כאילו אין מחר מאת תומר קרן / לעולם לא מאוחר לתקן את הטעויות שלנו ולתת מבט אחר על החיים

כאילו אין מחר מאת תומר קרן

העיתונאי והסופר תומר קרן מביא בספרו "כאילו אין מחר" מבט אחר על החיים והוא נכתב בעקבות סיפור אמיתי מהחיים. זהו הזמנה לחלום, לבנות עולם מקביל שבו אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. עולם שבו יש מקום לחרטות כי לעולם לא מאוחר לתקן את הטעויות שלנו.

'אדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק'

"בעל הבית נפל!", אלה היו המילים האחרונות ששמעתי. אחר כך הכול היה חשוך ושקט. מילים ריקות חלחלו באוויר כמו פירורי אבק שנאספו אל הכלום שנותר מחיי"

(מתוך הספר).

ספרו השלישי של תומר קרן "כאילו אין מחר" מתאר דום לב של ישראל שטרן, אדם קרוב שהשפיע על חייו. "במשך עשר שנים חשבתי על האיש הזה שעבד קשה מאוד ולא זכה להגיע לגיל 60", מספר תומר. "היו לו תכניות גדולות לפנסיה – הוא רצה לטייל בעולם עם אשתו. היו לו פרוספקטים מסודרים של הטיול, אבל כמו שאומרים: 'אדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק'. עשר שנים חשבתי מה היה קורה אם האיש הזה היה מקבל הזדמנות לחזור לחיים. מה היה אומר לאשתו? מה היה אומר לבנות שלו? באחד הימים כשהייתי באימון במילואים ראיתי את דמותו בענן. זה היה מחזה סוריאליסטי. טנקים, ג'יפים, אוהלים צבאיים והדמות של ישראל שלכאורה לא קשורה. ראיתי בזאת סימן שהאיש רוצה שאכתוב את סיפור חייו – שאתן לו הזדמנות לחזור לחיים לו אם זה רק בעולם הספרות. לא היה לי מושג מה אני הולך לכתוב. ידעתי רק שאפתח את הספר במשפט: 'בעל הבית נפל'. אלה היו המלים האחרונות שישראל זכה לשמוע. בתוך דקות הגיע האמבולנס, אבל זה היה מאוחר מדי – לפחות זה מה שהוא חשב". הספר כתוב מנקודת המבט של ישראל – האיש המת שמתאר את מה שהוא רואה לנגד עיניו.

כאילו אין מחר

כאילו אין מחר  מביא את סיפורו של ישראל שטרן, נשוי ואב לשתי בנות, שבגיל חמישים ושמונה לוקה בדום לב. לאחר שנקבע מותו הוא מגיע לחדר הטהרה של בית העלמין ברעננה. בזמן שעובדי חברה קדישא שוטפים את גופתו הוא פוקח את עיניו ורואה בתוך המים את בבואתה של מכשפה אינדיאנית שפגש בילדותו בפרו. המכשפה נותנת לו הזדמנות לחזור למשפחתו בתנאי שיבצע שלושה מעשים טובים שיגרמו לשינוי משמעותי בחיי הקרובים לו.

התקופה שהוקצבה לו היא תשעה חודשים בדיוק בהם עומדות לרשותו שלוש זהויות שיתחלפו ביניהן מידי פעם. ההחלפה בין הזהויות אינה בשליטתו והיא נקבעת לפי מידת הנחיצות של אותה זהות באותו הרגע. המכשפה הזהירה אותו כי "אסור לך בשום פנים ואופן להסגיר את זהותך האמיתית. הדבר יביא לביטול העסקה מיד ולסבל נוראי לקרוביך. כן, אסור לך לחפש אותן. הן יגיעו אליך ברגע המתאים".

האם ישראל יעמוד במשימה? האם יצליח לגרום למפנה בחיי הקרובים לו ולהשיב לעצמו את חייו? איזה סודות מרעישים יגלה בדרך?

לאורך הספר נע ישראל שטרן בין דרום אמריקה לישראל, משחזר את ילדותו, את העלייה לארץ, את הקשיים הכלכליים שחווה לאורך הדרך ואת הנפילה במעמדו – ממרצה מכובד למתמטיקה באוניברסיטה בפרו לבעל מכולת קטנה בישראל. הוא מגלה שבגלל העבודה השוחקת והשעות הארוכות בהן בילה בעסק ובניסיון לשרוד הוא פספס את הילדות של הבנות שלו ולא הבין עד כמה החיים קצרים וחומקים לנו מבין האצבעות.

הקוראים מוזמנים לעבור עם ישראל את המסע הגורלי ובדרך לשאול את עצמם מה הם היו עושים לו ניתנה להם הזדמנות חד פעמית להציל את חייהם? במי היו נעזרים? למי היו מושיטים יד? מה היו המילים האחרונות שהיו משמשות אותם כדי להיפרד מהעולם הזה ומיקיריהם?

תומר קרן, אב ל- 2, בן 46 מהוד השרון, עיתונאי ותיק, עובד שלושים שנה במערכות התקשורת הגדולות בארץ. עורך כיום את רשת המקומונים של "מעריב". כתב מחזות וספרים למבוגרים וילדים. "כאילו אין מחר" הוא ספרו השלישי.

כבר בגיל 16 פרסם מאמרי דעה ושירים

תומר קרן צילום פוטו קאמרה

תומר החל לכתוב בגיל מוקדם מאוד. כבר בגיל 16 פרסם מאמרי דעה ושירים במקומונים. אחד השירים שפרסם במקומון ("צד ימין וצד שמאל") צד את עיניה של יועצת פדגוגית של משרד החינוך שהחליטה לשלבו בבחינת בגרות. "זה היה כבוד גדול", נזכר קרן. "לא רק שזכיתי שיפרסמו שיר שלי בבחינת בגרות כשאני בסך הכול בן 17, אלא שהשוו אותי בבחינה לשיר של יהודה עמיחי 'המקום שבו אנחנו צודקים'. בזמנו ראיינו אותי לעיתון על השיר הזה ועד היום אני מתייחס לו את אחד ההישגים המרגשים בחיי".

השיר הזה נכלל בספר פרוזה שהוציא בגיל 17 בשם "שלך עד סוף המילים". לאחר הצבא החל לעבוד ברשת מקומונים בשרון ובשלושה העשורים האחרונים כתב וערך בין היתר בעיתון "דה מרקר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

במקביל לעבודתו בעיתונות פיתח קריירה בעולם התוכן של ילדים. תחילה כשחקן בתיאטרון של ראובן דיין ובהמשך כמחזאי ובמאי. בין הצגות הילדים שכתב והשתתפו ב"סל תרבות": "סיפורים מהגינה" ו"העולם המופלא של דני" שמבוסס על ספר שכתב. לדבריו "הקפיצה מעולם הילדים למבוגרים הייתה טבעית מרגע שנולד בני הבכור הבנתי שילדים הם אנשים קטנים".

מעולם לא עסק בכתיבה בנושא המוות

"אני כאן ברכב של חברה קדישא ולידי אשתי היקרה דבורה ושתי בנותיי האהובות: יסמין ושרי. אנחנו עושים את הדרך הקצרה מהרצליה לרעננה. בדרך כלל אני עושה את המסלול הזה בעשר בלילה אחרי שסיימתי להכין את ההפקדות למחר, כיסיתי את המקררים הגדולים וכיביתי את האורות. עכשיו לראשונה אני עושה את הדרך לרעננה בעשר בבוקר. התנועה זורמת בקושי, אנשים נראים לחוצים וממהרים לעמל יום חדש. רק כאן ברכב הכחול בין הווילונות השחורים אף אחד לא ממהר. הפרצופים של שרי ויסמין לא מותירים מקום לספק. אף אחד כאן כבר לא מצפה לנס חוץ מדבורה אולי שמבקשת שלא יכסו לי את הראש: 'הוא לא יכול לנשום ככה', היא אומרת ויסמין מנסה להרגיע אותה – 'מאמי, די, מאמי' (מתוך הספר).

תומר קרן: "לא תכננתי לכתוב את זה בצורה הזאת. המלים פשוט נשפכו ממני כך. לאורך כל הכתיבה הרגשתי שישראל מנחה את היד שלי וגורם לי לכתוב את המילים האלה. זה נשמע מוזר, אבל אין לי דרך אחרת להסביר מדוע ב- 30 שנה שאני כותב מעולם לא עסקתי בנושא המוות ואף פעם לא ראיתי בעצמי אדם רוחני במיוחד. כיום, אחרי החוויה שחוויתי התקרבתי לאנשים רוחניים שהשפיעו עליי להוציא את הספר הזה מהמגירה ולתת לישראל הזדמנות לחיות שוב דרך עיניהם של הקוראים".

"במשך שנים רבות הרגשתי שהאדם הזה מנסה להעביר לי מסר, אבל מכיוון שאני עיתונאי ציני וסקפטי חסמתי את הצינור אל העולם שמעבר. יום אחד, בזמן שירות מילואים בבקעת הירדן, ראיתי את דמותו בענן. בתחילה חשבתי שזה השעמום והלוף שהשתלטו על חוש הראייה שלי, אבל זה נראה כל כך מוחשי שאי אפשר היה לטעות. הכל היה שם: השפם הגדול שלו, החיוך הכובש, העיניים הטובות. זה היה הוא ואין לי ספק שהוא רצה להגיד לי משהו, אבל מה?
לקחתי ליד כמה ניירות שהיו בג'יפ והתחלתי לכתוב את השורה הבאה: בעל הבית נפל. אלו היו המלים האחרונות ששמעתי. אחר כך הכל היה חשוך. מלים ריקות חלחלו באוויר כמו פירורי אבק שנאספו אל הכלום שנותר מחיי.

"במשך שבועיים כתבתי על כל נייר שמצאתי בשטח. מעיתונים ישנים, דרך נייר טואלט ועד לכרזה "המחנה הוא ביתך – שמור עליו". זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שכתבתי על נושא המוות והפעם היחידה שכתבתי בשמו של אדם מת. האיש אמנם היה קרוב אליי, אבל לא הייתה שום דרך שבה כל המידע שידעתי עליו יחזיק ספר. או כך חשבתי. באותם שבועיים בצבא כתבתי כמו משוגע. ערימות של דפים. הסודות הכי אינטימיים של האיש וכל מה שהוא רצה להעביר דרכי. מילה אחת לא הושמטה. יצרתי עבורו הזדמנות לחזור לחיים דרך היצירה שלי ולהגיד לאנשים הקרובים אליו את המלים האחרונות שנמנעות מאדם שנחטף מאתנו באירוע של דום לב. 

לדבריו "בתהליך העוצמתי שישראל גיבור הספר עובר הוא מגלה שהפחד הוא האויב הכי גדול שלנו. כשכל הפחדים הולכים ומתגברים אנחנו לא יכולים לראות שום דבר פרט לפחדים ואז מגיעות הנפילות. ישראל מלמד אותנו שרוב הנפילות שלנו הן סתם בזבוז אנרגיה, אין בהן תועלת. בזמן הקצר שניתן לנו על פני האדמה עלינו לרכז את הכוחות שלנו לעשות מעשים טובים בשבילנו ולמען אחרים. העשייה הזאת תקנה לנו את הזכות להיות מוגנים. מי שעושה טוב לא צריך לדאוג. רק לשבת בשקט ולתת למלאכים לעבוד בשבילו".

לעשות שינויים בחיים

אחד הנושאים הבולטים בספר הוא הקושי של העולים החדשים בארץ. מול האהבה הגדולה שלהם לישראל עומד הקושי הכלכלי והפער בין רמת החיים שהייתה להם בגולה לעומת המציאות בישראל.

מתוך הספר: "אבא הוריד את המזוודות ואימא נכנסה בעיניים חצי עצומות ללובי. היא הציגה את עצמה בפני פקידת הקבלה, אישה צנומה עם סיגריה גדולה: "אני גברת דבורה שטרן. הגעתי עם משפחתי מלימה, פרו". הפקידה, כמה מפתיע, לא נפלה מהרגליים. אימא קלטה ששירות זה לא הצד החזק במקום הזה וביקשה שישלחו את נער המזוודות. "את מי?" "הנער שלוקח מזוודות", היא הסבירה לה בתמימות גמורה. "גברת, איפה את חושבת שאת נמצאת, במלון?". בסוף כמה ארגנטינאים נחמדים עזרו לנו להעלות את שש-עשרה המזוודות לקומה הרביעית ללא מעלית. זה היה הבום הראשון. הבום השני היה כשנכנסנו לדירה. למי שמגיע מדירה של שלוש מאות מ"ר, דירה של מרכז קליטה היא הלם לא קטן. "ישראל, הם התבלבלו, תיגש אליהם". אבא הסתכל בדף "לא, זאת דירה 312. זוהי הדירה הנכונה". "מה פתאום, זאת דירה של רווקים. אתה מצפה שאני אגדל פה שתי בנות?". "דבורה. זה רק זמני. בתוך חודש, חודשיים נעבור לדירה משלנו" "חודשיים?! השתגעת?! אני לא נשארת פה עוד חמש דקות!".

"שמתי לב שבשנה האחרונה הרבה אנשים שנקראים בדרכי העיתונאית מתחבטים לגבי המשך דרכם בחיים" מספר תומר. "פעם זה לגבי מקצוע, פעם לגבי בן או בת הזוג ואפילו לגבי המדינה. לא מעט אנשים שראיינתי בשנה האחרונה תהו באוזניי – מי בקול רם ומי בחצי משפט – אם מדינת ישראל היא המקום שבו ירצו לגדל את ילדיהם. כמי שנמצא במקצוע שנאבק על קיומו וכמי שפירק מערכת נישואין אני יכול להבין את שני הלבטים הראשונים, אבל אני לעולם לא אבין אנשים שיורדים מהארץ בגלל שקשה כאן. זאת המדינה שלי לטוב ולרע. בכל מקום יש שחיתות, בכל מקום יש אנשים רעים, אבל אין לנו עוד מדינה בעולם שבה נוכל לומר שהיא שלנו. כל כך הרבה אנשים נהרגו כדי שנוכל לחיות כאן, אז בגלל שקצת קשה עוזבים? לי באופן אישי קשה עם הגישה הזאת. זה לא שאין מה לתקן פה בוודאי שיש, אבל זה לא ישתפר אם האנשים הטובים יעזבו. בעיניי אחד המסרים החשובים של הספר שכתבתי הוא שלא משנה מה מציעה לך הגולה – ישראל תמיד תהיה המקום הראשון במעלה – שורש המהות שלנו. מי שעוזב את השורש דן את עצמו ואת ילדיו לחיים של נדודים חסרי משמעות".

הקול של החד הוריות

אחד הנושאים החשובים בהם עוסק הספר הוא המאבק בהטרדות מיניות ובחיים הקשים של החד הוריות, כפי שבאים לידי ביטוי במונולוגים שנושאות חד הוריות בערב מיוחד שמאורגן בוויצ"ו. "במהלך עבודתי ראיינתי הרבה אימהות חד הוריות. המכנה המשותף לכולן היה שהן היו בקושי כלכלי ורובן ככולן האשימו את המדינה בכך. נשים רבות אמרו לי כי מרגע שהחליטו להתגרש או להביא לבד ילד לעולם הן הרגישו שהמדינה מענישה אותן. כאילו אומרת להן: החלטת להתגרש – תשלמי על כך".

השעון ממשיך לתקתק

בימים אלה מרצה תומר קרן על הספר, על התובנות שקיבל בתהליך הכתיבה ועל השעון שמתקתק ומזכיר לנו בכל תקתוק להיות אנשים טובים ולחיות כאילו אין מחר.

בהרצאה מתאר תומר כיצד הפך מאז המוות של ישראל מעיתונאי ציני שהשתמש בהומור שחור ורדף אחרי סקופים בלי לחשוב מי עלול להינזק מהפרסום – לאדם מאמין שעורך מוספים על עזרה לקהילה וערבות הדדית. בין השאר הוא מספר כיצד החל לשרת בהתנדבות כמודיע נפגעים בקצין העיר בנתניה וכפעיל בעמותת "אלומה" למען ניצולי שואה באזור השרון.

לאורך ההרצאה קורא תומר קטעים מתוך מכתבים של ישראל שהתגלו לאחר מותו וששימשו אותו כבסיס לספר.

"במכתבים שכתב ישראל אפשר לראות עד כמה האיש הזה, שכמעט לא דיבר במסיבות חברה, היה אדם מרתק בעל עולם תוכן עשיר. הוא היה אדם בעל חלומות גדולים, בעל תובנות רוחניות מדהימות על החיים, על המוות ועל כל מה שמעסיק אותנו, גם בלי שאנחנו מקדישים לכך תשומת לב במהלך השגרה השוחקת. עצוב לראות שאדם כזה עבד במכולת לפרנסתו. הוא לא נתן לחלומות שלו לפרוץ ובאיזשהו מקום אפשר לומר שזה מה שגמר אותו. יש משפט שלימד אותי אחד המורים הרוחניים שלי: 'כשאתה חונק חלום – בסופו של יום הוא חונק אותך'. זאת הסיבה גם שהחלטתי להוציא לאור את הספר הזה שישב במגירה כל כך הרבה שנים. כל מי שקרא אותו אמר לי: 'אתה חייב להוציא את הספר, הוא מדהים. זוהי היצירה הכי טובה שלך'. אני הקשבתי, חייכתי, הודיתי בנימוס וזהו. לא עשיתי עם זה כלום, עד עכשיו. השנה הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. הבנתי שאם לא אוציא את הספר לאור אשאיר את ישראל בחושך ולכך לא הייתי מוכן".

ההרצאה מיועדת לכל מי שנמצא בצומת דרכים: אדם שעובר בימים אלה תהליך של גירושין, פיטורין, חזרה בתשובה או כל תהליך שגורם לו להתעניין בדרכים אלטרנטיביות לאושר. "כל מי שחווה כאב לב ומחפש דרך לאסוף את השברים יכול למצוא בספר תשובות לשאלות שמסקרנות אותו או לכל הפחות דרכים לנסח את השאלות שמטרידות אותו בצורה יותר ברורה", אומר תומר.

תומר קרן מסכם: "לא פעם ניגשים אליי אנשים ומספרים לי שהסיפור שלי נגע בהם והזכיר להם את אבא שלהם שנפטר במפתיע והם לא הספיקו להיפרד ממנו. הרבה אנשים שואלים אותי מי האנשים שהשפיעו עליי בדרכי הרוחנית. האנשים האלה, שאני קורא להם 'אנשי האור', הם לא מלאכים או בעלי יכולות על טבעיות. מה שהופך אותם למיוחדים בעיניי הוא היכולת שלהם להקשיב מכל הלב, להבין שהם לא נשלחו לכאן במקרה, אלא שהמהות האמיתית שלהם היא עשיית טוב, חסד והפצת האור".

כאילו אין מחר מאת תומר קרן, הוצאת הספרים "הנשר הלבן", שנת 2017, 123 עמודים.