קץ האושר מאת ד"ר שמעון אזולאי / פילוסופיה ומשמעות החיים

קץ האושר מאת דוקטור שמעון אזולאי

הספר 'קץ האושר – פילוסופיה ומשמעות החיים' מאת ד"ר שמעון אזולאי, מבקש להזמין את הקורא לבחון את הרעיונות הפילוסופיים הנמצאים בבסיס חיינו, והעוטפים את חידת המשמעות ושאלת האושר. הספר מבקש להציע תפיסה שלמה ומגובשת לשאלת משמעות החיים ולשאלות נוספות הכרוכות בה. תפיסה שתשחרר אותנו מאשליות המוליכות לאומללות ותאפשר נתיב ייחודי לבנייתם של חיים בעלי משמעות וערך. נתיב, אשר בסופו עשוי להימצא גם האושר החמקמק והמתעתע.

לאדם המודרני לא נותר במה להאמין ועל מה להישען: "הרגו" את אלוהים, המדע הפך את היקום לסתמי ומנוכר, הקהילות המסורתיות התפרקו והקפיטליזם הצמיד לחייו תג מחיר. בתוך כל זה, עטופה בנוחות שמציעים החיים המודרניים, מהדהדת השאלה המטרידה: מה המשמעות של כל זה? אך אין זו רק סקרנות אינטלקטואלית. בתוך השאלה חבויים יסודות קיומיים שהם הכוח המניע של חיינו: התשוקה למשמעות, השאיפה לאושר וההתמודדות עם אימת המוות. 

בין הרעיונות אותם מעלה הספר:

אזולאי מבקש להחליף את מושג האושר במושג המשמעות. מושג האושר הוא מסוכן ומוביל את האדם לחיים של תסכול וחוסר סיפוק. זהו אידיאל שלא ניתן למימוש. מודל המשמעות שהוא מציע, מבקש להחליף את המושג הזה (ציטוטים חשובים על ההבדל בין אושר ובין משמעות, ניתן למצוא בעמודים 130-131) .

בוויכוח הגדול מה מניע את האדם ההכרעה היא ברורה: לא אושר, לא כסף, לא מיניות ולא עוצמה – אלא משמעות.

המשמעות קשורה לזיקה בין האדם למעגל הערך והעקבות שהאדם משאיר במעגל זה. במובן זה, אהבה היא מעגל הזיקה הראשוני והבסיסי ביותר. כאן ישנו דיון חשוב על גבולות האהבה ועל המחיר שלה. אזולאי מדבר רבות על המתח בין חירות ובין משמעות. אהבה היא הכרעה בדבר המשמעות. האהבה היא הכרעה של האדם לצמצם את עצמו. היא מסע של האדם לצאת מעצמו מבלי יכולת לחזור לעצמו בחזרה. גם כאן, המטבע המרכזי איננו "אושר" אלא משמעות. אהבה איננה אושר.

המודל של המשמעות אותו מציע הספר איננו מודל פנטזיה, אלא מודל רציונאלי. אין כאן גילויים פנטסטיים על מסתורי הקיום, אלא דרישה/הצעה לבנייה של חיים בעלי משמעות על פני האדמה הזו.

אזולאי מבקש להציע מודל שדוחה את האידיאל האגואיסטי-נהנתני שרבים הולכים לאורו. האידיאל האגואיסטי מקדם את החוויה הפרטית ואת "מה שמרגישים" ומרדד כל ערך וכל תוכן. הוא מבקש להציע מודל דיאלוגי שמתמקד במה שהאדם עושה ולא במה שהאדם חש. בין השאר – הוא דוחה את כל גישות הניו-אייג' שמציעות לאדם פתרונות קסם חסרי מובן.

יש קשר עמוק בין התפיסה שמציע הספר ובין השגשוג של הרשתות החברתיות והאינטרנט. הם למעשה מממשים, מבלי דעת, את אידיאל המשמעות שהוא מצביע עליו. בין השאר יש כאן שינוי עמוק במושג הפרטיות. דהיינו, בניגוד למה שנדמה, המהפכה הווירטואלית איננה מובילה לאסקפיזם ואגואיזם, אלא לדיאלוג ולתיקון עולם. החשש מאובדן פרטיות הוא אידיאל ישן – הפרטיות מתה ואנחנו אוהבים את זה.

אזולאי מבקש להחזיר את הפילוסופיה למקום שראוי לה (ושהיה תפקידה מאז ומעולם). דהיינו, לא רק כעניין אקדמי מנותק, אלא כדרך חיים שיכולה להוביל את בני האדם ואת החברה לגאולה ותיקון.

הספר מציע תשובות לבעיות ושאלות פילוסופיות מרכזיות שמטרידות אותנו ואנחנו צריכים להכריע לגביהן (הכרח ההכרעה שלנו בשאלות מרכזיות כגון אמת, אלוהים, מקור הסבל ומעמד הסבל ועוד, הוא אלמנט חשוב).

בסיום הספר דן אזולאי בשאלת ההורות וההולדה – מהו הנימוק הרציונאלי להולדת ילדים? לכאורה אין נימוק מספיק טוב להכרעה דרמטית כזו. אזולאי מנסה להראות שיש.  

שם הספר הוא קץ האושר. זה מן הסתם נשמע פסימי, אבל זה לא. יותר מכך: אזולאי מדבר ארוכות על ההבדל בין פסימיזם ובין אופטימיזם ומראה את ההכרח שבאופטימיות. למעשה, מדובר בהכרעה מוסרית מן המעלה הראשונה אין כאן עניין של אופי, גורל או נסיבות חיים – אלא הכרעה מוסרית עקרונית וחשובה.

ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ואיש וחינוך. מלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית וחבר ביחידת הפיתוח והמחקר של מכון ברנקו וייס. במסגרת זו מרצה ומלמד מורים ברחבי הארץ. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בשאלת משמעות החיים (המחלקה לפילוסופיה – האוניברסיטה העברית בירושלים).

הקדמה מתוך 'קץ האושר':

1

אני עוסק בפילוסופיה. אני מסתייג מלומר שאני פילוסוף, אם כי לא נמנע מזה לחלוטין. נראה לי שנדרשת מידה של צניעות לפני שמאמצים תואר מן הסוג הזה. בסופו של דבר, קצת קשה לי לדמיין את עצמי כאזרח שווה זכויות בעיר האידיאות בה מהלכים גדולי הפילוסופים כאפלטון, אריסטו ועמנואל קאנט. מאז שדבקתי בפילוסופיה — או נכון יותר לומר, היא דבקה בי — היא הפכה לחלק מהותי ממני. לפעמים מתעוררת בי התחושה שאולי לא טועה ויטגנשטיין כאשר הוא מדבר על הפילוסופיה כסוג של מחלה שיש להירפא ממנה. במובן זה, עבורי זו מחלה חשוכת מרפא.  

כאשר אני אומר שאני עוסק בפילוסופיה, הדבר מעורר תמיד תגובות משונות לא פחות מן העיסוק הפילוסופי עצמו. החל מפליאה על בזבוז הזמן, דרך מבטים מבינים ומלאי רחמים, תימהון, זלזול. לא משנה מהו אופייה של התגובה, תמיד היא מהולה בסוג של הסתייגות בדבר הקשר עם התחום המשונה הזה. לא משנה מהי התגובה, תמיד היא מלווה בחוסר הבנה מהותי לגבי מהות הפילוסופיה ולגבי הערך שלה.

אני לא מכיר הגדרה מספיק טובה למהות הפילוסופיה. אני לא בטוח שיש כזו. כמו כל שאלה פילוסופית, גם כאן הדעות חלוקות. אך מי שדבק בו החיידק הפילוסופי קשור אליה בקשר אינטימי, גם אם איננו מסוגל לעשות את הפעולה הבסיסית ביותר שנדרש אליה פילוסוף — להיות בהיר. דווקא במקום הבסיסי הזה הפילוסוף כמעט תמיד נכשל — להיות בהיר לגבי היחס האינטימי ביותר המתקיים בינו לבין הפילוסופיה. גם אם הפילוסוף איננו מסוגל להסביר מהי פילוסופיה ומהי תכליתה, הוא קשור אליה, למרבה הפרדוקס, בקשר בלתי רציונלי, והיא חלק מחייו. הוא לא יכול שהיא לא תהיה חלק מחייו.

בספר זה, או נכון יותר בנוכחות הממשית היחידה שלו שהיא ברגעים בהם מישהו קורא בו, אני מבקש לנסות וליצור זיקה בין הקורא ובין הפילוסופיה. אך לא רק זיקה אינטלקטואלית, אלא זיקה ממשית, זיקה לחייו. אין לי כוונה כאן להפליג בתיאורים אודות ערכה וחשיבותה של הפילוסופיה. כל שיש לי הוא תקווה שהיא תעלה ותצמח מתוך מה שנכתב בדפיו של ספר זה. ספר שהכתוב בו, גם אם לא תמיד זה ברור או מודגש, הוא חלק מן היחס האינטימי האישי שלי לפילוסופיה ולתפקידה בחיי. 

*

כשהתחלתי את לימודי הפילוסופיה, שאלה אותי אימי את השאלה הבסיסית והמתבקשת ביותר: מה זה פילוסופיה? השאלה של אימי באה ממקום שונה וממרחב הבנה שונה לגבי מהותה של הפילוסופיה. זהו מקום של תמימות ממשית ואותנטית. אימי עלתה מאלג'יריה ועד היום איננה שולטת בעברית. עיקר שפתה הוא ניב אלג'יראי מוגרבי מקומי. היא איננה יודעת קרוא וכתוב, אך עובדה זו לא הפריעה לה מעולם לנהל חיים מלאים ובעלי ערך. אך מה שלא היה בה, היא הנחילה לילדיה. חינוך, לימוד והשכלה תפסו אצלה מקום מרכזי ובלתי מתפשר. בשכונה קשת יום, בה דלות החיים הובילה לויתור בלתי נמנע על החינוך בשל המאמץ המנטלי והכלכלי הכרוך בו, השקיעה אימי כל יסוד של עוצמה, פיקחות וחוכמה מעשית בכדי שילדיה ישבו על ספסל הלימודים מצוידים בכל הנדרש, כולל התודעה העמוקה והערכית על חשיבות ההשכלה לבניין חיים ראוי.

מבלי לחשוב, עניתי לאימי שללמוד פילוסופיה פירושו ללמוד להיות "רב של חילוניים". היה נדמה לי אז, והרבה מזה נשאר גם כיום, שההגדרה הזו תופסת משהו מן המהות של פילוסופיה כפי שאני מבין אותה. עולמה הערכי של אימי משוקע כולו בתוך המרחב היהודי הדתי. זהו מרחב חייה, והוא לא השתנה עד היום. בתוך הספונטָניות של האנלוגיה הייתה טמונה תפיסה בלתי אמצעית של הרב ושל תפקידו בחיי הקהילה, תפקיד שנדמה לי שאיננו רחוק מן התפקיד של הפילוסוף. אין כאן כוונה לרב במובן של פוסק הלכה (אם כי יש והיו פילוסופים שראו את תפקידם כפוסקי הלכה ומוסר, ולעתים בצדק רב), אלא לאדם אשר מקדיש את חייו וזמנו לבחינתם של ההשקפות, הערכים ודרכי החיים, ולהתאמה מתמדת שלהם להוויה האנושית המשתנה והבלתי צפויה. זהו אדם המקדיש את זמנו ללמידה, לעתים למידה הכוללת דקויות הנראות להדיוטות כטרחנות — אך לימוד המחובר תמיד לחוויית החיים. במובן זה, הפילוסוף הוא רב של חילוניים.

מה שהבנתי אז, והבנה זו קיימת בי עד היום, היא שישנן שתי הוויות חיים בלבד: ההוויה הדתית וההוויה החילונית–ליברלית. הפילוסוף הוא הרב של החילוניים, הרב הוא הפילוסוף של הדתיים. זהו הגשר האפשרי בין הוויית החיים החילונית שלי ובין הוויית החיים הדתית של אימי. הפילוסוף הוא הדבר הקרוב ביותר לרב שציפתה אימי לראות. אולם, בעוד שבהוויית החיים הדתית המשמעות מוטבעת וברורה, היא נוכחת גם אם איננה מנוסחת מספיק או נכונה בהכרח, הרי שבמרחב החילוני, המשמעות נעדרת, המשמעות צריכה להימצא. האנלוגיה הבלתי שלמה כאן, הייתה אחד המניעים שהובילו אותי לחיפוש אחר האפשרות למשמעות. הרב של החילוניים מחויב למשמעות, וזהו אחד מייעודיו העיקריים. 

הנוכחות המתמדת של אימי היא צִדה האחד של החוויה הפילוסופית–אישית שתוצריה ובשלותה מופיעים בספר זה. צִדה האחר הוא אבי. נכון יותר, ההיעדר המוחלט של אבי. כשם שאימי היא נוכחות, אבי הוא היעדר נוכחות. יחד, הם משלימים–מגשימים את אחת משאלות היסוד בפילוסופיה: השאלה האונטולוגית — השאלה בדבר היש והאין.

אבי מת בהיותי בן שלוש. מבחינתי, הוא לא היה קיים מעולם. אך זהו "חוסר–קיום" שקיים מאוד. בהיעדר הנוכח מאוד של אבי, למדתי עד כמה ניתן לחיות עם "אין" שהוא "יש" גדול מאוד. זהו אין שעורר שאלות בדבר החידלון ובדבר המוות, ובדבר היחסים הבלתי נמנעים בין החיים ובין המוות. שאלות שעתידות ללוות כצל בלתי נמנע את שאלת משמעות החיים, לעתים לאיים עליה, ולעתים לכונן את מובנה. כך, היעדרו המתמיד של אבי, הפך להיות לאבהות הטוטָלית מכולן. במובן זה, באופן פרדוקסאלי, המודעות שלי למושג האבהות הייתה נוכחות בכל אספקט של ההוויה הפרטית שלי, הרבה יותר מכל אבהות ממשית שהייתה סביבי. ממש כשם שהאופק של המוות, עשוי ללוות כל פעולה אנושית ולהעניק לה מובן, טעם והשלמה.

וכך, דרך רגעים קטנים וגדולים, המחשבה הפילוסופית התממשה בתוך הוויית החיים שלי. בתוך היומיום, בתוך אירועים קטנים וגדולים, קצרים או מתמשכים, זימנה את עצמה הפילוסופיה לתוך תודעתי. ככה, מתוך עצמן, הופיעו והתייצבו שאלות פילוסופיות שהיו הליבה של ההתגבשות הפילוסופית האישית שלי. עבורי הן נהפכו לבעיות פילוסופיות שהתפתחו מאוחר יותר לדיון מופשט, מושכל ואפילו אובססיבי. עבור אחרים, הן מהוות מפתח להכרעה ומודעות ליסודות של חייהם. הן תמיד שם, הן רק צריכות מודעות ומענה. כך, למשל, במשמעות שתפס בית הכנסת עבורי.

כילד, נאלצתי (או אולצתי) לבלות שעות בבית הכנסת השכונתי. וכך, בעוד שמרבית חבריי התענגו על החירות והחופש שזימנו השבתות והחגים, הן הפכו עבורי לימים של שעמום ועול. התפילות הארוכות, הדחוסות והמייגעות יצרו שעות של הרהורים. תחושות של סבל לעולם אינן נשארות סגורות בתוך עצמן, הן מזמנות מרחב לשהייה של התודעה ומאפשרות מרחב וזמן להרהורים ותהיות תיאולוגיות ופילוסופיות. שאלות על החירות ועל המגבלות שלה, שאלות על מקומו של אלוהים ועל היעדרו שניכר מפניהם היגעות של המתפללים קשֵי היום. תהיות, תחושות ושאלות שהובילו כולם למקום אחד: מה המשמעות של כל זה?

אולם בתוך כל השעמום הגדול, היו גם רגעי חסד. היו רגעים של התעלות דתית ממשית ותחושה רליגיוזית המהולה ביראה גדולה. היו אלה פיוטים וניגונים, שהתמזגו בהם שירה גדולה וקדמוניות שמצליחים לבקע את התודעה האטומה, התודעה הפרטית הנוטה להתכנס בתוך עצמה. אלה היו רגעים בהם החוויה הדתית הציבה שאלות שתחילתן במודעות אסתטית וסופן בהכרה שחוויה כזו חייבת לייצג משהו. השאלה שנותרה עדיין פתוחה והיא עתידה ללוות אותי בכל עת, היא מהו אותו "משהו". אותו ביקוע של התודעה האטומה הפך להיות מושא חיפוש בלתי פוסק עבורי. לעתים הייתה זו המוסיקה, לעתים הייתה זו האהבה, לעתים הייתה זו המיניות, לעתים נדמה היה לי שהיה זה, שוב, אלוהים. 

השכונה הייתה ועודנה מקום שהמחשבה הפילוסופית נעדרת ממנו. זהו מקום שהייתה בו חוויית הווה מתמדת, חוויית חיים ללא רפלקטיביות. הטיפוסים, המשחקים והאפשרויות הבלתי מוגבלות כוננו בסופו של דבר מחשבה אחת ויסוד אחד: הכול חוזר בסופו של דבר אל החיים ואל החוויה שלהם. השהייה במרחב הפילוסופי חייבת להיות זמנית ומוגבלת.

ההיעדר של הפילוסופיה, בשכונה או בכל מקום אחר, יוצר תובנה עמוקה וחשובה שהיא, באופן פרדוקסאלי, חלק מן החינוך הפילוסופי: הפילוסופיה חייבת מקום בו היא מפסיקה להתקיים — הפילוסוף חייב, לעתים, לשכוח שהוא פילוסוף. אנו חייבים את החזרה לעולם, חזרה לחוויה וחזרה להוויה. הפילוסופיה יכולה לזמן אותנו אליה, אבל יש בה עורמה ופיתוי שמבקשים לשכנע אותנו להישאר בפרספקטיבה שלה לאורך זמן. זו הפרספקטיבה שמייצרת עוצמה לצד תחושה עליונות, מייצרת רצינות לצד טרחנות. השכונה היא זו שלימדה אותי שיש תמיד לחזור אל ההוויה ואל החוויה. בשהייה במרחב הפילוסופי אין משמעות, אלא אם כן אנו חוזרים ממנה אל העולם ואל ההוויה. אם לא, הפילוסופיה יכולה להפוך אותנו לטרחנים, במקרה הטוב; ובמקרה הרע, לאכזריים. היא יכולה להשכיח מאיתנו את עובדת היותנו בני אדם, מתוך ניסיון ליצור יצור אחר, מושלם יותר, אך בלתי אפשרי, ובסופו של דבר — גם בלתי מוסרי. הספונטָניות של החוויה, של ההוויה ושל האדם, חייבות להישמר ולהפוך לחלק מכל עמדת חיים. הן חייבות להיות חלק מכל עמדה פוליטית, פילוסופית, חברתית או תיאולוגית. אני חייב תודה גדולה לשכונה ולכל הרגעים של שחרור מן האינטלקטואלי.

*

אחד הרגעים המשמעותיים בהם התגלתה לי נקודת המבט הפילוסופית על כל יופייה ומשמעותה האינטלקטואלית התרחש באופן בלתי צפוי לחלוטין. הייתי אז תלמיד בתחילת התיכון בבית ספר מקצועי. אחד השיעורים היה שיעור שרטוט, שיעור די משעמם כשלעצמו. המורה, סבריו לוינסקי, עמד להתחיל בשיעור לפני כיתה גדולה של תלמידים שהדבר האחרון שרצו בו היה השיעור הזה. תוך כדי התארגנות ורחש אנושי אופייני, נשמע לפתע קולו הרם והצלול של המורה: "אתה גנב!". האמירה הופנתה לעבר אחד התלמידים בכיתה, שגניבה לא הייתה דווקא אחד מתחביביו. התלמיד, המום, הביט בפליאה מהולה בחשש אל המורה. "אתה גנב!" נשמע שוב קולו של המורה. "אתה גונב לי את הזמן".

המשפט הזה נשאר חקוק בי עד היום. באותו רגע הבנתי מהי פילוסופיה ומדוע היא כל–כך חשובה. נקודת המבט הפילוסופית מאפשרת לנו לשבור את תבניות החשיבה השגרתיות שלנו. תבניות חשיבה שלעתים הן מוטעות וחלקיות. תבניות חשיבה שהן מקריות אך יש בהן עיוות בנוגע לתפיסת העולם. תבניות חשיבה שעשויות לעכב את המדע ולעכב את התרבות, אך גם, לעתים, לעכב ולהרוס את חיינו במשך שנים ארוכות. האמירה של המורה סבריו ביטאה שבירה של תפיסת הזמן ותפיסת הגניבה. הזמן איננו רק משהו ניטרָלי שאנו שוהים בתוכו וחולפים דרכו, הזמן יכול להיות קניין שניתן לקחת, להשאיל, ואפילו לגנוב. פתאום, היחס אל הזמן יכול לקבל אפילו מימד מוסרי. ייחודה של נקודת המבט הפילוסופית היא ביכולתה לנפץ מרחב אחר, ולייצר במקומו מרחב חדש. איחור והפרעה אינם עניין משמעתי בלבד, אלא עניין מוסרי. מאוחר יותר התברר לי שהמורה הזה, סבריו, הוא פילוסוף חובב, שעתיד היה להפוך למורה הראשון שלי לפילוסופיה. אז גם הבנתי דבר מה חשוב אודות הדרך ללימוד הפילוסופיה: פילוסופיה לומדים מפילוסופים. זה נראה טריוויאלי, אך כל מי שמכיר את הוראת הפילוסופיה יודע שלא תמיד מי ששולט בתולדות הפילוסופיה, הוא גם פילוסוף. לדעת פילוסופיה פירושו להכיר את נקודת המבט הייחודית של הפילוסופיה ולעורר אותה במרחב הקרוב. אני מקווה שמשהו מרוח זו נוכח בדפים אלו.   

*

המעבר לירושלים והכניסה בשערי האוניברסיטה העברית בישרה עבורי שלב חדש: נקודת המבט הפילוסופית עומדת להפוך מנקודת מבט עמומה ואינטואיטיבית, לנקודת מבט מושכלת, מנומקת, מסודרת ובעלת הקְשר היסטורי. חוויית המציאות הגולמית זימנה ויצרה מרחבי שאלה מטָפיסיים ואתיים, ואלו עומדים לקבל שמות חדשים וגוונים חדשים. לפתע, השאלות שהתרוצצו בתודעה מתגלות כשאלות עתיקות יומין, והשאיפה למצוא להן פתרונות מתגלה כחלק ממאמץ היסטורי כביר מימדים ששותפים לו כמה מגדולי הרוח של כל הדורות. הפילוסופיה מקבלת שמות ופנים.

אלו היו שנים של התנסות בלתי פוסקת. התנסות בבחינת גבולות הגוף וגבולות התודעה. החיים כמעבדה לבחינת גבולותיהן ותקפותן של העמדות הפילוסופיות, והעמדות הפילוסופיות כאמת מידה לבחינתם של החיים, עד שהגבול ביניהם הולך ונמוג.

להתנסות הזו הייתה לי שותפה. שמה היה גלית. היא הגיעה איתי לירושלים, היא פסעה איתי במסדרונות האוניברסיטה, אך, למעשה, מעולם לא חזרה משם. יחד צללנו לעומק הרוח, ויחד עלינו במעלות הרגש. רצף ההתנסויות, החוויות, החקירות והלמידה הסתיים בדרמה הגדולה מכולן — התאבדותה. ערכה של הפילוסופיה וערכו של הפרויקט האינטלקטואלי כולו הועמד למבחן: אין להם תכלית ואין להם ערך, אם אין בהם מזור לטרגדיות הגדולות שמזמנים החיים. אם אין בהם יכולת לטעת תקווה לעולם טוב יותר ולאדם טוב יותר, אין הם אלא שעשועי מחשבה על גבול האבסורד.

לעתים יש לדרוש מן הפילוסופיה תשובות. הפילוסופיה והחוויה הפילוסופית מתחילות משאלות, אך באופק של הפילוסופיה חייבות להיות תשובות או אפשרות לתשובות. אני מקווה שחלק מהן נמצאות בספר הזה.

הכוח המאגי שדוחף את הפרויקט הפילוסופי עד לימינו הוא שאלת אפשרות הבנת משמעות העולם ומשמעות הקיום. השאלה נשכחה והוזנחה, ואיתה, הוזנח משהו מן האנושי והמחויבות אליו. חלק מן הפילוסופיה הפך לטרחנות ספקולטיבית, והתרבות החלה זונחת אותה. הישגיה עדיין מוטבעים בתרבות, בפוליטיקה, בספרות, במדע ובכל שדרות הקיום האנושי, אך הם הולכים ונשחקים.

המחשבה הפילוסופית ושאלת המשמעות אינם מותרות, הם הבסיס, ואנו צריכים לחזור אליו.

2

בספר הזה ניסיתי להציג את נוף החיים כפי שהם נראים דרך המשקפיים הפילוסופיים שלי. אמנם, כמו בכל כתיבה פילוסופית, יש כאן יומרה לאובייקטיביות ולוַודאות. יש כאן יומרה להציג את מרחב חיי האדם כפי שהוא. אך החיים גמישים ומורכבים יותר מכל רעיון ומכל המשגה, החיים אינם קו אחיד ומונוטוני. יש שימצאו את עצמם בכל אחד מעמודי הספר, ויש שיחושו זרות עד כדי חוסר הבנה. מי שלא מבין עכשיו, אולי יבין בעתיד, ואולי לא יבין לעולם. מי שחייו טבולים במשמעות, ערך ואושר, רואה כבר את כל מה שצריך לראות, ומה שנכתב כאן ירָאה לו מוכר. מי שאין בו עומק, כל מה שנכתב כאן ירָאה לו מוזר ומשונה. יש בינינו מי שכבר טבעו בייאוש גדול, להם, אולי יראה הכתוב מעט מאוחר. אך בכל עת כדאי לזכור כי מבטה של התודעה ברגע נתון הוא מתעתע. מה שהיא רואה ושופטת עתה כחסר ערך, מנותק ולא רלוונטי, היא עשויה לראות מחר באור שונה לחלוטין. ומה שנראה היום כחשוב ובהול, עשוי להיראות מחר כחסר ערך. פילוסופיה איננה זקוקה למבט הקופצני והמהיר שאנו הולכים ומתרגלים אליו. היא תחכה בסבלנות לכל מי שיבקש לבוא בשעריה.  

ישנם רגעים בהם יזעקו הדפים ייאוש ותסכול. יש בספר, כמו בהוויה עצמה, תהומות של משבר והתבוננות קודרת על העולם. אך רוחו של הספר היא אופטימית במהותה. אפשר תמיד לחזור אל החוויה התמימה, אפשר גם לחזור אליה מתוך בגרות, עומק ומסע אל לב האפלה הקיומית.

השתדלתי להימנע ככל האפשר מציטוטים, הערות שוליים, מושגים פילוסופיים מורכבים ואזוטריים ודיונים פתלתלים שהם עניינו של הפילוסוף המקצועי. הספר איננו ספר לאקדמאים, אלא הוא ספר למקום בו מפעמת החוויה האנושית והבלבול הטבעי המתלווה אליה. ההנחה היחידה שאני מניח לגבי הקורא של דפים אלו היא הנכונות שלו. הנכונות לצלול אל תוך הנכתב ולהשהות שיפוט, הנכונות להתפתות והנכונות לאבד שליטה אינטלקטואלית. 

*

חיי האדם הם חידה מתמשכת. הטרגדיה היא שזו חידה המחייבת מענה מתמשך. כל רגע ורגע הם תשובה אפשרית לחידת החיים הפרטיים שלנו. שלושה מושגים מרכזיים מרכיבים את החידה הזו. כל אחד מהם דורש מענה, דורש הגדרה, דורש התייחסות. אלו הם: משמעות, אושר ומוות. מרחב חייו של הפרט הוא תנועה מתמדת בין שלושת מוקדים אלו. הדרישה למשמעות, החיפוש אחר האושר והמענה לבעיית המוות. מצד אחד אלו הן שאלות פילוסופיות טהורות שמלוות את המסורת הפילוסופית מתחילתה; מצד שני אלו הן אבני יסוד של תודעת האדם והן דורשות התייחסות ומענה קונקרטיים. איננו יכולים להשאיר אותן רק בידי הפילוסופים. כאן הפילוסופיה חייבת לחזור לחייו של כל פרט ופרט ולמצוא ביטוי בעולמו הייחודי.

סדרת השאלות הראשונה נובעת ממושג המשמעות: האם המשמעות היא מן האפשר? האם אדם יכול ורשאי להתחיל ולכונן חיים בעלי משמעות, מבלי לחשוש שהוא שוגה באשליה עמוקה? מהו נתיב לחיים בעלי משמעות? האם הם פתוחים לכל אדם? כיצד נדע שחיינו בעלי משמעות?

סדרת השאלות השנייה נובעת ממושג האושר: האם אושר הוא מן האפשר? האם החיפוש הנצחי אחר האושר הוא חיפוש חסר טעם? האם אושר הוא דבר שיוצרים או דבר שמוצאים? כיצד נדע שאנו מאושרים? ואולי, אנחנו מייחסים לאושר חשיבות מוגזמת?

סדרת השאלות השלישית נובעת ממושג המוות: מהי משמעות המוות? האם ניתן וצריך להתגבר על המוות? האם עלינו לחשוש מן המוות, או שאולי עלינו להתעלם ממנו?

מענה לשאלות אלו הוא הכרחי לבניין זהות ולבניין אישיות. הוא נתיב הכרחי בכינון חיים רפלקטיביים, חיים שיש בהם בחינה וביקורת, ואשר הם אינם תוצר של מקריות מתמשכת. המענה למרבית שאלות אלו הוא לרוב מענה אישי. בחלק מן המקומות אני רומז על ההכרעות שלי.

עצם האפשרות למענה היא תכליתו העליונה של ספר זה, וגבולותיה האפשריים של התשובה, היא עבודתו של הפילוסוף. למרות הצל המאיים של הפסימיזם והאבסורד שבחיים האנושיים, תשובות לשאלות אלו הן אפשריות — זוהי הרוח האופטימית שמנשבת בין דפי הספר.

*

בספר שלושה חלקים. החלק הראשון מבקש לפענח את ייחודה של נקודת המבט הפילוסופית ולהראות את נוכחותה בחיינו. בחלק זה אני מבקש להראות מהי המצוקה בה נתון האדם התבוני של העת הזאת, מצוקה שהיא תוצר של התפתחויות פילוסופיות, מדעיות, תרבותיות  וחברתיות שנוכחות בתוך התודעה שלנו ומעצבות את המרחב הערכי בו אנו נתונים.

בחלק השני אני מבקש להצביע על הנתיב לכינון של חיים בעלי משמעות ולמקומו המוגבל של האושר. חלק זה נוגע בעיקר לבנייתה של זהות אישית בעלת משמעות: מכלול הערכים, הקשרים, היחסים, ההיסטוריה האישית, והנסיבות הייחודיות אשר הופכות כל אחד ואחד למה שהוא. זהו יסוד המתקיים בנו והוא המאפשר את בנייתה וכינונה של משמעות בחיינו. 

היסוד המשלים של הזהות האישית הינו המימד הפילוסופי הנוכח בנו. זהו היסוד הפילוסופי המתקיים בכל אחד, והוא המקור לכל ההכרעות הפילוסופיות שמעניקות את המעטפת הערכית שבתוכה מתרחשים אירועי חיינו וממנה הם מקבלים את ערכם. יסוד זה עומד במרכזו של החלק השלישי. מטבע הדברים, זהו החלק הפילוסופי מכולם; וככזה, יש בו אלמנטים המבקשים לדון עם המרחב הפילוסופי. זהו חלק שמצריך קריאה מעט יותר איטית, מרוכזת. על כך אין לי אלא לומר את שאומר הפילוסוף ברוך שפינוזה: "כל דבר מעולה הוא קשה, כשם שהינו נדיר".

הקריאה בספר היא קריאה בו–זמנית של שתי זהויות — הן קוראות והן נקראות. הם שני נופים שונים המתקיימים בו זמנית ומתמזגים להוויית חיים אחת: הן בניתוח של האדם, והן בהשתקפות של חיינו שלנו ובזהויות שלנו. אנו קוראים על האדם, אך רואים את עצמנו; אנחנו קוראים על עצמנו, ובאופק ניצב האדם. אנו קוראים על האוניברסָלי והכללי, ומרגישים את הפרטיקולָרי והייחודי; אנו קוראים את הפרטי מבעד לעיניו מרחיקות הרְאות של האוניברסָלי. 

על דרך משל ניתן לומר שתהליך הבנת הספר והפנמתו דומים לתהליך העומד בפני אדריכל. כל אחד הוא הארכיטקט של בניין חייו. תחילה יש לרכוש את נקודת המבט המאפשרת לעמוד בפני בניין החיים המקרי שאנחנו נתונים בתוכו. אח"כ אנו מבינים כיצד בנוי הבניין ובאיזה מרחב גיאוגרפי הוא נמצא. לאחר מכן אנו מבקשים להרוס חלק ממנו, לטפח חלק אחר, ולבנות חלקים חדשים. אך הבניין איננו נתון בחלל ריק, אלא הוא ממוקם בתוך מרחב, בתוך שכונה, בתוך עיר ובתוך אקלים. כל אלו מייצרים הכרעות הכרחיות לגבי טיבו, חוזקו, יופיו וגבולותיו של הבניין, כמו גם לגבי אופיו וערכו של המרחב בו הוא נתון. בנין לעולם איננו מנותק מן הסביבה בה הוא ממוקם, וערכו האסתטי כרוך בדיאלוג שהוא מקיים עם המרחב הזה.

*


כיום לפילוסופיה יש תפקיד חשוב, אך מרבית הפילוסופים עדיין לא הפנימו את חשיבותם החברתית בעת הזאת. התבונה, אבן היסוד לכל חשיבה פילוסופית, ניצבת על פי תהום. התבונה, אשר התרבות המערבית ואופייה הנוכחי הן עדות לניצחונה, מובסת בקרב מכריע וחשוב. במשך מאות שנים הצליח  שלטון התבונה לצמצם את נוכחותם של מימדים אי–רציונליים בחיינו ובחיי התרבות: כוחם של אלמנטים דתיים קיצוניים דעך, מיסטיקה ואמונות תפלות הוסטו לקרן זווית, מציאת האמת הפכה לתהליך מבוקר ושיטתי. אך היום, כל הכוחות הללו מתעוררים בעוצמה אדירה ומאיימים לבטל ולמחוק את הישגי התבונה, למחוק את הישגי התרבות. כך למשל, זכויות אדם, שהן אולי ה"תוצר" החשוב ביותר של החשיבה הפילוסופית, עומדות היום למבחן מכריע בארצות רבות בעולם.

ספר זה מבקש להיות חלק מן המאבק הזה. תחילתו באדם וסופו באדם. אך יש בו גם ביטוי למאבק אישי יותר אשר תמיד מעורב בו הפילוסוף. זה המאבק על הנוכחות והערך של הפילוסופיה. זהו מאבק יומיומי של התמדה בעיסוק הפילוסופי, בעולם שאיננו תמיד מכיר בערכה. הרעיונות הפילוסופיים והשגשוג הפילוסופי מתפרסים על פני זמן ארוך, זמן אינסופי במונחים קפיטליסטיים. לעתים זהו זמן הארוך יותר מחיי אדם. הפילוסוף לא תמיד רואה את מובנו המלא של יצירתו, הן בנוכחות של יצירתו במרחב התרבותי, והן בהכרת החברה בערכה של יצירתו והתקבלותה. המאבק הוא למען התבונה, כמו גם למען המשמעות של המבשר והמגן עליה. כאן, בחיי הפילוסוף, מתמזגים שני נופים של ערך ושל זהות. הזהות האוניברסָלית שהיא המשרתת הנאמנה של התבונה ושגשוגה, והזהות האישית המבקשת למצוא לה משמעות אישית בעולם הזה. אלו הם שני הנופים המרכיבים את חיי. 

קץ האושר – פילוסופיה ומשמעות החיים מאת ד"ר שמעון אזולאי, הוצאת אסטרולוג, שנת 2014, 396 עמ'