מדריך המיתולוגיה והמיתוסים -הסיפורים המופלאים של מצרים, יוון, רומי, הודו ותרבויות קדומות אחרות

 

"מדריך המיתולוגיה והמיתוסים", הסיפורים המופלאים של מצרים, יוון, רומי, הודו ותרבויות קדומות אחרות עולים למול עינינו ויוצרים עולם של קסם, הרפתקאה ואהבה. סיפורי העלילה, בהם מככבים אלים, גיבורים, עלמות חן ומפלצות, ריתקו את הקוראים – צעירים ומבוגרים גם יחד – מאות שנים.

עלילותיהם של זאוס והרה, הרקולס, אפולו, איזיס ואוזיריס, הטיטנים, וישנו, אודין וגיבורים ואלים נוספים הינם חלק מהתרבות האנושית. מלחמת טרויה ומסעו של אודיסיאוס, עלילות בהן התקבצו גיבורים רבים למסע אחד, הציתו את דמיונם של יוצרים מאז ומעולם ושימשו כרקע וכמקור לעשרות יצירות ספרות, אמנות וסרטי קולנוע.

מדריך המיתולוגיה והמיתוסים כולל את הסיפורים המופלאים ביותר, שהם אבן היסוד להתפתחות התרבויות במערב ובמזרח. אלו המקורות שהזינו את עלילות טולקין, עלילות הרקולס וזינה ואת ספרי הארי פוטר.

 

 

אלכסנדר ס. מוריי, חוקר וסופר, תרגם וערך במשך עשרות שנים סיפורי מיתולוגיה ומיתוס לאנגלית. דמיונם של קוראים רבים ניצת כשקראו את ספריו של מוריי, ומאות סרטי קולנוע וטלוויזיה, כמו גם חוברות קומיקס וספרים הסתמכו על כתביו.

ספר זה, המוגש לכם בתרגום מלא ובצירוף איורים רבים, הוא גולת הכותרת בכתיבתו של אלכסנדר ס. מוריי – ספר אחד המביא לקורא את תמונת המיתוסים הרחבה של התרבויות השונות.

 

מתוך "מדריך המיתולוגיה והמיתוסים"

 

 

המיתולוגיה היוונית והרומית – בריאת העולם

 

כאשר חשבו היוונים על ראשית ימי העולם שבו חיו, נדמה שרובם היו מרוצים מההסבר שניתן על ידי המשורר הסיודוס: בראשית היה העולם מאסה או תוהו ובוהו גדול וחסר צורה שמתוכו עוצבו רוח האהבה – ארוס (קופידון) – וגאיה; ולאחר מכן, ארכוס, החשכה וניקס, הלילה. מזיווגם של שני האחרונים נבראו "אתר" – השמיים הבהירים; ו"המרה" – היום. בזכות הכוח שבאמצעותו עוצבה, יצרה האדמה בתורה את אורנוס, הרקיע שכיסה אותה בכיפת הפליז שלו, כפי שכינו זאת המשוררים על מנת לתאר את הופעת השכינה הנצחית, את ההרים ואת פונטוס, הים העקר. מיד לאחר מכן, החל ארוס, שהיה באותה עת המבוגר ביותר והצעיר ביותר מהאלים, לנער את האדמה ואת כל אשר עליה, כשהוא מכנס אותם יחדיו ומזווג אותם. ראשונים בחשיבותם מכל הזוגות היו אורנוס וגאיה –  השמיים והארץ – שאכלסו את האדמה בהמון יצורים חיים, טיטאנים, ענקים וציקלופים, בעלי מבנה גופני עצום וכוח שעלה על כל גזע שקדם.

רעיון נפלא הוא זה שהאהבה משליטה סדר בתוהו ובבוהו, מלכדת יסודות מנוגדים ומכינה את העולם לקראת בואו של המין האנושי.

 

הומרוס אחראי היה להבעת רעיון עתיק אחר ובהחלט מעורפל, ששִייך את ראשית העולם לאוקיינוס. לא מסופר כיצד צצו האדמה והשמיים מתוך האוקיינוס; או האם נבראו כישויות מקבילות מההתחלה. אולם, הסיפורים העתיקים העוסקים במבול, שלאחריו צצו ועלו דורות חדשים של בני אדם והעובדה שחשבו שאינספור הנהרות והנחלים שעל פני האדמה הגיעו מהאוקיינוס, ושכל אלי הנהרות נחשבו צאצאיו של אוקיינוס, מרמזת על קיומה של אמונה כזו ביחס לראשית העולם בעידן שקדם להסיודוס. מספרים שהאוקיינוס הקיף את האדמה בנהר גדול והיה כולו אזור מלא נפלאות. אוקיינוס התגורר שם עם אשתו תטיס; היו שם איים מקודשים, גני האלים ומקורות הנקטר והאמברוזיה שמהם ניזונו האלים. בתוך מעגל זה של מים, השתרעה האדמה כמו דיסקוס שמתוכו צצו הרים, וכיפת הרקיע נראתה כאילו היא נשענת על שוליו החיצוניים. שפה חיצונית זו היתה אמורה להיות מורמת מעט כדי שהמים לא יעלו על גדותיהם ויציפו את פני האדמה. החלל שבין האדמה לרקיע היה מלא באוויר ועננים  -ומעל לעננים אמור היה להיות אתר טהור, שבתוכו נעו השמש, הירח והכוכבים. השמש זרחה בשמי המזרח בבוקר, חלפה על פני קשת הרקיע במהלך היום ושקעה במערב בערב. האמינו שתנועת השמש מודרכת על ידי אל היושב במרכבה נהוגה בידי ארבעה סוסים נפלאים. לאחר שקיעת המרכבה בתוך אוקיינוס, האמינו שהאל עולה על אוניה ומפליג במהלך הלילה סביב סביב עד שהוא מגיע למזרח כדי להתכונן לתחילתו של יום חדש.

 

במרחב האוויר שמעל העננים, נעו אלים מדרגה רמה יותר וכשנפגשו ביניהם לצורך התיעצות או לקיום יחסי מין, היה מקום המפגש בפסגתו של אחד מאותם הרים שראשו נחבא בתוך העננים; היה זה ההר החשוב מכולם – הר האולימפוס שבתיסאליה. בנקודה הגבוהה ביותר שעל האולימפוס שכן ארמונו של זיאוס, וכס המלכות שעליו ישב זיאוס בהוד והדר כדי לקבל מבקרים כדוגמת ביקורה של תטיס (איליאדה א 498) שבאה להתחנן על נפשו של בנה. על פי האמונה, שכנו אחוזות האלים האחרים במקומות גבוהים ובגאיות והתאפיינו במחסנים נוחים, אורוות וכל פרט שאפיין את בתיהם של נסיכים עלי אדמות. האלים שגרו על האולימפוס ולפיכך אף נקראו האלים האולימפיים היו שנים-עשר במספר. למען האמת, לא תמיד אנו מוצאים את אותם אלים ברשימה זו, אך הרשימה הבאה (של 13 אלים) היא המקובלת ביותר בין שוכני האולימפוס: זיאוס (יופיטר), הרה (ג'ונו), פוסידון (נפטון), דמטר (קרס), אפולו, ארטמיס (דיאנה), הפיסטוס (וולקן), פאלאס, אתנה (מינרוה), ארס (מרס), אפרודיטה (ונוס), הרמס (מרקורי) והסטיה (וסטה). למרות שהאלים היו קשורים זה לזה בדרגות שונות של יחסים ובמקומות רבים סגדו להם במזבחות שהוקדשו להם כגוף מאוחד, לא תמיד פעלו בהרמוניה. הדוגמא הידועה ביותר למחלוקת שהתגלעה ביניהם היתה האירוע (איליאדה ח 13-27) שבו איים זיאוס לגרש את האחרים לטארטארוס, והציב בפניהם אתגר: להוריד אותו ממרומי האולימפוס באמצעות משיכת שרשרת זהב בכל כוחם. הוא אמר להם שאם ינסו זאת, יוכל בקלות להעלות אותם יחד עם האדמה והים; הידק את השרשרת לפיסגת האולימפוס והניח אותם תלויים באוויר.

שמו של אולימפוס לא היה שמור רק להר שבתיסאליה, למרות שהיה הקדום ביותר וגם בתקופות מאוחרות יותר היה הוא הטוען העיקרי לתואר; אך השם הוענק לפחות לארבעה עשר מחוזות שונים בעולם היווני, שכל אחד מהם נחשב כמקום מפגש מזדמן, או אפילו מושב קבוע של האלים.

לבסוף, היה אזור מעל השמיים הגלוים לעין, שכדי לבטא את מלוא גובהם, מספרים שפעם נפל משם סדן מפליז במשך תשעה ימים ותשעה לילות בטרם הגיע לאדמה. במרחק שווה מתחת לאדמה שכן טארטארוס, מקום עגמומי ורחב ידיים שהיה מוקף בחומת פליז –  שם התגוררו הטיטנים בגלות.

 

האלים השניים במעלה, שכמובן לא שכנו על האולימפוס, הוגבלו למקומות על האדמה שבהם נתנו ביטוי לכוחם. למשל, הנאידות או הנימפות של המזרקות היו שייכות לאזור המזרקות והמעינות; האוריאדות, או נמפות ההרים היו שייכות להרים ולגבעות; והדריאדות, או נמפות העצים היו שייכות לעצים. בנוגע למקום מגוריהם של הגיבורים שהפכו לחצי אלים, לאחר עלייתם השמיימה, כאן רחב היה מגוון הדיעות ונעסוק בהן מאוחר יותר.

 

האלים הראשונים במעלה

אורנוס

 

אורנוס מגלם את השמיים כפי שתפסו הקדמונים את התופעות המייחדות אותם; ולפי גרסת המיתולוגיה המקובלת, היה הוא המקור לגזע האלים. אחריו בא קרונוס ולבסוף זיאוס. יש לתת את הדעת למשמעות השונה והפרוגרסיבית של השמות בשושלת משולשת זו של שליטים נעלים –  אורנוס מסמל את השמיים שנתפסו כבעלה של האדמה, ובאמצעות תכונות החום והלחות שלו הוא מפיח רוח חיים ובורא צמחייה בכל מקום על פני האדמה; קרונוס, יורשו, הוא אל הקציר, ואף הביא להבשלה ולבגרות של כל צורת חיים. בזיאוס, אל האור והשמיים, כפי שמרמז שמו, מגיעים עינייני היקום לשיא ארגונם וחלוקתם הנבונה. אורנוס, כפי שכבר הבחנו, היה בנה של גאיה (האדמה); מאוחר יותר נשא אותה לאישה ופרי הזיווג הזה היו הטיטנים, ההקאטונצ'יירים והציקלופים.

 

ההקאטונצ'יירים או הסנטימאנים, שהיו יצורים בעלי מאה ידיים כל אחד, היו שלושה במספר: קוטוס, גייגס או גאייס, ובריאראוס. הם ייצגו את הכוח העצום הגלום בהתנפצותם של הגלים בדמיונם להתפתלויות המאפיינות רעידות אדמה. הציקלופים היו אף הם שלושה במספר: ברונטיס האוחז ברעם, סטרופיס האוחז בברק וארגס המאופיין בשטף של אור. תיארו אותם כבעלי עין אחת, שהיתה ממוקמת בחיבור שבין האף למצח. אולם, היתה זו עין גדולה ובורקת, כפי שיאה היה ליצורים שגלמו ענן-רעם, עם הבזקים של ברק הרסני. נהוג היה לחשוב (מתוך דמיון שנצפה בין תופעות הסערות ואלה של התפרצויות וולקאניות) שהציקלופים גרו בליבם של הרים בוערים, ומעל לכל, בהר אתנה שבסיציליה, שם עמלו כשוליות של הפיסטוס (וולקן), כשהם מסייעים לו להכין את חזיזיו של זיאוס ומבצעים עבודות אחרות. נהגו לומר שאורנוס שנבהל מן הכוח האצור בהם, השליך את ההקאטונצ'ייירים והציקלופים בעת לידתם בחזרה לרחם האדמה שממנו צצו.

הטיטנים, כמו האלים האולימפיים, היו שנים-עשר במספר ומרביתם היו מסודרים בזוגות: אוקיינוס ותטיס, היפריון ותייה, קריוס ויוריביה, קויסוס ופיבי, קרונוס וריאה, יפטוס ותמיס. במקום יוריביאה, אנו מוצאים לעיתים תכופות את השם מנימוזינה. למרות שהשמות אינם תמיד מובנים, הם מצביעים על כך שנהגו להאניש את אותם יסודות ראשוניים וכוחות טבע, שלפעולתם היתה בימי קדם השפעה מכרעת על תצורתה של האדמה בהווה. בעוד שניתן לבחור דווקא בתמיס, מנימוזינה ויפטוס כהתגלמותו של כוח מתרבת, וכבולט מבחינת העמדתו צאצאים בעלי אותו אופי, הרי הטיטנים האחרים מייצגים כוחות פראיים, חזקים ורועשים. בהתאמה לאופיים, הם מתמרדים נגד אביהם ולאחר מכן נגד זיאוס.

 

כפי שמספר המיתוס השירי, לגבי ניסיון ההתמרדות הראשון, התוצאה היתה שאורנוס השליך אותם לטארטארוס, שם החזיק אותם בשבי. אולם, גאיה, אשתו, שהתאבלה על גורלו המר של צאצאה, נתנה לבנה הצעיר סכין מעוקמת, שהכינה מחומר קשה ואף הסבירה לו כיצד ומתי לפצוע את אביו פציעה אנושה. המשימה הצליחה והטיטנים יצאו לחופשי, התחתנו עם אחיותיהם והעמידו צאצאים אלוהיים, בשעה שאחרים מאותו מעמד צצו מדמו של אורנוס ונפלו על האדמה. לאלה שייכים הענקים, מפלצות בעלות רגליים המעוצבות כנחשים; נימפות מליאן או נימפות האלון, שמהן עוצבו החיצים ששמשו למלחמה; ואיניס או פוריאה, כפי שקראו להם הרומאים – טיסיפונה, מגארה ואלקטו –  יצורים שתפקידם היה במקור לנקום את שפיכת דמו של ההורה. צורתם היתה כצורת נשים בעלות שער נחשים ומחוכי צפעונים. הן הטילו אימה על פושעים שנרדפו על ידם בזעם בלתי נלאה. אולם, היצורים האלוהיים הללו, פרט לאריניס, שסגדו להם באתונה תחת השם "אלוהים מקודשים", לא נכללו בדתם של היוונים, אלא במיתולוגיה בלבד; בעוד שבקרב הרומאים, לא היו הם ידועים עד לתקופה מאוחרת, וגם אז הוצגו רק כדמויות בדיוניות בשירה, ללא שום אחיזה באמונתם הדתית של האנשים.

 

קרונוס

 

קרונוס, "המבשיל, אל הקציר" היה כפי שכבר אמרנו, בנו של אורנוס. מתוך טעות, המשיכו לזהות אותו עם האל הרומי, סאטורנוס, והמחקר העדכני תיקן טעות זו ובהתאם לכך נקדיש פרק נפרד לכל אחד מהם.

 

קרונוס ירש את מקומו של אורנוס, שהודח מכס המלכות של האלים. קרונוס נשא לאישה את אחותו אירה, בתה של גאיה, שילדה לו את פלוטו, פוסידון (נפטון), וזיאוס (יופיטר), הסטיה (וסטה), דמטר (קרס) והרה (ג'ונו). על מנת למנוע את התגשמות הנבואה שהועברה לו על ידי הוריו, שכמו אביו, גם הוא יודח על ידי בנו הצעיר ביותר, בלע קרונוס את חמשת ילדיו הראשונים בעת הגיחם לעולם. אך כשהופיע הילד השישי, החליטה ריאה –  אשתו –  להצילו והצליחה להערים על בעלה בכך שנתנה לו אבן (יתכן שהיתה מגולפת בדמות עולל) עטופה בחיתולי בד, שאותה בלע בהאמינו שכך נפטר מעוד צרה.

 

בשעה שרימו את הבעל, הובילו את זיאוס, הרך הנולד, לאי כרתים, ושם הוחבא במערה על הר אידה. הנימפות אדרסטאה ואידה טפלו בו והעז אמאלתיאה נתנה לו חלב; דבורים אספו דבש עבורו ובינתיים, בכדי שבכיותיו לא יגיעו לאוזניו של קרונוס, מונו משרתיה של ריאה, הקורטיים, לשמור על רעש והמולה מתמידים באזור באמצעות ריקוד וצחצוח חרבות ומגינים.

 

כשגדל זיאוס ובגר, הצליח בעזרתה של גאיה (או אולי מטיס) לשכנע את קרונוס להשיב את הבנים שבלע ואת האבן שניתנה לו ברמייה. האבן הונחה בדלפי כמזכרת לדורי דורות. האלים המשוחררים הצטרפו לאחיהם בברית כדי להדיח את אביהם מכס השלטון ולהמליך את זיאוס במקומו. המעשה נעשה, אך השינוי בשלטון (למרות שהתקבל על ידי האלים המרכזיים), לא נסבל על ידי הטיטנים, שפרט לאוקיינוס פתחו במלחמה כנגד האלים.

 מרכז המלחמה היה בתיסאליה, שתכונותיה הטבעיות רמזו על עימות שבו נעקרו סלעי ענק ממורדות ההרים והוטחו בכוח רב במהלך הקרב. חבורתו של זיאוס התמקמה על הר האולימפוס והטיטנים על הר אותיריס. הקרב נמשך שנים רבות, כשכל הכוח שיכלו יושבי האולימפוס לגייס לא עזר להם.

 

לבסוף, בעצתה של גאיה, שחרר זיאוס את הציקלופים ואת ההקאטונצ'יירים שקודם לכן הכינו לו חזיזים, כשהאחרונים צועדים לצידו בעוצמה השווה לרעידת אדמה. האדמה רעדה תחתיה עד לטארטארוס כשהופיע זיאוס עם כלי הנשק הנוראי שלו ובעלי בריתו החדשים. קאוס הזקן חשב ששעתו הגיעה, שכן מתוך להבה מתמשכת של חזיזים, עלתה האדמה באש והמים געשו בים. חלק מהמורדים נטבחו או נאכלו וחלקם הושלכו לתהומות, כשסלעים וגבעות מסתחררים אחריהם ומשלחים אותם אל מתחת לפני האדמה. כך איבד קרונוס את תמצית חייו וזכותו של זיאוס למשול כוננה לעד.

 

האי כרתים שבו פרחה התרבות האנושית מוקדם יותר מבכל מקום אחר ביוון ואשר בו התרחש הסיפור אודות חינוכו החשאי של זיאוס, היה המרכז העיקרי של פולחן קרונוס. אולם, כאן ובאתיקה, כמו גם במחוזות אחרים ביוון, סגדו לו בעיקר כגורם להבשלה, אל הקציר, שמעניק עושר וברכה, שגשוג ואושר, ולא כאל העגמומי שטרף את ילדיו. כך קרה שהחגיגות שנערכות לכבודו ביוון, הקרוניה, והחגיגות המקבילות באיטליה, הסאטורנאליה, צצו מהמעמד שלא הטיל אף מגבלה על עליצות והנאה של הנוכחים והיוו מזכרת מעידן שבו, תחת שלטונו של קרונוס, שרר קציר מתמיד על פני האדמה. כטורף ילדיו, מזכיר קרונוס את מולוך הפיניקי, וקרוב לוודאי שהמקור לשלב זה בדמותו נבע מכרתים, שם היתה השפעת המתיישבים הפיניקים מורגשת מזמנים עברו. כמו כן, יש לציין שאשתו ריאה נהנתה מפולחן מוקדם ונפוץ באסיה הקטנה.

 

סאטורנוס

 

הרומאים האמינו שסאטורנוס הופיע לראשונה באיטליה בזמן שבו שלט יאנוס מלך המחוז הפורה שמשתרע לאורך גדות הטיבר משני צדדיו. הוא הציג את עצמו בפני יאנוס, התקבל בברכה והמשיך להדריך את נתיניו של האחרון בחקלאות, גינון ואומנויות אחרות שלא היו ידועות להם באותה עת; כמו למשל, כיצד לכוון את צמיחת הגפן ולטפל בה וכיצד לטפל ולטפח את עצי הפרי. באמצעים אלה, קידם את האנשים ממצב ברברי יחסי למצב של סדר וארגון. כתוצאה מכך, העריכו אותו מאד ובמשך הזמן בחר בו יאנוס כשליט שותף בממלכתו, שלאחר מכן קיבלה את השם סאטורניה –  “ארץ זרע ופרי". תקופת שלטונו של סאטורן היתה נושא לשירים בתקופות מאוחרות יותר –  כתקופה שמחה שבה לא היו עצב ודאגות מנת חלקם של בני האדם; תקופה שבה תמימות, חופש ואושר שלטו ברחבי המדינה, בדרגה כזו שהיתה ראויה לתואר תור הזהב. גם למיתולוגיה היוונית היה תור זהב, שעל פי המסופר התרחש במהלך שלטונו של קרונוס; דבר שהוביל אולי יותר מכל הנסיבות האחרות, לזיהוי של סאטורנוס עם קרונוס, למרות ההבדל הממשי שהיה בין שני האלים. שמה של אשת סאטורן הוא אופס.

 

פעם בשנה, בחודש דצמבר, ערכו הרומאים פסטיבל לכבוד האל והוא נקרא סאטורנאליה. הפסטיבל נמשך בין חמישה לשבעה ימים ולווה בשעשועים מסוגים שונים. במשך ימים אלה, בוטלו ההבדלים הרגילים שבין אדון למשרת או עבד. לא התקיימו שום אסיפות ציבוריות ולא הוטלו שום עונשים. משרתים או עבדים התלבשו כמו אדוניהם, וקיבלו מהם מתנות יקרות. ילדים קבלו מהוריהם או מקרוביהם תמונות, קרוב לוודאי מסוג צעקני, שנרכשו ברחוב שבו גרו סוחרי התמונות.

ברומא, לרגלי גבעת הקפיטול, היה מקדש לאל סאטורן. במקדש זה ניתן היה למצוא פסל של האל כשסביב רגליו כרוכות פיסות בד צמר. ניתן היה להסיר פיסות אלה רק במהלך חגיגת הסאטורנאליה. ביד אחת החזיק האל סכין גינה מעוקמת, כסימן להיותו הראשון שלימד את האנשים כיצד לגזום את הגפן והזית. במקדש זה נשמרו קופת המדינה ודגלי הצבא.

 

ריאה

 

כפי שקרונוס (נציג יסוד ההבשלה) ירש את אורנוס (הנציג של יסוד הפריון בטבע), כך פינתה גאיה, אלת האדמה הפרימיטיבית, את מקומה לריאה, אלת האדמה עם ההרים והיערות. גאיה היתה אמם של הטיטנים החזקים. ריאה היתה אמם של אלים שנטו פחות למבצעים של כוח, אך היו יותר מחוננים: פלוטו, פוסידון, זיאוס, הרה, דמטר והסטייה. היא כונתה לדוגמא דינדומני וברקונטיאה –  ושמות אלה נבעו ברובם משמות הרים באסיה הקטנה, במיוחד אלה של פריגיאה ולידיה. הפולחן המיוחס לה היה קשור לתרבות האנושית המוקדמת של מדינות אלה. שם כינו אותה קיבלי או קיבבי והשתמשו בשמה כדי לציין את המקומות הקדושים לה במערות או במורדות ההרים. הדבר מצביע על אופייה כאלת ההרים.

 

ההרים הנישאים של אסיה הקטנה שהגנו על חיות הבר במערות שבמורדותיהם, כמו הפנתר והאריה, אותם אהבה לאלף, אף הביטו מטה על ערים משגשגות שחובה היה עליה להגן עליהן. מתוקף תפקיד זה, עטר את ראשה כתר דפנה. אך למרות שהיא עצמה זוהתה עם התרבות השלווה, תמיד התאפיין הפולחן שלה בהתרגשות פרועה ופנטסטית; כוהניה וחסידיה היו רצים ביערות בלילה כשלפידים בוערים בידיהם, מטילים מום זה בזה, פוצעים זה את זה ומקימים רעש והמולה עם המצילתיים, החלילים וקולות השירה המטורפים. כדי להסביר את מוזרות הפולחן שלה, שקרוב לוודאי יועד לשמר עצב גדול, נהגו לספר כיצד אהבה את הרועה הפיגיאני, אטיס, שיופיו הרב שבה אף את ליבה של בת המלך של פסינוס. הסיפור מספר כיצד יועד הבחור לשאת את הנסיכה וכיצד הופיעה האלה בפתאומיות וזרעה אימה ותדהמה בקרב אורחי החתונה. אטיס נמלט להרים, הטיל מום בעצמו, ומת לצד עץ אורן, שלתוכו נכנסה נשמתו, בעוד שמדמו פרחו סיגליות שהקיפו את העץ כזר. האלה הפצירה בזיאוס להשיב אליה את אהובה. אך בלתי אפשרי היה הדבר. אולם, זיאוס עשה כך שגופו לא ירקב לעולם, ששערו יצמח תמיד ושהזרת שלו תנוע תמיד. האורן היה סמל החורף והעצב, הסיגלית סמלה את האביב ויופיו מלא התקווה.

 

הכוהנים הראשונים של ריאה-קיבלי היו הקורטיים והקויבאנטיים, שעל פי המסופר היו היצורים הראשונים שעטו צורת אנוש ויכלו להופיע על פני האדמה, לאחר שצצו ממורדות ההרים כעצים. מרכז הפולחן הגדול היה תמיד בפסינוס שבפירגיה, תחת צילו של הר דינדימון, שעליו היתה מערה שבתוכה (על פי האמונה) היו המקומות הקדושים העתיקים ביותר של האלה. בתוך המקום הקדוש נמצא קברו של אטיס, ותמונה עתיקה של האלה מגולפת באבן, שעל פי הסיפורים נפלה מן השמיים. כפי שמספרים, נבנה המקדש הראשון בפסינוס על ידי מידאס. לאחר מכן, שמרו אותו שליטי פריגיה מכל משמר והמקדש המשיך להיות מקום בעל חשיבות, גם זמן ממושך לאחר שהתרבות הפריגיאנית שקעה. פולחן קיבלה התפשט ממרכז זה ותפס אחיזה בערים השכנות –  סרדיס, מגניסיא, סמירנה, אפסוס, לאמפסאקוס וקיזיקוס; אחר כך, עבר לאתונה ובתקופה מאוחרת יותר לאזור ההרים של ארקדיה, שם (על פי האמונה) נולד זיאוס ומשם החלה בריאת המין האנושי.

 

זיאוס או יופיטר

 

שלישי ואחרון מבין האלים מן הדרגה העליונה היה זיאוס. כפי שכבר ראינו, האמינו אנשי ימי קדם שהוא התגורר על הר האולימפוס שבתיסאליה. אולם, בתקופה מאוחרת יותר, דברו על כך שהוא התגורר באזור שמעל השמיים, במקום שנחשב למקור האור. הוא היה אל אור היום, ושמו מרמז על כך ששלט על כל התופעות השמיימיות ובהתאם לכך על שינויים פתאומיים במזג האוויר והיווצרותם של עננים. יותר מכל, המחישו התפרצותן של סערות רעמים את נוכחותו כישות על-טבעית המעניקה תשומת לב לענייני האנושות. לפיכך, נהגו לפנות אליו בתארים כמו "מכנס העננים", "אל הענן הקודר", "מרעים הרעם" ו"מרעים הרעם רב העוצמה". לעומת זאת, השלווה ומרחבי האינסוף של השמיים שעליהם שלט, ביחד עם שובו המתמיד של היום, גרמו לכך שיתייחסו אליו כאל נצחי: "זיאוס אשר היה ואשר הינו ואשר יהיה". על מנת לציין תכונה זו בדמותו, כינו אותו קרונידס או קרוניון, תואר שנלקח מאביו קרונוס, והיה בעל משמעות מיוחדת בימי קדם; אלמלא כן, היינו מצפים שישייכו אותו גם לשני אחיו, פוסידון והדס.

 

בשל קרבתו לזיאוס, זכה הנשר הדואה מעבר לטווח הראייה בכך שנחשב לקדוש עבור האל. באופן דומה, זכו ההרים הגבוהים לקדושה בשל קרבתם למחוז האור; ובכל מקום ביוון היו קשורים לפולחן האל, כשרבים מהם זכו לכינויים שהיו הכינויים המקומיים של האל –  כמו למשל, אתאוס, תואר שנלקח מהר אתנה שבסיציליה, או אתביריוס –  תואר שנלקח מהר ברודוס. נבנו מזבחות ואפילו מקדשים לכבודו על ראשי הגבעות. אנשים הגיעו אליהם בעמל רב וזכו לראות את האדמה פרושה מטה לרגלי הגבעות – דבר זה היווה מעין הכנה להתקרבות רוחנית נאותה אל האל. בניגוד לכך, וכעדות לדבריו של הסיודוס על כך שזיאוס רקונידס שכן לא רק באוויר הטהור אלא אף בלב ליבה של האדמה ובקרבם של בני האדם, אנו מוצאים את אדמת המישור דודונה באפירוס הנתפסת כמקום שבו ניתן היה להתאחד ישירות עם האל. רוח רשרשה בין ענפי האלון הקדוש כשהאל חפץ לדבר ומלאכת התרגום הופקדה בידי מוסד הכהונה שנקרא סלי. מעין נבע לרגלי האלון ויונים קדושות המו בין ענפי העץ. על פי הסיפור, היו היונים הראשונות שמשכו תשומת לב אל כוחותיו הנבואיים של העץ. יש לציין שהחשיבות האמיתית של פולחן זיאוס בדודונה היתה שייכת לזמנים קדומים מאד ובדתות הפרימיטיביות של איטליה, גרמניה והעמים הקלטיים התייחסו לאלון ביראת כבוד דומה.

זיאוס היה האל הראשון במעלה וכך גם סגדו לו ברחבי יוון. משום כך, כינו אותו אבי האלים והאדם, שליט היקום ושומרו. האמינו שהוא ניחן בכל כוח וחוכמה אפשריים. כמו כן, האמינו שבתחום שלטונו על בני האדם, היה רודף צדק ולא היה גבול לטוב ליבו ואהבתו. מתוקף סמכויותיו, זיאוס אחראי על החילוף בין היום והלילה; העונות מופיעות זו אחר זו על פי פקודתו, והרוחות סרות לפקודתו. לעיתים הוא מכנס את העננים ולעיתים מפזרם ומורה לגשם לרדת ולהפרות שדה ואחו. הוא מפקח על התנהלות החוק והצדק במדינה, מעניק הוד למלכים ומגן עליהם במימוש ריבונותם. הוא מקדיש מתשומת ליבו ליחסים שבין בני האדם, כשבכל מקום הוא גומל על יושר, אמת, נאמנות ואדיבות. לעומת זאת, הוא תמיד מעניש על אי-צדק, זיוף, חוסר נאמנות ואכזריות. בהיותו האב הנצחי של בני האדם, האמינו שהוא תמיד קשוב לעניים ולזנוחים. הקבצן חסר הבית סמך עליו כעל שומר רחמן שהעניש את חסרי הלב והעניק לאומללים מנה גדושה של אהדה ורחמים. לצורך המחשת אופי שלטונו על פני האדמה, נפרוש להלן סיפור ידוע:

פילמון ובאוקיס היו זוג מבוגר מהמעמד הנחות שחי בשלווה ובחרדת קודש כלפי האלים בביתם הדל שבפריגיה. לעיתים קרובות נהג זיאוס לבקר על פני האדמה, כשהוא מחופש, על מנת להתחקות אחר התנהגותם של בני האדם. פעם אחת, כשעבר בפריגיה במהלך אחד מן הביקורים, ביקר אצל זוג הקשישים הללו והתקבל על ידם בנדיבות רבה (הם היו בטוחים שהוא נווד עייף, שכן כך הציג את עצמו). הזקנים הכניסו אותו לביתם, הכינו לאורח, שלווה על ידי הרמס, ארוחה נפלאה ככל שהשיגה ידם. לצורך זה, עמדו לשחוט את האווזה היחידה שנותרה להם. אך אז התערב זיאוס שכן נדיבות ליבם ומעשיהם הטובים נגעו לליבו, בעיקר משום שכשהביט סביבו בקרב יתר תושבי המחוז, לא ראה אלא מנה גדושה של אכזריות ונוהג שכיח להוכיח את האלים ולבוז להם. זיאוס חפץ להעניש התנהגות זו בכך שיוריד על המקום מבול הרסני, אך יציל את פילומון ובאוקיס (הזוג הזקן והמיטיב) ויגמול להם באופן משמעותי. לצורך זה, התגלה זיאוס בפני הזקנים, בטרם פתח את שערי השמיים למבול העצום, הפך את בקתתם הדלה שבראש הגבעה למקדש נפלא, ומינה אותם לכהניו. הוא אף מילא את בקשתם למות יחדיו, ולאחר שנים רבות, כשהגיעה שעתם למות, הפכו לעצים, שגדלו זה בצד זה באזור מגוריהם –  אלון ותרזה.

בהרפתקאות מסוג זה, מופיע האל הנשגב כדמות ראויה להערצה, בסיפורים אחרים מציגים אותו כסובל מחולשות ומטעויות אנוש. אשתו הראשונה של זיאוס היתה מטיס (חוכמה), בתו של הטיטן הידידותי אוקיינוס. אך כפי שחזתה אלת הגורל, הישות האפלה והכל יודעת, צפוייה מטיס ללדת לזיאוס בן שיעלה בכוחו על אביו וכך ילך זיאוס בדרכו של אביו –  קרונוס; הוא יבלע את מטיס בטרם תלד את בנה ולאחר מכן תצוץ אלת החוכמה –  פאלאס אתנה (מינרווה) –  מתוך ראשו. לאחר כל זאת, נשא זיאוס (באופן זמני) את תמיס (צדק) והפך לאביהם של אסטראה והוראה. אולם, אהבתו המרכזית היתה נתונה תמיד להרה (יונו) שופעת הקסם, שסרבה להפצרותיו תקופה ארוכה אך לבסוף נכנעה לו ונישאה לו בטקס מרשים ורב אושר. לטקס הנפלא הוזמנו ובאו לא רק האלים שבשמיים, אלא גם האלים שהיו מופקדים על ניהול נושאים שונים בעולם.

הרה הפכה לאמם של הבי, ארס והפיסטוס (וולקן). אולם, זיאוס לא נשאר נאמן לנישואין לאחותו, ובחשאי נתן דרור לתשוקתו לאלות אחרות. לעיתים קרובות, עשה זאת כשהוא מחופש ואף התקרב לבנות האדם. הרה רתחה מכעס כשגילתה פרשיות אלה.

מיחסים חשאיים שכאלה, ילדה דמטר (קרס) את פרספונה (פרוסרפינה); לטו (לאטונה) הפכה לאימם של אפולו וארטמיס (דיאנה); סמלי, לאימו של דיוניסוס (בקכוס); מאיה לאימו של הרמס (מרקורי); אלקמני, לאימו של הרקלס (הרקולס). בנוסף גם כמה חצאי אלים, שעליהם נספר מאוחר יותר, נולדו לזיאוס מנשים אחרות.

 

סיפורי אהבים אלה המיוחסים לזיאוס (ולאלים אחרים גם כן), סופרו על ידי משוררי ימי קדם והם נראים לנו (כפי שנראו גם למבינים של אותה תקופה קדומה) בלתי הולמים את השליט העליון של היקום. מפליא כיצד קרמו סיפורים אלה עור וגידים; אלא אם כן, הנם מהווים הסבר מספק למקור –  במילים אחרות, הם היו פשוט גירסאות שונות של אותו מיתוס אחד של נישואיו של זיאוס, שהיה ייחודי בימי קדם למחוזות יוון השונים, כשלמעשה כל גירסא תיארה אותו כנשוי לאישה אחת ונאמן לה. שם האישה והסיפורים שנקשרו לחיי הנישואים היו שונים ממקרה למקרה. בתקופה מאוחרת יותר, כששבטי יוון השונים התאחדו והפכו לעם אחד, והמיתוסים השונים שצצו ועלו באופן עצמאי בקשר לזיאוס התפרסמו בהשפעתם של המשוררים ובאמצעים אחרים, והדרך היחידה לאחד בין כל הסיפורים היתה להוריד את כל הנשים (פרט להרה) בדרגה ולהפוך אותן לידידות זמניות של האל. יש להצטער על כך שאיננו יכולים כעת לאתר את מקומה וחשיבותה של כל אחת ממכרותיו. במקביל, קיים ידע מספיק המצדיק פרשנות זו, לא רק בקשר להתנהגותו הבלתי הולמת של זיאוס, אלא אף ביחס להתנהגותם הבלתי הולמת של האלים האחרים. יש לזכור כי על פי המקובל, רשאי היה זיאוס לשאת אישה אחת שכן זאת היתה המגבלה בנוגע לנישואים ביוון.

 

מבין כל המקומות בהם סגדו לזיאוס ביוון ברוב טקס ודבקות, שני המקומות הראויים לתשומת לב הם אתונה ואולימפיה. באתונה, השינוי בעונות השנה שהשפיע על מזגם של האנשים הביא לשינוי ברגשותיהם כלפי האל. מתחילת האביב ולאורך כל הקיץ, כינו אותו בני האדם האל הידידותי (Zeus Meilichios), הקריבו לו קורבנות ובשלוש הזדמנויות חגגו לכבודו. אולם, עם התקרב החורף, שבו מחשבות אודות כעסו של זיאוס לפקוד אותם, ואז נהגו לכנותו האל האכזר (Zeus Maemaktes) ונעשה מאמץ לרצותו באמצעות חג שנקרא Maemakteria.

 

באולימפיה שבאליס, נהגו לקיים חג שזכה לחשיבות לאומית מתקופה קדומה למדי; חג זה נחוג בחודש יולי  (Hekatombaeon)מידי שנה חמישית, כלומר לאחר שחלפו ארבע שנים תמימות. החג נמשך לפחות חמישה ימים ולעיתים אף שבעה, החל מהעלאת זבח על המזבח הראשי של זיאוס שבו השתתפו נציגים מן המדינות השונות עם פמליותיהם המרשימות. לאחר סיומו של טקס זה, התקיימו מספר תחרויות ריצה, קפיצה מבמה מוגבהת עם משקלות  (Halteres)נישאים בידיים לצורך תנופה, זריקת הדיסקוס (פלטה עגולה של מתכת או אבן השוקלת כ3.5– ק"ג), והיו מתאגרפים כשרצועות עור כרוכות סביב זרועותיהם ולעיתים עם טבעות מתכת בידיהם, משתתפים במרוץ סוסים, מרוץ מרכבות עם שני סוסים או ארבעה, ולבסוף היתה תחרות של מוסיקאים ומשוררים.

האפשרות להשתתף באירועים היתה פתוחה בפני כל ילידי יוון, פרט לאלה שהורשעו בפשע כלשהו, או אלה שבתחרויות קודמות נקנסו וסרבו לשלם את הקנס. המיועדים לתחרויות נדרשו לערוב לכך שהשתתפו במהלך תקין של אימונים ושיפעלו בהתאם להחלטת השופטים. עבדים וזרים היו רשאים לצפות בתחרויות, אך נאסרה נוכחותן של נשים נשואות. ניהול החג כולו היה נתון בידיה של ועדה שנבחרה מתוך הקבוצה עצמה על ידי אנשי אליס.   

המישור של אולימפיה, שבה נערך מפגש זה לכבודו של זיאוס הוא כעת מקום שומם; אולם, ניתן לגבש מושג כלשהו מן התיאור של פאוסאניאס בנוגע למקדש הנשגב ולמספר העצום של הפסלים שהיו מפוזרים בחורשה הקדושה. בתוך המקדש ניצב פסל זהב ושנהב של האל, מעשה ידיו של פידיאס, הפסל המפורסם ביותר בימי קדם. גובהו של הפסל היה כ12– מטרים והוא נמנה עם שבעת פלאי העולם העתיק בשל יופיו והדרו.

כפי שטוענים חלק מן האנשים, המציא זיאוס עצמו את המשחקים הללו על מנת להנציח את נצחונו על הטיטנים ואפילו האלים השתתפו בתחרויות. אנשי אליס טענו שהחג נוסד על ידי אנשי פלופס, בעוד שאחרים שייכו אותו להרקלס. השיטה המקובלת לחישוב זמן היתה באמצעות פרק הזמן שחלף בין החגים, כשאולימפיאדה אחת היתה שווה לארבע שנים. החג הראשון שממנו החלו לספור (בדומה לספירה של הנוצרים מלידת ישו), התרחש בשנת 776 לפני הספירה.

כבר סופר אודות לידתו של זיאוס ושנות חייו הראשונות, עד לתקופה שבה הביס (לאחר מלחמה ארוכה ואכזרית סביב האולימפוס) את הטיטנים וכונן את זכותו למלוך במקום אביו קרונוס. הוטל פור לגבי החלק שיקבל כל אחד משני אחיו (להם היה חייב תודה בשל עזרתם במהלך המלחמה) בניהול העולם: ופוסידון קיבל שליטה על הים והנהרות, בעוד שהדס קיבל שליטה על העולם שמתחת לאדמה. אולם, התנגדות מצד בני משפחת קרונוס לא פסה והשושלת החדשה של האלים היתה צריכה להתמודד עם פרץ חדש של מלחמה שהיתה אף יותר נוראה מזו שהתנהלה נגד הטיטנים. הפעם הענקים היו האויבים; הם היו גזע של יצורים שפרץ מתוך דמו של אורנוס. הענקים תפסו את מקומם בחצי האי פליני, שמפרץ הפריד בינו לבין הר אולימפוס. מנהיגם היה פורפיריון; הלוחם החזק ביותר שלהם היה אלקיונאוס, שנגדו יצאו זיאוס ואתנה להילחם –  אך לשווא. האדמה, אימם, יצרה את הענקים כשהם חסינים בפני כל סוגי הנשק של האלים, אך לא בפני נשקם של בני התמותה. אתנה שידעה זאת הכניסה לתמונה את הרקלס. השמש והירח חדלו לזרוח על פי פקודתו של זיאוס והדשא שסיפק לענקים תרופה לפצעיהם נקצר. אלקיונאוס העצום, שהשליך סלעים ענקים נגד תושבי האולימפוס, הוכרע על ידי חיציו של הרקלס ופופיריון שניסה לחטוף את הרה, נכנע. באשר לאחרים –  פאלאס ואנקלאדוס נטבחו על ידי אתנה, פוליבוטס הרועש והעליז נמלט, אך כשהגיע לאי קוס נתפס באמצעות סלע שהושלך לעומתו על ידי פוסידון והוא נקבר תחתיו. אפיאלטס נכנע לאפולו, רואטוס נכנע לדיוניסוס ולקיטיוס נכנע להקטי או הפייסטוס. לדעת העם, מלחמה זו נגד הענקים היתה מעניינת יותר מהמלחמה נגד הטיטנים. בסופו של דבר, נמהלו השתיים זו בזו.

לאחר שחלפו מלחמות אלה, הגיעה תקופה שנקראה עידן הכסף על פני האדמה. בני האדם היו עשירים כפי שהיו בעידן הזהב תחת שלטונו של קרונוס. אבל, בכל זאת כמהו לתמימות ולהנאה שהיו המקור האמיתי לאושר בתקופה הקודמת ולפיכך, יחד עם זה שחיו חיי מותרות ועידון, הפכו שתלטנים במנהגם כלפי המעמד הגבוה. לעולם לא היו מרוצים, שכחו את האלים ולא התייחסו אליהם בהדרת כבוד בתקופה שבה חיו בביטחון שהעניק להם השגשוג והנוחות. כדי להעניש אותם וכאות אזהרה לגבי מנהגים שכאלה, סילק אותם זיאוס אל מתחת לאדמה, שם המשיכו לחיות כרוחות, שלא היו כה חזקות כמו רוחות בני האדם של עידן הזהב, אך בכל זאת העריכו אותם הבאים אחריהם.

לאחר מכן הגיע עידן הברונזה, שהתאפיין כתקופה של מריבות ומעשי אלימות בלתי פוסקים. במקום אדמות מעובדות ועיסוקים שלווים ומנהגים מסודרים, שלט הכוח בכל. אנשים גדולים וחזקים הפכו לשחוקים מבחינה גופנית ושקעו לעולם התחתון מבלי להותיר אחריהם סימן שאכן היו קיימים אי פעם ומבלי להביע תביעה לחיים רוחניים בעתיד.

לבסוף הגיע עידן הברזל, שבו צריכה היתה האנושות החלושה לעמול קשה כדי להשיג לחם ומתוקף נטייתם לרווח, עשו כמיטב יכולתם להכשיל זה את זה. דייק או אסטראה, אלת הצדק והאמונה, הצניעות והאמת, הפנתה עורף לסצינות מסוג זה, ופרשה לאולימפוס בעוד זיאוס נחוש בדעתו להכחיד את הגזע האנושי באמצעות מבול עצום. יוון כולה היתה מכוסה במים; איש לא ניצל פרט לדאוקאליון ואשתו פירה. הם עזבו את פסגת פרנאסוס, משם נמלטו מפני המבול, וקיבלו עליהם את צו האלים לייסד גזע חדש של בני אדם, הגזע הנוכחי. מספרים שלמטרה זו, השליכו סביבם אבנים בשעה שהתקדמו; האבנים הפכו לאנשים, שעם העלמות המבול החלו לטפח את האדמה שוב ולהתפשט לכל עבר. אנשים אלה היו טובים במעט מהגזע שהוכחד אך בכל זאת גרמו לזיאוס אי-נחת וסבלו מנחת זרועו.

בקרב הרומאים, תפס יופיטר מקום של כבוד שהקביל במידה מסוימת למקום שתפס זיאוס בקרב היוונים. הכינוי החביב עליו היה אופטימוס מקסימוס. שמו שייך לאותה נגזרת של שמו של זיאוס, והוא מרמז על תפקידו כאל אור היום החמוש בנשק הברק. מקדשים ומזבחות נבנו לצורך סגידה לאל; הוקמו פסלים ונערכו חגים ציבוריים לכבודו. באשר להקרבת קורבנות, הן יופיטר והן זיאוס הפיקו הנאה שלמה משוורים. הנשר, האלון והזית היו מקודשים לשניהם.

 

הרה או יונו

 

הרה היתה התגלמות אלוהית של הכוח הנשי של השמיים; במילים אחרות, האטמוספירה על תכונותיה המשתנות אך המפרות. לעומתה, ייצג זיאוס את התכונות השמיימיות שנתפסו כגבריות. מקור כל הטוב שהרעיף הטבע יוחס לנישואין בין השניים וכשנפגשו על הר אידה בענן של זהב, עלה לפתע ניחוח פרחים מתוק סביבם. עץ בעל תפוחים זהובים צמח בחגיגת חתונתם, ושפע של מזון האלים זרם לעבר הספה שלהם באי האושר שבמערב. האמינו שטקס החתונה התקיים באביב ועל מנת לשמרו בזיכרון, ערכו לכבודם מידי שנה חגיגה באביב. אולם, בדומה לסערות הפתאומיות והעזות, שבעונות מסוימות הפרו את השלווה ששררה בשמי יוון, הובילו מפגשיהם של הזוג האלוהי לעיתים קרובות למריבות ולהתנצחויות שבמרבית המקרים פרצו באשמתה של הרה. משוררים ויותר מכולם, הומרוס ב"איליאדה" תיארו אותה כקנאית, כעוסה וכאשת ריב ומדון. היא תוארה כמתנשאת וכגאוותנית, קרה ולעיתים אף מרירה. קיימות מספר דוגמאות לסצינות שכאלה, כמו למשל המקרה שבו זיאוס (איליאדה א 586) היכה אותה וגרש את בנה, הפיסטוס מן האולימפוס; או המקרה (איליאדה ט"ו 18) שבו זיאוס שכעס על התככים שרקמה נגד הרקלס, תלה אותה מחוץ לאולימפוס כששתי משקולות עצומות (האדמה והים) מחוברות לרגליה, וזרועותיה קשורות באזיקי זהב. סיפור זה ממחיש עד כמה האמינו שהתופעות השמיימיות הגלויות לעין תלויות באל העליון. דוגמא נוספת קשורה למקרה (איליאדה א 396) שבו הרה, פוסידון ואתנה ניסו לכבול את זיאוס וכמעט הצליחו לולא הזעיקה תטיס את אגאיאון (ענק הים) לעזרתו. הרה היתה אלת הסערות וככזו נהגו לתארה כאימו של ארס; היא עצמה השתתפה לעיתים במלחמות, כמו למשל במלחמה נגד הטרוינים. לאות כבוד, ערכו לה חגיגות שלוו בתחרויות דמויות קרבות, כמו למשל התחרויות שהתקיימו בארגוס, שם היה הפרס מגן קדוש.

 

בעיתות שלום היו החברים המועדפים עליה הגראציות והעונות (Horae) והאחרונות אף נמצאו בחברתו של בעלה. המלווה הקבועה שלה היתה איריס, אלת הקשת שבענן. הטווס הנהדר ובעל הצבעים הנפלאים והקוקייה מבשרת האביב היו מקודשים לה. החגיגה המרכזית לכבודה נערכה בתקופת האביב והטקס היה מורכב מחיקוי של חתונה, שבה הוצב פסל של האלה הלבושה בבגדי כלה וממוקמת על ספה עשויה מענפי ערבה שזרים ושרשראות פרחים מעטרים את סביבתה. חגיגה נוספת שנערכה במיוחד לכבודה מידי חמש שנים באליס שבאולימפיה, התמקדה בהצגת גלימה מעוטרת להפליא (peplos) בפני האלה ובתחרויות מרוצים שבהם השתתפו אך ורק נשים בלתי נשואות שרצו בשער פזור ולבשו שמלות קצרות. בתחרויות אלה שפטו שש-עשרה נשים נשואות.

 

אולם, בדרך כלל תארו את הרה כמלכת השמיים וכאישה נאמנה לזיאוס, שתבעה את הכבוד הנעלה ביותר המגיע לה. היא עצמה ייצגה את האידיאל של הסגולות הנשיות והפכה את ההגנה על סגולות אלה לחובתה העיקרית כשהיא מענישה בחומרה את אלה שהפרו את החוק המוסרי שלה; אך באופן טבעי לא כפי שהענישה את אלה שהיו מושא אהבתו של בעלה, כמו למשל סימילי, אימו של דיוניסוס או אלקמיני, אימו של הרקולס. הפולחן שהיה קשור אליה היה תָחוּם בעיקר לנשים שבהתאם לשלבי הנשיות השונים התייחסו אליה באופן שונה. חלקן ככלה כשהן מעצבות את דמותה כבתולה פארתניה; אחרות כאישה, המכונה גאמליה, זיגייה או טלאיה; ונוספות בדמות איליתייה, כבחורה חסרת ישע בעת הלידה. מתוך כל השלבים הללו בחייה, השלב המקושר ביותר עם התופעות השמיימיות היה כמובן עונת האביב שהתאפיינה בשובו של האור המרצד והחמימות הפושטת בכל, בשמחה ובלבלוב של חיים חדשים. כמלכת השמיים וכאשתו של זיאוס, ניתן למצוא אותה בהקשר של אגדות ארגוס וסביבתה, כשממניעים של קנאה ושנאה, היא עסוקה בתופעות הליליות של השמיים ובמיוחד בירח שגולם על ידי איו המשוטטת, שאותה שמה תחת השגחת ארגוס, יצור בעל אינספור עיניים (כפי הנראה האנשה של מערכת הכוכבים).

 

העיר ארגוס והאגדות העתיקות הקשורות בה, שבבירור מסגירות רגישות גדולה למדי כלפי התופעות הקשורות לאור, היתה המרכז העתיק ביותר והעיקרי לפולחן הקשור בהרה. שם נמצא המקדש המרכזי של האלה, שבתוכו ניצב פסל של האלה –  יצירת כפיו של פוליקלייטוס. פסל זה התחרה ביופיו ובהדרו בפסלו של זיאוס שבאולימפיה –  יציר כפיו של פידיאס. המקום השני בחשיבותו היה סאמוס שבו הקים פוליקראטס מקדש נפלא לאלה. מקדשים ומאמינים נמצאו גם במקומות אחרים כמו בקורינתוס, באיובאה, באוטיה, כרתים ואפילו לאקיניון שבאיטליה.

 

התייחסו ליונו, האלה הרומית המקבילה להרה, בעיקר מנקודת המבט האימהית ובהתאם לכך כינו אותה לוצ'ינה, המיילדת. נבנו מקדשים ונערכו חגיגות לכבודה כשהעיקרית בין החגיגות היתה מאטרונאליה. חגיגה זו נערכה באחד למרץ בכל שנה ורק נשים בלבוש משוחרר וחושפני היו רשאיות להשתתף בה, כשהן מקבלות באירוע זה מתנות מבעלים, מאהבים או חברים ומעניקות בתורן מתנות למשרתיהן. בימי קדם, נקראו הרוחות ששמרו על הנשים יונוס.

 

פוסידון או נפטון

 

כבר סופר שכאשר נכשלו כל מאמציהם של הטיטנים להשיב את קרונוס לשלטון, נחלק השלטון על העולם בין שלושת בניו –  זיאוס, פוסידון והדס. בנוסף לעליונותו הכללית, קיבל זיאוס את השליטה על השמיים וכבר ראינו כיצד הוא וזוגתו הרה, המייצגת את התופעות השמיימיות, נחשבו לדמויות אלוהיות שתכונותיהם ומעשיהם היו קשורים לתופעות הללו.

 

פוסידון קיבל את השליטה על יסוד המים ואף הוא נחשב לאל שדמותו ומעשיו שיקפו את התופעות הקשורות ליסוד זה –  כמו למשל תופעות הקשורות לשיט בים או לעננים המפרים את האדמה ומצמיחים תבואה וגפן; או המעין המרווה את צמאונם של בני האדם, הבקר והסוסים. לפיכך, היה הסוס סמל הולם לכוחו, כיוון שהוא מתאים הן לעבודה והן לקרב ותנועת הניתור המהירה שלו משתווה להתקדמות גלי הים השוצפים. "הוא מתחבר למרכבה" שר הומרוס באיליאדה, "סוסיו הזריזים, בעלי פרסות הפליז ורעמות הזהב, והוא עצמו, לבוש זהב, נוהג על גבי הגלים. חיות הים משתובבות סביבו, כשהן עוזבות את מקומות הקינון שלהן, שכן הן יודעות שהוא אדונן. הים עולז לקראתו ומפנה לו מקום. סוסיו מאיצים בקלילות ולעולם לא נוגעת אף טיפה בציר הפליז."

 

המיתוס שמספר על המריבה שבין פוסידון ואתנה על ההגמוניה על אדמת אטיקה היה כנראה הדרך להמחיש את נטיית הים לפלוש למקומות רבים בחוף, כמו גם להראות את החשיבות המיוחסת לאספקה הולמת של מים. על מנת ליישב את המריבה, הוסכם בקרב האלים שהאל אשר יבצע את הפלא הגדול ביותר ובאותה עת יעניק את המתנה המועילה ביותר עלי אדמות יזכה לשלוט על אטיקה. במכה של תלת-הקלשון שלו, גרם פוסידון לנביעתו של מעיין מים על האקרופוליס של אתנה, סלע בגובה של 122 מטרים שלא היה עליו כלל מים קודם לכן. אך אתנה בתורה גרמה לעץ הזית הראשון לצמוח מאותו סלע צחיח ומכיוון שהדבר נחשב למועיל יותר, זכתה בריבונות נצחית על האדמה, שפוסידון הציף בחמת זעמו.

מריבה דומה בעלת סוף דומה מבחינתו של פוסידון היתה המריבה עם הרה בנוגע לארגוס. אולם, במקרה זה הופנה זעמו לכיוון אחר וחולל בצורת מתמדת. מקרים דומים אחרים היו המריבות עם הליוס על הבעלות על קורינתוס; עם זיאוס בנושא אגינה; עם דיוניסיוס בנוגע לנאקסוס, ועם אפולו בנוגע לדלפי. אך, הדוגמאות המובהקות ביותר בנוגע לנטיתו של הים לפלוש ליבשה היו המפלצות ששלח פוסידון לשכב על חופים שוממים, כמו אלה שהסיוני ואנדרומדה צריכות היו לפייס.

 

באיליאדה, מופיע פוסידון רק בתפקיד מושל הים, כשהוא מתגורר בארמון מדהים במעמקים, וחולף בו במרכבתו, או מניע את הנחשולים עד שהאדמה מזדעזעת בשעה שהם מתנפצים אל החוף. תחום תפקידיו (שניתן להבינם מתוך המיתוס) מדהים שכן בין המיתוסים המוקדמים ביותר הקשורים לפולחן פוסידון היו אלה שבהם הוא מוצג בהקשר של מישורים ועמקים עשירים במים. באזור לרנה, במחוז הצחיח של ארוגסו, היכה פוסידון את האדמה באמצעות התלת-קלשון שלו וגרם לנביעתם של שלושה מעינות בשל אהבתו לאמימוני שהיתה מדוכדכת משום שלא יכלה להשיג את המים שאביה דנאוס שלח אותה להביא. בתיסאליה, גרמה מכה של תלת-הקלשון שלו לשבר בין ההרים הגבוהים, שקודם לכן סגרו על הארץ כולה, והביאה לכך שהאדמה תוצף במים לעיתים קרובות. באמצעות המכה הזו יצר את עמק טמפי, שדרכו נאספים המים מן הגבעות וזורמים הלאה. אזור עשיר במים היה מקום מרעה אהוב ומועדף לגידול סוסים וכך חוזק הסוס כפליים כסמלו, כאל המים של הים ושל האדמה. באדמתה ההררית של ארקדיה, על מעינותיה ועמקיה, סגדו לו לצד דמטר, שעל פי המסופר הוליד איתה את הסוס הזריז אריון. בבטיה, מקום בו סגדו לו, הופיע בפני אריניס אימו של אריון, בדמותו של סוס. ביחד עם מדוזה הוליד את פגאסוס, הסוס בעל הכנפיים, שהושקה ממי מעיינות על ידי הנימפות ונחשב על ידי המשוררים כסמל להשראה פואטית. ושוב, כדוגמא ליכולתו הכפולה כאל הים ומקומות מרעה, היה הראם בעל גיזת הזהב שבשבילה הפליגו המלחים על הארגו. הוא נחשב לצאצא של תיאופני שהפך לטלה. בין יתר הצאצאים היו אנטאוס, הענק שמאימו האדמה קיבל את הכוח שהפך אותו לבלתי מנוצח, עד אשר הרים אותו הרקולס באוויר וגבר עליו; וכן הציקלופ, פוליפמוס; ומצד שני, פליאס ששלח את מלחי הארגו ונלאוס אביו של נסטור.

 

אם נחזור לדוגמאות בנושא התנהגותו המרדנית של פוסידון, הרי שלאחר סיום המלחמה עם הענקים פרץ עימות בינו לבין זיאוס, שתוצאתו היתה השעייתו של פוסידון למשך שנה מן השליטה על הים ומחויבותו לשרת באותה עת (יחד עם אפולו) את לאומדון מלך טרויה, ולסייע בבניית חומות העיר. יש האומרים שבניית החומות נעשתה בהתנדבות מצידם של האלים וכדי לבחון את לאומדון שלאחר מכן סרב להעניק לפוסידון את הפרס שהוסכם עליו. האל הכועס החריב את המקום באמצעות מבול ושלח מפלצת ים שעל מנת לפייסה היה על לאומדון להקריב את בתו הסיוני. אולם, הרקולס שחרר את העלמה והרג את המפלצת. בשל תבוסתו, לא שכך זעמו של פוסידון כלפי הטרויאנים ועתיד היה לפגוע בהם בצורה קשה מאוחר יותר, כשיהיו במלחמה נגד היוונים, לולא התערבותו של זיאוס.

 

למרות שסגדו לו בכל רחבי יוון, היה זה במיוחד בערי הנמל שם הובעה לו המסירות הגדולה ביותר כדי לרכוש את חיבתו. מקדשים הוקמו לכבודו וכן מקומות קדושים, ונערכו חגיגות ציבוריות בתיסאליה, בטיה, ארקדיה, אגאיי והליקי, על שפת אכיאה, בפילוס שבמסינה, באליס, באי סאמוס, בקורינתוס, נאופליה, טרוזן, באיי קאלאוריה, יואה, סקירוס וטנוס, במייקלי, טהארום, אתנה ואיתמוס –  אותה רצועת אדמה שמחברת את חצי האי פלופונסוס לחלקה האחר של יוון. באי טנוס, התקיימה חגיגה שנתית לכבודו, שבה סגדו לאל בדמותו של רופא. אנשים הצטופפו ובאו לחגיגה מאיים סמוכים והעבירו את הזמן במשתים, בהעלאת זבחים ובהתייעצויות משותפות. אך ההתכנסות העיקרית לכבודו התקיימה בסתיו באיסתמוס שבקורינתוס, פעמיים בכל אולימפידה –  חגיגה שיצר תזאוס וזכתה למוניטין קרוב לזה של המשחקים האולימפיים. בדומה למשחקים, שרתה את המטרה של איחוד יוון שגרו במקומות רחוקים. אנשי קורינתוס היו בעלי הזכות לסדר ולנהל את המשחקים ואנשי אתונה זכו וקיבלו אף הם מספר תפקידים. הכבוד שניתן לפוסידון בחגיגה זו היה בזכות יכולתו הכפולה כשליט הים וכראשון שאילף סוסים והשתמש בהם. המקדש שלו ומקומות קדושים אחרים עמדו בתוך חורשת עצי אורן. זר מעץ אורן היה הפרס שהוענק למנצחים. במקור היה הפרס זר של פטרוסיליה. בחורשה קדושה זו של עצי אורן, ניתן היה לראות את הארגו, האונייה שהוקדשה לפוסידון כזכר למסע הקודם בים; כמו כן, ניצב שם גם פסל עצום של האל שהוקם על ידי היוונים כדי לשמר את הניצחון הימי על הפרסים בסאלמיס. הקריבו לו סוסים ושוורים והשיטה של הקרבת הקורבן היתה להשליך אותם לים. ניצולים מספינות טבועות נהגו לתלות מזכרות במקדשיו.

 

לא היו לרומאים, שהיו בעיקר רועי עדרים ואיכרים בימי קדם, הזדמנויות לרצות את אל הים ולכן, קרוב לוודאי, הקימו מקדש לנפטון כאבי המעיינות בקמפוס מרטיוס וערכו שם חגיגה לכבודו. במהלכה נערכו משחקים, סעודות ושעשועים, בדומה לאלה הנערכים ביריד.

 

 

 

מדריך המיתולוגיה והמיתוסים -הסיפורים המופלאים של מצרים, יוון, רומי, הודו ותרבויות קדומות אחרות מאת: אלכסנדר ס. מוריי , תרגום: סמדר קוגו, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 329 עמודים