האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים מאת פיליפ ק' דיק / זרימת זמן ומסע בזמן

'האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים' הוא קובץ ראשון בעברית מסיפוריו הקצרים של פיליפ ק' דיק, סופר מדע בדיוני אמריקני. רעיונותיו החדשניים, כפי שבאו לידי ביטוי בסיפוריו הקצרים הראשונים – רעיונות שהיו מפתיעים ופורצי דרך לזמנם – זכו לאין ספור עיבודים בספרים וסרטים רבים שפורסמו מאז.

בדומה לרוב עבודותיו של דיק, גם סיפוריו הקצרים עוסקים באופן אינטנסיבי ומרתק בנושאי הליבה של יצירתו: ממשותה של המציאות הנתפסת; הגבול הדק והלא מובחן לעתים בינה לבין שיגעון; הדינמיקה של פסיכוזות אישיות וקבוצתיות; יכולת עמידתו של היחיד החריג אל מול השלטון או אל מול התפיסות המקובלות בחברה שבה הוא חי; הגדרתה של אנושיות; כוחן של דתות; זרימת זמן ומסע בזמן; המלחמה הקרה; מניפולציות של מידע; עתידים אפשריים להתפתחותו (או להיכחדותו) של המין האנושי, ועוד.

פיליפ ק' דיק (1982-1928), ידוע גם כ- PKD בראשי התיבות, או בשם העט שלו ריצ'רד פיליפס. הרבה לדון בספריו בשאלות של מציאות והיעדרה, במצבי תודעה ותפיסה חריגים, באשליות ומציאויות חלופיות, וכן בהשפעתם של סמים שונים, אמיתיים או דמיוניים. דיק זכה להכרה ציבורית מועטה עד למותו. לאחר מותו נוצרו מספר סרטים פופולריים שהתבססו על ספריו, מה שהביא קהל רחב יותר לספריו. כיום, יצירתו היא מהמוכרות ביותר בסוגת המדע הבדיוני, והיא זוכה להצלחה מסחרית כמו גם לביקורות חיוביות.

נכללים בקובץ זה הסיפור הראשון שפרסם דיק (Beyond Lies The Wub) ביולי 1952 – הסיפור מצורף בקובץ זה בהמשך; הסיפורים ששימשו בסיס לסרט "נגד כל הסיכויים" משנת 2011 בכיכובו של מאט דיימון (Adjustment Team) ולסרט "סקרימרס" משנת 1995 (Second Variety); סיפורם של חיילים בתחנת חלל הטוענים שהפכו לצמחים (Piper In The Woods); החיים בערים תת-קרקעיות בארצות הברית בעידן שלאחר מלחמה גרעינית והמשך המלחמה על פני הקרקע על ידי מכונות מלחמה (The Defenders); ספינת חלל המונעת על ידי מוח אנושי (Mr. Spaceship); אסיר הנשלח אחורה בזמן להרוג את מקימה של תנועה דתית משפיעה (The Skull); ואדם בעל יכולת טכנית מעולה, שעקב טעות מועבר לעתיד שבו מתנהלת מלחמה בין-כוכבית ומשפיע באופן בלתי צפוי על מחשבי הממשלה (The Variable Man).

סיפור מתוך האדם שמחוץ למשוואה: "ורוח הוואב מרחפת" (Beyond Lies The Wub) 

הם כמעט סיימו את העמסת המטען. בחוץ עמד האופטוס בזרועות שלובות, פניו שקועות בצללים. קפטן פרנקו פסע בעצלתיים במורד הכבש, מחייך מאוזן לאוזן.

"מה הבעיה?" אמר. "משלמים לכם על כל זה."

האופטוס לא אמר דבר. הוא פנה משם, אוסף אליו את גלימותיו. הקפטן הנחית את מגפו על שולי הגלימה.

"רק רגע. אל תלך. לא סיימתי."

"הו?" האופטוס נפנה בהדרת כבוד. "אני שב אל הכפר." הוא הביט אל החיות והציפורים שהובלו במעלה הכבש אל הספינה. "עליי לארגן מסעות ציד חדשים."

פרנקו הצית סיגריה. "למה לא? אתם יכולים לצאת אל ערבת הדשא ולאתר את כל אלה שוב. אבל כשייגמר לנו המלאי, במחצית הדרך בין מאדים וארץ – "

האופטוס הלך לדרכו, מחריש. פרנקו חבר לחובל הראשון בתחתית הכבש.

"איך מתקדם?" אמר. הוא הביט בשעונו. "עסקה טובה עשינו כאן."

החובל הביט בו בחמיצות. "ואיך אתה מסביר את זה?"

"מה הבעיה שלך? אנחנו זקוקים לזה יותר מהם."

"אראה אותך מאוחר יותר, קפטן." החובל פילס את דרכו במעלה הכבש, בין ציפורי הגוֹ המאדימיות, ארוכות הרגליים, אל תוך הספינה. פרנקו הביט אחריו עד שנעלם. הוא בדיוק החל לעלות אחריו, במעלה הקרש אל פתח הספינה, כשראה את זה.

"אלוהים אדירים!" הוא עמד, בוהה, ידיו על מותניו. פטרסון בא במעלה השביל, פניו אדומות, והוא הוביל את זה, קשור בחבל.

"צר לי, קפטן," אמר, מושך בחבל. פרנקו פסע לעברו.

"מה זה?"

הוואב עמד, מדולדל, גופו הכבד שוקע לאיטו. הוא הלך ושקע ארצה, עיניו עצומות למחצה. קומץ זבובים זמזמו סביב צידיו, והוא נופף קלות בזנבו.

זה התיישב. נפלה דממה.

"זה וואב," אמר פטרסון. "השגתי אותו מאחד הילידים תמורת חמישים סנט. הוא אמר שזאת חיה בלתי רגילה. מתייחסים אליה ביראת כבוד רבה."

"זה?" פרנקו דקר את צדו המשופע העצום של הוואב. "זה חזיר! חזיר גדול ומלוכלך!"

"כן, אדוני, זה חזיר. הילידים מכנים אותו 'וואב'."

"חזיר גדול. הוא בטח שוקל ארבע מאות פאונד." פרנקו תפס קווצה מן השיער הנוקשה. הוואב השתנק. עיניו נפקחו, קטנות ולחות. אז נרעד פיו הגדול.

דמעה צנחה במורד לחיו של הוואב וניתזה על הקרקע.

"אולי הוא טוב למאכל," אמר פטרסון בעצבנות.

"נגלה בקרוב," אמר פרנקו.

* * *

הוואב שרד את ההמראה, והיה שקוע בשינה בבטן הספינה. כשכבר היו בחלל והכול פעל ללא תקלות, ביקש קפטן פרנקו מאנשיו להביא אליו את הוואב כדי שיוכל לגלות איזו מין חיה זו.

הוואב נאנק והתנשם בכבדות כשנדחק במעלה המסדרון.

"קדימה," נהם ג'ונס ומשך בחבל. הוואב התפתל ועורו השתפשף כנגד כותלי הכרום הנוצצים. הוא פרץ אל חדר ההמתנה ושקע ארצה. הגברים זינקו על רגליהם.

"אלוהים אדירים," אמר פרנץ'. "מה זה?"

"פטרסון אומר שזה וואב," אמר ג'ונס. "זה הוואב שלו." הוא בעט בוואב. הוואב הזדקף על רגליים כושלות, מתנשף.

"מה לא בסדר איתו?" פרנץ' ניגש אליו. "הוא הולך להקיא?"

הם הביטו. הוואב פלבל בעיניו בעגמומיות. הוא הביט בגברים שסביבו.

"אני חושב שהוא צמא," אמר פטרסון. הוא ניגש להביא מים. פרנץ' נד בראשו.

"לא פלא שהיה כל כך קשה להמריא. נאלצתי לאפס את כל חישובי העומס שלי."

פטרסון שב עם המים. הוואב החל לגמוע בהכרת תודה, תוך שהוא מתיז על הגברים.

קפטן פרנקו הופיע בפתח.

"בוא נראה מה זה." הוא התקדם, מלכסן את מבטו בביקורתיות. "את זה קיבלת תמורת חמישים סנט?"

"כן, אדוני," אמר פטרסון. "הוא אוכל כמעט הכול. נתתי לו דגנים והוא אהב את זה. ואחר כך תפוחי אדמה, ואז מחית ושאריות מהארוחה וחלב. נדמה שהוא נהנה לאכול. אחרי שהוא אוכל הוא נשכב והולך לישון."

"הבנתי," אמר קפטן פרנקו. "עכשיו, בנוגע לטעם שלו. זאת השאלה העיקרית. אני מניח שאין סיבה לפטם אותו יותר. נראה לי שהוא כבר מספיק שמן. איפה הטבח? אני רוצה אותו כאן. אני רוצה לגלות – "

הוואב הפסיק לשתות ונשא את מבטו אל הקפטן.

"באמת, קפטן," אמר הוואב. "אני מציע שנדון בדברים אחרים."

דממה נפלה בחדר.

"מה זה היה?" אמר פרנקו. "מה שקרה עכשיו."

"הוואב, אדוני," אמר פטרסון. "הוא דיבר."

כולם הביטו בוואב.

"מה הוא אמר? מה הוא אמר?"

"הוא הציע שנדבר על דברים אחרים."

פרנקו ניגש אל הוואב. הוא סבב אותו, בחן אותו מכל עבריו. אז פסע לאחור וניצב בין אנשי צוותו.

"אני תוהה אם אחד הילידים מתחבא בפנים," אמר במהורהר. "אולי כדאי שנפתח אותו ונציץ."

"באמת!" קרא הוואב. "זה כל מה שאתם מסוגלים לחשוב עליו? להרוג ולחתוך?"

פרנקו קפץ את אגרופיו. "צא משם! מי שלא תהיה, צא החוצה!"

דבר לא זע. הגברים נעמדו יחד, פניהם חתומות, בוהים בוואב. הוואב נופף בזנבו. לפתע גיהק.

"סליחה," אמר הוואב.

"אני לא חושב שיש שם מישהו בפנים," אמר ג'ונס חרש. הם הביטו זה בזה.

הטבח נכנס.

"רצית אותי, קפטן?" אמר. "מה העניין?"

"זה וואב," אמר פרנקו. "הוא נועד לאכילה. תוכל למדוד אותו ולהחליט – "

"לדעתי, כדאי שנשוחח," אמר הוואב. "הייתי רוצה לדון בזה איתך, קפטן, אם תואיל. נדמה לי שאתה ואני לא רואים עין בעין בכמה נושאים בסיסיים."

הקפטן השתהה רגע ארוך בטרם השיב. הוואב המתין באדיבות, מלקק את המים מעל פימותיו.

"בוא אל המשרד שלי," אמר הקפטן בסופו של דבר. הוא פנה ופסע מן החדר. הוואב הזדקף ודשדש בעקבותיו. הגברים הביטו אחרי היצור כשיצא. הם שמעו אותו מטפס במדרגות.

"אני תוהה איך זה ייגמר," אמר הטבח. "טוב, אהיה במטבח. תודיעו לי כשתדעו משהו."

"ברור," אמר ג'ונס. "ברור."

* * *

הוואב התרווח בפינה באנחה. "אנא, סלח לי,"  אמר. "חוששני שאני מכור לשלל דרכי התרגעות. ברייה גדולה כמוני – "

הקפטן נד בראשו בקוצר רוח. הוא התיישב לצד מכתבתו ושילב את ידיו.

"בסדר," אמר. "בוא נתחיל. אתה וואב? זו אמת?"

הוואב משך בכתפיו. "אני מניח שכן. כך קוראים לנו. הילידים, כלומר. לנו יש מונח משלנו."

"ואתה דובר אנגלית? באת במגע עם בני ארץ בעבר?"

"לא."

"אז איך אתה עושה את זה?"

"מדבר אנגלית? האם אני מדבר אנגלית? אני לא מודע לכך שאמרתי משהו מסוים. בחנתי את המוח שלך – "

"המוח שלי?"

"בדקתי את תכולתו, בייחוד המחסן הסמנטי, כפי שאני קורא לו – "

"הבנתי," אמר הקפטן. "טלפתיה, כמובן."

"אנחנו גזע עתיק מאוד," אמר הוואב. "עתיק ומגושם. קשה לנו להתנועע. מובן לך שדבר מה כה איטי וכבד יהיה נתון לחסדיהן של צורות חיים זריזות יותר. לא הייתה לנו כל תועלת להסתמך על הגנה פיזית. איך יכולנו לנצח? אנו כבדים מכדי לרוץ, רכים מכדי להילחם, בעלי מזג נעים מכדי לצאת לציד – "

"על מה אתם מתקיימים?"

"צמחים. ירקות. אנחנו יכולים לאכול כמעט הכול. אנחנו מאוד קתולים. סובלניים, רחבי אופקים, קתולים. אנחנו חיים ונותנים לחיות. כך הסתדרנו עד כה."

הוואב הישיר מבט אל הקפטן.

"ולכן התנגדתי באלימות כזו לרעיון לבשל אותי. יכולתי לראות את התמונה במוחך – רוב-רובי נתון במקפיא, חלקי בתוך סיר, קצת ממני עבור חתול המחמד שלך – "

"אז אתה קורא מחשבות?" אמר הקפטן. "כמה מעניין. מה עוד? אני מתכוון, מה עוד אתה יכול לעשות שדומה לזה?"

"דברים כאלו ואחרים, פה ושם," אמר הוואב בהיסח הדעת, בעודו מביט סביבו. "דירה נחמדה יש לך כאן, קפטן. אתה דואג שתהיה מסודרת. אני מכבד צורות חיים מסודרות. כמה מן הציפורים במאדים מסודרות למדי. הן זורקות דברים מהקנים שלהן ומנקות אותם – "

"אכן." הנהן הקפטן. "אבל אם נחזור לדון בבעיה – "

"בהחלט. ביקשת לאכול אותי. הטעם, כך אמרו לי, טוב. מעט שומני, אבל מעודן. אבל איך יכול מגע בר-קיימא להיווצר בין בני מינך ובני מיני אם תתעקש על גישה כה ברברית? לאכול אותי? במקום זאת עליך לדון איתי בקושיות, בפילוסופיה, באמנות – "

הקפטן קם על רגליו. "פילוסופיה. אולי יעניין אותך לדעת שנתקשה למצוא דבר-מה לאכול בחודש הקרוב. קלקול ביש מזל – "

"אני יודע." הוואב הנהן. "אבל האם לא יהיה הדבר תואם את עקרונותיך הדמוקרטיים אם נטיל קובייה, או משהו בדומה לזה? הרי הדמוקרטיה נועדה להגן על המיעוט בדיוק מפני הפרת זכויות כגון זו. כעת, אם נוכל לערוך הצבעה, כשלכל אחד קול אחד – "

הקפטן פסע אל הדלת.

"שכח מזה," אמר. הוא פתח את הדלת. הוא פער את פיו.

הוא עמד קפוא, פיו פעור, עיניו בוהות, אצבעותיו עוד על הידית.

הוואב הביט בו. כעבור זמן-מה דשדש אל מחוץ לחדר, נדחק על פני הקפטן. הוא פסע במורד המסדרון, שקוע במחשבות עמוקות.

***

דממה שררה בחדר.

"אז אתה מבין," אמר הוואב. "יש לנו מיתוסים משותפים. המוח שלכם מכיל סמלים מיתולוגיים ידועים. עשתורת, אודיסיאוס – "

פטרסון ישב בדממה, בוהה בקרקע. הוא זע בכיסאו.

"תמשיך," אמר. "בבקשה תמשיך."

"אודיסיאוס שלכם הוא בעיניי דמות המשותפת למיתולוגיות של רוב הגזעים המודעים לעצמם. כפי שאני מפרש זאת, אודיסיאוס משוטט כאינדיבידואל, מודע לעצמו ככזה. זה רעיון ההינתקות, הפרידה מהמשפחה והמולדת. תהליך פיתוח המודעות העצמית."

"אבל אודיסיאוס שב לביתו." פטרסון הביט בעד החלון אל הכוכבים, כוכבים לאין ספור, בוערים בעוז ביקום הריק. "בסופו של דבר הוא שב הביתה."

"כמו כל היצורים. ההינתקות היא תקופה זמנית, מסע קצר של הנפש. היא מתחילה, ומסתיימת. הנווד שב לארצו ולבני גזעו…"

הדלת נפתחה. הוואב עצר, וסובב את ראשו הגדול.

קפטן פרנקו נכנס לחדר, חייליו מאחוריו. הם עמדו בפתח, מהססים.

"אתה בסדר?" אמר פרנץ'.

"אתה מדבר אליי?" אמר פטרסון, מופתע. "למה שלא אהיה?"

פרנקו הוריד את אקדחו. "בוא הנה," אמר לפטרסון. "קום ובוא הנה."

השתררה דממה.

"לך," אמר הוואב. "זה לא משנה."

פטרסון נעמד. "בשביל מה?"

"זאת פקודה."

פטרסון פסע אל הדלת. פרנץ' תפס בזרועו.

"מה קורה כאן?" פטרסון השתחרר בכוח. "מה הבעיה שלכם?"

קפטן פרנקו נע אל עבר הוואב. הוואב נשא את מבטו ממקום רבצו בפינה, דחוק כנגד הקיר.

"מעניין," אמר הוואב. "נתפסת עד טירוף לרעיון לאכול אותי. אני תוהה מדוע."

"קום," אמר פרנקו.

"אם אתה מבקש." הוואב קם על רגליו בגניחה. "תהיה סבלני. קשה לי." הוא נעמד, משתנק, לשונו מידלדלת באורח אווילי.

"תירה בו עכשיו," אמר פרנץ'.

"בחייכם!" הכריז פטרסון. ג'ונס נפנה אליו במהירות, עיניו אפורות מפחד.

"לא ראית אותו – כמו פסל, עומד, בפה פתוח. אם לא היינו ניגשים אליו, הוא עוד היה עומד שם."

"מי? הקפטן?" פטרסון בהה סביבו. "אבל הוא בסדר עכשיו."

הם הביטו בוואב שעמד במרכז החדר, חזהו הגדול מתרומם וצונח.

"קדימה," אמר פרנקו. "זוזו לי מהדרך."

האנשים נרתעו לאחור, אל עבר הדלת.

"אתה חושש למדי, לא?" אמר הוואב. "האם עשיתי לך משהו? אני מתנגד לפגיעה באחר. כל שעשיתי היה להגן על עצמי. האם אתה מצפה שאשעט בחדווה אל מותי? אני יצור הגיוני כמוך. הסתקרנתי לראות את הספינה שלכם, ללמוד עליכם. הצעתי ליליד – "

האקדח נרעד.

"רואים?" אמר פרנקו. "כמו שחשבתי."

הוואב שקע ארצה, מתנשף. הוא הושיט את כפתו החוצה, כרך את זנבו סביבה.

"חם מאוד כאן," אמר הוואב. "אני מבין שאנו קרובים אל מנועי הסילון. כוח אטומי. עשיתם דברים מופלאים איתו – מבחינה טכנית. ככל הנראה, אין בהיררכיה המדעית שלכם כלים לפתור שאלות של אתיקה ומוסר – "

פרנקו נפנה אל אנשי צוותו שהתקהלו סביבו, דוממים, עיניהם פעורות.

"אני אעשה את זה. אתם יכולים להביט."

פרנץ' הנהן. "נסה לפגוע במוח. הוא לא טוב לאכילה. אל תפגע בחזה. אם כלוב הצלעות יתרסק, ניאלץ ללקט החוצה את העצמות."

"שמע," אמר פטרסון, מלקק את שפתיו. "הוא עשה לך משהו? איזה נזק הוא גרם? ובכל מקרה, הוא עדיין שלי. אין לך זכות לירות בו. הוא לא שייך לך."

פרנקו הרים את האקדח.

"אני יוצא מכאן," אמר ג'ונס, פניו חיוורות ואחוזות בחילה. "אני לא רוצה לראות את זה."

"גם אני," אמר פרנץ'. הגברים קרטעו החוצה, ממלמלים. פטרסון השתהה בפתח.

"דיברתי איתו על מיתוסים," אמר. "הוא לא יפגע באף אחד."

הוא יצא החוצה.

פרנקו ניגש אל הוואב. הוואב הביט מעלה לאיטו. הוא בלע את רוקו.

"מעשה טיפשי מאוד," אמר. "צר לי שאתה מבקש לעשות אותו. היה משל שסיפר המושיע שלכם – "

הוא עצר, בהה באקדח.

"אתה יכול להסתכל לי בעיניים ולעשות את זה?" אמר הוואב. "אתה יכול לעשות את זה?"

הקפטן הביט אליו מטה. "אני יכול להסתכל לך בעיניים," אמר. "בחווה, בבית, היו לנו חזירים, חזירי בר מטונפים. אני יכול לעשות את זה."

בעודו מביט מטה אל הוואב, אל עיניו הנוצצות, הלחות, סחט את ההדק.

* * *

הטעם היה מצוין.

הם ישבו בעגמומיות סביב השולחן, חלקם מתקשים לאכול. היחיד שנהנה, כפי הנראה, היה קפטן פרנקו.

"עוד?" אמר, מביט סביבו. "עוד? ועוד יין, אולי."

"לא בשבילי,"אמר פרנץ'. "אני חושב שאחזור לחדר המפות."

"גם אני." ג'ונס קם על רגליו, הודף את כיסאו לאחור. "נתראה מאוחר יותר."

הקפטן עקב אחריהם במבטו כשיצאו. גם כמה מן האחרים פטרו את עצמם מנוכחותו.

"מה הבעיה שלהם?" אמר הקפטן. הוא פנה אל פטרסון. פטרסון ישב, בוהה בצלחתו, בתפוחי האדמה, האפונים הירוקים, וגוש הבשר העבה, העדין, החמים.

הוא פצה את פיו. לא עלה בידו להוציא הגה.

הקפטן הניח את ידו על כתפו של פטרסון.

"זה רק חומר אורגני עכשיו," אמר. "תמצית החיים איננה." הוא אכל, יצק רוטב בשר על פרוסת לחם. "אני, מבחינתי, אוהב לאכול. זה אחד התענוגות הגדולים ביותר של כל יצור חי. לאכול, לנוח, להרהר, לדון בדברים."

פטרסון הנהן. שני גברים נוספים קמו ויצאו. הקפטן לגם מים ונאנח.

"ובכן," אמר. "עליי להודות שזו הייתה ארוחה מענגת ביותר. כל הדיווחים ששמעתי נכונים מאוד – לגבי טעם הוואב. משובח. אבל נמנע ממני להתענג על כך בעבר."

הוא מחה את שפתיו במפית והתרווח בכיסאו. פטרסון בהה בעצב בשולחן.

הקפטן נעץ בו מבט חד. הוא רכן לעברו.

"באמת," אמר. "תתעודד! בוא נדון בכל מיני דברים."

הוא חייך.

"כפי שאמרתי לפני שקטעו אותי, תפקידו של אודיסיאוס במיתוסים – "

פטרסון נדרך באחת, בוהה בו.

"כאמור," אמר הקפטן. "אודיסיאוס, כפי שאני מבין אותו – "

 

 

 

האדם שמחוץ למשוואה וסיפורים אחרים מאת פיליפ ק' דיק, מאנגלית: חגי אברבוך, טרה ספרים הוצאה לאור, שנת 2013, 225 עמ', ספר דיגיטלי EBOOK