ביקור בית עם הסופרת (מחזאית ובימאית תיאטרון) אורנה עקאד: "ואדי מילח"

ואדי מילח מאת אורנה עקאד

ואדי מילח הוא רומן הביכורים של אורנה עקאד, מחזאית ובימאית תיאטרון, שמחלקת את חייה האישיים והמקצועיים בין שתי החברות, העברית והערבית. ואדי מילח הוא סיפור על כביש צר אחד שמפריד לא רק בין פרדיס לזיכרון יעקב, אלא גם בין אוהבים, משפחות עמים.

"תמיד ידעתי שיום אחד אכתוב ספרים. כתבתי שירים, רשימות, ספורים, ומחזות… אבל היה חסר לי קהל,  והחלטתי שאהיה זמרת מפורסמת. גרמתי טראומות קשות לבני משפחתי שנאלצו להאזין לרפרטואר פסטיבלי הזמר, סן רמו והאירוויזיון שבקעו מצפצופיי הסופרן הבלתי נשלט שלי. חשבתי, אולי שחקנית? הייתי שמנה מדי, רזה מדי, גבוה מדי, נמוכה מדי, צעירה מדי ומבוגרת מדי. לא. לא יכולתי להיות רק חלק מתמונה… ובכתיבה אני לא חלק, אני שלם. בכתיבה אני, השחקנית, הבימאית והמחזאית".

אורנה עקאד למדה תיאטרון בלונדון. ביימה בתיאטרון הקהלתי בטייבה, הייתה מדריכה ארצית להוראת התיאטרון בבתי ספר דוברי ערבית, לימדה תיאטרון דרך שילוב תרבויות באוניברסיטה העברית. תרגמה מחזות מערבית (ממצרים, מסוריה, ממרוקו ומפלשתין) שחלקם הוצגו בקריאה מבוימת על ידי שחקני תיאטרון החאן בפסטיבל ישראל ואחד אף בוים על ידה והוצג על יד בוגרי "סמינר הקיבוצים".

מחזותיה תורגמו לערבית ואנגלית והמחזה שלה "עננים בדרך הררית" הוצג בעברית (פסטיבל עכו 2004), ערבית (תיאטרון אל מידאן – חיפה 2007) ואנגלית (הוצג בצפון אירלנד ע"י קבוצת התיאטרון הרפרטוארי Sole Purpose ב- 2010).

בכתיבתה מציירת אורנה עקאד את החברה הערבית והעברית ברתמוס שפה שונה ומטבלת בביטויים מדוברים וספרותיים מהשפה הערבית ומהשפה העברית. מהמקום שהיא נמצאת, בו היא חיה את שתי החברות, היא כותבת את יצירותיה. זוכת פרס אקו"ם לעידוד היצירה לשנת 2002

שם: אורנה עקאד

סטטוס: נשואה לפואד. אמא לאדם בן 11 ולמאי בת 17

מגורים: תל-אביב

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר ואדי מילח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

אורנה עקאד (צילום מיכל פרנק)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מצבי רוח, שברי זיכרונות, מוסיקה, ריחות, טעמים, שירה, ספרים שקראתי, ספרים שאקרא, חלומות בשינה  וחלומות בהקיץ – בקיצור, כל דבר מכל דבר .

תמיד ידעתי שיום אחד אכתוב ספרים. כתבתי שירים, רשימות, ספורים, ומחזות… אבל היה חסר לי קהל, והחלטתי שאהיה זמרת מפורסמת. 

גרמתי טראומות קשות לבני משפחתי שנאלצו להאזין לרפרטואר פסטיבלי הזמר, סן רמו והאירוויזיון שבקעו מצפצופיי הסופרן הבלתי נשלט שלי.

חשבתי, אולי שחקנית? הייתי שמנה מדי, רזה מדי, גבוה מדי, נמוכה מדי, צעירה מדי ומבוגרת מדי. לא. לא יכולתי להיות רק חלק מתמונה… ובכתיבה אני לא חלק, אני שלם. בכתיבה אני, השחקנית, הבימאית והמחזאית".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "בשנת 2005, כמו בפאזל, התחברו אצלי קטעי סיפורים ורעיונות לספר ומאז כאחוזת דיבוק, כתבתי בכל מקום – בתי קפה, רכבות ובחנות הספרים books a million בגינסוויל , פלורידה, נכתבה הטיוטה הראשונה. סך הכל – שבע שנים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "באופן קבוע, מונחים ליד מיטתי- ספרי שירה: מחמוד דרוויש, דליה רביקוביץ, לאה גולדברג, תרצה אתר, ניזאר קבאני, מועין בסיסו וראשד חסיין. ולאחרונה – "שיחות בחצות – לילה עם פנחס שדה" מאת יוסף מונדי. ספר נדיר שקיבלתי ליום הולדתי מחבר קרוב. "חיי חורף" מאת אורלי קסטל בלום שדפנה שחורי, העורכת החד פעמית של ספרי המליצה ו"בין חברים" מאת עמוס עוז שמתכתב בשפתו הציורית עם סיפוריו מ"ארצות התן"."

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "אחד? אין. יש יצירות בתקופות שונות. בגיל שתיים עשרה, כשקראתי את "מיכאל שלי", זכיתי לחוויה של ילד "המגלה לראשונה". אחותי גרה בירושלים, הייתי נוסעת אליה והולכת ברגל , דרך בנין טרה סנטה בה שכנה האוניברסיטה העברית. הייתי משקיפה אל הבניין דרך סורגי הגדר… ומדמיינת שאני חנה מועדת על המדרגות ומיכאל גונן, סטודנט לגאולוגיה, תופס בזרועי כדי שלא אפול.

הייתי נוסעת לבקר את דודי שגר ברח' ממילא הישנה, לפני שהפכה למפלצת נדל"ן. ושומעת ממנו אין ספור פעמים על מלחמת יוני 67, איך סבתי ז"ל, סירבה להיכנס למקלט והתעקשה לשבת במרפסת ולצפות במלחמה.

כשהתבגרתי קצת, אולי בגיל 14, ישבתי עם אחותי בקפה "עטרה" וראיתי את פנחס שדה כותב, בולע את פנקסו בעיניו הכחולות ומעשן ללא הפסקה. התבוננתי בהערצת נעורים "באגדה" החיה. "החיים כמשל" היה ספר ההתבגרות שלי.

בגיל שש עשרה נתקלתי לראשונה במחזה "מחכים לגודו " מאת סמואל בקט וידעתי שאהיה מחזאית. בגיל שמונה עשרה כתבתי את המחזה הראשון שלי "כפטריות אחר הגשם" בסגנון אבסורד שהושפע קשות מ "מחכים לגודו" וזכיתי עליו בפרס.

כעשרים שנה אחרי, זכיתי לביים ב"בית צבי" את המחזה "מחכים לגודו" והוא נשאר בעיני מחזה ענק שעומד במבחן הזמן".

אילו ספרים קראת בילדותך? "שירים של מרים ילן שטקליס, במיוחד את "אֵינֶנִּי בּוֹכֶה. אַף פַּעַם. אֵינֶנִּי תִּינוֹק-בַּכְיָן.זֶה רַק הַדְּמָעוֹת… הַדְּמָעוֹת… הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן…", ובמעבר רגשי חד ל"פוליאנה" מאת אלינור ה. פורטר, שקראתי אין סוף פעמים ולא אחת תהיתי, מי הן "הנשים מגמילות החסד"? ואיך אפשר לשמוח שמקבלים במתנה קביים במקום בובה? "הרוזן ממונטה קריסטו" מאת אלכסנדר דיומא, "יותם הקסם" מאת יאנוש קורצ'אק, "אבא ארך רגליים" מאת ג'ין וובסטר, "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט, "אני אתגבר" מאת דבורה עומר, "הגבול שבלב" גם של דבורה עומר, "אוהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו ועוד כמה שיהודית הספרנית המנוחה מספריית בית הפועלים ברחובות הרשתה לי להשאיל… כי עד שהגעתי הביתה, הייתי מסיימת ספר אחד בדרך".

אילו שלושה ספרים תיקחי אתך לאי בודד? "חוץ מילדיי ואהובי? מחברת שורה, ריקה עבת-כרס, בכריכה מהודרת ששמי כתוב עליה ובה אכתוב בעט פיילוט שחור (מס' 5 ) את ספרי הבא שיושפע מחיי והגיגי על האי הבודד".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "המחזה שלי "אוטופיה" יצא לפני כעשר שנים. "ואדי מילח" הוא הרומן הראשון שלי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "השנה היא שנת 2000. הימים האופטימיים שלפני פרוץ האינתיפאדה אהוד ברק מנצח בבחירות ולכולם נדמה שאכן זהו 'שחר של יום חדש'.  גם דר' שאול סלע, מרצה שנוי במחלוקת שעושה חיל באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב, סבור "כי אם לחזור לארץ זה עכשיו ". וכך, כשמניין שנותיו נושק לחמישים והמרדף אחר ההצלחה כבר אינו מטרה לשמה, הוא מתמקם עם משפחתו בזיכרון יעקב ופותח בקריירה שניה כמורה לספרות בתיכון האזורי שבמורדות הכרמל, מקווה שהחזרה למולדת תשקיט את המנוע הרוגש שבנפשו.

אולם צלקת נפשית מן הימים שלחם כמפקד שריון במלחמת אוקטובר 73' מסרבת להגליד, ואף נותנת את אותותיה ביתר שאת כששאול פוגש באיאת בת השבע-עשרה מהכפר פרדיס, שלומדת בכיתתו החדשה.

הערבייה היחידה בבית ספר, שרוב תלמידיו תושבי קיבוצים, מטלטלת בלא יודעין, בזכות אומץ ליבה, יפיה ורגישותה את עולמו של שאול.

שנת הלימודים החדשה שנפתחה עם הרבה תקוות, מתנפצת על סלעי האינתיפאדה, והמפגש מלא החששות בין המורה לתלמידה, הופך בהדרגה לסיפור אהבה אסור, רווי רגשות ויצרים אשר יוצאים מכלל שליטה, במקביל לאבדן – השליטה במרחב הפלסטיני-יהודי-ישראלי .

ואדי מילח הוא סיפור על כביש צר אחד שמפריד לא רק בין פרדיס לזיכרון יעקב, אלא גם בין אוהבים, משפחות, עמים".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "יש לי שתי טיוטות של שני ספרים שונים. נראה איזו מהן תמריא בעתיד הקרוב ואיזו תמתין".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לא לפחד. הנטל הרגשי הוא לפני הכתיבה ומושפע מאוד מהפחד מפני הגיליון הריק . לכתוב ולא משנה על מה . השורות שנכתבו יעברו הרבה עריכות ושינויים עד שיראו אור. חשוב לזכור שכל שורה היוצאת לאור, הייתה בתחילת הדרך משפט מגומגם ומהוסס".

משפט מסכם:  "כתבו מתוך תשוקה. כתבו את הסיפור שרציתם לקרוא ולא מצאתם באף ספר עד כה".

אורנה עקאד – ספרים

אוטופיה, מחזה, הוצאת אור-עם, 2002.  זכה בפרס אקו"ם

ואדי מילח, רומן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012

ואדי מילח / פרק ראשון

שאול

בסופו של דבר המלפפונים הם אלה שהכריעו והחזירו אותו לארץ. מלפפונים קטנים, ירוקים, עם ריח של אדמה רטובה, עטופים בקליפה מבריקה, שהותירו בו שובל של געגועים. ואולי זה היה הקפה? קפה שחור ומבושל שריחו החריף המהביל היה תוקף אותו בשעות הבוקר? או אולי הלחם? אין ספק זה הלחם, חשב לעצמו, כי עם הקפה הוא עוד היה יכול להסתדר, אבל לא עם מחסור בלחם טרי וחם עם הרבה פירורים, שריח אפייתו נמהל באוויר מלוח ומשכר את החושים. לחם כזה היה מצרך נדיר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והם עוד מעזים לכנות את חבילת הספוג המעוך "לחם", גיחך בינו לבינו וסיכם שבכול זאת את הריחות הרחוקים ואת הצבעים הבהירים של הילדות החזירו ההזיות על המלפפונים.

ואולי בעצם זו הייתה שיחת הטלפון הטרנס אטלנטית עם דובי או שמא הרצון להתרחק מדמותו המעצבנת להחריד של מייקל הירשברג המדושן, עם ריח המרשמלו? לא חשוב מה קדם למה, געגוע הוליד געגוע, ועכשיו אפילו העשן השחור והסמיך שעלה מבתי הזיקוק במפרץ חיפה נראה לו ממרחק הזמן נקי וצלול.

בעצם לא הייתה לו ברירה, הוא היה חייב לעשות מעשה ולחזור. כי גם אם יניח לרגע בצד את המלפפונים, הקפה, הלחם, את מייקל הירשברג או את דובי, יגלה שהיה יכול בשקט להישאר שם לולא התקרית שממנה לא הייתה לו דרך חזרה. אלמלא התקרית ההיא, אולי היה יושב עדיין במשרדו בקמפוס ומתכנן את הפרויקט הבא.

בינו לבינו הודה שאת התקרית שהובילה לגעגועים ולהזיות על ארץ גושן, נקייה מכול רבב, היה מעדיף למחוק מזיכרונו. אילו רק יכול ליפול לתוך תרדמה ארוכה, להתעורר ולגלות שהכול היה חלום, לא היה אכפת לו גם לישון בעמידה, העיקר לברוח מהבושה. לשכוח.

הוא יודע שמקור כול הבעיות נעוץ בצלקת באישיות שלו, שיש המכנים אותה "צלקת הישרדותית", שמצילה בדרך כלל מנפילה לתהומות אבל מותירה אותך חתום, נטול מיחושים ותחושות. בשירותו הצבאי הצלקת הייתה יתרון גדול. אבל עם השנים הצלקת צימחה עוד צלקת מעליה והפכה לעבת שריון, עד כדי כך שהצילה אותו מאותה "תקרית" שאחריה הגיע למסקנה שלא קורץ מחומר של איש מרתון. אילו היה כזה, אולי היה ממשיך עד לפסגת האמפייר סטייט וכורע מנצח כפידיפּידס. אבל עכשיו, כשמניין שנותיו נושק לחמישים, המרדף אחר ההצלחה הוא כבר לא מטרה לשמה. מאז שחזר לארץ החריש את המנוע הרועש שבתוכו והחליט לשנות כיוון ולהיות מורה בתיכון.    שאול סלע מורה לספרות. זה נשמע כמו בדיחה גרועה. המציאות היא ההלצה הטובה ביותר שפגש. להיות מורה לחלוטין לא הייתה אחת משאיפות הילדות שלו. כשחנה גבעול, המחנכת המיתולוגית מבית הספר היסודי, ביקשה מכולם שיכתבו מה הם רוצים לעשות כאשר יגדלו, הוא כתב בתמימות: האיש שמרוקן את החרא מבורות הספיגה של הבתים. וכמה צחקה מזה המורה חנה גבעול, שלא הבינה מה עובר במוחו הקודח של ילד בן עשר.

הוא נזכר בטרקטור האדום והגדול שהיה מגיע לשכונת הוותיקים פעם בחודשיים ומרוקן את בורות הספיגה מבתי השכונה. ראשו האדמוני היה מציץ מהחלון, ונהג הטרקטור היה קורא לו: "הי גי'נג'י, בוא הנה", ומעלה אותו על הטרקטור. לפעמים אפילו נתן לו לאחוז בהגה. הוא אהב טרקטורים בכול מיני צבעים, אבל זה היה טרקטור מיוחד, ואי אפשר היה למצוא כזה בשום חנות צעצועים. שאול חשב שכשיהיה גדול יהיה לו טרקטור כזה, והוא ייסע בכול השכונה, גופו חשוף לרוח, ירכיב את כולם כשהוא מביט בעיניים חודרות וגאות לעבר אלה שכינו אותו "ראש אבטיח". בחיוך מסופק יסתכל על פניהם המקנאות ויגיד, "לי יש טרקטור אדום ולכם לא, ואני אשאיר אתכם עם החרא שלכם לכול החיים". לא תהיה להם ברירה אלא להיות נחמדים אליו ולהצטער שקראו לו כול השנים ראש אבטיח ואבו ארבע.

הוא זוכר את הריח החריף בבית, לפני שהטרקטור האדום הגיע, ואת אמו מסתובבת ואומרת, "שיגיעו כבר! הריח הזה לא נגמר! לא נגמר! אוז'ס, אוז'ס". הוא גם זוכר איך ביקשה מפורשות להשתדל להתאפק, "אם לא צריכים, לא חייבים", הייתה אומרת וכולם היו מסתובבים בבית כשבבטן שלהם תקועים נאדים ועוד כול מיני דברי פסולת. ואבא היה פולט איזושהי הערה מעליבה, ומכווץ את שפתיו: "נו, התקשרת"? והיא הייתה תמיד עונה: "הם אמרו שלא יגיעו בשביל בית אחד".

וכשסוף-סוף הגיע הטרקטור הייתה הקלה גדולה בכול הבית. "קיבלנו את החיים בחזרה", אבא היה אומר, ואמא כהרגלה הייתה מקלקלת את השמחה, "די, מספיק להיכנס ולצאת מהשירותים כול הזמן, עוד תמלאו בחזרה את כול מה שהתרוקן". מה שחיזק את הרושם שבשבילה החיים הם ממילא בור חרא אחד גדול.

אפילו פניה הנעימות של חנה גבעול לא גרמו לו לרצות להיות מורה. מורה, איזה מקצוע נחות, חשב תמיד. אם ככה כיצד נהפך ד"ר שאול סלע, בימאי, מחזאי, איש תיאטרון בכול רמ"ח אבריו, למורה? איך זה שמרצה בעל שם ב – The City University of  New York-, שמחקרו על השפעת טקסי הפולחן בתיאטרון היווה פריצת דרך בהוראת התיאטרון באוניברסיטאות שונות ברחבי ארצות הברית, מוצא את עצמו מחנך בבית ספר תיכון אזורי במדרונות הכרמל?

בצורה הכי פשוטה אפשר לומר שזה קרה אחרי שוויתר על על החלום הגדול להיות שחקן מפורסם, לפחות כמו מרלון ברנדו ב"חופי הכרך". כשהיה ילד הלך לכול היומיות בעין-דור. כול יום אחרי הלימודים היה יורד לוואדי ניסנאס ומתייצב ליד קופת הכרטיסים. הוא ראה הכול: סרטים חדשים, סרטים ישנים, "יומני כרמל", מה לא. 

שבוי בתשוקתו לקולנוע נהה בשיכרון של ילד מתבגר אחר הרפתקאותיה  החושניות של אנג'ליק. רצה לכבוש את תמימותה המלאכית של אליקי, כמו טרזן או מרלון ברנדו. בסופו של דבר את חלומו הגדול להיות מרלון ברנדו המיר ב"יוצר תיאטרון חשוב" ואת "יוצר תיאטרון חשוב" המיר באקדמיה ל"חוקר תיאטרון חשוב" ואת "חוקר התיאטרון חשוב" המיר עכשיו במורה, מחנך. ואת המילה חשוב הסיר מסדר היום. 

עכשיו ביקש לשמוח במקצוע זה, שהעניק לו ילדות שנייה. לפעמים היה משקר לעצמו, אבל בתוככי ליבו ידע שבגיל חמישים ממילא לא רצה לבנות את עצמו מחדש ולנדוד מתקווה לתקווה. עכשיו חיפש ביטחון, עבודה, שכר חודשי, כול מה שיעניק לו רוגע. כן, המילה המדויקת ביותר הייתה רוגע.

ואדי מילח, מאת אורנה עקאד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2012, 240 עמודים