביום השלישי מוסיפים לצאת ולבוא חברים, קרובי משפחה, עניים, אנשים זרים. שמו של המת, אישיות פופולרית, משך נחיל אדם הומה, והוא מתקבל בביתי שכבר נוקה מכל מה שהיה אפשר לגנוב, מכל שהיה אפשר להשחית. מחצלות מכל סוג נפרשות על כל שטח פנוי. כיסאות ברזל שנשכרו לרגל האירוע נוצצים בכחול תחת השמש.

הקריאה בקוראן מתגברת, מנחמת: דברי אלוהים, המלצות שמימיות, הבטחות רבות רושם לעונש או לתענוגות, מילות עידוד לדרך הישר, התראות נגד הרשע, דברי הלל לענווה, לאמונה. רעד עובר בגופי. דמעות זולגות מעיני וקולי החלוש מצטרף ל"אָמֵן" המשולהב שמעורר התרגשות בקהל בסוף כל פסוק.

ריח הלאך המתקרר בכלי הדלעת נפוץ באוויר, מעורר. בין הבאים עוברות גם קערות גדולות של אורז אדום או לבן שבושלו כאן, או בבתים השכנים. מיץ פירות, מים ולֶבֶּן מוגשים בכוסות פלסטיק עם קרח. קבוצת הגברים אוכלת בדממה. אולי הם זוכרים את הגופה הנוקשה, הקשורה, כשהורידו אותה לתוך בור פעור שכוסה במהירות.

בקרב הנשים רק שאון: צחוק מתגלגל, דיבור בקולי קולות, טפיחת ידיים וקריאות השתאות. חברות שלא התראו זה זמן רב מתחבקות בקול תרועה. אלה משוחחות על הבד האחרון שהופיע בשוק. אחרות מספרות איפה רכשו את האריגים שהן לובשות. מחליפות פיסות רכילות עדכניות. הן צוחקות מכל הלב, מגלגלות עיניים, מתפעלות מהבּוּבּוּ של היושבת לידן, מהדוגמאות הגיאומטריות המקוריות שציירה בחינה על ידיה ורגליה.

מדי פעם בפעם רועם קול גברי באזהרה כעוסה, מזכיר את מטרת ההתכנסות: טקס למען גאולת הנשמה. הקול נשכח עד מהרה, וההמולה מתחילה מחדש ומתגברת.

בערב מגיע החלק המטריד ביותר בטקס של היום השלישי. אנשים נוספים, דחיפוֹת והידחקות כדי להיטיב לשמוע ולראות. קבוצות מסתדרות לפי קשרי חברוּת, לפי קרבת דם, לפי שכונה, לפי תאגיד. כל קבוצה מציגה את תרומתה לנטל. בזמנים עברו היה הסיוע ניתן בטובין: דוחן, בהמה, אורז, קמח, שמן, סוכר, חלב. כיום תורמים לעיני כול בשטרות כסף, ואיש אינו רוצה לתת פחות מחברו. מפגן מביך של רגשות פנימיים שאי-אפשר להעריך את שוויים בפרנקים! ושוב אני חושבת כמה רבים המתים שהיו יכולים להישאר בחיים אם קרוב המשפחה או החבר, לפני שאירגנו טקסי אשכבה חגיגיים, היו קונים את התרופה מצילת החיים או משלמים בעבור אשפוז.

התקבולים נרשמים בקפידה. זהו חוב שיש לשלם בנסיבות דומות. הוריו של מודו פותחים מחברת. לגברת החמות (של מודו) ולבתה יש פנקס. פָטים, בתי הצעירה, רושמת בדקדוק את התקבולים שלי בבלוק מכתבים.

היות שאני בת למשפחה גדולה בעיר, עם מכרים בכל שכבות החברה, היות שאני מורה ועומדת בקשרי ידידות עם הורי התלמידים, והיות שהייתי בת זוגו של מודו במשך שלושים שנה, אני מקבלת מעטפות רבות וסכומים גבוהים יותר. הכבוד שנחלק לי מעלה את מעמדי בעיני אחרים, וכעת תורה של הגברת החמות להתרגז. לא מזמן התקבלה לשורות הבורגנות בזכות נישואי בתה, וגם היא אוספת שטרות כסף. אשר לבתה הכחושה והשותקת, היא נותרה זרה בחוגים האלה.

קריאות פתאומיות שקוראות גיסותינו מעוררות אותה מן הטשטוש. הן שבות אחרי התייעצות. הן תרמו סכום מופרז של מאתיים אלף פרנק כדי "להלביש" אותנו. אתמול הן הגישו לנו תִיאַקרי משובח להרוות את צימאוננו. הגְרִיוֹט של משפחת פַל גאה בתפקידה כמתווכת, תפקיד שנמסר בירושה מאם לבת: "מאה אלף פרנק מצד האב, מאה אלף פרנק מצד האם."

היא מונה את השטרות אחד-אחד, כחולים וּורודים, מציגה אותם סביב ו ומסכמת: "יש לי הרבה מה לומר עליכם, בני פל, נכדיו של דַמֵל מַדְיוֹדְיוֹ, שדם מלכותי זורם בעורקיהם. אבל אחד מכם איננו עוד. לא יום שמח היום. אני בוכה עמכם על מודו, שכיניתי אותו 'שק של אורז', כי לא פעם נתן לי שק של אורז. לכן קבלו את הכסף הזה, אלמנותיו המכובדות של גבר מכובד."

על כל אלמנה להכפיל את חלקה, כפי שצריך להכפיל גם את המתנות מנכדיו של מודו, שאותם מייצגים כל הצאצאים של בני דודיו ובנות דודיו.

כך שמשפחת המחותנים שלנו לוקחת איתה צרור שטרות, שעליו הוספנו במאמץ רב, ומותירה אותנו עירום ועריה, אנחנו שנצטרך תמיכה חומרית.

חתיכות העץ הקטנות של אלוהים – שלוש יצירות מופת מסנגל, בחרה והוסיפה אחרית דבר: ד"ר לין שלר, מצרפתית: עוז שלח, אביטל ענבר, הוצאת אחוזת בית, שנת 2012, 575 עמ'