ביקור בית עם הסופרת והמשוררת רות נצר: ההתחלה – נומה עמק, אוטוביוגרפיה משפחתית

רות נצר, פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית ומדריכה בכירה. מלמדת במכללת סמינר הקיבוצים ובהכשרות היונגיאניות למיניהן בארץ. אמנית (ציור, פיסול, צילום), חוקרת ספרות (אחד מספריה הוא אסופת מאמרים בחקר הספרות) ומשוררת. ערכה שתי תערוכות ציור ושתי תערוכות צילום. פרסמה תשעה ספרי שירה, עליהם זכתה בארבעה פרסים ספרותיים, וארבעה ספרי עיון שעוסקים במסע הנפש. ספרה החדש "ההתחלה – נומה עמק", הוא אוטוביוגרפיה משפחתית שבמרכזו מערכת יחסים טעונה, משמעותית, חובקת-כל שבין בת לאביה ולאמה.  

 

 

 

 

 

 

 

 

שם: רות נצר

גיל: 68

סטטוס: אם לבן ובת, סבתא לשני נכדים

מגורים: רעננה

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר ההתחלה – נומה עמק, אוטוביוגרפיה משפחתית, בהוצאת כרמל, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? כתיבתי עוסקת במישורים רבים. אני כותבת ספרי עיון ושירה, ועכשיו ספר אוטוביוגרפי. גם בשירי יש עיסוק רב בילדות ובחומרי ביוגרפיה. בספר עצמו שילבתי מדי פעם קטעי שירים שעוסקים בהורים ובילדותי. ההשראה לספר הנוכחי הייתה מכותבי ביוגרפיות: חיים באר, עמוס עוז, נורית זרחי, אורי ברנשטיין, וגם מיונג.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? הספר הזה התמשך לאיטו ולסירוגין במשך 15 שנים, והוא נולד מתוך הצורך לתעד בכתיבה יומנית את  מחלת אבי. מתוך זה חזרתי אל העבר שלו ושלי והתפרשתי אל שאר ספור המשפחה, לבריחה מגרמניה, החיים בקבוץ, ואחרי הקבוץ.

איזה ספרים קראת לאחרונה? את הזיכרונות של וירג'יניה וולף, 'צייד בודד הוא הלב' של קארסון מק-קארלס, ספורים של יודורה וולטי, ו'חרפה' של קטוזי.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? קשה לענות קראתי כל כך הרבה ספרים. הראשונים החשובים היו טולסטוי ודוסטויבסקי, מאוחר יותר פוקנר, ודוריס לסינג הוסיפה לי את הממד הנשי ביוגרפי בכתיבה.

אילו ספרים קראת בילדותך? גדלתי בתקופת הצנע של שנות החמישים בקיבוץ. היו מעט מאד ספרים לילדים. חוץ מחסמבה, הקלסיקה של ילדים לא הגיעה אלי. את פו הדב קראתי יחד עם ילדי כשהיו קטנים. הספרים הראשונים היו ממדף הספרים המעטים של הורי: שירת רחל, ספר האחים של רבקה גובר על שני בניה שנפלו במלחמת השחרור. אחר כך את הספר של רילקה על פסליו של רודן. היו אלה ספרים לילדה שבגרה בטרם עת.

מאיזה גיל את כותבת שירה? מגיל ההתבגרות. היה לי מורה לספרות שאמר שמשורר אמיתי הוא מי שממשיך לכתוב מעבר לגיל ההתבגרות. אמרתי לעצמי שאני אהיה משוררת אמיתית.

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך?  קשה לענות. בילדותי הושפעתי מאד משירת רחל. בראשית דרכי בשירה הושפעתי מאד מדליה רביקוביץ, נתן זך, עמיחי וישראל פנקס. בהמשך דרכי היה זה וולס סטיבנס, והמשוררים של  מזרח ארופה – מילוש, זבגינייב הרברט, ויסלבה שימבורסקה.

ספר השירים האחרון שלי, ריסים (הוצאת פרדס), עוסק בנושאים הרבים עליהם אני כותבת: התבוננות בטבע, התבוננות ביצירות אמנות, שירי מסע, שירה מיסטית, מפגשים עם אנשים.

הנה לדוגמא שיר מתוך ריסים:

אז

אָז בָּא הַמַּלְאָךְ וְנָגַע בְּמִצְחֵנוּ

 וָנֵעוֹר

וָנִהְיֶה

כִּי בְּשַׁרְבִיט הָאוֹר נָגַע בָּנוּ

וְנָגַהּ הָאוֹר

סְבִיבוֹתֵינוּ

מַתְוֶה מַעְגַּל –

הֵיכָל

 

כָּל זֶה בַּמִּדְבָּר הָיָה

הַטַּל יָרַד

הַיֶּרֶק נָבַט

מַרְבָדָיו הֶעֱצִימוּ

וְקוֹל שִׁירָה דַּק מִן הַדַּק

כְּפַעֲמוֹנֵי דְּמָמָה

עָלָה סְבִיבוֹתֵינוּ

וְהָיָה

 

כֵּן, אֲנַחְנוּ מְחַכִּים שֶׁיַּשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ

כִּי צָמְאָה נַפְשֵׁנוּ לְאֵל חָי.

רָצִיתִי לְהַקְלִיד צָמְאָה נַפְשִׁי

וְהִקְלַדְתִּי: מָצְאָה

 

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? שירים של רילקה, התנ"ך כמובן, ואת הזיכרונות של יונג.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? הוצאתי עד כה תשעה ספרי שירה וארבעה ספרי עיון.

ספרי קצת על הספר שכתבת: זוהי אוטוביוגרפיה של משפחה אחת, על רקע של חיים בקבוץ דתי בשנות הארבעים-חמשים של המאה שעברה. על הורים חלוצים נלהבים, פליטי גרמניה, שנשלחו ע"י הוריהם לארץ בגיל חמש עשרה והוריהם נמלטו בעור שיניהם אחרי ליל הבדולח ומעצרק בדכאו, לבוליביה ולפלשתינה. זה ספור על אנשים שכשלו כהורים, על היחסים הסבוכים בינם לבין הוריהם, והספור המשפחתי המסועף והמורכב בגרמניה, שכל אחד מהם נשא איתו. זה סיפורה של אם חלוצה אסרטיבית שהתנדבה לעבוד במעברה ונאבקה להגשמת עצמה, ואב חלוץ צייר חולמני שברירי,  כשמבלי דעת היו דף בספור החלוציות, על חזונה ושברונה.  זה סיפורה של חבילה משפחתית שהתפרדה והתרסקה בקבוץ דתי של לפני חמישים שנה, כשגירושין היו טאבו מוחלט, וסיפור הילדים שחיברו את השברים וצמחו מחוזקים מתוך המשבר.

זה ספור חניכה כאוב של ילדה-נערה בחמש עשרה שנים ראשונות בקבוץ בקצה עמק בית שאן, שעוקבת אחר התפרקות המשפחה, ועל שנות ההתבגרות המסוכסכות שלה אחרי היציאה מהקבוץ, כשהמבט החקרני שלה, מאפשר לה להבין סוף סוף מה שבאמת ארע. הפרק האחרון הוא תאור יחסים חדשים שמתפתחים בינה להוריה המזדקנים, שפותחים את סגור לבם בהיותם על סף המעבר האחרון. הטקסט משולב בחלומות וקטעי יומנים, צילומים ורישומים, וכן קטעי יומן של האם שהתגלו לאחר מותה.

 

מספריה של רות נצר

 

ספרי עיון

מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים, הוצאת מודן, 2004

השוטה הקוסם והקיסרית – קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה, מודן, 2008.

השלם ושברו – מסות על ספרות ושירה ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג, הוצאת כרמל, 2009.

מסע הגבור – מסע התהוות הנפש במעגל החיים ובתרפיה, הוצאת מודן, 2011

ההתחלה – נומה עמק, אוטוביוגרפיה משפחתית, הוצאת כרמל, 2012

 

ספרי שירה

ירוק ויטראז', הוצאת אלף, 1987

בקר אפריל, ספרית פועלים, 1989 (פרס אקו"ם בעילום שם)

הרמס ושירים אחרים, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1991.

האדום של הלבן, הוצאת תמוז, 1998 (פרס טשרניחובסקי, פרס ויצ"ו לאשה היוצרת) .

שחרית, הוצאת כרמל, 2000

אשה, שירים ורישומים, הוצאת כרמל, 2003

עקבות, הוצאת כרמל, 2006 (פרס אקו"ם בעילום שם ע"ש נתן יונתן וקרן עמוס)

קדיש לאבא, כרמל, 2006

ריסים, הוצאת פרדס, 2011

 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? אני ממשיכה לכתוב. הספר הקרוב שיצא לאור יהיה הקולנוע מטפל בנו בהוצאת רסלינג.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? לקרוא ולקרוא. לקרוא סוגי כתיבה שונים, כדי להעשיר את הרפרטואר הפנימי של החוויות ושל אופן הכתיבה. אבל גם לזהות מה הספרים שבאמת מדברים אל לבך ואותם לשוב ולקרוא.

ומה הטיפ שלך למשורר מתחיל? לקרוא הרבה שירה! למצוא את המשוררים שהכי אהובים עליך ולתת למוסיקה שלהם לחדור אליך, ללמוד מהם להביט בעולם, להרגיש ולבטא כל ניואנס של הנפש. לקרוא לפני השינה, כשעייפים והתודעה מתרופפת ויכולה להתמסר מעצמה ולהיפתח לערוץ השירה.

 

התחלה – נומה עמק מאת רות נצר / אוטוביוגרפיה משפחתית

אל קבוץ דתי צעיר מגיע בתחילת שנות הארבעים של המאה שעברה, זוג עולים, פליטי גרמניה, פליטי גרמניה, והספור המשפחתי המסועף שכל אחד מהם נשא איתו. זה ספור על מאבק ושבר, וספור חניכה של נערה שהמבט החקרני שלה, מאפשר לה להבין סוף סוף מה שבאמת ארע.  ובסוף – הוריה המזדקנים, שפותחים את סגור לבם על סף המעבר האחרון. הטקסט משולב בקטעי יומן של הבת, ובמקביל קטעי יומן של האם שהתגלו לאחר מותה.  

ספרה של רות נצר מצטרף הצטרפות של כבוד לספרים המעמידים במרכזם את מערכת היחסים הטעונה, המשמעותית, וחובקת-הכל שבין בת לאביה ולאמה. 

 

מתוך אמפטיה וקרבת נפש שאינם מסתירים  טינות ישנות, וקונפליקטים הממשיכים לרדוף לאחר מותם של ההורים, היא משרטטת ביד אמן את דמויותיהם של שני האנשים שהטביעו חותם בל ימחה על חייה. זה ספר שיהיה חשוב לרבים. קראתי אותו מתוך התרוממות רוח וקרבת נפש.  (חיים באר)

הספר האמיץ הזה כותב את הסיפור המופלא של בת העמק שבאה לעולם באורח שאיש לא היה מאמין לו,  בקיבוץ  שבו אין קיום אלא או לוותר על הקיבוץ או לוותר על עצמך. זהירה, בעין בוחנת, בסבלנות  אין קץ היא נכנסת במלבושיה לים של אוניות טרופות. היא אינה מפחדת לחשוף את המראות שכתובות ביד אמן היודע לכבד את צינעת הפרט שלו. הקורא ימצא את עצמו בתוך הספר הפרטי המרתק הזה.  (יצחק מאיר) 

 

פרק מתוך הספר

מקום מגורי הילדים בקבוץ נקרא בית: 'בית ילדים', ומקום מגורי ההורים נקרא 'חדר'. איזה היפוך יוצרות אירוני. אני זוכרת במעורפל שמגוריהם של הורי מועברים מחדר לחדר בשנים המוקדמות, והם אינם מוצאים מנוח, עד שהתמקמו בחדר בו מרוכזים עיקר זיכרונות הילדות המוקדמת שלי.

בחדר ההורים היו מיטה, ארון, שולחן, כיסאות ושידה. אני זוכרת אהיל בד אדמדמם של מנורת קריאה, הבד הארגמני מכווץ, כמו חצאית בד, סביב מותן האהיל. במעומעם עולה גם זיכרון של וילאות בצבע קרם, עם הדפסים של פרחים חומים גדולים.

על הקיר היתה תלויה תמונה אחת שאמא אהבה, תמונת פסל של הפָּסל הצרפתי רודן: פני אשה מהורהרת מכונסת בעצמה. ממש כמותה.  פסליו של רודן היו אחת מאהבותיו הגדולות של אבא. הוא אהב במיוחד את הפסל הגדול בו נראים נכבדי העיר קָלֶה כשהם מתווכחים ביניהם כשעליהם למסור את מפתח שַעַר עירם לכובש; הדרמה המאופקת, הלבטים המיוסרים, הדרת הכבוד של נכבדי העיר הגאים – כל אלה השתלבו עם דמותו של אבא. אולי פסליו של רודן היו האהבה המשותפת של אבא  ואמא.  

הם דיברו ביניהם גרמנית, מעל ראשינו; שפה שלא הבנו ולא רצו שנלמד אותה, כדי שהעברית לבדה תהיה לחם חוקנו. לגרמנית היו תמיד הדים אפלים, ולמעשה נידו בקיבוץ את הגרמנית וההורים השתמשו בה רק כדי לומר בנוכחותנו מה שלא רצו שנבין. לימים סלדתי מהשפה הגרמנית. אבל גרמנית היתה שפת אמם ובשפה ההיא דברו עם הוריהם בילדותם והם גם המשיכו לדבר גרמנית עם הוריהם שבכל השנים של שהותם בארץ לא למדו את העברית. באיזשהו אופן הגרמנית שאבא ואמא דברו בה היתה בעלת גוון מרוכך ולא היתה בה הנוקשות הדוחה והמאיימת של הגרמנית שפגשתי בסרטים למשל.

מן הגולה הביאו הורי מעט מן המעט, תזכורת לעולם האלגנטי הבלתי מושג שהיה שם ואבד.

היתה להם מפת שלחן אחת, שהביאו מגרמניה, שהיו עליה הדפסי זהרורי זהב, אותם ניסיתי ללקט, אלא שלאט לאט דהו ונעלמו.

כשתמותו –  המפה תהיה שלי  –  אמרה הילדה שהייתי.

ולא הבינה מה שאמרה.

אמא הביאה איתה כרכים של ספרי גיתה ושילר עטורים בקליגרפיה גוטית מוזהבת, שהעלתה בדמיון ניחוח אגדות, טירות וציידים ביערות רחוקים, שבילים, שועלים, ואחו נרחב.

והיו גם ספרי תמונות של הכשרה לחקלאים –  עם תמונות מרהיבות של פרות דשנות אדמדמות, סוסים אציליים, סייחים אדמדמים, גועים, צוהלים, בין תרנגולות צבעוניות מקרקרות מן הדפים. הכל בספרים האלה היה יפה ואמיתי יותר מהסוסים והתרנגולות והפרות שהיו בקיבוץ.

חדרי ההורים היו בטור של ארבעה חדרי משפחות במבנה אחד נמוך ומאורך, שיש לו מרפסת משותפת. חברי הקיבוץ אימצו לעצמם את מנהג המקום, מנהג הערבים, ובנו את הבתים הראשונים האלה מלבני בוץ וקש, מחוּפים בטיח. בחדר ההורים היתה תמיד ג'ארת מים, גם זה כמנהג הערבים, ג'ארה של חרס פשוט שהמים בה מיים צוננים תמיד.

השרותים היו במבנה אחר, הרחק מחדר ההורים. ובחורף, בחושך, כשהעצים שם רעשו ברוח, היה מבהיל כל כך ללכת לשם. מה גם שחדר ההורים היה בקצה הקיבוץ, והשירותים – סמוך לשדרה שגובלת בשדות, ומעבר לשדות – הערבים.

מאחורי חדר ההורים היה דשא. בצידו היה מדרון אדמה, שבחורף היה בוצי וחלקלק. זיכרון עמום של משחקים מאחורי החדר של ההורים, כשהם ישנים בשנת הצהריים בשבת. מבעד האשנבים הנמוכים אפשר היה להציץ פנימה, לראות אם ההורים כבר התעוררו. פעם אחת יחידה, כשהצצתי, ראיתי אותם מתנשקים. זו היתה הפתעה. סוד שאין מדברים אודותיו.

אולי בכל זאת אהבו אי פעם זה את זו.

בתקופה שההורים גרו בחדר ההוא, ואני בת עשר, יום שישי אחד עם כניסת השבת נשמעה נקישה בדלת חדר ההורים. איש צנום, נמוך קומה, יגע פנים, תרמילון קטן בידו, הציג עצמו לפני אבא כמכר רחוק. אבא נבוך, מפשפש בזכרונו, לא מכיר את האיש, ולא ברורה לו קרבת המשפחה, אם יש כזו בכלל, אבל מזמין אותו באדיבות להיכנס ולהתארח אצלנו בשבת.

מי היה האיש? הוא נראה לי איש ערירי, מסכן, פליט החיים, אולי מ'שם'? כעני לפתח בא לחפש חום משפחתי, קרבת משפחה, או לפחות שבת אחת של אוכל וקורת גג. בגדיו היו שחוקים ובלויים ואבא נתן לו חולצה לשבת. אבא והאיש השתדלו, אבל השבת צלעה, ושניהם התקשו לפתח שיחה. גם אמא לא היתה אשת שיחה. היו שתיקות של מבוכה. שיחה מאולצת, ואולי אפילו בושה בקרוב העני, שנראה כה שונה מחברי הקבוץ, כשישב איתנו ליד השולחן בסעודות השבת בחדר האוכל. במוצאי שבת עלה על האוטובוס. אבא שילם את כרטיס האוטובוס והאיש נסע לשום מקום ולא שב.

נותרה עליבותו.

נותרו עצבות וכלימה, על שלא ידענו לארח את הדל והאביון שהתדפק על דלתנו. כל השנים לא שאלתי את ההורים מי היה, ולא שאלתי מה עלה בגורלו. כשכבר שאלתי, לא זכרו. אפילו לא זכרו שהיה הבקור של האלמוני שבא לסעוד.

והלא בברכת המזון אומרים: "ואל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד".

וגם כתוב בישעיהו: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית".

שנים רבות עברו עד שאבין שגם הורי היו פליטים. שהורי החלוצים לא היו אלא מתבגרים שנעזבו לנפשם בארץ תלאובות. שנים עברו עד שהבנתי כמה קשה להיות מתבגר עקור, פליט, ושהחזרה המיוחלת מהגלות אף היא היתה גלות.

בגלל המחסור המצומצם בספרים לבני גילי שחסרו לי כל כך, שקעתי בגיל של ראשית קריאה בספרים היחידים שהיו להורי. היה שם ספרון דק, 'מסדה' – פואמה שהיתה ידועה מאד בזמנה, של יצחק למדן, שפורסמה לראשונה בשנת 1927, על החלוצים הכורעים ביגונם העייף. זה היה הספר של אבא. אולי קרא בו את גורלו שלו:

"הַרְאִיתֶם היוֹם? בְּעֶצֶם קְרָב, אֶחָד הִפִּיל עַצמוֹ מֵרוּם הַחוֹמָה לַתְהוֹם… נִלְאָה נְשֹא, עָיָף… גְלוּי פָּנִים יִתְהַלֵּך הַיֵאוּש בַּמַחֲנֶה… ואֲנִי גַם רְאִיתִיו מִתְחַמֵּק מִן הַמַּחֲנֶה. אֵין זאת כי גָמלָה בּוֹ כְּבָר שְתִיקָה זֹאת נוֹרָאָה וַיִתְחַמֵּק לְהַשִּיל פִּרְיָהּ לַתְּהוֹם."[1]  את הספרון הנדיר הזה מצאתי בספריתו של אבא, כשעבר למוסד סיעודי, ואספתי אותו לספריתי. שירי מסדה מלווים באיורים דמויי תחריט של קוים לבנים על רקע שחור, של נחום גוטמן. איורים מופלאים חדורי אימה ולהט וכיסופים דתיים. בדף העטיפה האחורית מצוטטים דברי קורצוויל על שירת למדן שהיא שירת הלב והמצפון הלאומי. אני קוראת שוב בשירי מסדה ומבינה מה גדול היה הפער בין החזון והמציאות, ואיך אמונה יוקדת יכולה  להתהפך ליאוש.

בין מעט הספרים של אבא ואמא מצאתי עוד שלשה ספרים שהשפיעו עלי עמוקות. הייתי אז בת שמונה-תשע בסך הכל. קראתי כל מה שמצאתי. לאמא היתה קרבת לב לספרים האלה. לא עלה בדעתה שמוקדם מדי שאקרא ספרים אלה שמלאים בסבל העולם. אולי אפילו ההיפך, הרגשתי שהיא היתה גאה ואפילו שמחה על כך שאני קוראת ספרים שמקרבים אותי לעולמה, ומדברת איתה עליהם.

האחד היה ספר 'האחים' על צבי ואפריים גוּבֶר שנפלו שניהם במלחמת השחרור –  מופת הקורבן, בטרם יהרגו אחים רבים אחרים במלחמות ישראל שעוד יבואו. רבקה גובר ובעלה הקדישו את חייהם לעזרתם של עולי חבל-לכיש ובאו לגור איתם. רבקה גובר היתה אשה אמיצה. באחרית ימיה קפצה אל מותה מקומה עליונה בבית אבות בו התגוררה.

הספר השני היה ספר ציורים של האמנית הגרמניה קֶטֶה קוֹלבִיץ, שחיתה בתחילת המאה העשרים. על הדף הראשון אמא כותבת הקדשה לאבא: "למאיר ליום הולדתך מאת לאה שלך". עוד עדות לקרבה שהיתה אי פעם בין הורי.

קולביץ מתעדת את סבל העניים המרודים בגרמניה של לפני המלחמה הראשונה ואחריה. היא מתארת רעב, יאוש, כאב אין אונים, קדרות מזעזעת של חיי עוני. אמהות וילדים רעבים, וזעקת שבר אילמת על מות ילדים. בנה שלה נהרג במלחמת העולם הראשונה. ציורים אלה בתקופת השפל בגרמניה השתלבו עם המאוויים של החלוצים העבריים – כך הבנתי –  להקים חברה צודקת יותר, במקום אחר, בארץ ישראל. כל אלה השפיעו עלי מבלי דעת.

אל ציוריה של קולביץ חברו מאוחר יותר תמונת אוכלי הבולבוסין והכוֹרים קשי היום ברישומים של ון-גוך, מוכרת הגפרורים הקטנה שקופאת בקור, והנסיך המאושר כביכול שביקש מהצפור שתנקר את עיני היהלומים שלו, כדי לתת אותן לעניים המרודים שרוקקים דם כדי לרקום פאר לעשירי הארמונות.

והיה כמובן ספר השירים של רחל שליווה את אמא מאז עלומיה, ופניה היגעים החיוורים בפתחו, פנים של עצב ערטילאי. פני אהובה מיוסרת לבושה חולצה לבנה. פני הסבל שהתקדשו בדמותה הרומנטית. אז לא ידעתי את הפער בין היחס המעריץ של הישוב לשיריה, לבין נטישתה של רחל על ידי אוהביה וחבריה בעת חוליה ומותה.

הערבים שמכרו את אדמותיהם לקרן הקיימת בכסף מלא האמינו שהיהודים יברחו, בסופו של דבר, מפני הקדחת והחום, והאדמות יחזרו אליהם. ובינתיים הם גנבו מהשדות של הקיבוץ, עקרו את עצי המטעים והציתו אש בשדות הקיבוץ שהבשילו. כמעט כל שני וחמישי, שנה אחר שנה, בימי הקיץ הלוהטים ממילא, צלצל הפעמון הגדול בקולו המבשר רע, לרוץ ולכבות את השריפות.

ופעם אחת יצרו הערבים טבעת אש סביב הקיבוץ כולו. שנים רבות חשבתי שהזיתי את זיכרון האימה הזה, עד שהתחוור לי שאכן היה.

כשלמדנו בשעור לספרות את 'הפעמונים'[2]  של טשרניחובסקי, שמספר על ההידָמָקים שטובחים ביהודים, והמורה יצחק מאיר, שמשפחתו היתה  ניצולת שואה, קרא בקולו הדרמטי:

 "אֶל רַעַם פַּעֲמוֹנִים – קוֹל קוֹרֵא לְדָם  – בָּם-בָּם! בָּם-בָּם! "  – שמעתי את קול הפעמון ההוא חורש הרע.

הפעמון  הקיבוצי שימש לקריאת הצבור לארוחות ולאספת חברים בצלצול איטי, ורק לכיבוי שרפות היה קולו מזעיק את כולם בצלצול מהיר ומאיים.

ליד הפעמון הזה היה נעמד 'חָמֵר', חמור הרים אפור, שקט, סבלני, נאמן וידידותי, שהיו מעמיסים עליו את כדי החלב מהרפת, והיה הולך יום יום, בטקס קבוע, ללא ליווי, מהרפת אל המטבח, ונעמד ליד פעמון האזעקה שהיה ליד פינת מחסן המכולת, שם אנשי המטבח פרקו את הכדים ואז שב על עקביו ללא מלווה.

כשהרהרתי בבגרותי בגבורי ילדותי הלכו ונכתבו בי השורות האלה:

 

אָכֵן, לֹא גִּבּוֹרִים מְנוֹפְפֵי חַרְבוֹתֵיהֶם

דָּהֲרוּ בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה וְהָעֹלֶשׁ שֶׁל יַלְדוּתִי. 

לֹא עֲלָמוֹת וַעֲלָמִים יְפֵי מַרְאֶה בִּטְרַקְלִינִים שֶׁל שַׁיִשׁ

טוֹפְפוּ בְּחֵן בִּמְחוֹזוֹתַי.

 

כִּי בִּשְׁבִילֵי מְכוֹרָתִי בֵּין חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטָה

וּבֵין רֶכֶס הַגִּלְבֹּעַ, שָׁם שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ תָּם לִגְוֹעַ –

הִתְהַלְּכוּ צְנוּעֵי גְּבוּרָה, זוֹרְעִים בְּדִמְעָה.

 

 הוֹי אַרְצִי מוֹלַדְתִּי   –  חֲלוּצִים שֶׁל הִתְמַסְּרוּת

רוֹמַנְטִיקָנִים שֶׁל מָוֶת וּגְאֻלָּה

עַל מַגָּשׁ שֶׁל כֶּסֶף

עַל סִפָּהּ שֶׁל אֻמָּה

חַיֵּיהֶם יִקצוֹרוּ

 

באחד הימים קראתי את השיר לאמא – והיא כבר בזקנתה – בטון שיש בו פתוס ואירוניה כאחד, ופתאום נשבר קולי, ועלה הכאב. 

 

 

 

 

ההתחלה – נומה עמק, אוטוביוגרפיה משפחתית, מאת רות נצר, הוצאת כרמל, שנת 2012, 328 עמודים