ביקור בית עם שמעון מרמלשטיין, אדריכל ביום ויוצר-כותב בלילות / מחלפי זיכרון וארץ החיים – הפרוזה היא צידה המואר של השירה

שמעון מרמלשטיין הוא אדריכל ומתכנן ערים ביום, משורר וסופר בלילות. לדבריו הוא "אוהב לעבוד ולתכנן במקומות שרוטים ופגועים, שאפילו אלוהים התייאש מהם. המקומות מהם צמחה העיר תל אביב ואליו היא מתחילה לשוב". ספר פרוזה ראשון פרי עטו "מחלפי זיכרון" יוצא לאור  במקביל לספר השירה "ארץ החיים" ושניהם קשורים בעבותות זה בזה. גיבורי ספרו מחלפי זיכרון עוברים מסע אחר זיכרון וזמן שאבד. כמו במגע חשמלי רופף, הבזקים רגעיים של חיבור בין תודעת הגיבור לבין התרחשויות מסויטות מהמלחמה בעבר חושפים פיסות מידע קלושות.  זמן של מלחמת אוקטובר, של הלם קרב ושל דור שני לשואה. זמן העבר של ההורים שנמשך אל ההווה של הבן גם לאחר מותם. השואה ומלחמת השחרור צרובות בשני ספריו שקשורים זה בזה. הן מלוות אותו מירושלים ועד גרמניה, ואפילו שירי הלב נקרעים אצלו בין אהבות בלתי אפשריות. הגיבור נקרע בין אהבות בלתי אפשריות – בין אהובתו הגרמנייה, בתו של חייל וורמכט לאהובתו השנייה שהתחרדה. 

 

שמעון מרמלשטיין זכה בתחרות הסונטות של  "קשת החדשה" בעריכת אהרון אמיר ויהושע קנז, וקיבל את פרס "שירת המדע" 2013 ע"ש עופר לידר של מכון וייצמן.

שם: שמעון מרמלשטיין

גיל: 58

סטטוס: אב ל-  3.     

מגורים:  גבעתיים

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספרים: מחלפי זיכרון, פרוזה, בהוצאת פרדס, 2014 וספר שירה ארץ החיים בהוצאת פרדס, 2014. "הספרים קשורים ומדברים זה עם זה. הפרוזה היא צידה המואר של השירה".

מנין שאבת את ההשראה לכתיבתך? "מתוך חיי. מתוך  דברים שאירעו באופן דומה ומתוך דברים שלא אירעו במציאות, אבל אם היו קורים, היו קורים בדיוק בצורה המתוארת".

מאיזה גיל אתה כותב שירה? "מגיל 43".

כמה זמן ארכה כתיבת ספריך? "כתיבת הסיפורים ארכה כ-15 שנים. השירים חלקם נכתבו לאורך שנים, חלקם תוקנו שוב ושוב בעשור האחרון, חלקם נכתבו רק בשנה האחרונה".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "באתי לפגישת מחזור של בית ספר התיכון לאחר חצי יובל. כמו כולם הייתי בסביבות גיל 43, ואני בעל הזיכרון המופלא שזוכר הכול כולל הבטחות, שבועות, צורות דיבור, הליכה וריח שיער גיליתי להפתעתי שכחמישה אחוז משכבת הגיל שלנו נמחקו לגמרי מזיכרוני, ולא היו קיימים  כלל וכלל, גם לא כשאמרו לי את שמם וגם כשסיפרו הכול על עצמם. באותו לילה של פגישת המחזור, התחלתי לכתוב".

ספר קצת על הספר שכתבת: "הספר מחלפי זיכרון כולו עוסק בזיכרון ובמחיקתו.  זיכרון לא כהנצחה, אלא כתהליך מחולל ומוביל. גיבורי הספר עוברים מסע אחר זיכרון שאבד. לעיתים בתנועה איטית מהססת ולעיתים בתנועה מהירה החובקת נופים, אנשים וימים רחוקים כמו במגע חשמלי רופף. הנתק בין הזיכרון החבוי לבין התודעה אינו מושלם, והבזקים רגעיים של חיבור בין תודעת הגיבור לבין התרחשויות מסויטות מהעבר חושפים פיסות מידע קלושות ועל הקורא מוטלת משימת הליקוט, ההרכבה והפירוש".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "כן, חלק גדול מהן קרו. חלקן בדיוק בצורה המתוארת בספר, חלקן בצורה קצת שונה וחלקן לא קרה מעולם, אבל הפך לקיים בין דפי הספר. גיבור הספר שהוא אני נקרע בין אהבות בלתי אפשריות – בין אהובתו הגרמנייה, בתו של חייל וורמכט לאהובתו השנייה שהתחרדה. מרטינה היא אדריכלית נוף גרמניה שהכרתי  בשנת 1979 בחפירות ארכיאולוגיות של תל שקמונה בחיפה, ומאז גם כשהייתי נשוי, שמרתי על קשר איתה ובצרות שבאו על שנינו תמכנו זה בזו כל השנים. שרה למדה שנתיים מתחתיי בפקולטה לאדריכלות. ב-1981 היא התחילה לחזור בתשובה וניסתה להחזיר אותי גם בתשובה, אבל לא הייתי מוכן לכך למרות אהבתי אליה, ודרכנו נפרדו קצת לאחר מלחמת לבנון. את שתיהן אהבתי. אחת עדיין קיימת. השנייה עדיין נעדרת מאז. עמודים 125-120 בספר מחלפי זיכרון מספרים על המסע לגרמניה. במקור קראתי למסע "היהודי חזר", אבל הורדתי את השם. כל מה שנכתב שם קרה באמת. בשיר מתוך ספר השירה ארץ החיים" "זהב שערך שרה – אפר שערך, מרטינה" – השם נשען על פוגת מוות של פול צאלן. בעמוד 27 מתואר בדיוק הכול. שני הספרים הם תמונת ראי האחד של השני. מה שלא ניתן לתיאור בפרוזה יופיע כשירה ולהפך.

השירים שמופיעים בספר ארץ החיים נכתבו לאורך כ-15 שנה, אולם נושאים את זיכרון כל חיי ואף את החיים שלפני לידתי. הספר כולו הוא מענה לזמן שנסוג, אבל תמיד חוזר ומכה בקול ובמראה כמו ים שאיננו נח לעולם. הוא נע בין יבשות וארצות רחוקות, אבל תמיד שב, לרוב באפיסת כוחות  אל 'ארץ החיים'".

ספר השירה "ארץ החיים" אינו ספר קל. בתנופה אֶפּית סוחפת מטפל שמעון מרמלשטיין מקרוב בנושאים הגדולים של החיים. "אֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינַי לְרֶגַע / אֵינִי מַכִּיר מַעֲנֶה טוֹב  מִזֶּה / מוּל הַזְּמַן שֶׁנָסוֹג", הוא אומר, אבל דומה שעיניו עצומות לרווחה, והספר כולו הוא מענה על אותו "זמן נסוג".

ארץ החיים היא העולם הזה, עולמם של החיים בכל מורכבותו. היא גם כינוי לארץ ישראל שאפשר לחיות בה חיי אמת וגם למות בה ולזכות בחיי נצח, אך בשירי המלחמה והשואה של הספר מקבל המובן הישראלי תפנית אירונית מרה: בסופו של דבר כולנו "צָפוּף שׁוֹכְבִים חַמִּים / שׁוֹכְבִים בְּעֵשֶׂב / אֶרֶץ הַחַיִּים". הוא הדין גם במשמעות הדתית של "ארץ החיים" כשמול האל העיוור תובע המשורר: "תַּחְתֹּם לִי פֹּה, אֱלהִים / עַל הַנְּיָר הַזֶּה / שֶׁהִקְשַׁבְתָּ".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "אלו הם ספריי הראשונים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים יוליסס של  ג'יימס ג'ויס, נמסיס של פיליפ רות, חלקיקם אלמנטרים של מישל וולבק, האחים קרמזוב של דוסטיובסקי, מעבר לנהר ובין העצים של המינגויי, גיבור דורונו של לרמונטוב, התגנבות יחידים ובין לילה ובין שחר של יהושוע קנז, חיים יקרים של אליס מונרו, נוצות של חיים באר. על העיוורון של סראמגו.  ספר האי נחת, ומה עשיתי מן החיים, שניהם  של פרננדדו פסואה, אריאל ושלוש נשים של סילביה פלאת, חיי ניצבו רובה טעון של אמילי דיקינסון, שירים של ריימונד קארבר, אכרון בצהרי היום של תדיאוש רוזביץ'. שירים של זביגנייב הרברט, מבחר שירים של ויליאם בטלר ייטס, שלהי המאה של ויסלבה שימבורסקה, שירים של ארתור רמבו, שירים של מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יונה וולך, יהודה עמיחי, דן פגיס, אמיר אור, נתן זך, דוד אבידן".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "דוסטוייבסקי, המינגווי, גוז'ף קונראד. ההשפעה שלהם התבטאה בשאיפה לתאר עולם שלם על כל פרטיו, ללא מאמץ וזיעה, דבר שקשה מאוד להתקרב אליו". 

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היה גם השראה לכתיבתך? "פרננדו פסואה וסילביה פלאט הרשימו אותי יותר מכולם. אולם ההשראה תמיד באה מתוכי".

אילו ספרים קראת בילדותך? "ספרי הרפתקאות כגון השביעיה הסודית, החמישייה הסודית, ביל קרטר, פטריק קים, אמיל והבלשים, ספרי ריגול, הזקן והים, 1984, אחרי החגים, איים בזרם, ארבעים הימים של מוסא דאג, מגילת סאן מקילה, מוות בוונציה".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "יוליסס של ג'יימס ג'וס, האמן ומרגריטה (השטן במוסקבה) של בולגקוב והתגנבות יחידים של יהושוע קנז. ואם צריך לבחור ספרי שירה: איליאדה ואודיסיאה של הומרוס, המטמורפוזות של אובידיוס, וידויו של חוליגן של סרגי ייסנין".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן. אני עוסק בכתיבת רומן על מלחמת יום הכיפורים, רומן שנפרש לאורך חמישים שנה".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "על כל מילה שאתה כותב, תקרא לפחות שני מילים של כותב אחר".

ומה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "שיכתוב  כל יום שיר אחד או לפחות שורה מתוך שיר, שיניח אותם להתקרר שנה לפחות במגירה לפני שיקרא אותם שוב. לבד,  הוא מיד ידע אם השיר  השביח או החמיץ".

משפט מסכם: "מה שנכתב בעולם הזה לא יימחק גם בעולם הבא. פרוזה היא תודעה רתומה, שירה היא תודעה מנופצת".

 

מתוך הספר "מחלפי זיכרון":

"אתה צריך לקחת את עצמך בידיים," רותי אומרת לי ומכבה את האור. פניה רכים, עייפים, משתהים לרגע ונספגים בחושך. פעם, כשהייתה מדברת, הייתי נוגע בשיערה ומחליק אצבע על לחיה. להרגיש קרוב אליה, ככול שניתן. עתה – תועות עיניי אל החלל המקיף את פניה.

"צריך לקחת את עצמך", שב ונע קולה באפלה. מתרחק. כמו מחדר אחר, וחוזר אל המרווח הצר המפריד בין גבי לגבה.

הווילון מימין נע ברוח, מחכה לאור היום, שיחדור דרך האריג הדק, פנימה. לקחת את עצמך בידיים. המילים עדיין תלויות בחלל. נפרדות. כמו ידיים של מישהו אחר. נפרשות אליי ואז מתחרטות. רגליי מקופלות אל עבר הבטן. לפי תנוחת כתפיה המכווצות, הנוגעות בגבי ונרתעות, אני יודע, כי רותי מאגרפת את כפות ידיה עכשיו, ולוחצת על עצמות הלחיים.

אתה צריך לקחת את עצמך. שמעתי את  המשפט הזה כבר פעם, כך נדמה לי. אולי יותר מפעם אחת או אולי נאמר המשפט הזה לראשונה הלילה. אינני זוכר. אני מפחד לשאול אותה. שלא תפרוץ בבכי חנוק אל האגרופים.

אינני אומר לה דבר, רק מחבק את עצמי, נושם מספר נשימות עמוקות. שתחשוב כי אני ישן, ומשנן ללא קול: דבר ראשון בבוקר, לראות איך האור מסתנן אל פני הסדין לפני שיצנח לרצפה. כך זה תמיד באמצע הקיץ. אחר כך לקום בזהירות, בלי להרעיד את המזרן. שרותי לא תתעורר ותראה איך אני, עומד מול הווילון הסגור.

 

בדרך להרים הוא חיכה לנו. גבו שעון אל סלע אפור ורובהו דרוך אל מטרה שחמקה ואיננה, צל קסדתו האפיל על פניו, עטופים חול, נעלמים ונגלים בין ענני האבק. תמרור מהבהב, קודם אני, עכשיו אתם.

"חצי ימינה, חייל סורי מת" לחש מישהו בקשר, וכל המכשירים רוחשים כהד אחריו "מת, מת, מת". עיניים ועוד עיניים פנו מהג'יפים לימין הדרך, ואז נסוגו ברתיעה.

"לפחות יומיים-שלושה הוא יושב ככה.  "רזי הידק את רצועת הקסדה והחליף מהלך".

הצמחיה הלכה ונדלדלה במעלה הרי השוף. רוח ערב החלה לנשב במורדות. מבעד למשקפי הרוח התרוצצו מילים צפונות במפת הקוד המקופלת על ברכיי. פורטופין, מורן, סקרלט, גירשי, אחיבר אחוזות אלו באלו. שמות חסרי פשר, שנרקחו במוחו של מחשב, הפכו עתה לשבילים והרים המופיעים באפלה ואז נעלמים.

העלטה צנחה ונדחסה אל האדמה. לאור פנסי הרכב המעומעמים החוויר רק שביל העפר מתעתע וחומק מעינינו כחוט דקיק המוליך לראש ההר.

"כהן, כהן ,"אחרי שעצרנו, חיפשתי אחריו בחושך ."המוות כבר כאן, מרחרח בינינו".כהן לא ענה. נרדם. ראשו על חגור מקופל, משקפיים בוהים בשמים שחורים, נשימה כבדה שדממה לפתע.

ירח מלא התרומם מעל פסגות ההרים .נמוך ובהיר חלף בין הארזים. קול זמרת ערבייה הסתלסל מתוך טרנזיסטור אל בין ענפיהם כמו זרועות ענק הם פרושים. רכסתי את שק השינה מעל העיניים. באפלה המוחלטת המשיך השיר לנוע פנימה אל תוך חלום. נוגע, מלטף ומרחף מעל האדמה המתכסה בנוצות. רק קסדתו של החייל המת התעגלה מתוכן. כאבן זיכרון אפורה, חרותה בכתב המתים.

פה נטמן, שם נפל. הי"ד. אבל רחום וחנון הוא, יתגדל ויתקדש שמי רבא שמקום קבורתו לא נודע.

אני עומד מול הווילון הסגור. כמה זמן כבר? ואם רותי תתעורר, אומר לה מיד, עוד לפני שתשאל" הרגע קמתי"" .הרגע?" אני פונה לאחור. המיטה ריקה. הסדין בחלק שלה מתוח. כמו ריחפה עליו בשנתה. התעוררה מוקדם, כנראה. אולי ראתה אותי עומד כך מול הווילון, אם הייתה כאן בכלל הלילה. הווילון. מדוע אינני פותח אותו? כמו שמורת-עין נוספת, אוצרת בתוכה את סיוטי הלילה ומתחננת.

אני זוכר תמיד את הדרך לשם ובחזרה. רק האמצע חסר, כמו סרט שנגזר ממנו העיקר. אבל המראות, אני יודע, נחים שם, שבורים, בין קפלי המוח. עכשיו, בדיוק באותה שעה של אור ראשון, חזרתי משם. האוטובוס שהסיע אותנו היטלטל כל הלילה בין רכסים לבין ערי חוף. ואנחנו בתוכו, מנמנמים כחתולי בר, אוזנינו דרוכות לקלוט צעקות או צעדים קרבים. וכשעצרנו בדרך העצמאות בחיפה. פקחנו יחדיו את עינינו, כמו מחלום משותף, עם הבל פה ישנוני שמילא את חלל הפח המוגף. וצעדנו נכשלים במדרגות המתכת למטה, אל מוכר הבורקס, והתיישבנו על מדרכת האספלט הקרה, האחוזה עדיין בצינת הלילה, ולעסנו בדממה את מילוי הבצק החם. ולא דיברנו, רק הסתכלנו זה על זה, לראות שכולנו שם, שלמים. אבל אני לא הרגשתי דבר, גם לא כשהתרוממתי לאט מהמדרכה וניערתי את הפירורים מהמדים המקומטים והתחלתי לחצות את הדרך שעדיין הייתה ריקה ממכוניות.

"לאיפה אתה הולך רועי?" צעק אחד מהם. אולי קלמן. ואחר כך גם כהן ועוד ועוד חיילים, כמו מקהלה נאבקת בדממת הבוקר. ועצרתי באמצע הדרך, בין הנתיבים, והסתובבתי לאחור, אוטם את אוזניי, עד שראיתי את שפתיהם מפסיקות לנוע ואז נפערות בתימהון כשאמרתי, "אני חייב לראות את המקדש."

ובשקט המוזר שהשתרר לרגע החלו להסתנן בחזרה שוב הקולות, הפעם בטוחים בעצמם". הוא השתגע, בחיי השתגע, תעצרו אותו לפני שיהיה… מה נהיה ממנו. מרועי". אבל אני המשכתי ללכת, בלי להסתובב עוד, גם כשקלמן צעק. והפעם אני בטוח שזה היה הוא", רועי! עוד חמש דקות האוטובוס זז! תזכור!" ואת זה אני זוכר, עד היום אני זוכר. והמשכתי ללכת ולחפש את כיפת הזהב של מקדש הבהאים, שפעם הייתי מתבונן בה כל בוקר. אבל כשראיתי אותה מרחפת בערפילי הבוקר החלבי, כיסיתי מיד את עיניי בכפות הידיים, לעצור באדם הזר שהציץ מתוך עיניי החוצה.

רוחות-ים קרירות החלו לנשוב לקראת ערב, אוספות בתנופת כנפיהן את צחנת המתים אל ההר. בימים ירדנו במורד החורשות, עד לכביש, מבלי להרגיש בריח. בלילות חזרנו למעלה, והריח בעקבותינו, מטפס. במרחקים, על קו החוף, התלקחה ביירות, בין אור דמדומים לאפלה.

"הריח הזה ישגע אותי". רזי הרחיק את המזלג משפתיו. בתנועה מהירה, עוד לפני שהספקתי לענות לו, הפך את צלחת האוכל שבידו אל האדמה.

"אתמול, באחד הכפרים שעברנו", הוא לחש בהיסוס, בוהה בעיסת תפוחי האדמה והמיונז ומשפיל את עיניו", ראיתי תושבים שורפים גופות. אולי גם בכפר הזה, ראס אל צופר, ישרפו."

ישבנו שותקים, תריסר חיילים, מסביב לצלחת פלסטיק הפוכה. איש לא רצה לאכול עוד דבר, גם לא לאחר שרזי התרומם והתרחק מאתנו בצעד אטי, מדבר לעצמו ומפנה עיניו לשמים.

"אני אשמור ראשון. שעתיים בדיוק. גם אם תפרוץ מלחמה נוספת". הייתי חייב לדבר, כדי לקום ולברוח משם. עם חגור עמוס בתחמושת וגליל מוצלב לחזה, כבר התחלתי לספור רגעים. חצי שעה עד לחשכה ועוד תשעים דקות לפחות עד לעליית הירח. לבד, לבד, בין עצי אורן הנעים ברוח הרעה, מנסה להעפיל אל ההר.

בדרך המקיפה את החורשה, עד לכביש המתפתל, נמהלה צחנת הגופות בשרף אורנים מתקתק. התיישבתי כבר לילה שלישי על אותו סלע רחב ושטוח, עשן סיגריה מחלחל מהנחיריים לריאות ובחזרה ולפה. רק לא לנשום אוויר. בקופסת טיים כרותת־לשון שהעברתי מחולצה לחולצה, כמו קמע, מאז שחצינו את הגבול, נותרה סיגריה אחרונה.

שוב הייתי מולו. בחשכה, כמו באור יום, הבהיק שיערו הבהיר מבין הגופות השרועות בקשת פתוחה לעברי. ניסיתי למנות אותן, כמה פעמים, עד שהייתי מגיע לראשו השעון בשלווה על זרועו, ומפסיק. לעתים, בשעות בין־ערביים, שבים אליי המראות. קצרים. כמו הבזקי אור שמימי. אני מצמצם את עיניי, לוחץ על הרקות, ומטלטל את הראש, עד שהכול נהיה בהיר ורך. אבל הגוף ממשיך לזכור, מחכה לחושך.

*

שירים מתוך 'ארץ החיים'

 

זרים

לַיְלָה בָּא אֶל תּוֹכֵנוּ

פּוֹשֵׁט נוֹצוֹת, צְרָחוֹת

תִּנְשֶׁמֶת לְבָנָה

מַשִּׁיק כְּנָפָיו שְׁקוּפוֹת.

לַיְלָה.  גּוּפֵנוּ

הַדַּקִּיק, הַמַּלְאֲכִי

נוֹגֵעַ בְּחֶשְׁכַת אֵינְסוֹף.

גַּם בִּבְקָרִים זָרִים אֲנַחְנוּ

חֶרֶשׁ מִתְפַּקְּדִים

אֶצְבַּע אֶל שְׂפָתַיִם, מְהַסָּה,

אוֹר פִּתְאֹם, חֲשָׁד.

 

בעת ההיא

בְּעֵת הַמִּלְחָמָה הַהִיא, בֶּהָרִים

רְאִיתִיו נָח עַל בִּטְנוֹ  –

שְׂעָרוֹ בָּהִיר, מַדָּיו מְנֻמָּרִים,

תְּלוּיִים עַל גּוּפוֹ הַמְרֻסָּק.

כְּמוֹ מַלְאַךְ חֲבַרְבּוּרוֹת.

 

יוֹם אַחַר יוֹם יָשַׁבְתִּי לְצִדּוֹ

וְכָל שֶׁהִפְרִיד בֵּינֵינוּ

הָיָה הַשֶּׁקֶט הַדָּרוּךְ, הַנֶּאֱגָר

לִפְנֵי שֶׁמַּחְלִיטִים לָלֶכֶת

אֶל מָקוֹם אַחֵר.

יוֹם אַחַר יוֹם

הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאֲלֵיהֶם רָצִיתִי,

הָלְכוּ וְנֶעֶלְמוּ

חוּץ מֵהַסֶּלַע שֶׁלְּצִדּוֹ.

 

בַּלֵּילוֹת נָתַתִּי לוֹ לָעוּף

אֶל הַכְּפָר מִמֶּנּוּ בָּא

מְפֹרָק כְּפֶסֶל גֶּבֶס

שֶׁנִּשְׁמַט מֵרֹאשׁ הָהָר.

רָאִיתִי בְּעֵינָיו הַחֲלוּלוֹת

אֵיךְ אִמּוֹ הַסּוּרִית

מַדְבִּיקָה בְּחֵלֶב וּבְתֶבֶן

אֶת שְׁאֵרִיּוֹת פָּנָיו, וּמַשְׁלִימָה

בְּדִמְיוֹנָהּ אֶת הֶחָסֵר.

 

וַאֲנִי הָיִיתִי שָׁם

נִזְהָר שֶׁלֹּא לִנְשֹׁם

מְחַקֶּה אֶת תְּנוּעוֹתֶיהָ מֵאָחוֹר

כְּמוֹ בְּתֵאַטְרוֹן יַפָּנִי

בּוֹ פְּנֵי הַכֹּל צְבוּעִים לָבָן

וּמִדֵּי פַּעַם פּוֹקֵעַ שָׁם מֵיתָר

וְעוֹד מֵיתָר,

וְנֶאֱסָף אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט.

 

(1982)

 

טרויה

 

הָיִיתִי הָרִאשׁוֹן, הֲכִי קָרוֹב לִשְׁמֹעַ

בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ הִתְחִיל הַטֶּלֶגְרָף

כְּמוֹ מְשֻׁגָּע … טְרוֹיָה …

טְרוֹיָה יוֹק.

 

הַמִּישׁוֹר

כֵּהֶה מֵחֲנִיתוֹת

הֶחֱוִיר פִּתְאֹם.

 

הָאֲוִיר שָׁט פְּנִימָה

מִתְפָּרֵק לְגַרְגְּרִים

חוֹל, אָבָק, קְרִיאוֹת

תּוֹעוֹת.

 

בְּמוֹרַד הָרְחוֹב

צְרָחָה

אִשָּׁה אוּלַי.

הַחוֹמָה גַּם הִיא

מוּטֶלֶת עַל בִּטְנָהּ

פְּרוּצָה.

 

קזבלנקה

 

עַל צִנּוֹר בֶּטוֹן

מוּטָל כְּאוֹבֶּלִיסְק

בְּצַד הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם

נִרְשַׁם בְּסִיד:

'קָזַבְּלַנְקָה' ק"מ 4,000 –

 

אֲנִי מֵאִיץ בְּשַׁעַר־הַגַּיְא

לִרְדֹּף אֶת הַמֶּרְחָק

הַלֹּא־נִתְפָּס הַזֶּה

הַבָּא מִשָּׁם לְכָאן,

לְכֹבֶד הַחוֹמָה שֶׁלֹּא סוֹלַחַת

גַּם לֹא לְמִי שֶׁמַּבָּטוֹ נָח

רַק רֶגַע עַל טְפָרֶיהָ.

 

כָּאן, מֵאֲחוֹרֵי זְגוּגִית עֲנָק

מַקְהֵלַת נָשִׁים שָׁרָה, מַרְעִידָה

אֶת יַרְכְּתֵי מָמִילָא.

בַּחוּץ, לְמַטָּה, בְּאוֹר קָפוּא

מוּל הֶהָדָר הַלֹּא נִגְמָר הַזֶּה,

חוֹלֵף מִנְיָן

בְּאֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת, כִּמְעַט שְׁקוּפוֹת,

נוֹגְעוֹת בְּמִגְבְּעוֹת בּוֹגַרְט

לִיטָאִיּוֹת שְׁחֹרוֹת, מֻטּוֹת

לְעֵבֶר הַחוֹמָה.

 

שַׁבָּת. הָאוֹר שׁוֹקֵעַ אֶל הָהָר

עָמֹק מִכָּל מָקוֹם אַחֵר.

אֲנִי, חֶרֶשׁ לְעַצְמִי,

רוֹעֵד, רוֹכֵס מְעִיל מֵעוֹר.

 

שְׁקִיעָה, תַּחְלִיף זָהָב,

בּוֹעֶרֶת בְּחוֹמוֹת הָאֶבֶן

עַד לָעִיר הַהִיא –

קָזַבְּלַנְקָה;

בַּיִת, לָבָן כְּמוֹ צֶדֶף,

מֻנָּח עַל שְׂפַת

הָאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי.

 

דכאו, ערב תשמ"ד

 

יְהוּדִי בּוֹרֵחַ. לֹא בּוֹרֵחַ, כִּי אִם נָס עַל נַפְשׁוֹ.

לֹא עַל נַפְשׁוֹ בּוֹרֵחַ, כִּי אִם מִנַּפְשׁוֹ.

יְהוּדִי … יְהוּדוֹן … נָס אֶל נַפְשׁוֹ.

אֶל דָּכָאוּ הוּא נָס.  נִמְלָט עִם נַפְשׁוֹ.

אֶל דָּכָאוּ בּוֹרְחִים? רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם …

אֱלֹהִים, עֲנֵנִי … אֶל דָּכָאוּ בּוֹרְחִים?

מִדָּכָאוּ בּוֹרְחִים, תָּמִיד בּוֹרְחִים.

גַּם אַחֲרֵי שֶׁמֵּתִים, לֹא מַפְסִיקִים לָרוּץ.

יִשְׂרָאֵלִי נָס אֶל דָּכָאוּ בְּעֶרֶב תַּשְׁמַ"ד,

מֵאֶרֶץ גְּזֵרָה אֶל אֵפֶר הַמִּשְׂרָפָה.

יְהוּדִי נָס עַל נַפְשׁוׂ בַּעֲרֹב הַיּוֹם.

 

מֵאַלְטְנוֹיְלַנְד אֶל דּוֹיְטְשְׁלַנְד הוּא נָס

לֹא נָס, כִּי אִם טָס … טָס עַל כַּנְפֵי לוּפְטְהַנְזָה.

טָס עַל כַּנְפֵי זִכָּרוֹן וּפַחַד.

הַפַּחַד לוֹבֵשׁ צוּרוֹת

כְּמוֹ נֶשֶׁף מַסֵּכוֹת בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן.

חוֹר קָלִיעַ בַּמֵּצַח בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם,

פָּנִים שְׂרוּפִים מִמּוֹקֵשׁ עִם בּוֹא הַלַּיִל,

וּבְאוֹר רִאשׁוֹן, מִטְעַן־צַד

מַכֶּה בְּדֹפֶן הַגִּ'יפּ.

"שְׁמוֹנָה־עָשָׂר קִילוֹגְרַם זַרְחָן מִתְלַקֵּחַ,

אוּלַי יוֹתֵר!" שׁוֹרֵק־מִתְפַּעֵל קְצִין הַחַבָּלָה.

"אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתְךָ… הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי… תְאַיֵּת",

 אֲנִי לוֹחֵשׁ לוֹ כְּמוֹ מֵת.

אֶת הָרֹק כְּמוֹ אֶת הַפַּחַד

בּוֹלְעִים לְלֹא מִלִּים.

 

בִּשְׁנַת תַּשְׁמַ"ד שָׁלְחָה לִי אֲהוּבָתִי הַגֶּרְמָנִיָּה כַּרְטִיס טִיסָה.

לֹא יָכְלָה, אָמְרָה לִי, לָשֵׂאת יְהוּדִי מֵת נוֹסָף עַל מַצְפּוּנָהּ.

יְמָמָה לִפְנֵי הַמִּלּוּאִים בַּאֲגַם קַרְעוּן, כְּבָר הָיִיתִי בַּטֶּרְמִינָל.

בֵּין קִירוֹת הַזְּכוּכִית שֶׁל פְרַנְקְפוּרְט פְלוּגְהַאפֶן הִיא חִכְּתָה לִי,

בִּתּוֹ שֶׁל חַיָּל הַוֶּרְמַכְט, מִשְּׁשָׁה בַּלֵּילוֹת אֶת גּוּפִי

לְגַלּוֹת פְּצָעִים, גַּם אֶת אֵלֶּה שֶׁלֹּא נִתָּן עוֹד לִרְאוֹת.

"אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן לִנְסֹעַ סוֹף סוֹף לְשָׁם", אָמַרְתִּי לָהּ לַיְלָה אֶחָד,

"לְבַד, אַלַיְן" – בְּגֶרְמָנִית. לִהְיוֹת כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מְדֻיָּק.

 

לְבַד. לְדָכָאוּ נוֹסְעִים לְבַד. בְּלִי יְדִידִים וּמְלַוִּים

בְּלִי זִכָּרוֹן. רַק גּוּפְךָ הַנּוֹשֵׁק לְעוֹרְךָ, וְתִיק נְסִיעוֹת קַל.

"לוּ הָיִיתָ מְדַבֵּר גֶּרְמָנִית, הָיִיתִי מְסַדֶּרֶת לְךָ לִינָה בְּבַיִת פְּרָטִי.

כָּל בָּתֵּי הַמָּלוֹן כָּאן בְּאוֹגוּסְט מְלֵאִים עַד אֶפֶס מָקוֹם",

מִתְנַצֶּלֶת דַּיֶלֶת לִשְׁכַּת הַתַּיָּרוּת בְּמִינְכֶן בַּנְהוֹף.

 

"אִיךְ שְׁפְּרֶכֶה דּוֹיְטְשׁ", אֲנִי מְשַׁקֵּר קְצָת.

קְצָת לְשַׁקֵּר זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד קְצָת אֶת הָאֱמֶת.

מַגִּיעִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם … אֲפִלּוּ לַשַּׁעַר שֶׁל דָּכָאוּ.

 

וּבְקשִׁי אֲנִי יוֹדֵעַ שָׁלשׁ מִלּוֹת אַהֲבָה –

"אִיךְ לִיבֶּה דִּיךְ",

אַךְ גַּם לְגַלְגֵּל מִלִּים שֶׁל פַּחַד –

"רַאוּס יוּדֶן. אַכְטוּנְג. שְׁנֶל, שְׁנֶל."

כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ הָרֹעַ מְחַלְחֵל כְּאֶרֶס לְתוֹךְ הַדָּם

כְּמוֹ אַיְכְמַן לְתוֹךְ גֵתֶה וְשִׁילֶר.

הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל שָׂפָה, אֲנִי חוֹשֵׁב וְלוֹעֵס תַּפּוּחַ אֲדָמָה.

מִלִּים. מִלִּים. נָעוֹת כְּמֶטְרוֹנוֹם בֵּין חֹשֶךְ לְאוֹר.

בֵּין "אַנַא בַּחִבַּק" לְבֵין "אִטְבַּח אֶל יַהוּד."

 

לִינָה בִּלְבַד, לְלֹא אֲרוּחוֹת, אָמְרָה לִי דַּיֶּלֶת לִשְׁכַּת הַתַּיָּרוּת

אֲבָל פַּעֲמַיִם בְּיוֹם פְרָאוּ מִילֶר מְכִינָה אֲרוּחָה.

בֹּקֶר וָעֶרֶב. אַבֶּנְד אוּנְד מוֹרְגֶן. בַּמִּטְבָּח הַצּוֹפֶה אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה.

בַּבֹּקֶר – בְּרוֹט מִיט קֵיזֶה. בָּעֶרֶב –פְלַיְשׁ מִיט קַרְטוֹפְל.

עֲמִילָן, פַּחְמֵימוֹת, גְּלוּקוֹזָה. עֲרֵמוֹת שֻׁמָּן וְקָלוֹרְיוֹת

נוֹרוֹת כִּקְלִיעִים אַל תָּאֵי הַכָּבֵד וְהַמֹּחַ.

"בִּיטֶה, זִיצְן זִי", שְׁבָה נָא, הִיא עוֹצֶרֶת אוֹתִי

כְּשֶׁאֲנִי חוֹמֵק עַל בְּהוֹנוֹת, לְעֵבֶר הַדֶּלֶת.

יְהוּדִי בְּעֶרֶב תַּשְמַ"ד נָס עַל נַפְשׁוֹ אֶל דָּכָאוּ.

אֲנִי מְקַלֵּל אֶת עַצְמִי, וְלוֹעֵס בִּשְׂפָתַיִם סְגוּרוֹת.

 

פְרָאוּ מִילֶר לֹא טוֹעֶמֶת דָּבָר. הִיא שׂוֹבַעַת

אֶת שֶׁמִּתְרוֹקֵן תַּחַת סַנְטֵרִי הָרוֹעֵד.

יַחַד אִתִּי נוֹגְסִים אַלְפֵי מוּזְלְמַנִים

שֶׁמִּסְתַּתְּרִים עֲדַיִן מֵאֲחוֹרֵי הַתְּרִיסִים.

מִדֵּי פַּעַם גּוֹלֶשֶׁת דִּמְעָה עַל לֶחְיִי

וּמַרְטִיבָה אֶת הַבָּשָׂר וְהַלֶּחֶם.

פְרָאוּ מִילֶר לֹא אוֹמֶרֶת דָּבָר.

לֹא בְּאַנְגְּלִית שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת,

וְלֹא בְּגֶרְמָנִית שֶׁלֹּא אָבִין לְעוֹלָם.

דָּכָאוּ שָׁם. בִּקְצֵה הָרְחוֹב.

מֵעֵבֶר לַתְּרִיס הַפָּתוּחַ. בְּיוֹם בָּהִיר

ח"י קִילוֹמֶטֶר. אוּלַי אַף פָּחוֹת.

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אֲנִי אוֹרֵז אַתְּ הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לִי

וְאוֹמֵר לָהּ", מִינְכֶן אִס פֶרְטִיג, עַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֵךְ לְדָכָאוּ,

בָּאֶס־בַּאן … כְּבָר לֹא אֶחֱזֹר לְכָאן."

כְּאִלּוּ שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲזֹר מִשָּׁם…

יְהוּדִי נִמְלָט עַל נַפְשׁוֹ מִשָּׁם וְאֶל שָׁם

וְאַף פַּעַם לֹא מַגִּיעַ.

 

חָמֵשׁ שָׁעוֹת עַל מְסִלַּת בַּרְזֶל.

אִם אֲהוּבָתִי לֹא הָיְתָה מְחַכָּה לִי,

לֹא הָיִיתִי מַגִּיעַ לְעוֹלָם.

 

לאורך הגדר

 

כָּאן.

לְאֹרֶךְ תַּיִל מְחֻשְׁמָל

 

אַל תִּנְשֹׁם

 

מִישֶׁהוּ בַּחֹשֶךְ

נוֹגֵעַ בְּתַבְלִיט פָּנֵינוּ

מְנַסֶּה לְפַעְנֵח אֶת

הָאוֹתִיּוֹת

בָּהֶן הוּא מְתֹאָר.

 

כֹּה רָחוֹק הוּא,

יָדֵנוּ לֹא מַשֶּׂגֶת.

 

מחלפי זיכרון מאת שמעון מרמלשטיין, הוצאת פרדס, שנת 2014, 19 עמ'

ארץ החיים, שירה, מאת שמעון מרמלשטיין, הוצאת פרדס, סדרת כתוב, שנת 2014, 70 עמ'