כמו נוצה, שירים, מאת טלי וייס / האהבה פשטה את הרגל

| 20/03/2014 | 0 Comments

כמו נוצה מאת טלי וייס

כמו נוצה מאת טלי וייס

המשוררת טלי וייס הוציאה לאחרונה את 'כמו נוצה', ספר שיריה השלישי.  בשיריה בספר התמקדה בעיקר במחשבות, תחושות וחוויות בנוגע למערכות יחסים ואהבה, והיא מסיטה את המבט יותר פנימה, יותר חשופה, יותר נועזת בכתיבה.

טלי וייס היא משוררת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה, מארגנת מפגשי משוררים בקריית טבעון. על ספרה השני 'שירים שקטים' מוזמנים לקרוא בביקור בית שנערך עימה לפני כשנתיים: http://readbooks.co.il/tali-weiss/

 

 

 

 

 

 

שם: טלי וייס

גיל: 36

מגורים: רמת ישי

 

טלי וייס (צילום: הדס מועלם)

טלי וייס (צילום: הדס מועלם)

מה התחדש בשירתך מאז צאת ספרך שירים שקטים, במהלך 4 השנים האחרונות? "הספר השני שלי שירים שקטים (שיצא לאור ב-2010) כולל שירים הנוגעים בחוויות של שינויים, חיפוש ועיצוב עצמי. בספר החדש כמו נוצה התמקדתי בעיקר במחשבות, תחושות וחוויות בנוגע למערכות יחסים ואהבה, ולהסיט את המבט יותר פנימה. להיות יותר חשופה, יותר נועזת בכתיבה, אבל עם המון מקום לדמיון. המשורר אורי ברנשטיין כתב פעם: "שיר הוא שיחה אינטימית של המשורר עם עצמו, שאחרים מוזמנים להאזין". אני מרגישה שבספר החדש השיחה שלי עם עצמי היא יותר אינטימית ופחות יומרנית. מהבחינה הזו, "כמו נוצה" הוא ספר בשל ועמוק יותר מקודמו".

 

מתי נכתבו השירים בספרך החדש? "השירים נכתבו במהלך שלושת השנים האחרונות".

כמו נוצה: "הדימוי "כמו נוצה" הינו מוטיב חוזר במספר שירים בספרי, לרוב בהקשר של קלילות וזרימה: "כמו נוצה שנפלה מכנף ציפור / ומתמסרת לרוח / אני נעה לצליליך", או "הבהובים לתודעה / קלה כמו נוצה". הנוצה מסמלת את היכולת לעוף, את החיבור לטבע החיצוני, אך גם זה הפנימי. הרצון להרגיש חופשייה מכבלים, מכאבים, מהתלבטויות וספקות, הכמיהה להיות קלה כלפי עצמי והעולם, הם דברים שחוזרים בשיריי, ובכך מתקשרים לשם הספר. שירי הספר מספרים סיפורי אהבה, אהבה שלרוב מכאיבה, ולהיות כמו נוצה, זהו סוג של פתרון לכאב, לחיות ברכות וגם ללמוד להרפות, לשחרר. כמו שציפור אינה אבלה על נוצה שנפלה מכנפה, כך אני מסוגלת להיפרד מאנשים, מערכות יחסים, הרגלים שאינם משרתים אותי עוד. בעצם, הרצון להתקלף, להגיע אל הגרעין של האני. בשיר אחד אני קוראת לכך "התרוקנות": "להתרוקן מבלי להישאר בריק / רק בכדי לנשום מחדש ולהרגיש".

בנוסף, נוצה ישר מעלה לי לראש דימוי של עט נוצה, לצד כסת דיו. יש בתמונה הזו משהו רומנטי, שמעורר אותי להתחבר לפשטות שבדברים. לכן בחרתי לעטיפה הקדמית צילום של נוצה עפה ברוח".

ספרי קצת על הספר שכתבת:  "הספר כולל חמישה שערים: הגוף זוכר, כמו נוצה, האהבה פשטה את הרגל, מסר לאישה פראית ורגעים של כתיבת שיר. בשיר הפותח את הספר "הגוף זוכר" אני כותבת: "גופי זוכר אותך כאילו כאן ועכשיו / ידיך מגששות דרכן את לבי"… ויש בכך אמירה, אני כותבת בספר את הזיכרונות הטבועים בי, וגם את הכמיהה לחוות שוב אהבה אמיתית. אולם אינני נשארת שם, אני הולכת למקומות בהם אני מתרסקת וחווה אובדן אמון באהבה, וזה בא לידי ביטוי למשל במחזור השירים של "האהבה פשטה את הרגל". אני מסיימת את השיר הראשון בו במילים: "האהבה לא זקוקה לי יותר / וטוב שכך, / אני התעוררתי". בעצם, בשירי הספר, מעבר לפנייה ל"אתה", לנמען אהוב, אני בדיאלוג עם איזשהו פצע בתוכי שמבקש ריפוי, כמו שאני כותבת בשיר "מסר לאישה פראית": "לשחרר את העבר / את הפצע שנפער / שנשבר והתנפץ לרסיסים". כתיבת שירה עבורי היא עשייה תרפויטית, יכולת לזכך רגשות, לעבד אותם. לפעמים זה פשוט לכתוב את האין, למלא חלל חסר. בשיר אחד אני מציינת שאני כותבת את השתיקה של האהבה, כלומר את מה שהיה צריך להיאמר ולא נאמר. זו עבודה עצמית שתמיד נמשכת. אני נהנית לגלות כך את עצמי ולהבין אותי. אני קוראת לעצמי שיר בשיר "אני שיר" – " אני שיר בהשראת האני השלם", וכך אני רואה את הפעולה השירית, כרפלקסיה לשירה שבתוכנו. השיר חי בתוכי עוד בטרם כתבתי אותו, הוא קורא לי לכתוב אותו. זה אולי נשמע מוזר, אבל כך אני מרגישה.

שירי כמו נוצה הם לא שירים שמלטפים ומדגדגים, הם אינם "נוצתיים". הם עוסקים בפרידות ובקרעים, בעצב ובבדידות. עם זאת, אין הם שירים שבאים לטלטל או לדכדך. יש בשירים רבים איזו נחמה מתוקה, תחושה של השלמה ואולי אפילו הארה".

שירים מתוך "כמו נוצה":

שברים

כְּלִי שָׁבוּר מַחְלִים בְּיָדֶיךָ הַחוֹמְלוֹת

מְקַבֵּל חַיִּים חֲדָשִׁים וַאֲמִירָה

וְאִלּוּ עַל עַצְמְךָ אֵינְךָ חוֹמֵל

כָּל שֶׁבֶר מַעֲמִיק אֶת כְּאֵבְךָ.

קָנִיתִי לְךָ בְּמַתָּנָה מַרְאָה

הַמְּשַׁקֶּפֶת לְךָ אָדָם שָׁלֵם וְשָׂמֵחַ

אֲבָל סֵרַבְתָּ לְהַבִּיט בָּהּ

וְאַף הָאַהֲבָה לֹא הִקְסִימָה

בְּעֵינֵיךָ הִיא צַלֶּקֶת שֶׁלֹּא נִתָּן לְאַחוֹתָהּ.

אָז שָׁטַפְתִּי אֶת הַכֵּלִים שֶׁלְּךָ

וְהֵכַנְתִּי לְךָ תֵּה צְמָחִים

מְקַבֶּלֶת בְּהַשְׁלָמָה פְּרִידָה קְרוֹבָה

מִן הַשְּׁתִיקוֹת

מִן הַשְּׁבָרִים.

בְּלִבְּךָ חַיִּים פְּצָעִים שֶׁנּוֹתְרוּ

פְּתוּחִים

וְהֵם קוֹרְאִים לִי בְּלֵילוֹת סְדוּקִים.

 

בתוך ערפל גופך

בְּתוֹךְ עַרְפֶל גּוּפְךָ מוֹצֵאת נֶחָמָה

אוֹחֶזֶת בְּנִיצוֹצוֹת הֲבָנָה בֵּינֵינוּ

הַחוֹלְפִים דַּוְקָא כְּשֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים.

מַה מַרְחִיק אוֹתְךָ מִמֶּנִּי

וּמִכָּל מַה שֶׁחָלַמְתִּי אִתְּךָ אָז

כְּשֶׁפֵּרַקְנוּ לְגוֹרְמִים אֶת גּוּפֵינוּ בֵּין יָם

שִׁבֳּלִים מְרַקְּדוֹת.

 

הַיּוֹם אֲנִי שְׁמוּטַת כָּנָף וְקוֹלִי אֵינוֹ נִשְׁמָע

טָעוּן הַשֶּׁקֶט בֵּינֵינוּ

מְפַלֵּס לִי דֶּרֶךְ הַחוּצָה אֶל הַחַיִּים

שֶׁהָיוּ, שֶׁאֵינָם, שֶׁמִּתְיַלְּדִים

כְּאִלּוּ רוֹצִים לָגַעַת בִּי בְּחוּטִים דַּקִּים.

 

מְאֹד קָשֶׁה לְהַגְדִּיר אֶת רֶגַע הַפְּרִידָה

מִמְּךָ. יוֹם יָבוֹא

שִׁרַתִּי תִּדְפֹּק עַל דַּלְתְּךָ וּתְבַקֵּשׁ                 

הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה לְשִׁכְחָה.

 

כמו נוצה

חִיַּכְתָּ אֵלַי לְפֶתַע

וְעָנָן שֶׁהֵעִיב עָלַי מִיָּד הִסְתַּלֵּק

קֵרַבְתָּ אוֹתִי לְגוּפְךָ בְּרַכּוּת

חוֹפֵן אֶת נָשִׁיּוּתִי לְתוֹכְךָ.

אַתָּה חַי בֵּין שִׁבְרֵי נָשִׁים

וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַשָּׁלֵם שֶׁבְּךָ

אֲבָל זֶה לֹא מַפְרִיעַ לִי

שֶׁלִּבְּךָ גַּעְגּוּעִים לְאַחַת שֶׁעָזְבָה.

כְּמוֹ נוֹצָה שֶׁנָּפְלָה מִכְּנַף צִפּוֹר

וּמִתְמַסֶּרֶת לָרוּחַ

אֲנִי נָעָה לִצְלִילֶיךָ.

הָעֶרֶב אָנוּ שְׁנַיִם בּוֹדְדִים בְּיַחַד

מְלַטְּפִים אֶת הַפְּגָמִים שֶׁהוֹתִירוּ

בָּנוּ אֲהָבוֹת נוֹשָׁנוֹת

מְעוֹרְרִים אֶת גּוּפֵנוּ בִּתְשׁוּקָה לַחַיִּים.

 

קרעים

בַּבֹּקֶר אַתָּה בָּא אֵלַי

לָבוּשׁ חֻלְצָה קְרוּעָה

בָּעֶרֶב אֶמְצָא אוֹתְךָ

בֵּין הַקְּרָעִים שֶׁלָּנוּ, מִתְבּוֹדֵד

מְחַפֵּשׂ סִבָּה לָאַהֲבָה הַזּוֹ

שֶׁשָּׁכַחְתָּ.

אֲבָל אֲנִי עוֹדֶנִּי כָּאן

מְנַקָּה אֶת חַלּוֹנוֹת לִבִּי

כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתְךָ אִתִּי

בַּבַּיִת עִם הַדֶּלֶת הַפְּרוּצָה

לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁהֵבֵאתָ עִמְּךָ

וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁהָיוּ שֶׁלְּךָ

לִפְנֵי שֶׁפָּגַשְׁתָּ אוֹתִי.

וּכְשֶׁאַתָּה בָּא אֵלַי

שָׁמוּט מֵעֹדֶף קְרָעִים

אֲנִי מְחַבֶּקֶת וּמְאַחָה אוֹתָם

כְּאִלּוּ הָיוּ

בְּתוֹכִי.

 

הקצוות השבורים

זֶה הָיָה שָׁם תָּמִיד

תְּמוּנָה שֶׁלָּנוּ בַּת שֶׁבַע שָׁנִים

צוֹפֶנֶת כְּאֵב שֶׁל חָמֵשׁ

וַאֲנִי נִמְנַעְתִּי מִן הַמַּבָּט

שֶׁנּוֹגֵעַ בִּפְנִים

וְהִסְתַּפַּקְתִּי בְּנִגּוּב מָהִיר

שֶׁל אָבָק מִן הַקְּצָווֹת הַשְּׁבוּרִים.

לְמִתְבּוֹנֵן מֵהַצַּד

זֶה נִרְאֶה דֵּי תָּמִים.

 

צוף העולם

וּכְשֶׁהָלַכְנוּ כְּחוֹלְמִים יָצַרְנוּ עוֹלָם חָדָשׁ

אֶצְלְךָ צִבְעוֹנִי וְשׁוֹפֵעַ צְלִילִים

וְאֶצְלִי שָׁקֵט וְעָמוּס בְּמִלִּים

וְיָדַעְנוּ שֶׁאָנוּ טוֹבִים בְּמִזּוּג הָעוֹלָמוֹת

וְכָל אֶחָד חָפְשִׁי לִבְחֹר רְצוֹנוֹ

וְאֹשֶׁר הוּא לֹא מִלָּה גַּסָּה.

הָיִינוּ פְּתוּחִים לְכָל עוֹבֵר אֹרַח וּבְשִׂמְחָה

כֵּנָה וַאֲמִתִּית טָעַמְנוּ

מִטַּעֲמוֹ שֶׁל צוּף הָעוֹלָם הַהוּא.

הַכֹּל הָיָה מֻשְׁלָם

וְהִתְהַלַּכְנוּ כְּאוֹהֲבִים חוֹלְמָנִיִּים,

עַד שֶׁהִתְעוֹרַרְנוּ,

כָּל אֶחָד לְתוֹךְ כִּפַּת הַסֶּלַע הַמֻּזְהֶבֶת

שֶׁל בְּדִידוּתוֹ.

 

כמו נוצה, שירים, מאת טלי וייס, הוצאת עקד, שנת 2013, 79 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *