חמלה – פריחתה העילאית של האהבה מאת אושו / תובנות לדרך חיים חדשה

| 25/05/2013 | 0 Comments

חמלה - פריחתה העילאית של האהבה מאת אושו

חמלה – פריחתה העילאית של האהבה מאת אושו

'חמלה – פריחתה העילאית של האהבה' מאת אושו, הוא הספר העשירי בסדרת "תובנות לדרך חיים חדשה". הוא מסכם את הסדרה ומביא את התובנות שבה לשיא חדש.

הספר מאפשר לקורא להפוך את פרח החמלה לכוח מרפא, תורם ומעצים. פרח החמלה, ששורשיו בקבלה הבלתי מותנה של האחר, הוא כוח הריפוי של הנפש.

אושו מאתגר את קוראיו לבחון את מערכות האמונה המותנות והדעות הקדומות שמגבילות את יכולתם של אנשים ליהנות מן החיים בכל עושרם, ולהשתחרר מהן. אי אפשר לקטלג את משנתו של אושו, שמקיפה עולם ומלואו, מהחיפוש האינדיבידואלי אחר משמעות עד הסוגיות החברתיות והפוליטיות הבוערות שעומדות כיום בפני החברה האנושית. ספריו לא נכתבו, אלא שוכתבו מתמלילי הקלטות אודיו ווידאו של שיחות מאולתרות לפני קהלים בין–לאומיים על פני תקופה של שלושים וחמש שנים. אושו תואר על ידי המחבר האמריקני טום רובינס כ"אדם המסוכן ביותר מאז ישו".

אושו עצמו אמר ביחס לעבודתו שהוא עוזר ליצור את התנאים ללידת סוג חדש של אדם. הוא אפיין לעתים קרובות את האדם החדש הזה כ"זורבה הבודהא" — אדם שמסוגל להתמכר להנאות הארציות של זורבה היווני ולרוגע הרוחני השקט של גאוטם בודהא גם יחד. בין כל ההיבטים השונים בעבודתו של אושו עובר כחוט השני חזון שמאחד את החכמה הנצחית של המזרח עם הפוטנציאל הגבוה של המדע והטכנולוגיה המערביים.

אושו ידוע גם בתרומתו המהפכנית למדע ההתמרה הפנימית בצורת גישה למדיטציה שמכירה בקצב המואץ של החיים המודרניים. "המדיטציות הפעילות" הייחודיות שלו נועדו לשחרר תחילה את הלחצים שהצטברו בגוף ובנפש, כדי להקל על המודט לחוות את המצב הרגוע ונטול המחשבות של מדיטציה.

מבוא

 

אנחנו יודעים מהי תשוקה (passion), ומכאן לא קשה מאוד להבין מה עשויה להיות חמלה (compassion). תשוקה פירושה מצב של קדחת ביולוגית, להט רגשות ויצרים — זה חם, זה לוהט, אתה נכבש כמעט כמו דיבוק ונסחף על ידי אנרגיות ביולוגיות לא מודעות. אתה כבר לא אדון לעצמך, אתה רק עבד.

חמלה פירושה שחרגת אל מעבר לביולוגיה, התעלית מעל לפיזיולוגיה. אתה כבר לא עבד, הפכת לאדון. עכשיו אתה מתפקד באופן מודע. אתה לא מונע, נדחף ונמשך על ידי כוחות לא מודעים, ולכן אתה יכול להחליט מה אתה רוצה לעשות באנרגיות שלך. אתה חופשי לגמרי. במצב הזה, אותה אנרגיה שהתבטאה עד כה כתשוקה עוברת התמרה לחמלה.

תשוקה היא תאווה, חמלה היא אהבה. תשוקה היא התאוות, חמלה היא העדר מאוויים. תשוקה היא חמדנות, חמלה היא שיתוף. תשוקה רוצה להשתמש באחר כאמצעי, חמלה מכבדת את האחר כמטרה לעצמו. תשוקה משאירה אותך כבול לאדמה, צמוד לבוץ, כך שאינך יכול להפוך ללוטוס. חמלה הופכת אותך ללוטוס. אתה מתחיל להתעלות ולהיתמר מעל לעולם הבוצי העכור של תשוקות, חמדנות, כעס. חמלה היא התמרה של האנרגיות שלך.

בדרך כלל אתה מפוזר, מקוטע. חלק מהאנרגיה מושקעת ואובדת בכעס שלך, חלק מושקע בחמדנות, חלק בתאווה, וכן הלאה, עוד ועוד. אתה מוקף כל כך הרבה תשוקות ומאוויים, שאתה נותר בלי אנרגיה. אתה נשאר ריק, חלול.

זכור את אמירתו של ויליאם בלייק — יש בה תובנה גדולה. הוא אמר, "אנרגיה היא עונג." אבל אתה נמצא במצב שלא נותרה לך אנרגיה. כל האנרגיה שלך מתבזבזת כל הזמן ויורדת לטמיון. כשכל האנרגיות האלה חדלות לרדת לטמיון, הן מתחילות למלא את האגם הפנימי שלך, את הווייתך הפנימית. אתה הולך ונעשה מלא. עונג גדול עולה וממלא אותך. כשאתה מתחיל לעלות על גדותיך ולגלוש אל סביבותיך, הפכת לבודהא, נהיית מקור בלתי נדלה.

וכשאתה הופך להיות בודהא, רק אז אתה חווה מהי חמלה. חמלה היא אהבה קרירה וחרישית — לא קרה, שים לב — אהבה קרירה ועדינה. זאת אהבה שהיא שיתוף השמחה שלך עם הבריאה כולה, עולם ומלואו. אתה הופך להיות ברכה לעצמך וברכה לעולם כולו. זאת חמלה. תשוקה היא קללה, חמלה היא ברכה.

חמלה, אנרגיה והשתוקקות

בודהא חי עוד ארבעים שנה אחרי שנהיה מואר. אחרי שכל מאווייו ותשוקותיו באו אל קצם, והאגו נעלם, הוא הוסיף לחיות עוד ארבעים שנה. פעמים רבות שאלו אותו תלמידיו, "מדוע אתה עדיין בגוף? למה אתה מוסיף להלך על האדמה בעולם הזה?" כשהסיפור הסתיים, כשיריעת החיים באה אל סופה, אתה אמור להיעלם. זה נראה לא הגיוני: מדוע בודהא צריך להתקיים בגוף עוד רגע אחד נוסף? כשאין עוד השתוקקות, כשאין רצייה, כיצד הגוף יכול להוסיף להתקיים?

יש כאן משהו עמוק מאוד להבין. כשההשתוקקות נעלמת, האנרגיה שנעה בהשתוקקות נשארת — היא לא יכולה להיעלם. השתוקקות היא רק צורה של אנרגיה. זאת הסיבה שאפשר להפוך דחף אחד לשני. כעס יכול להפוך למין, מין יכול להפוך לכעס. מין יכול להפוך לחמדנות, ולכן אם תתבונן באדם חמדן מאוד תראה שהוא פחות מיני. אם הוא חמדן מקיר לקיר, מלא חמדנות כרימון, הוא לא יהיה מיני בכלל, הוא יהיה פרוש — כי כל האנרגיה שלו מתבטאת ופורקת את עצמה דרך החמדנות. אם אתה נתקל באדם מיני מאוד, תמצא תמיד שאינו חמדן, כי לא נשארה אנרגיה לחמדנות. אם תתבונן באדם שהדחיק את מיניותו, תראה שהוא כועס מאוד. הכעס שאצור בתוכו יהיה דרוך תמיד ומוכן לצוף ולעלות על פני השטח. תוכל לראות בעיניו, בפניו, שהוא רק כועס. כל האנרגיה המינית הפכה לכעס.

זאת הסיבה שכל אותם נזירים ופרושים למיניהם הם תמיד כועסים. אופן הילוכם מראה את כעסם. האופן שהם מסתכלים עליך מעיד על כעסם. השקט שלהם דק כעובי העור — גע בהם והכעס יתפרץ. המין הפך לכעס. אלה רק הצורות, החיים הם האנרגיה.

מה קורה כשכל התשוקות והמאוויים נעלמים? אנרגיה לא יכולה להיעלם, אנרגיה לא נתונה למחיקה. שאל את הפיזיקאים, ואפילו הם יאמרו שאי אפשר להעלים אנרגיה. אנרגיה מסוימת פעמה בגאוטם בודהא כשהוא הגיע להארה שלו. אותה אנרגיה נעה קודם לכן במין, בכעס, בחמדנות, במיליוני אפיקים. כשכל הצורות האלה נעלמו, מה עלה בגורלה של אותה אנרגיה? אנרגיה לא יכולה להתאייד מן הקיום. כשהמאוויים חדלים מלהתקיים, היא נעשית חסרת צורה, אבל עדיין קיימת. מה קורה לה? מה אופי התפקוד שלה מעתה ואילך? האנרגיה הזאת הופכת לחמלה.

אתה לא יכול להתבטא כחמלה, כי אין לך אנרגיה. כל האנרגיה שלך מפוצלת ומפוזרת על פני צורות שונות — לפעמים כמין, לפעמים ככעס, לפעמים כחמדנות. חמלה איננה צורה. רק כשכל המאוויים שלך נעלמים, האנרגיה שלך הופכת לחמלה.

אינך יכול לטפח חמלה, ליצור אותה באופן יזום. כשאתה נטול השתוקקות, חמלה מופיעה. כל האנרגיה שלך נעה אל אפיק החמלה. והתנועה הזאת שונה מאוד. השתוקקות מונעת על ידי מוטיבציה, יש לה יעד שהיא נעה אליו. חמלה היא חסרת מניע, אין לה יעד — זאת פשוט אנרגיה שופעת, שעולה על גדותיה וגולשת.

 

השתוקקות מונעת על ידי מוטיבציה,  יש לה יעד שהיא נעה אליו.  חמלה היא חסרת מניע, אין לה יעד זאת פשוט אנרגיה שופעת, שעולה על גדותיה וגולשת.

 

חמלה היא אהבה שהבשילה

הדגש של גאוטם בודהא על חמלה היה תופעה חדשה בכל הנוגע למיסטיקנים של אותם ימים. גאוטם בודהא מהווה קו הפרדה היסטורי מכל מה שקדם לו. עד אליו, מדיטציה הייתה חזות הכול. איש לא הדגיש את החמלה יחד עם מדיטציה. הסיבה הייתה שמדיטציה מביאה הארה, היא מובילה אותך לפריחה שלך, לביטוי העילאי של הווייתך — מה עוד דרוש לך? מבחינתו של האינדיבידואל, מדיטציה מספיקה. גדולתו של בודהא היא בכך שהכניס את החמלה עוד לפני שאתה מתחיל למדוט. מן ההתחלה ולכל אורך הדרך עליך להיות אוהב יותר, אכפתי יותר, חומל יותר.

יש מדע נסתר מאחורי זה. לפני שאתה מגיע להארה, אם יש לך לב מלא חמלה, יש סיכוי שאחרי המדיטציה תעזור לאחרים להגיע לאותו יופי, לאותם גבהים, לאותה חגיגה שהגעת אליה. גאוטם בודהא יצר את האפשרות שהארה תהיה מידבקת.

אבל אם האיש מרגיש שהוא שב הביתה, למה לטרוח בקשר למישהו אחר? בודהא עשה את ההארה לראשונה בתולדות הרוח האנושית לבלתי אנוכית. הוא הפך אותה לאחריות חברתית. זה שינוי גדול בכל נקודת המבט. אבל חמלה צריכה להילמד לפני שההארה מתרחשת. אם לא נלמדה קודם לכן, אחרי ההארה אין מה ללמוד. כשאדם נעשה אקסטאטי בתוך עצמו, אפילו החמלה נתפסת כדבר שמונע את שמחתו, סוג של הפרעה להתעלות הפנימית. זאת הסיבה שלאורך ההיסטוריה היו מאות בני אדם מוארים, אך מעט מאוד מורי רוח גדולים.

העובדה שאתה מואר לא אומרת בהכרח שתהפוך למאסטר. להיות מאסטר פירושו שיש לך חמלה עצומה, ואתה מתבייש ללכת לבדך לאותם מרחבים יפים שההארה פותחת בפניך. אתה רוצה לעזור לבני האדם העיוורים, הפוסעים בחשכה, מגששים את דרכם. זאת שמחה גדולה בשבילך לעזור להם, לא הפרעה. אדרבה, זאת הופכת להיות התעלות עשירה יותר כשאתה רואה אנשים כה רבים פורחים סביבך. אתה חדל להיות עץ בודד שפרח ביער שאין בו עוד עצים פורחים. כשכל היער פורח אתך, השמחה גדלה אלף מונים: השתמשת בהארה שלך כדי להביא מהפכה לעולם.

גאוטם בודהא אינו רק אדם מואר, הוא מהפכן מואר. האכפתיות שלו ביחס לעולם, לבני אדם, היא עצומה. הוא לימד את תלמידיו שכאשר אתה מודט, ומרגיש שקט, שלווה, שמחה עמוקה מבעבעת בתוכך, אל תאחז בזה, תן את זה לעולם כולו. ואל תדאג, כי ככל שתיתן, תהיה מסוגל יותר לקבל את זה. מעשה הנתינה מקבל חשיבות עצומה מרגע שאתה יודע שהנתינה לא גורעת ממך דבר. להפך, היא מעצימה את החוויה שלך. אבל מי שלא חווה חמלה מימיו אינו יודע את סוד הנתינה, אינו יודע את סוד השיתוף.

אחד מתלמידיו של בודהא, תלמיד רגיל — הוא לא היה סניאסין (תלמיד שקיבל על עצמו את כללי הפרישות מן העולם והפך לתלמיד מן השורה), אבל הוא היה מסור מאוד לגאוטם בודהא — אמר, "אעשה את זה, אבל אני מבקש להוציא אדם אחד מן הכלל. אתן את כל השמחה וכל המדיטציה וכל האוצרות הפנימיים שלי לעולם כולו — פרט לשכן שלי, כי הוא אדם רע ונבזה."

שכנים הם תמיד אויבים. גאוטם בודהא אמר לו, "אם כך, שכח את העולם, תן רק לשכן שלך."

האיש היה המום, "מה אתה אומר?"

בודהא אמר, "אם תוכל לתת לשכן שלך, רק אז תשתחרר מן הגישה העוינת כלפי בני אדם בכלל."

חמלה פירושה ביסודו של דבר קבלת המגרעות והחולשות של בני אדם, בלי לצפות מהם להתנהג כמו אלים. בציפייה כזאת יש משהו אכזרי מעיקרו, כי הם לא יוכלו להתנהג כמו אלים, ואז תיפגם הערכתך כלפיהם, ועמה הכבוד העצמי שלהם. הטלת בהם מום, פגעת בכבודם ובשלמותם.

אחת מאבני היסוד של חמלה היא לכבד כל אחד, להביא למודעותו של כל אחד את האמת שמה שקרה לך יכול לקרות גם לו. שאף אחד אינו מקרה חסר תקווה, אף אחד אינו חסר ערך, והארה איננה משהו שעליך להיות ראוי לו, נחלתם של נבחרים. הארה היא הטבע השני שלך.

אבל המילים האלה צריכות לבוא מפיו של האיש המואר, רק אז הן יכולות ליצור אמון. אם הן באות ממלומד בלתי מואר, אין בכוחן לחולל אמון. המילה, כשהיא נאמרת מפי האיש המואר, מתחילה לנשום, לפעום עם חיים משלה. היא מקבלת חיים, וחודרת ישר ללב — אין כאן תחכום אינטלקטואלי או להטוטי מילים. אבל אצל המלומד זה עניין שונה לגמרי. הוא עצמו אינו בטוח במה שהוא אומר, במה שהוא כותב. הוא חי באותו חוסר ביטחון כמוך.

חמלה פירושה ביסודו של דבר קבלת המגרעות והחולשות של בני אדם, בלי לצפות מהם להתנהג כמו אלים. בציפייה כזאת יש משהו אכזרי מעיקרו.

 

גאוטם בודהא הוא אחת מאבני הדרך באבולוציה של ההכרה. תרומתו גדולה עד אין שיעור, ורעיון החמלה הוא היסודי ביותר בתרומתו כולה. אבל עליך לזכור שמכוח החמלה אינך נעשה גבוה יותר ממושא החמלה שלך, אחרת אתה מקלקל את כל הרעיון. זה הופך לאגו–טריפ. זכור לא להשפיל את האחר דרך עמדת החמלה. אחרת, אינך מגלה חמלה אמיתית — מאחורי המילים, אתה נהנה מהשפלתו.

חמלה דורשת הבנה, כי זאת אהבה שהגיעה לבשלות. בדרך כלל, אהבה היא דבר ילדותי מאוד, משחק טוב בשביל בני עשרה. ככל שאתה מקדים להתבגר ולצאת מזה כן מוטב, כי אהבתך היא כוח ביולוגי עיוור. אין לכך כל קשר עם צמיחתך הרוחנית. זאת הסיבה שכל פרשיות האהבים הופכות עם הזמן לפרי באושים, טעמן המתוק בתחילת הדרך הופך למר בהמשכה. אותו דבר שהיה מצודד כל כך, מסעיר, מאתגר, שהיית מוכן למות בשבילו… עכשיו אתה עדיין מוכן למות, אבל לא בשבילו, אלא כדי להיפטר ממנו!

אהבה היא כוח עיוור. האוהבים המצליחים ביותר היו אלה שלא הצליחו להשיג את אהובותיהם, או אהוביהן. כל סיפורי האהבה הגדולים… לילה ומג'נו, שירי ופרהאד, סוני ומהיוואל, אלה שלושה סיפורים מן המזרח על אהבה גדולה, משהו מקביל לרומיאו ויוליה. אבל כל האוהבים הגדולים האלה לא היו יכולים להתאחד. החברה, ההורים, מכל עבר קמו עליהם למנוע בעדם את החיבור. אני חושב שאולי טוב שכך היה. מרגע שזוג אוהבים מתחתנים, נגמר סיפור האהבה.

שיחק למג'נו המזל שלא הצליח להשיג את לילה. מה קורה כששני כוחות עיוורים מתחברים ביניהם? מאחר ששניהם עיוורים ובלתי מודעים, התוצאה לא יכולה להיות הרמוניה גדולה. התוצאה יכולה להיות רק שדה קרב של שליטה, של השפלה, של עימות וקונפליקט מכל מיני סוגים.

אבל כשהתשוקה נעשית ערה וערנית, כל האנרגיה של האהבה עוברת עידון, והופכת לחמלה. אהבה מופנית תמיד לאדם אחד, וכמיהתה העמוקה היא לשייך לה את השני, לכבול אותו אליה. אותו דבר נכון לשני, וזה מה שיוצר את הגיהנום ההדדי בין השניים.

אבל כשהתשוקה נעשית ערה וערנית, כל האנרגיה של האהבה עוברת עידון, והופכת לחמלה.

 

חמלה אינה מופנית כלפי מישהו מסוים. זה לא קשר, זאת פשוט ההוויה שלך עצמה. אתה נהנה לחוש חמלה כלפי העצים, כלפי הציפורים, בעלי החיים, בני אדם, כלפי כולם — בלי תנאי, בלי לבקש לך דבר בתמורה. חמלה היא חופש מביולוגיה עיוורת.

לפני שאתה נעשה מואר, עליך להיות ערני שאנרגיית האהבה שלך לא מודחקת. זה מה שעשו מאז ומעולם כל הדתות הוותיקות: הן מלמדות אותך לגנות את הביטויים הביולוגיים של אהבתך. אז אתה מדחיק את אנרגיית האהבה שלך — וזאת האנרגיה שיכולה לעבור התמרה לחמלה!

עם גינוי, אין כל אפשרות של התמרה. כך קורה שהקדושים שלכם נעדרי כל חמלה. כשאתה מביט בעיניהם, אינך רואה שם חמלה כלשהי. הם יבשים ומיובשים כמו עצמות ישנות, חסרי כל לחלוחית. מספיק לחיות עם קדוש עשרים וארבע שעות כדי לדעת איך נראה הגיהנום. אולי אנשים חשים את העובדה הזאת, ולכן הם נוגעים בכפות רגליהם של קדושים ובורחים מיד מהמקום.

אחד הפילוסופים הגדולים של דורנו, ברטרנד ראסל, אמר במפגיע, "אם יש גן עדן וגיהנום, אני רוצה ללכת לגיהנום." מדוע? רק כדי להימנע מן הקדושים, כי גן עדן יהיה מלא בכל אותם קדושים מתים, משעממים, מעלי אבק. ברטרנד ראסל אמר, "לא אוכל לשאת את חברתם אפילו דקה אחת. ולחשוב שאצטרך לבלות את הנצח, לעולמי עד, כשאני מוקף בגוויות המהלכות האלה, באותם טיפוסים משמימים שלא יודעים אהבה, שלא יודעים ידידות מהי, שלא יוצאים לעולם לחופשה…?!"

 

מספיק לחיות עם קדוש עשרים וארבע שעות כדי לדעת איך נראה הגיהנום. אולי אנשים חשים את העובדה הזאת, ולכן הם נוגעים בכפות רגליהם של קדושים ובורחים מיד מהמקום.

 

קדוש נשאר קדוש שבעה ימים בשבוע. אין לו רשות ליהנות אפילו יום אחד בשבוע, ביום ראשון, להיות בן אדם. לא, הוא נשאר נוקשה ומאובן כמו צנון, והנוקשות הזאת הולכת וגדלה עם הזמן.

אני מעריך מאוד את בחירתו של ברטרנד ראסל ללכת לגיהנום, כי אני יכול להבין למה הוא מתכוון. הוא אומר שבגיהנום תמצא את כל האנשים העסיסיים של העולם — המשוררים, הציירים, המרדנים ברוחם, המדענים, האנשים היצירתיים, הרקדנים, השחקנים, הזמרים, המוזיקאים. הגיהנום הוא בוודאי גן עדן, כי גן עדן אינו אלא גיהנום!

הדברים השתבשו, והסיבה היסודית לשיבוש היא שאנרגיית האהבה הודחקה. תרומתו של גאוטם בודהא היא בכך שאמר, "אל תדחיק את אנרגיית האהבה שלך. עדן אותה, זקק אותה, והשתמש במדיטציה כדי לעדן אותה." וכך, ככל שהמדיטציה גדלה ומתרחבת, היא מזקקת את אנרגיית האהבה שלך, והופכת אותה לחמלה. ואז, לפני שהמדיטציה שלך מגיעה לפסגתה הגבוהה ביותר, ומתפוצצת לחוויה היפה של הארה, חמלה תהיה קרובה מאוד. עכשיו תהיה לאיש שנעשה מואר אפשרות לתת לאנרגיות שלו לזרום — ועכשיו יש לו כל האנרגיות שבעולם — דרך השורשים של חמלה, לכל מי שמוכן לקבל. רק אדם מסוג כזה נעשה מאסטר.

להגיע להארה זה פשוט, אבל להיות למאסטר זאת תופעה מורכבת מאוד, כי זה דורש מדיטציה יחד עם חמלה. מדיטציה לבד זה קל, חמלה לבד זה קל. שתיהן יחד, גדלות בו–זמנית, זה תהליך מורכב.

אבל אדם שנעשה מואר ולא משתף את חווייתו כי אינו חש חמלה אינו עוזר להתפתחות התודעה על כדור הארץ. הוא לא מעלה את רמת האנושות. רק המאסטרים הרימו את התודעה האנושית. מעט ההכרה שיש לכם נזקפת כולה לזכותם של כמה מאסטרים שהצליחו להישאר בעלי חמלה גם אחרי ההארה שלהם.

יהיה לך קשה להבין, אבל הארה היא מצב כל כך סוחף ושואב שהאיש המואר נוטה לשכוח את העולם כולו. הוא כל כך מסופק בתוך עצמו שאין לו מרחב פנוי לחשוב על כל אותם מיליונים שמגששים אחר אותה חוויה, ביודעין או שלא ביודעין, בצורה נכונה או שגויה. כשהחמלה נשארת בתמונה, אי אפשר לשכוח את כל אותם אנשים. אדרבה, זה הרגע שבו יש לך משהו לתת, משהו לשתף. ושיתוף הוא שמחה כל כך גדולה. למדת דרך חמלה, לאט לאט, שככל שאתה משתף יותר יש לך יותר. אם תוכל לשתף גם את ההארה שלך, ההארה שלך עצמה תהיה הרבה יותר עשירה, חיה, חוגגת, בעלת ממדים רבים יותר.

הארה יכולה להיות חד–ממדית — זה מה שקרה לבני אדם רבים. זה מספק אותם, והם נעלמים אל המקור האוניברסלי. אבל הארה יכולה להיות רב–ממדית, ולהביא פרחים כה רבים אל העולם. ואתם חייבים משהו לעולם, כי אתם בניה ובנותיה של האדמה הזאת.

אני נזכר בדבריו של זרתוסטרא: "אל תבגוד לעולם באדמה. גם בשיא תהילתך, אל תשכח את האדמה, היא אמך. ואל תשכח את בני האדם. הם אולי היו לך למכשול, אולי שמו מקלות בגלגליך, אולי הם היו לך אויבים, וניסו בכל דרך אפשרית להרוס אותך, אולי צלבו אותך, רגמו אותך למוות או הרעילו אותך — ובכל זאת, אל תשכח אותם. כל מה שהם עשו, הם עשו מתוך מצב של חוסר מודעות. אם לא תוכל לסלוח להם, מי יסלח להם? וסליחתך תעשיר אותך לאין שיעור."

רק שים לב שלא תתמוך בשום דבר שפועל נגד חמלה. קנאה, תחרותיות, מאמץ לשלוט — כל זה נוגד את החמלה. אתה תדע מיד, כי החמלה שלך תתחיל להתרופף. ברגע שאתה מרגיש שהחמלה שלך מתערערת, דע שאתה עושה משהו שנוגד אותה. אתה יכול להרעיל את החמלה שלך בכל מיני מעשים טיפשיים שלא נותנים לך דבר מלבד חרדה, כאב, מאבק ובזבוז צרוף של חיים יקרים להפליא.

הנה סיפור יפה, במיוחד בשבילכם:

פדי חזר הביתה שעה לפני הזמן, ומצא את אשתו במיטה עירומה כביום היוולדה. כששאל מדוע, הסבירה, "אני מוחה על כך שאין לי בגדים יפים ללבוש."

פדי פתח את דלת ארון הבגדים. "זה מגוחך," אמר, "תראי כמה בגדים יפים יש לך פה: שמלה צהובה, שמלה אדומה, שמלת הדפס, חליפת מכנסיים… שלום, ביל!" והוא ממשיך, "שמלה ירוקה…"

לזה ייקרא חמלה! הוא מגלה חמלה כלפי אשתו, וכלפי ביל. בלי קנאה, בלי סכסוך, פשוט "שלום, ביל, מה שלומך?" והוא ממשיך הלאה. אפילו לא שואל, "מה אתה עושה בארון הבגדים שלי?"

חמלה היא מצב מלא הבנה. זאת ההבנה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם.

אדם בעל חמלה לא צריך להיות מוטרד מדברים קטנים בחיים, שקורים בכל רגע. רק אז, בדרך בלתי ישירה, אתה עוזר לאנרגיות החמלה שלך להצטבר, להתגבש, להתעצם, ולהוסיף לעלות עם המדיטציה שלך. בדרך הזאת, ביום שיגיע הרגע המבורך ותהיה מלא אור, תהיה לחוויה שלך לפחות בת לוויה אחת — החמלה. ומיד מתחיל סגנון חדש של חיים, כי עכשיו יש לך כל כך הרבה, שאתה יכול לברך את העולם כולו.

על אף התעקשותו הבלתי פוסקת, בסופו של דבר גאוטם בודהא נאלץ לעשות חלוקה, הפרדה לקטגוריות בין תלמידיו. לקטגוריה אחת קרא אַרְהָט –אדם שהגיע להארה, אך בלי חמלה. אלה תלמידים שהשקיעו את כל האנרגיה שלהם במדיטציה, ולא הקשיבו למה שבודהא אמר על חמלה. לקטגוריה השנייה קרא בודהיסאטווה — אדם שהקשיב למסר החמלה שלו. בודהיסאטווה הוא אדם שהגיע להארה עם חמלה, ולכן לא אצה לו הדרך להגיע לגדה השנייה. הוא רוצה להשתהות על הגדה הזאת, עם כל הקשיים הכרוכים בכך, כדי לעזור לבני אדם אחרים. הספינה שלו הגיעה, ואולי הקברניט אומר, "אל תבזבז זמן, הגיעה הקריאה מן הגדה השנייה, נשמע הקול שלו חיכית כל חייך, הדבר שאותו ביקשת משחר נעוריך." אבל האיש משכנע את הקברניט להמתין קמעה, על מנת שיוכל לשתף את שמחתו, את חכמתו, את אורו, את אהבתו, עם כל אותם אנשים שמחפשים אותו דבר שהוא מצא. השיתוף הזה יהפוך אצלם לתחושת אמון: "כן, יש גדה אחרת, וכשאתה בשל, סירה באה לקחת אותך לגדה השנייה. יש גדה מעבר מזה, של בני אלמוות, שבה אין סבל ומצוקה, והחיים הם פשוט שיר וריקוד מרגע לרגע. אבל תן לי לפחות שהות לתת לאנשים האלה טעימה קטנה לפני שאני עוזב את העולם."

מורי רוח גדולים ניסו בכל דרך אפשרית להיאחז במשהו על מנת שלא ייסחפו אל הגדה האחרת. לפי בודהא, חמלה היא האמצעי הטוב ביותר, כי בסופו של חשבון, גם חמלה היא רצייה. הרעיון לעזור למישהו, גם זאת התאוות, וכל עוד אתה מחזיק במאוויים כלשהם אינך יכול להילקח לגדה השנייה. זה חוט דק מאוד שמשאיר אותך קשור לעולם. הכול ניתק, כל הכבלים בותקו — למעט מיתר דקיק של אהבה. אבל הדגש של בודהא הוא על כך שעליך לאחוז במיתר הדק הזה עוד ועוד, ככל שתוכל. עזור לאנשים רבים ככל האפשר.

ההארה שלך לא צריכה להיות בעלת מניע אנוכי, היא לא צריכה להיות רק שלך. עליך לשתף אותה בצורה הרחבה ביותר עם אנשים רבים ככל האפשר. זאת הדרך היחידה לרומם את התודעה על פני האדמה — שנתנה לך חיים, שנתנה לך את ההזדמנות להגיע להארה.

זה הרגע לגמול באופן כלשהו, לתת משהו בחזרה, למרות שאין לך סיכוי לגמול על כל מה שהחיים נתנו לך. אבל משהו — כמה פרחים — לאות תודה.

 

מדיטציה היא הפרח, חמלה היא הניחוח

מדיטציה היא הפרח, וחמלה היא הניחוח.

בדיוק כך זה קורה. הפרח פורח, והניחוח מתפשט על גב הרוח בכל הכיוונים, על מנת להינשא אל כל כנפות תבל. אבל הדבר הבסיסי הוא פריחת הפרח.

גם האדם נושא בתוכו את פוטנציאל הפריחה. כל עוד הווייתו הפנימית של אדם לא פרחה, ניחוח החמלה אינו אפשרי. אותו אדם לא יכול לגלות חמלה. חמלה איננה עניין של משמעת, אינך יכול ליזום אותה או לפתח אותה ישירות — היא מעבר לך. אם אתה מודט, יום אחד, פתאום, אתה נעשה ער לתופעה חדשה, זרה ומוזרה — חמלה נובעת מתוככי הווייתך וזורמת החוצה אל הבריאה כולה. בלתי ממוענת, חסרת כתובת, היא נעה ומתפשטת אל קצווי תבל.

בלי מדיטציה, האנרגיה נותרת בגדר תשוקה גרידא. עם מדיטציה, אותה אנרגיה הופכת לחמלה. תשוקה וחמלה אינן שתי אנרגיות, אלא אותה אנרגיה עצמה. אחרי שהיא עוברת דרך מדיטציה היא עוברת התמרה, שינוי צורה: היא הופכת להיות שונה איכותית. תשוקה נעה כלפי מטה, חמלה נעה כלפי מעלה. תשוקה נעה דרך מאוויים, חמלה נעה דרך העדר מאוויים. תשוקה היא דרך לשכוח את המצוקות שאתה חי בהן, חמלה היא חגיגה, ריקוד של השגה, של מימוש. אתה כל כך מלא, שאתה יכול להתחלק. עכשיו לא נותר דבר: השגת את הייעוד שנשאת בקרבך עידן עידנים כפוטנציאל גלום שלא פרח, כניצן בלבד. עכשיו הוא פרח, הוא מלבלב, והוא רוקד באור השמש. הגעת ליעד, מימשת את עצמך. אין עוד מה להשיג, אין לאן ללכת, אין מה לעשות.

 

בלי מדיטציה, האנרגיה נותרת תשוקה גרידא. עם מדיטציה, אותה אנרגיה הופכת לחמלה. תשוקה וחמלה אינן שתי אנרגיות, אלא אותה אנרגיה עצמה.

 

מה יקרה עכשיו לאנרגיה? אתה מתחיל להתחלק בה. אותה אנרגיה שנעה דרך השכבות החשוכות של התשוקה נעה עכשיו על קרני אור למעלה, לא נגועה על ידי השתוקקות כלשהי, בלתי מזוהמת על ידי התניה כזאת או אחרת. היא לא מושחתת על ידי הנעה יצרית — לכן אני קורא לה ניחוח. הפרח מוגבל, אך לא הניחוח. לפרח יש מגבלות — הוא כבול במקום כלשהו, מושרש באדמה. לניחוח אין כבלים כלשהם. הוא פשוט נע, רוכב על גב הרוח, בלי מה שיכבול אותו לאדמה.

מדיטציה היא פרח. יש לה שורשים. היא קיימת בתוכך. מרגע שנפקחה החמלה, היא חסרת שורשים, פשוט נעה ומוסיפה לנוע. בודהא נעלם, אך לא חמלתו. הפרח ימות במוקדם או במאוחר — הוא חלק מן האדמה, ואל עפר ישוב — אך הניחוח שהשתחרר יישאר לעולמי עולמים. בודהא איננו עוד, ישו חלף ועבר מן העולם, אך לא ניחוחם. חמלתם עודנה פעילה, וכל מי שפתוח אליה ירגיש מיד את השפעתה, היא תיגע בלבו, ותיקח אותו למסע חדש, לדרך צליינות חדשה.

החמלה אינה מוגבלת לפרח — היא באה מן הפרח, אך איננה הפרח. למעשה, היא באה דרך הפרח, הפרח הוא רק אפיק המעבר. החמלה באה מן הממד שמעבר לפרח. היא לא יכולה לבוא בלי הפרח — הפרח הוא שלב הכרחי — אך היא לא שייכת לפרח. מרגע שהפרח פרח, החמלה משתחררת.

את הנקודה הזאת, ההטעמה הזאת, צריך להבין לעומקה, כי אם אתה מחמיץ את הנקודה, אתה עלול להתחיל "לתרגל" חמלה, אבל זה לא יהיה הניחוח האמיתי. חמלה יזומה אינה יותר מתשוקה עם שם חדש. זאת אותה אנרגיה נגועה בהשתוקקות ומושחתת על ידי אינטרס ומניע, והיא עלולה להיות מסוכנת מאוד לאנשים אחרים — כי בשם החמלה אתה יכול להרוס, בשם החמלה אתה יכול ליצור שעבוד. זאת איננה חמלה, ואם אתה פועל מתוך זה, אתה עושה דבר מלאכותי, מן הפה ולחוץ — למעשה, אתה נוהג בצביעות.

הדבר הראשון שיש לזכור הוא שחמלה לא יכולה להיות יזומה. זאת הנקודה שבה החטיאו תלמידיהם וחסידיהם של כל המורים הדתיים הגדולים את העיקר. בודהא הגיע לחמלה דרך מדיטציה — עכשיו בודהיסטים "מתרגלים" חמלה, "מפגינים" חמלה, "עושים" חמלה באופן יזום. ישו הגיע לחמלה דרך מדיטציה — עכשיו נוצרים, המיסיונרים הנוצרים, מקיימים את "מצוות" האהבה, החמלה, השירות לאנושות, אך החמלה שלהם הוכיחה את עצמה ככוח הרסני מאוד בעולם. החמלה שלהם יצרה רק מלחמות, והביאה להרס מיליוני בני אדם. מיליוני אנשים מצאו את עצמם בסופו של דבר בשעבוד עמוק.

חמלה משחררת אותך, נותנת לך חופש, אבל החמלה הזאת צריכה לבוא רק דרך מדיטציה, אין דרך אחרת להגיע אליה. בודהא אמר שחמלה היא תוצר לוואי, תולדה של העשייה שלך. אינך יכול לייצר את התוצאה באופן ישיר. עליך ליצור את הסיבה, והתולדה באה בעקבותיה, נובעת ממנה. כך שאם אתה רוצה באמת להבין מהי חמלה, עליך להבין מהי מדיטציה. שכח לגמרי את החמלה, היא תגיע מאליה.

 

אם אתה רוצה באמת להבין מהי חמלה, עליך להבין מהי מדיטציה. שכח לגמרי את החמלה, היא תגיע מאליה.

 

נסה להבין מהי מדיטציה. חמלה יכולה לשמש אבן בוחן אם המדיטציה הייתה נכונה או לא. אם המדיטציה נכונה, חמלה תבוא בעקבותיה — זה מהלך הדברים הטבעי. החמלה צמודה למדיטציה כמו צל. אם המדיטציה איננה נכונה, חמלה לא תבוא בעקבותיה. כך שחמלה יכולה לשמש קריטריון לדעת אם המדיטציה הייתה נכונה ואמיתית או לא. ומדיטציה יכולה להיות לא נכונה ולא אמיתית. לאנשים יש מושגים שגויים לגבי מדיטציה, שכל המדיטציות נכונות. זה לא נכון. מדיטציה יכולה להיות מוטעית, כוזבת. למשל, כל מדיטציה שמובילה אותך עמוק לתוך ריכוז איננה מדיטציה נכונה — היא לא תביא בעקבותיה חמלה. היא תביא אותך להיות סגור יותר ויותר במקום להיות פתוח. אם אתה מצמצם את מודעותך ומתרכז במשהו, מוציא משדה הראייה את שאר היש ונעשה ממוקד בנקודה אחת, אתה יוצר בתוכך יותר ויותר מתח. מכאן המילה קשב, או תשומת לב באנגלית (attention), שפירושה להיות שרוי במתח (at–tension). ריכוז (concentration), עצם המילה יוצר אצלך תחושת מתח.

לריכוז יש שימושים ותועלות משלו, אך ריכוז אינו מדיטציה. בעבודה מדעית, במחקר מדעי, במעבדה, אתה זקוק לריכוז. עליך להתרכז בבעיה אחת, ולהוציא משדה ההתייחסות כל דבר אחר — עד כדי כך שאתה כמעט מוחק מתודעתך את שאר העולם. עולמך הוא רק הבעיה שאתה מתרכז בה. זאת הסיבה שמדענים רבים לוקים בפיזור נפש, ומכאן כל אותן בדיחות על הפרופסור המפוזר. אדם שמתרכז יותר מדי נוטה ללקות בפיזור הדעת, כי הוא לא יודע כיצד להישאר פתוח לכל העולם.

קראתי סיפור משעשע:

 

"הבאתי צפרדע," אמר הפרופסור לזואולוגיה בהתלהבות לתלמידיו, "ישר מן השלולית, שנוכל לבחון אותה מבחוץ, ואחר כך לנתח אותה."

הפרופסור פתח בזהירות את החבילה שלפניו, ולפליאתו כי רבה מצא בפנים כריך נקניק עטוף בקפידה. הפרופסור הטוב הביט בכריך בהשתאות.

"כמה משונה!" אמר, "אני זוכר בבירור שאכלתי את ארוחת הצהריים שלי."

 

דברים כאלה קורים כל הזמן למדענים. הם נעשים ממוקדים בנקודה אחת, וכל תודעתם מצטמצמת סביב אותה נקודה. כמובן, לתודעה צרה וממוקדת יש שימושים משלה: היא יכולה להיות חודרת יותר, כמו מחט חדה, שפוגעת ישר בנקודה, אך מחטיאה את החיים הרחבים שסביבה.

בודהא איננו איש של ריכוז, הוא איש של ערנות. הוא לא ניסה לצמצם את מודעותו. להפך, הוא ניסה להסיר את כל המחיצות, על מנת שיהיה זמין לקיום באופן שלם. התבונן ותראה בעצמך, הקיום הוא בו–זמני. אני מדבר כאן, והתחבורה סואנת בחוץ בעת ובעונה אחת אתי. הרכבת, הציפורים, הרוח המנשבת בצמרות העצים — ברגע הזה כל הקיום מצטלב ונפגש במקום הזה. אתם מקשיבים לי, אני מדבר אליכם, ומיליוני דברים מתרחשים — זה עשיר להפליא.

ריכוז עושה אותך חד–נקודתי, ומאפשר כל מיני דברים, אך במחיר גבוה: תשעים ותשעה אחוז מהחיים נדחקים הצדה. אם אתה פותר בעיה מתמטית, אינך יכול להקשיב לציפורים — הן יהיו הסחת דעת מפריעה. ילדים משחקים בחצר, כלבים נובחים ברחוב — הם יהיו הפרעה. בגלל הצורך בריכוז, אנשים ניסו לברוח מהחיים — ללכת להימלאיה, לגור במערה, להתבודד כך שיוכלו להתרכז באלוהים. אבל אלוהים אינו אובייקט — אלוהים הוא הקיום השלם הזה, שברגע הזה. אלוהים הוא השלם. זאת הסיבה שהמדע לא יוכל לעולם לדעת את האלוהי. עצם השיטה של המדע היא ריכוז, ובגלל השיטה, המדע לא יוכל בעיקרון לדעת את האלוהי.

המדע יכול לדעת יותר ויותר על פרטים קטנים. בהתחלה חשבו שהמולקולה היא החלקיק הקטן ביותר, עד שהצליחו לפצל אותה, וגילו חלקיק זעיר יותר, האטום. אחר כך הצליחה שיטת הריכוז לבקע גם אותו, ועכשיו יש אלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים. במוקדם או במאוחר יבקעו ויפצלו גם אותם לחלקיקים זעירים עוד יותר. המדע הולך מן הקטן אל הקטן יותר, והממד הגדול, רחב היריעה, נשכח לגמרי. השלם נשכח לגמרי בגלל החלק. המדע לא יוכל לעולם לדעת את כל הממד האלוהי, בגלל הריכוז שביסוד שיטתו. כשאנשים באים אלי ואומרים לי, "אושו, למד אותנו ריכוז, אנחנו רוצים לדעת את האלוהי," אני פשוט משתומם: הם לא הבינו את האלף–בית של החיפוש הרוחני.

המדע הוא חד–נקודתי, והחיפוש שלו אובייקטיבי. דתיות היא בו–זמניות — האובייקט הוא השלם, הטוטלי. כדי לדעת את השלם, עליך להיות עם הכרה שפתוחה לכל העברים — לא תחומה, לא מוגבלת, לא עומדת בחלון להביט אל העולם. אחרת, מסגרת החלון תהפוך למסגרת היש. רק לעמוד באור השמש במרחב הפתוח תחת השמיים — זאת מדיטציה. למדיטציה אין מסגרת, היא לא חלון, היא לא דלת.

מדיטציה איננה ריכוז, איננה קשב — מדיטציה היא ערנות.

מה לעשות, אם כן? שינון מנטרה, תרגול מדיטציה טרנסצנדנטלית, כל זה לא יעזור. מדיטציה טרנסצנדנטלית הפכה להיות חשובה מאוד בארצות הברית בגלל הגישה האובייקטיבית, בגלל השכל המדעי. זאת המדיטציה היחידה שאפשר לערוך עליה מחקר מדעי. מדובר בריכוז ולא במדיטציה, ולכן זה נגיש לשכל המדעי. באוניברסיטאות, במעבדות מחקר של מדעי הרוח והחברה, בעבודה מחקרית פסיכולוגית, נעשתה עבודה מקיפה ונרחבת על מדיטציה טרנסצנדנטלית – דווקא משום שזאת לא באמת מדיטציה. מדיטציה טרנסצנדנטלית היא ריכוז, שיטת ריכוז. זה נופל תחת אותה קטגוריה של ריכוז מדעי. יש חוליה מקשרת בין השניים, אבל אין לכך כל קשר עם מדיטציה. מדיטציה היא דבר כל כך עצום ורחב, כל כך בלתי מוגבל, אינסופי, שאין כל אפשרות להכפיף אותה למחקר מדעי. רק חמלה תעיד אם האיש השיג את זה או לא. גלי אלפא לא יועילו הרבה, כי הם עדיין שייכים למיינד, ומדיטציה איננה מתחום המיינד — היא משהו מעבר.

 

המדע הוא חד–נקודתי, והחיפוש שלו אובייקטיבי. דתיות היא בו–זמניות האובייקט הוא השלם, הטוטלי. כדי לדעת את השלם, עליך להיות עם הכרה שפתוחה לכל העברים.

 

אני רוצה, אם כן, לומר לכם כמה דברים: אחד, מדיטציה איננה ריכוז אלא הרפיה — אתה פשוט מרפה ונרגע אל תוך עצמך. ככל שאתה מרפה יותר, אתה מרגיש את עצמך פתוח, פגיע. אתה פחות נוקשה, יותר גמיש — ופתאום הקיום מתחיל לחדור אליך. אתה חדל להיות כמו אבן, פתחים נפתחים בשריונך. הרפיה פירושה לאפשר לעצמך ליפול לתוך מצב שבו אינך עושה דבר, כי אם אתה עושה משהו, המתח עדיין קיים. זה מצב של אי–עשייה. אתה פשוט מרפה ונהנה מתחושת הרגיעה. הרפה והירגע אל תוך עצמך, פשוט עצום את עיניך, ותקשיב לכל מה שקורה סביבך. אין צורך לחוש שום דבר כהסחת דעת או הפרעה. ברגע שאתה מפרש משהו כהפרעה, אתה דוחה את האלוהי. הרגע הזה בא אליך כציפור. אל תהדוף אותו! האלוהי הקיש בדלתך כציפור. ברגע הבא הוא מופיע ככלב נובח, או כילד בוכה ומיילל, או כמשוגע צוחק. אל תדחה את זה, אל תהדוף את זה.

קבל — כי אם אתה דוחה משהו, אתה נעשה מתוח. כל דחייה והכחשה יוצרת מתח. קבל. אם אתה רוצה להירגע, קבלה היא הדרך. קבל כל מה שקורה סביב, תן לזה להפוך לשלם אורגני. זאת האמת — אתה אולי יודע את זה ואולי לא, אבל כל הדברים קשורים ביניהם בזיקה הדדית. הכול אחדות אורגנית אחת. אם השמש תיעלם, העצים ייעלמו. אם העצים ייעלמו, הציפורים ייכחדו. אם הציפורים והעצים לא יהיו עוד, לא תוכל להיות כאן, גם אתה תיעלם. זאת אקולוגיה. כל דבר קשור קשר עמוק לכל דבר אחר. לכן, אל תתכחש לשום דבר, כי ברגע שאתה מתכחש, אתה דוחה משהו בתוכך. אם אתה דוחה את הציפורים המצייצות האלה, משהו בך נדחה.

 

אם אתה רוצה להירגע, קבלה היא הדרך. קבל כל מה שקורה סביב, תן לזה להפוך לשלם אורגני. זאת האמת אתה אולי יודע את זה ואולי לא, אבל כל הדברים קשורים ביניהם בזיקה הדדית.

 

אם אתה דוחה, אם אתה מרגיש את הדבר כהפרעה, אם אתה מרגיש כועס, אתה דוחה משהו בתוכך. תקשיב שוב לציפורים בלי תחושת הפרעה, כעס, ופתאום תראה שהציפור שבתוכך מגיבה ונענית. אז הציפורים האלה לא מורגשות כאן עוד כזרות, כפולשות — פתאום הבריאה כולה הופכת למשפחה. זה אכן כך, ואני קורא לאדם דתי אם הוא למד להבין את הבריאה כולה כמשפחה. הוא לא בהכרח הולך לכנסייה כלשהי, אולי אינו עובד את אלוהיו במקדש, אינו מתפלל במסגד או בגורודווארה — זה לא משנה, זה חסר כל שייכות. אם אתה משתייך לפולחן פורמלי כלשהו, טוב, זה בסדר. אם לא, עוד יותר טוב. אבל אדם שהבין את האחדות האורגנית של הקיום נמצא כל הזמן במקדש, פנים אל פנים מול הקדוש, מול האלוהי.

אבל אם אתה משנן איזו מנטרה טיפשית, אתה תחשוב שהציפורים טיפשות. אם אתה חוזר שוב ושוב על איזו שטות, או חושב מחשבה נדושה כלשהי — אתה אולי קורא לזה פילוסופיה, או דת — הציפורים הופכות להפרעה. תקשיב ותראה בעצמך: הקולות שלהן פשוט אלוהיים. הן לא אומרות דבר, הן פשוט שופעות עליצות. שירתן חסרת משמעות של השכל, זאת רק שפעה של אנרגיה. הן רוצות לשתף את עליצותן עם הבריאה, עם העצים, עם הפרחים, אתך. אין להן משהו מוגדר לומר, הן פשוט נוכחות שם, פשוט עצמן.

אם אתה מרפה ונרגע, אתה מקבל. קבלת היש היא הדרך היחידה להירגע. אם דברים קטנים מטרידים אותך, זאת הגישה שלך שמטרידה אותך. שב בשקט, הקשב לכל מה שקורה מסביב, והירגע. קבל, הרפה — ופתאום תרגיש אנרגיה עצומה עולה וגואה בך. האנרגיה הזאת תורגש בהתחלה כהעמקה של הנשימה. בדרך כלל נשימתך רדודה מאוד, ולפעמים, אם אתה מנסה לנשום נשימות עמוקות, אם אתה מתחיל לתרגל נשימות יוגה, מאלץ משהו, אתה עושה מאמץ. המאמץ הזה לא נחוץ. פשוט קבל את החיים, הרפה ותירגע, ופתאום תראה שהנשימה שלך מעמיקה. הרפה עוד, והנשימה מעמיקה עוד יותר בתוכך. היא נעשית איטית, קצובה, ואתה יכול כמעט ליהנות ממנה, יש בה עונג מסוים. אז אתה מתחיל להיות מודע לכך שהנשימה היא הגשר בינך לבין השלם.

רק תתבונן, אל תעשה כלום. וכשאני אומר תתבונן, אל תנסה להתבונן, אחרת תהיה שוב מתוח, ותתחיל להתרכז בנשימה. פשוט תרפה, תישאר רפוי, נינוח, רגוע, ותסתכל… כי מה עוד אתה יכול לעשות? אתה שם, אין שום דבר לעשות. הכול מתקבל, שום דבר לא נדחה, לא מוכחש. אין מאבק, אין עימות, אין קונפליקט. הנשימה מעמיקה עוד ועוד — מה אתה יכול לעשות? אתה פשוט צופה. זכור, פשוט צופה. אל תעשה מאמץ לצפות. זה מה שבודהא קרא ויפאסנה — צפייה בנשימה, מודעות לנשימה. או סטיפאתנה — זכירה, ערנות לאנרגיית החים שנעה בנשימה. אל תנסה לנשום נשימות עמוקות, אל תנסה לשאוף או לנשוף, אל תעשה דבר. פשוט תרפה, ותן לנשימה להיות טבעית — מתנהלת מאליה, זורמת מעצמה — ודברים רבים יהפכו להיות בהישג ידך.

הדבר הראשון הוא שאפשר להתייחס לנשימה בשתי דרכים, כי הנשימה היא גשר. חלק אחד מחובר אתך, והשני עם הקיום. כך שאפשר להבין אותה בשתי דרכים: אתה יכול להתייחס אליה כאל דבר רצוני – אם אתה רוצה לשאוף עמוק, אתה יכול לשאוף עמוק. אם אתה רוצה לנשוף עמוק, אתה יכול לנשוף עמוק. אתה יכול לעשות משהו בקשר לזה. חלק אחד מחובר אתך. אבל אם אתה לא עושה דבר, גם אז זה נמשך. אין צורך שתעשה משהו כדי שזה יימשך. הנשימה היא גם פעולה לא רצונית.

החלק השני מחובר עם הבריאה, עם הקיום עצמו. אתה יכול לחשוב על זה כאילו אתה שואף את זה פנימה, אתה זה שנושם, או לראות את זה בצורה ההפוכה בדיוק — שזה נושם אותך. את האופן השני של הסתכלות צריך להבין, כי זה יוביל אותך להרפיה עמוקה. זה לא שאתה נושם, אלא הקיום נושם אותך. יש כאן שינוי תבנית, גשטלט שונה, וזה קורה מאליו. אם אתה ממשיך להרפות, מקבל הכול, נרגע אל תוך עצמך, לאט לאט, אתה נעשה פתאום ער לכך שאתה לא נושם את הנשימות האלה — הן באות והולכות מעצמן. ובאיזו אצילות. איזה חן, איזה מקצב, איזו הרמוניה של המקצב. מי עושה את זה? השלם, הקיום נושם אותך. הוא בא לתוכך, יוצא ממך. בכל רגע הוא מחיה אותך מחדש, בכל רגע הוא עושה אותך שוב חי, ושוב, ושוב.

פתאום אתה רואה את הנשימה כמשהו שקורה, וזאת הדרך שמדיטציה צריכה לצמוח. אתה יכול לעשות את זה בכל מקום, גם בשוק, כי גם הרעש של השוק הוא אלוהי. ואם תקשיב בשקט, אפילו בלב השוק תשמע הרמוניה מסוימת בהמולה הכללית. היא כבר לא מהווה הפרעה. אפשר לראות דברים רבים אם אתה שקט — גלים אדירים של אנרגיה נעים מכל עבר. ברגע שאתה מקבל, בכל מקום שתלך תרגיש את זה.

הציפור לא חשובה כשלעצמה, אבל אתה תרגיש משהו עצום, משהו קדוש, מואר, משהו מסתורי. פלא מתרחש כל הזמן סביבך, אבל אתה מחמיץ שוב ושוב את הפלא.

ברגע שמדיטציה מתגבשת בך, ואתה נכנס למקצב אחיד עם היש, חמלה היא התולדה. פתאום אתה מרגיש שאתה מאוהב בשלם, והאחר אינו עוד אחר — גם באחר אתה חי. העץ אינו עוד "העץ ההוא" — באופן כלשהו הוא מקושר אליך. הכול נעשה קשור בזיקת גומלין. אתה נוגע בגבעול עשב, ונגעת בכוכבים, כי הכול קשור, הכול מחובר. זה לא יכול להיות אחרת. הקיום הוא אורגני. הוא אחד, הוא אחדות.

מאחר שאיננו מודעים, איננו רואים מה אנחנו עושים לעצמנו. דבר אחד קורה, ומשהו שלא שיערנו שיש לו קשר אתו מתחיל לקרות.

רק אתמול בערב קראתי משהו על ריח. חוש הריח, היכולת להריח כמעט נעלמה אצל המין האנושי. אצל בעלי חיים זה חד ומחודד מאוד. סוס יכול להריח ממרחק קילומטרים. כלב יכול להריח יותר מאדם. רק לפי הריח, כלב יודע שאדונו מתקרב, ואחרי שנים רבות שלא היה במחיצתו, הכלב יזהה שוב את ריח אדונו. האדם שכח כמעט לגמרי.

מה קרה לחוש הריח של בני האדם? איזה אסון קרה לו? נדמה שאין סיבה נראית לעין מדוע חוש הריח דוכא בצורה כזאת. אף תרבות אנושית לא דיכאה אותו במודע, אבל הוא עבר דיכוי. זה קרה בגלל המין. כל האנושות חיה כיום מתוך הדחקה עמוקה של המין, ולריח יש קשר הדוק למין. לפני שכלב עושה אהבה, הוא מריח את בת זוגו, והיא אותו, ואם אינם מריחים הרמוניה עמוקה בין שני הגופים, הם לא יעשו אהבה. ברגע שהכלב מריח התאמה, הוא יודע שהגופים מתואמים, ויכולים להפוך ביחד לשיר — אפילו לרגע, אחדות אפשרית.

מאחר שהמין דוכא והודחק בכל העולם, אותו דבר קרה גם לחוש הריח. עצם המילה קיבלה צליל מסוים של גנאי. אם אני אומר לך, "אתה שומע?" או "אתה רואה?" אינך נפגע. באותו אופן, אם אני שואל, "אתה מריח?" אין כל סיבה להיפגע, זאת אותה שפה. הרחה היא יכולת, בדיוק כמו ראייה ושמיעה. כשאני שואל, "אתה מריח?" השני נפגע, כי הוא שכח לגמרי שמדובר ביכולת טבעית, ולא בגנאי.

יש סיפור מפורסם על הוגה דעות אנגלי, דוקטור ג'ונסון. הוא ישב בכרכרת נוסעים, ואישה כבודה נכנסה לשבת לידו. ברגע שנכנסה אמרה האישה לדוקטור ג'ונסון, "אדוני, אתה מדיף ריח!"

ג'ונסון היה איש בעל רגישות לשפה, לשונאי. הוא אמר, "לא, גברתי, אולי את מדיפה ריח. אני פשוט מסריח!"

הרחה היא יכולת. ריח הוא דבר ניטרלי. "את מדיפה ריח, אני מסריח." מבחינה לשונית, הוא צודק. כך צריך לדבר אם נצמדים לכללי הדקדוק. אבל עצם המילה הפכה למילת גנאי. מה קרה לריח? ברגע שמדחיקים את המין, חוש הריח מודחק אתו. אחד החושים נעשה נכה לגמרי — ואם אתה מטיל מום בחוש אחד, חלק של המוח נעשה אף הוא נכה. אם יש לך חמישה חושים, יש לך במוח חמישה חלקים מקבילים. חמישית מהמוח נכה, ואתה אפילו לא יודע. זה אומר שחמישית מהחיים נכה. ההשלכות מרחיקות לכת. אם אתה נוגע בדבר קטן בפינה כלשהי, זה מהדהד לכל אורך הדרך, בכל פינה אחרת.

בגלל ההדחקה המינית, הודחק חוש הריח, ובגלל הדחקת המין, גם הנשימה נעשתה רדודה — כי אם אתה נושם עמוק, הנשימה מעסה את מרכז המין בפנים. אנשים באים אלי ואומרים, "אם אני נושם באמת, לעומק, אני מרגיש מיני יותר." אם אתה עושה אהבה, הנשימה שלך נעשית עמוקה מאוד. אם אתה ממשיך לנשום רדוד, לא תוכל להגיע לאורגזמה. הנשימה פוגעת חזק, עמוק במרכז המין, ומעסה אותו מבפנים. מאחר שהמין הודחק, והנשימה הודחקה אתו, אנשים לא מסוגלים למדוט. תראה את כל התמונה שפרשתי לפניך — איזו שטות עשינו! בכך שהדחקנו את המין הדחקנו גם את הנשימה — ונשימה היא הגשר היחיד בינך לבין השלם.

גורג'ייף צודק כשהוא אומר שכמעט כל הדתות מתנהגות באופן שהן פועלות נגד אלוהים. אנשי הדת מדברים על אלוהים, אבל נדמה שהם ביסודם נגד אלוהיות. האופן שהם מתנהגים הוא נגד אלוהיות. עכשיו, כשהנשימה הודחקה, הגשר נותק. אתה יכול לנשום רק באופן רדוד — לעולם אינך נכנס עמוק, ואם אינך יכול להיכנס עמוק לתוך עצמך, אינך יכול להיכנס עמוק לתוך ההוויה הרחבה.

בודהא קבע את הנשימה ביסוד הכול. נשימה עמוקה ורגועה, מודעות לנשימה, מקנה לך שקט כה גדול, רוגע כה עמוק, שלאט לאט אתה פשוט מתמזג, מתמוסס, נעלם. אתה חדל להיות אי נפרד, ומתחיל לפעום עם השלם. אינך עוד תו נפרד, אלא חלק מהסימפוניה הגדולה. אז מתעוררת חמלה. חמלה מופיעה רק כשאתה יכול לראות שכל אחד קשור אליך. חמלה מתעוררת רק כשאתה רואה שאתה חלק מכל אחד, וכל אחד הוא חלק ממך. אף אחד אינו נפרד. כשאשליית הנפרדות מתפוגגת, חמלה עולה בתוכך. חמלה איננה משמעת.

 

אף אחד אינו נפרד. כשאשליית הנפרדות מתפוגגת, חמלה עולה בתוכך. חמלה איננה משמעת.

 

בהתנסות האנושית, הקשר בין אם לפרי בטנה הוא הקרוב ביותר לחמלה. אנשים קוראים לזה אהבה, אבל זאת לא המילה הנכונה. זה יותר כמו חמלה מאשר אהבה, כי אין בזה השתוקקות. אהבת האם לילדה היא הקרובה ביותר לחמלה. מדוע? כי האם ידעה את הילד בתוך עצמה. הילד היה חלק מהווייתה. היא חוותה את הילד כחלק מעצמה, ואפילו אם הילד נולד ויוצא מרחמה ומתחיל לגדול, האם ממשיכה להרגיש מקצב סמוי של פעימה משותפת עם הילד. אם הילד חולה, במרחק אלף מילים האם חשה את זה מיד. היא אולי לא ערה למה שקרה, אבל היא מרגישה מדוכדכת. היא אולי לא יודעת שהילד שלה סובל, אבל היא מתחילה לסבול בעצמה. היא תמצא הסבר שכלי כלשהו לתרץ מדוע היא סובלת — הקיבה שלה לא בסדר, יש לה כאב ראש, או משהו בדומה לזה — אבל עכשיו פסיכולוגיית המעמקים אומרת שהאם והילד נשארים תמיד מחוברים בגלי אנרגיה דקים, כי הם ממשיכים לפעום על אותו תדר.

טלפאתיה בין אם לילדה קלה יותר מאשר בין כל זיווג אחר של בני אדם. אותו דבר נכון לתאומים — בין תאומים, קל מאוד ליצור קשר טלפאתי. בברית המועצות נערכו ניסויים רבים בטלפאתיה — לא לצורך חקירה דתית, כמובן, אלא משום שהם ניסו לגלות אם אפשר לעשות בטלפאתיה שימוש כטכניקת לחימה. הם מצאו שתאומים הם מאוד טלפאתיים. אם תאום אחד מצטנן, אלף מילים משם התאום השני מצטנן אתו. הם פועמים על אותו אורך גל, מושפעים מאותם דברים. זה נובע מכך שהם חיו באותו רחם כחלקים של אותו שלם. תשעה חודשים הם התקיימו ברחם אמם כיחידה אחת.

רגשותיה של אם כלפי הילד שלה דומים יותר לחמלה, כי היא מרגישה את הילד כחלק ממנה.

קראתי סיפור קצר:

 

בעת בדיקה ראשונית במחנה קיץ של הצופים מצא מנהל המחנה מטרייה גדולה נחבאת בצרור כלי המיטה של צופה קטן, פריט שאינו מופיע ברשימת הציוד, כמובן. המנהל ביקש מהילד להסביר.

הצופה הקטן פשוט אמר, "אדוני, האם הייתה לך אימא?"

 

אימא פירושה חמלה, אימא פירושה להרגיש כלפי השני כמו שאתה מרגיש כלפי עצמך. כשאדם נע עמוק לתוך מדיטציה ונעשה מואר, הוא הופך לאם. בודהא הוא יותר כמו אם מאשר אב. האסוציאציה הנוצרית לאלוהות, שבמרכזה המילה "אב", איננה משמעותית מאוד או יפה. לקרוא לאלוהים "אבא" זאת גישה גברית, זכרית. אם יש אלוהים, הוא יכול להיות רק אם, לא אב. "אב" זה כל כך מוסדי. אב הוא ממסד. בטבע, לא קיים אב בתור שכזה, מעבר לתפקידו הביולוגי. אם תשאל מומחה ללשונות, הוא יאמר שהמילה "דוד" קדומה יותר מהמילה "אב". דודים הפכו להיות משמעותיים בשלב קדום יותר, כי אף אחד לא ידע מיהו האב. מרגע שהתקבע הרכוש הפרטי, ונישואים הפכו לצורה של בעלות פרטית, נכנס מוסד האבהות לחיים האנושיים. אבל זה עדיין נספח שברירי מאוד, שיכול להיעלם בכל יום. אם החברה תשתנה, המוסד הזה עשוי להיעלם כמו מוסדות רבים לפניו – אבל האֵם תישאר. האם היא גורם טבעי מהותי והכרחי.

במזרח, אנשים רבים ומסורות רבות קראו לאלוהים אימא. גישתם נראית רלוונטית יותר. תסתכל על בודהא — פניו נראים כפני אישה יותר מאשר גבר. מהסיבה הזאת לא תיארנו אותו מעולם בפסלים או בציורים כבעל זקן או שפם. מהוויר, בודהא, קרישנה, ראמה — לעולם אינך רואה חותמת זקן או שפם על פניהם. לא שחסרו להם הורמונים — ודאי היו להם זקנים כשהתהלכו על האדמה — אבל לא ציירנו אותם עם זקנים כי זה היה משווה לפניהם הופעה גברית יותר.

במזרח איננו מחשיבים יותר מדי את העובדות, חשובה לנו יותר המשמעות, הרלוונטיות הסמלית. פסלי בודהא שרואים בכל מקום אינם אמיתיים, כמובן, במובן של נאמנות לעובדות, אבל במזרח איננו מודאגים מכך. המשמעות היא שבודהא נעשה עם ההארה נשי יותר, נקבי יותר. מדובר כאן במעבר מהחצי השמאלי של המוח לחצי הימני, מן הזכרי אל הנקבי, מן התוקפני אל הסביל, מן החיובי לשלילי, ממאמץ לחוסר מאמץ. בודהא נעשה נקבי יותר, אימהי יותר. אם אתה נכנס לעומק המדיטציה, והופך בחייך לאיש של מדיטציה, עם הזמן תראה שינויים רבים בהווייתך, ותרגיש יותר כמו אישה מאשר גבר — חינני יותר, פתוח יותר, מכיל, לא אלים, אוהב. חמלה תעלה בהתמדה מתוך הווייתך, ותהפוך לניחוח הטבעי שלך.

בדרך כלל מה שקוראים חמלה טומן בחובו את ההשתוקקות. אפילו אם אתה מרגיש לפעמים אהדה כלפי אנשים, תתבונן בהרגשה הזאת, פרק אותה לגורמים, נתח אותה, היכנס עמוק לתוכה, ותמצא שם מוטיבציה נסתרת. במעשים שנראים מאוד חומלים, עמוק בפנים תמצא תמיד מניע כלשהו, איזה אינטרס.

 

אדם בעל הבנה אמיתית אינו קשה כלפי אחרים או כלפי עצמו, כי זאת אותה אנרגיה עצמה.

 

אבל מי היה שם להקשיב לו? הוא הושלך החוצה לשלג, ודלתות המקדש נטרקו. בבוקר, כשהשמש יצא החוצה, ראה את המאסטר יושב ליד אבן דרך עם כמה פרחים על גביה, סוגד לה. השמש יצא אליו ואמר, "מה אתה עושה עכשיו? סוגד לאבן דרכים?"

המאסטר אמר, "כל פעם שמגיע הזמן להתפלל, אני יוצר את הבודהא שלי במקום שבו אני מוצא את עצמי, כי הם תמיד סביבי, בכל מקום. אבן הדרך הזאת טובה לא פחות מפסלי העץ שלך בפנים."

זאת שאלה של גישה. כשאתה מסתכל על העולם בעיניים שיש בהן התמסרות הנשמה, כל דבר נעשה אלוהי.

הסיפור על איסאי קל להבנה, כי החמלה מופנית שם כלפי מישהו אחר. הסיפור הזה קשה ומורכב עוד יותר להבנה, כי החמלה מופנית כלפי עצמו. אדם בעל הבנה אמיתית אינו קשה כלפי אחרים או כלפי עצמו, כי זאת אותה אנרגיה עצמה. אדם בעל הבנה אמיתית איננו מזוכיסט. הוא אינו סדיסט ואינו מזוכיסט, הוא פשוט מבין שאין כל הפרדה — הכול, כולל עצמו, חדור באלוהיות. הוא חי בהתאם להבנה הזאת.

לחיות מתוך הבנה, זאת חמלה. אל תנסה לעולם לתרגל את זה באופן יזום, פשוט הירגע עמוק לתוך מדיטציה. היכנס לתוך מצב של שחרור האחיזה והרפיה פנימית, ופתאום תוכל להריח את הניחוח שעולה מן המעמקים של עצמך: הפרח פורח, והחמלה מתפשטת לכל עבר. מדיטציה היא הפרח, וחמלה היא הניחוח.

 

 

חמלה – פריחתה העילאית של האהבה מאת אושו, סדרת "תובנות לדרך חיים חדשה", עברית: בן ציון הרמן, הוצאת אסטרולוג, שנת 2013, 160 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: ניו אייג' ומיסטיקה

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *