לגרגר זפת מאת יאכים טופול / מסע בלתי נשכח בעקבות אנטי-גיבור

לגרגר זפת מאת יאכים טופול

'לגרגר זפת' מאת יאכים טופול הוא רומן רב-סתירות ואנלוגיות, שבו משמשים בערבוביה אירועים היסטוריים מתולדות צ'כוסלובקיה ובדיה מוחלטת. גמד חובב ג'ירפות, חבורת נערים שורצי כינים, מפקד קטוע רגל, קרקס סוציאליסטי ובֵּיצת דינוזאור אחת – כל אלה דוהרים במרחביה הכפריים של צ'כיה, שהופכת גם היא לגיבורה. קולו הייחודי של המספר חסר ההשכלה והמבריק כאחד, נע במהירות בין שפה גבוהה לשפה נמוכה, וחודר אל מתחת לעורם של הקוראים.

איליה, צעיר צ'כי יתום מאב ומאם, מעביר את שנות ילדותו המוקדמות במוסד המנוהל על ידי נזירות, תוך שהוא מטפל במסירות באחיו הנכה והמעוות. כשחיילים קומוניסטים פולשים לצ'כוסלובקיה ונוטלים לידיהם את ניהול בית היתומים, הסֵדר המוכר מתערער ואיליה יוצא למסע חיפושים מסחרר אחר תחליף-משפחה חדש. הוא מושלך אל חיקה של שיירת טנקים סובייטית שיוצאת למשימה סודית מפתיעה, וכשהוא נאמן רק לעצמו ולחיפושו, נאלץ להחליף ללא הרף צדדים, נאמנויות וערכים.

זהו רומן על משפחה, על חברוּת ועל כינונה של אומה – אך יותר מכול, זהו סיפורו הנוגע ללב של אחד הנערים הבודדים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בשפה מפורקת ומקורית, ובטכניקה סיפורית יוצאת דופן, שולח טופול את קוראיו למסע בלתי נשכח בעקבות אנטי-גיבור, שרק מבקש להרגיש שייך במציאות המטורפת שסביבו, ובה בעת מחזיק בידיו את גורלה של מולדתו.

לגרגר זפת הוא הרומן הרביעי של טופול, הבולט שבסופרי צ'כיה כיום. לספר מצורפת אחרית דבר מאת המתרגם פאר פרידמן, המנסה לעמוד על דמותו הייחודית של גיבור הרומן, על לשונו המקורית של טופול, ועל השימוש המורכב שהוא עושה בספרות סובייטית ובעובדות היסטוריות.

יאכים טופול נולד בפראג בשנת 1962. אביו הוא המחזאי החשוב יוזף טופול, וסבו מצד אמו הוא הסופר קארל שולץ. בשנות השמונים החל לפרסם שירים במחתרת וקנה לעצמו מקום כדובר מוכר של תרבות האנדרגאונד בצ'כוסלובקיה. במשך כמה שנים למד אתנולוגיה בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת קארל בפראג, אך לא השלים את לימודיו. עד תחילת שנות התשעים כתב טקסטים ואף שר בלהקה המחתרתית Psí vojáci, שאותה הקים יחד עם אחיו פיליפ. בשנת 1988 זכה בפרס טום סטופרד המוענק מאז 1983 למחברים צ'כים. טופול הוא גם אחד ממייסדי כתב העת הספרותי "רבולבר רוויו", ואף שימש כעורכו הראשי. במשך שנים היה חבר מערכת השבועון החשוב "רספקט". ב-1994 פנה טופול לכתיבת פרוזה, ופירסם את רומן הביכורים שלו, "אחות", שהוכתר על ידי הביקורת לספר העשור והפך במהרה לספר פולחן. טופול כתב בקביעות ליומון הנפוץ "לידובה נוביני", ועסק רבות בעניינים חברתיים, במיעוטים ובקבוצות שוליים — נושאים שהעסיקו אותו עוד מראשית כתיבתו. בשנים האחרונות הוא אחראי על אירועי התרבות המגוונים שמארגנת ספריית ואצלב האוול. בשנת 2012 הציג את מועמדותו לסנאט הצ'כי מטעם מפלגת הירוקים, אך כעבור חודשים ספורים משך את מועמדותו מסיבות בריאותיות.  לגרגר זפת הוא הרומן הרביעי של טופול, והראשון שרואה אור בעברית. בשנת 2009 ראה אור בצ'כיה הרומן הקצר "בארץ קרה", שעליו זכה טופול בפרס ע"ש ירוסלב סייפרט, אחד הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בצ'כיה. טופול גם פירסם מחזות וסיפורים קצרים, וכן קובץ של סיפורים אינדיאניים בעריכתו. כיום טופול גר בפראג עם אשתו ושתי בנותיו.

לגרגר זפת – פרק ראשון

קראו לי איליה

קָראו לי איליה, כל האחיות, אמהותינו המאמצות ומגִנותינו, אז בסיזֶ'ם, משום שכילד קטן קראתי אל אנשים אי-יה, אי-יה, ובגלל שאי-יה היא המילה בצ'כית ל"חמור", קראו לי איליה.

צווחתי וקראתי לאנשים מרגע שקולן ופניהן של האחיות בבית-מעון החלו להבקיע את דרכם משעות הערוּת ומחלומותי על ארץ הצללים.

ארץ הצללים היתה ילדותי הראשונה. לפעמים הייתי מגיע אליה. לפני שבאו האחיות, גרתי במטבח.

בבית-מעון, באווירה אלוהית של תפילות, גדלתי ודיברתי צ'כית היטב. קופיף לא דיבר כלל.

האחיות קראו לי איליה זמן רב לפני שעצביהן החלו לפקוע.

כשהייתי קטן אפילו קראו לי איליה, חמורנו העמלן. הן אהבו איך שטרחתי סביב האח הקטן שלי במסירות ובלי אנוכיות, ולא הנחתי לאף אחד לפגוע בו, ככה הן אמרו.

אחרי המטבח גדלנו קופיף ואני בבית-מעון, משום שההורים שלנו אפילו לא הסתכלו לכיוון שלנו, לא השתינו עלינו, לא חירבנו עלינו. זה די נפוץ כאן.

ככל הנראה ההורים נטשו אותנו באיזה רכב ציבורי, כשברחו מהאדמות הצ'כיות.

אני לא מתפלא שלא רצו את קופיף. אבל למה לא רצו אותי — את זה אני לא תופס.

בבית-מעון היו לכל אחד כל מיני רעיונות בנוגע להורים שלו.

מה שבטוח זה רק שהם נעלמו.

בסיז'ם, ב"מעון לנערים", כפי שקראו לו האחיות ליאונטינה, אלברכטה, אֵיאולֵליה, זדיסלבה, דולורס ואמיליאנה, או ב"מושבת הכינים", כפי שקרא לו המפקד ויזְ'לָטה, חיינו כולנו ביחד ובצוותא, נערים משלל אומות וצ'כים כמו למשל דיהָה או קארֶל.

נגד סקביאס ונגד כינים קירצפו אותנו האחיות בסבון-זפת.

המים המזופתים, אפורים מהטינופת שלנו הנערים, השפריצו על גלימותיהן השחורות של האחיות, ועל הכובעים הלבנים שלהן. בועות הקצף שנעו ורעדו על פני המים ברחיצה נראו כמו שולי התחרה העדינה בבגדיה התחתונים של האחות דולורס. זו היתה האחות דולורס שלעתים קרובות התכופפה מעלינו עם המברשת. היא קירצפה אותנו כל כך חזק, עד שהגלימה שלה נספגה לגמרי במים. באזור הגיגית היה חם מרוב אדים. על מצחה של האחות דולורס צצו אגלי זיעה ונשרו אלינו אל הגיגית. לפעמים הכניע החום את האחות דולורס עד כדי כך שהיא הורידה את הגלימה מהכתפיים. בגיגית ישבנו בזוגות, בשלשות. האחות דולורס לא ידעה שאנחנו רואים לה את התחרה. היא לא ידעה שדרך התחרה אנחנו רואים לה את השדיים. לאחיות היה אסור תחרה כמו שלנו היה אסור סיגריות.

סבון-זפת היה לאחיות בכמויות. במזווה של האחות אלברכטה הוא נערם בארגזים. סבון-הזפת הרג את הכינים בשערנו.

כולנו בורכנו בכינים. בתמורה לערמות כינים שנלכדו, שנמחצו, שנצבטו מעורנו, קיבלנו סוכריות קרמל. סוכריות הקרמל נמסו בפה בכל מתיקותו של העולם. המתיקות נותרה בפה אפילו אחרי שבלענו.

את הכינים המתות צברנו בקופסאות גפרורים. לפעמים הקמנו חבורות ומילאנו קופסאות ביחד. אחר כך התחלקנו. על שולחן המטבח חילקה האחות אלברכטה את סוכריות הקרמל בסכין הלחם החד ביותר, סווּש וגמרנו.

האחות אלברכטה היתה אחות כמו שאר האחיות, אבל לא היתה בדיוק כמותן. היא אהבה את הבתולה מריה ואת צ'כיה הבתולה, זה בהחלט אפשרי.

גם ארוכי-החולצות הקטנים ביותר, שתפסו אולי כינה אחת, יכלו ללקק את סוכריות הקרמל. חלק מהם ניסו להתחנף אלינו, נגיד עם זבובים קטנים, עם עכבישונים, עם יבחושים, עם כל מה שיכלו לתפוס ושלא הספיק לחמוק מהם. מדי פעם הרשינו להם ליקוק.

 את קופסאות הגפרורים המלאות כינים גנבנו זה מזה. מי שנתפס גונב, חטף מכות בסרגל על הידיים. זה כאב, אבל זה היה עונש מתון.

מי ששיקר ואמר שלא גנב, נאלץ לגרגר מי סבון. יצאו מזה בועות, אבל מוטב היה לא להיתפס.

את מי סבון-הזפת נאלצנו לגרגר גם בגלל שקרים אחרים. מי הזפת צרבו בגרון. אפילו בועה קטנה נהפכה, בדרכה במורד הגרון ובמעלה האף, לבועת ענק שורטת ומכאיבה. מצוקתו של השקרן גדלה ככל שהבועה התקדמה בדרכה. השקרן חש את השרפה בגרונו אפילו כשרק חשב לשקר. המצוקה הזאת גרמה לכל אחד לחשוב פעמיים אם השקר שווה את זה.

בכיתת האוכל בבית-מעון שלנו היה ציור של ישו. כשהייתי קטן, חשבתי שזה צֶ'ך הקדוש ארוך השיער עם אמו הבתולה. אחר כך קיבלתי שֶׂכל והאמנתי שזה פורטרט של ההורים שלי ושל קופיף, אבל זה היה שכל עקום, אלה היו שטויות, התחלתי להבין את זה בזמן תפילת אבינו שבשמים!

השטויות האלה נכנסו לי לראש מפני שהאחיות דולורס, איאולליה, זדיסלבה, ליאונטינה, אמיליאנה ואלברכטה לימדו אותנו שאנחנו ילדי האלוהים. זה לא היה ככה, והאחיות שילמו ביוקר על השקרים שלהן. לא היינו ילדי האלוהים, היינו סְבוֹלוֹץ', אספסוף, פרחחים, פסיכופתים, בנים של זונות ושל זרים. את ישו החליף מאוחר יותר פֶדוֹטקין.

אני הייתי בסדר. אחרי שהגענו, קופיף ואני, לבית-מעון, צמחתי באותה מהירות שלמדתי להסתובב ולדבר.

קופיף ואני, אנחנו מאותה המלטה.

זה תמיד נראה לי נורא, אבל נולדנו לאותם הורים עצמם. גם בגללנו האחיות תמיד התעקשו שהעולם הוא עמק מלא קוצים והחיים הם נתיב מלא כאב. והנה לכם כל הסיפור.

לגרגר זפת מאת יאכים טופול, תירגם מצ'כית והוסיף אחרית דבר: פאר פרידמן, הוצאת אחוזת בית, שנת 2013, 323 עמ'