בריאה מאת גור וידאל / רומן היסטורי הבוחן את הזמן העתיק בו התהוותה התרבות האנושית

| 28/10/2012 | 0 Comments

בריאה מאת גור וידאל

'בריאה' מאת גור וידאל הוא רומן היסטורי הבוחן את הזמן העתיק בו התהוותה התרבות האנושית. מסע מלהיב על פני המאה החמישית לפני הספירה, המשתקף בעיניו של הגיבור, בן לאב פרסי ולאם יוונייה. אהבות ומלחמות, נאמנות ובגידה, תככים פוליטיים ודיונים פילוסופיים. כל אלו נחשפים עמוד אחר עמוד ביצירה מרתקת המביאה את ניחוח העבר אל ימינו.

בריאה מתאר תמונה צבעונית של ההיסטוריה האנושית שמרכזה באימפריה הפרסית והיא משתרעת על פני אסיה, אירופה ואפריקה. תמונה שיסודותיה עובדות ושרידים היסטוריים וצבעיה נובעים ממעיינות היצירה של אחד הסופרים האמריקאים הדגולים ביותר.

לספר תשעה פרקים: הרודוטוס קורא באודאון שבאתונה; בתקופתו של דריווש המלך הגדול; המלחמות היווניות מתחילות; הודו; מעברה של התהילה המלכותית הנוראה; קתאי;  מדוע נהר הגנגס האדים מדם; תור הזהב של קסרקסס המלך הגדול; שלום פריקלס/

זהו ספרו היחיד של וידאל (סופר, מסאי ותסריטאי האמריקאי) שתורגם לעברית (מהדורה קודמת פורסמה ב- 1999 בהוצאת אסטרולוג) . בארה"ב היה וידאל גיבור תרבות נערץ ומצוטט ללא סוף. הוא היה אחד המסאים המבריקים שצמחו בה ונחשב לאחד הסופרים החשובים בדורו. 'בריאה' מודפס בארה"ב במהדורה חדשה כל שנה.

גור וידאל (1925-2012) נודע לעולם בזכות כתביו הבוטים והביקורת הגלויה שלו על התרבות הפופולרית והפוליטיקה האמריקנית אותה ביטא על פני 60 שנות כתיבה. בחצי השני של המאה ה-20, וידאל נחשב כמבקר מרכזי של התרבות האמריקנית, והיה אחד מהסופרים הראשונים שתיארו יחסים הומוסקסואליים מלאים בספריו. כתב עשרות חיבורים, רומנים, מחזות ותסריטים לקולנוע ולטלויזיה. בין ספריו רבי המכר "לינקולן" (1984), "מיירה ברקינגרידג'" (1968), "באר" (1976), "1867" (1976), "הוליווד" (1989). מבין התבטאויותיו בשנים האחרונות, זכור משפטו מ-2008, בו כינה את אמריקה כאומה "נרקבת" ופקפק ביכולתו של הנשיא ברק אובמה להציל אותה.

וידאל נולד בווסט פוינט, ניו יורק, לאב כוכב כדורגל לשעבר ואיש צבא, ולאם שחקנית. כילד גדל בוושינגטון עם סבו מצד אמו, הסנטור תומס פ' גור. וידאל מעולם לא למד באוניברסיטה, אבל טען כי את החינוך המצוין שלו ואת השכלתו, קיבל מסבו.

מבין הפרסים בהם זכה בחייו: "פרס הספר הלאומי" (1993) ו"פרס מעגל המבקרים הלאומי (1982), בו זכה בין השאר, בזכות מסתו על המהפכה האמריקנית.

אף על פי שנשבע כי לעולם לא יכתוב ספר זיכרונות אודות קורותיו, כתב ב-1995 את הממואר "קלף" (Palimpsest), שתיאר את ארבעת העשורים בחייו בהם הפך לתסריטאי ומחזאי ידוע.

"כל עמוד בספר זה מביא שמחה ללב הקורא", מעיד הניו יורק טיימס. "זהו ספר שכל הקורא אותו נושא בזיכרונו את רשמיו ואת השפעתו". "גור וידאל הוא אחד מטובי הסופרים בני זמננו," מסכם מבקר הספרות של לוס אנג'לס הארלד אקזמינר את ביקורתו.

רומן היסטורי מרתק, אמיתי והירואי, המעלה מול עיני הקורא תמונה שלמה, ססגונית ומפורטת, שיש בה יותר משמץ של הומור ואירוניה.

 

 
גור וידאל – בריאה

הערת המחבר

עבור אנשי המאה החמישית לפני הספירה, הודו היתה פרובינציה פרסית על גדות נהר האינדוס, בעוד שציין היתה רק אחת מבין מספר נסיכויות הלוחמות זו בזו במה שכיום מכונה סין. למען הבהירות, השתמשתי במילה הודו כדי לתאר, לא רק את עמק הגנגה, אלא גם את אותם אזורים הקרויים כיום פקיסטן ובנגלדש. הואיל והשם סין אינו הולם כלל את התקופה המדוברת, השתמשתי בשם הארכאי קתאי כדי לתאר את אותן המדינות שבין נהר יאנגטסה לנהר הצהוב. כל אימת שהתאפשר לי, בחרתי במושג עדכני באנגלית עבור ישויות כגון הים התיכון וקונפוציוס; מצד שני, העדפתי לכנות את אפגניסטן מוכת הגורל – ואת אירן מוכת הגורל לא פחות ממנה ־ בשמותיהן העתיקים, בקטריה ופרס.

לשם מדידת מרחקים השתמשתי במידת המיילים האנכרוניסטית. באשר לתאריכים, המספר בדרך-כלל מקפיד לתארך את האירועים לפי הזמן שבו החל להכתיב את תשובתו להרודוטוס (שעדיין לא נודע בתור ״אבי ההיסטוריה״) – בערב מה שהיינו מכנים כיום, העשרים בדצמבר, שנת 445 לפני הספירה.

 

ספר ראשון – הרודוטוס קורא בציבור באודאון שבאתונה

 

1

אני עיוור, אך אינני חרש. בשל חוסר-שלמות זו של מומיי, נאלצתי להאזין אתמול במשך שש שעות בקירוב להיסטוריון בעיני-עצמו, שדיווחיו על מה שבני אתונה נוהגים לכנות ״המלחמות הפרסיות״ היה דבר הבלים מהסוג אשר, לו הייתי פחות זקן ויותר מיוחס, הייתי קם ממושבי באודאון ומסעיר את אתונה כולה בהשיבי לו.

אך מצד שני, אני מכיר את המקור למלחמות היווניות. הוא לא. וכיצד יכול להכירו? כיצד יווני כלשהו יכול להכירו? אני ביליתי את מרבית חיי בחצר פרס, ואפילו עכשיו, בשנתי השבעים-וחמש, עודני משרת את המלך הגדול כפי ששרתתי את אביו – ידידי האהוב קסרקסס – ואת אביו לפניו, גיבור הנודע אפילו ליוונים בתור דריווש הגדול.

כשהקריאה המייגעת הסתיימה לבסוף – ל״היסטוריוף׳ שלנו קול דק ומונוטוני הקשה לשמיעה עוד יותר בשל מבטא דורי כבד – אחייני בן השמונה-עשרה דמוקריטוס ביקש לדעת אם ארצה להתעכב עוד זמן מה ולשוחח עם משמיץ פרס.

״מוטב שתעשה זאת,״ הוא אמר. ״משום שהכל מסתכלים בך. הם יודעים שאתה וודאי כועס מאד.״ דמוקריטוס לומד פילוסופיה כאן באתונה. משמעות הדבר היא שהוא מתענג על ויכוחים. כתוב את זה, דמוקריטוס. אחרי־הכל, בקשתך שלך היא הסיבה לכך שאני מכתיב דוח זה שיסביר כיצד ומדוע החלו המלחמות היווניות. לא אתחשב באיש – כולל בך. היכן הייתי? האודאון.

חייכתי את חיוכם החד של העיוורים, כפי שמשורר חסר־הבחנה כלשהו אפיין את הבעתם של אלו מאתנו שאינם יכולים לראות. לא שאני עצמי ייחסתי תשומת-לב רבה לעיוורים בזמן שיכולתי לראות. מצד שני, מעולם לא ציפיתי להאריך ימים עד לכדי זקנה, לא כל שכן עד לכדי עיוורון, שכן התעוורתי לפני שלוש שנים כשהעננים הלבנים שנחו על רשתיות עיני נעכרו לפתע.

הדבר האחרון שראיתי היו פניי המטושטשות המשתקפות במראת כסף-מצוחצח. היה זה בשושן, בארמונו של המלך הגדול. תחילה חשבתי שהחדר נמלא עשן. אך היה זה קיץ, ולא הודלקה שום מדורה. במשך רגע קט ראיתי את עצמי במראה; ואחר-כך לא ראיתי את עצמי עוד; ולא ראיתי שום-דבר אחר מאז.

במצרים הרופאים מבצעים ניתוח האמור לפזר את העננים. אך אני זקן מכדי ׳לנדוד למצרים. חוץ מזה, כבר נדדתי די צרכי. האם לא נשאתי עיני לאש הקדושה, שהנה פניו של אהורה מזדה, האדון החכם? ראיתי גם את פרס ואת הודו, ואת קתאי הרחוקה מכל. אין אדם על פני האדמה אשר נדד על־פני יבשות רבות כל-כך כפי שנדדתי אני.

אני סוטה מהעניין. זהו הרגל של זקנים. סבי בשנתו השבעים-וחמש נהג לדבר במשך שעות ארוכות מבלי לטרוח ולחבר בין נושא לנושא. הוא היה נטול כל עקביות. אך הרי, הוא היה זורואסטר, נביא האמת? ובדיוק כפי שהאלוהים האחד שהוא סגד לו נאלץ לעסוק, בעת ובעונה אחת, בכל היבט של הבריאה, כך עשה גם הנביא שלו זורואסטר. התוצאה היתה מעוררת השראה למי שהצליח אי־פעם להבין משהו מדבריו.

דמוקריטוס רוצה שאתעד את מה שהתרחש בעת שעזבנו את האודאון. בסדר. אלו אצבעותיך שלך שתתעייפנה. קולי לעולם אינו נוטש אותי, וגם לא זכרוני… עד כה.

נשמעו תשואות מחרישות אוזניים כאשר הרודוטוס מהליקרנסוס סיים לתאר את ה״תבוסה״ הפרסית בסלמיס לפני שלושים-וארבע שנים. דרך- אגב, האקוסטיקה באודאון איומה. מסתבר שלא רק אני מחשיב את היכל המוזיקה החדש כבלתי־הולם. אפילו בני אתונה חסרי השמיעה המוזיקלית חשים שמשהו פגום באודאון היקר שלהם, אשר נבנה לא מכבר בזמן-שיא על-פי פקודתו של פריקלס, ששילם עבורו בכסף שנגבה מכל הערים היווניות עבור הגנתן המשותפת. המבנה עצמו הנו העתק בנוי-אבן של אוהל המלך הגדול קסרקסס, שאיכשהו נפל לידיים יווניות בעיצומן של מהומות המערכה הצבאית האחרונה של פרס ביוון. הם מעמידים פנים כאילו הם מתעבים אותנו; ואחר-כך הם מחקים אותנו.

בזמן שדמוקריטוס הוביל אותי לפרוזדור של היכל המוזיקה, שמעתי מכל עבר את הביטוי ״השגריר הפרסי!״ ההברות הגרוניות נשמעו לאוזניי כמו אותם החרסים שעליהם האתונאים כותבים מדי פעם את שמותיהם של אלו שהזדמן להם להעליב או לשעמם אותם. האדם שזוכה במספר הרב ביותר של קולות בהצבעה זו ־ או דחייה זו – מוגלה מהעיר למשך תקופה של עשר שנים. הוא בר-מזל.

אני מוסר בזאת כמה מההערות ששמעתי בדרכי אל הדלת. ״הוא בטח לא אהב את מה ששמע.״ ״הוא אחיו של קסרקסס, לאי״ ״לא, הוא מג.״ ״מה זה?״

״כהן פרסי. הם אוכלים נחשים וכלבים.״ ״ומבצעים גילוי-עריות עם אחיותיהם ואמהותיהם ובנותיהם.״ ״מה באשר לאחיהם ואבותיהם ובניהם?״ ״אתה חסר תקנה, גלוקון.״

״מגים תמיד עיוורים. הם חייבים להיות. זה הנכד שלו?״ ״לא. המאהב שלו.״ ״לא נראה לי. הפרסים שונים מאתנו.״ ״כן. הם מפסידים בקרבות. אנחנו לא.״

״איך אתה יכול לדעת? אפילו לא נולדת בזמן ששלחנו את קסרקסס בריצה בחזרה הביתה לאסיה.״ ״הנער ההוא נאה מאד.״

״הוא יווני. הוא מוכרח להיות. שום ברברי לא יכול להראות כך.״ ״הוא מאבדרה. נכדו של מגקראון.״ ״מתפרס! פסולת הארץ.״

״פסולת עשירה. מגקראון הוא בעליהן של חצי ממכרות הכסף שבתרקיה.״

מתוך שני החושים הנותרים והיחסית לא-פגומים שלי – חוש המישוש וחוש הריח ־ איני יכול לתאר רבות מהחוש הראשון, פרט לזרועו הרזה של דמוקריטוס, שבה אחזתי בידי הימנית, אך באשר לשני! בעונת הקיץ, אתונאים אינם מרבים להתרחץ. בחורף – ואנו נמצאים כעת בשבוע שכולל את היום הקצר בשנה – הם לא מתרחצים כלל, בעוד שהתזונה שלהם כוללת רק בצלים ודגים משומרים – משומרים מאז תקופתו של הומרוס.

דחפו אותי, נשפו עלי, העליבו אותי. אני מודע כמובן לכך שמעמדי כשגרירו באתונה של המלך הגדול אינו רק מעמד מסוכן, אלא גם מעורפל מאד. הוא מסוכן משום שבכל רגע נתון, אותם אנשים הפכפכים עלולים לערוך אחת מההתכנסויות שלהם שבהן לכל אזרח זכר ניתנת הזכות לומר את דעתו, וגרוע מכך, להצביע. אחרי שיאזינו לאחד מהדמגוגים המושחתים והמטורפים הרבים של העיר, האזרחים מסוגלים בהחלט להפר ברית מקודשת, דבר שעשו לפני ארבע-עשרה שנים כשהם שלחו משלחת צבאית לכבוש את הפרובינציה הפרסית – מצרים. הם ספגו מפלה ניצחת. הרפתקה זו היתה מבישה כפליים משום שלפני שש-עשרה שנים, משלחת אתונאית עלתה לשושן תחת ההוראה לכרות ברית של שלום נצחי עם פרס. השגריר הראשי היה קליאס, האדם העשיר ביותר באתונה. לימים, התנאים נוסחו. אתונה הכירה בריבונותו של המלך הגדול על הערים היווניות של אסיה הקטנה. המלך הגדול הסכים, מצדו, למנוע את הצי הפרסי מלהיכנס לים האיגאי, וכולי. החוזה היה ארוך מאד. למעשה, לעתים קרובות חשבתי שבמהלך ניסוח הטקסט הפרסי, גרמתי נזק בלתי-הפיך לעיניי. לבטח, העננים הלבנים החלו להתעבות במשך אותם חודשי משא-ומתן כשנאלצתי לקרוא כל מילה שכתבו הפקידים.

אחרי הכישלון המצרי, משלחת נוספת עלתה לשושן. המלך הגדול היה נהדר. הוא התעלם מהעובדה שהאתונאים הפרו את ההסכם המקורי בכך שפלשו לפרובינציית מצרים שלו. במקום זאת, הוא דיבר בחום על ידידותו עם ספרטה. האתונאים נמלאו אימה. בצדק רב, הם מפחדים מספרטה. תוך ימים ספורים הוסכם שהחוזה, ששום צד לא יוכל להכיר בו אי-פעם, נכנס שוב לתוקף, ובתור הוכחה לאמונו של המלך הגדול בעבדים האתונאים שלו – כך הוא מכנה אותם – הוא ישלח לאתונה את חברו הקרוב ביותר של אביו המנוח קסרקסס, את כורש ספיטמה, אנוכי.

איני יכול לומר שהיה זה לגמרי לשביעות-רצוני. אף־פעם לא חשבתי שהשנים האחרונות של חיי יחלפו עלי בעיר קרה ושטופת-רוחות זו בקרב אנשים קרים וסוערים כמו העיר עצמה. מצד שני, ומה שאני אומר מיועד לאוזניך בלבד, דמוקריטוס – למעשה, פרשנות זו היא בעיקר לטובתך, כדי שתעשה בה כל שימוש שתבקש לאחר מותי… עניין של ימים, סבורני, בהתחשב בקדחת הבוערת בי כעת ובהתקפות השיעול שוודאי גורמות להכתבה זו להיות מייגעת עבורך לא פחות מכפי שהנה עבורי… איבדתי את חוט מחשבתי.

מצד שני… כן. מאז הירצחו של חברי האהוב קסרקסס, ועלייתו לשלטון של בנו ארטרקסרקסס, מעמדי בשושן לא היה נוח במיוחד. על-אף שהמלך הגדול אדיב כלפי, אני מקושר יתר על המידה עם השלטון הקודם מכדי שאנשי החצר החדשים יוכלו לבטוח בי לגמרי. מעט ההשפעה שעדיין נותרה לי נובעת ממקריות לידתי. אני נכדו החי האחרון של צאצאיו הזכרים של זורואסטר, נביא האל האחד, אהורה מזדה – ביוונית, האדון החכם. מאז שהמלך הגדול דריווש קיבל על עצמו את הדת הזורואסטרית לפני חצי- מאה, משפחת המלוכה תמיד התייחסה למשפחתנו ביראת-כבוד, דבר הגורם לי לחוש קצת כמתחזה. אחרי-הכל, אין אדם יכול לבחור את סבו.

 

בפתח דלת האודאון, עצר אותי תוקידידס, גבר חמור-סבר בגיל העמידה שהנהיג את המפלגה האוליגרכית של אתונה מאז מותו של חמו המפורסם קימון לפני שלוש שנים. כתוצאה מכך, הוא היריב הרציני היחיד של פריקלס, מנהיג המפלגה הדמוקרטית.

מינויים פוליטיים באזורנו אינם לפי הגדרות מדויקות תמיד. מנהיגי שני הפלגים הנם אריסטוקרטיים. אך אצילים מסוימים – כמו קימון המנוח – נוטים חסד למעמד בעלי האדמות העשירים, בעוד שאחרים – כמו פריקלס ־ פונים לאספסוף העירוני שאת האסיפה הידועה־לשמצה שלו הוא חיזק, ממשיך את פועלו של מורה-הדרך הפוליטי שלו, אפיאלטיס, מנהיג קיצוני שנרצח באופן מסתורי לפני תריסר שנים. באופן טבעי, האוליגרכיים הואשמו ברצח. אם הם אחראיים לו, יש לברכם על כך. שום אספסוף לא יכול לנהל עיר, ולא כל שכן אימפריה.

לבטח, אילו אבי היה יווני ואמי פרסית – במקום להיפך – אני הייתי חבר במפלגה האוליגרכית, על־אף שמפלגה זו לעולם אינה מצליחה לעמוד בפיתוי של השימוש בפרס כדי להפחיד את העם. למרות אהבתו של קימון לספרטה ושנאתו אלינו, הייתי שמח להכירו. כולם כאן אומרים שאחותו

אלפיניקי דומה לו באופיה. היא אישה נהדרת, וידידה מסורה.

דמוקריטוס מזכיר לי, בנימוס, שסטיתי שוב מהנושא. אני מזכיר לו שאחרי שהאזנתי במשך שעות רבות כל-כך להרודוטוס, כבר איני יכול לעבור בהיגיון כלשהו מנקודה אחת לשניה. הוא כותב כפי שחגב מקפץ. אני מחקה אותו.

תוקידידס שוחח עמי בפרוזדור האודאון. ״אני מניח שהעתק של מה ששמענו זה עתה ישלח לשושן.״

״למה לא?״ דיברתי בנועם וביובש, השגריר המושלם. ״המלך הגדול נהנה מסיפורי בדים. הוא רוחש חיבה לאגדות.״

מסתבר שקולי לא היה יבש דיו. יכולתי לחוש בחוסר שביעות־רצונם של תוקידידס וקבוצה של אוליגרכיים שהקיפו אותו. מנהיגי מפלגות באתונה אינם מרבים להתהלך לבדם מפחד מתנקשים. דמוקריטוס מספר לי שכל אימת שנראית לעין קבוצה גדולה של גברים קולניים שבמרכזה בוהקים קסדת בצל או ירח שני, הראשון וודאי פריקלס, והשני תוקידידס. בין בצל לירח, העיר חצויה להרגיז.

היום היה יום ירח השני. מסיבה כלשהי, קסדת הבצל לא השתתף בקריאה באודאון. האם ייתכן שפריקלס מתבייש באקוסטיקה של המבנה שלו? אך אני שוכח. בושה איננה רגש המוכר לבני אתונה. בתקופה זו, פריקלס וקנוניית האומנים והבנאים שלו מקימים מקדש לאתנה על האקרופוליס, תחליף גרנדיוזי למקדש העלוב שהצבא הפרסי שרף עד היסוד לפני שלושים שנה, עובדה שהרודוטוס לא נוטה להתעכב עליה.

״האם כוונתך, שגריר, שהדיווח ששמענו זה עתה אינו נכון?״ תיסידידס היה חצוף. חוששני שהיה שיכור. על-אף שאנו הפרסים מואשמים בשתיינות בשל השימוש הטכסי שלנו בהאומה, מעולם לא ראיתי פרסי שיכור כמו אתונאים מסוימים, ולמען ההגינות, שום אתונאי לא יוכל להיות אי-פעם שיכור כספרטני. ידידי הותיק המלך דמרטוס מספרטה נהג לומר שבני ספרטה מעולם לא שתו יין שאינו מהול במים עד אשר הנוודים הצפוניים שלחו לספרטה משלחת, זמן קצר אחרי שדריווש שם לשממה את סקיתיה מולדתם. לדברי דמרטוס, בני סקיתיה הם שלימדו את הספרטנים לשתות יין בלי מים. אני לא מאמין לסיפור הזה.

״מה ששמענו, בחור צעיר, זו רק גרסה לאירועים שהתרחשו לפני שנולדת, ואני חושד שגם לפני לידתו של ההיסטוריון.״

״עדיין נותרו רבים מאתנו הזוכרים היטב את היום שבו הפרסים באו למרתון.״ קול זקן נשמע לצדי. דמוקריטוס לא זיהה את הדובר. אך ניתן לשמוע קולות שכאלו תדירות. בכל רחבי יוון, זרים בני גיל כלשהו ומעלה יקבלו זה את פניו של זה בשאלה, ״והיכן היית אתה, ומה עשית אתה, בזמן שקסרקסס בא למרתון!״ אחר־כך הם מחליפים ביניהם שקרים.

״כן,״ אמרתי. ״ישנם כאלו מאתנו שעדיין זוכרים את אותם הימים העתיקים. אני, למרבה הצער, אחד מהם. למעשה, המלך הגדול קסרקסס ואני בני אותו הגיל בדיוק. אילו חי היום, הוא היה בן שבעים-וחמש. כשהוא עלה לכס המלוכה, הוא היה בן שלושים-וארבע – שיא שנותיו. ובכל-זאת ההיסטוריון שלך בזה הרגע סיים לספר לנו שקסרקסס היה נער פזיז כשיירש את המלוכה מדריווש.

״פרט קטן,״ תוקידידס החל לומר.

״אך אופייני לחיבור שיגרום בשושן לעונג לא פחות מזה שגרם מחזהו של אייסכילוס המכונה הפרסים, שאני עצמי תרגמתי עבור המלך הגדול, אשר השתעשע ביותר משנינותו היוונית של המחבר.״ שום-דבר מכל זה לא היה נכון, כמובן,• קסרקסס היה מתפרץ בחמת זעם אילו נודעה לו אי-פעם המידה שבה הוא ואמו הושמו ללעג למען שעשועי האספסוף האתונאי.

נקטתי מדיניות שבה לעולם איני מפגין מצוקה כלשהי בעת שאני סופג עלבונות מאת הברברים. למרבה המזל, עלבונותיהם הגרועים ביותר נחסכים ממני. את אלו הם שומרים אלו לאלו. מזל גדול הוא עבור יתר העולם שהיוונים מתעבים אלו את אלו הרבה יותר מכפי שהם מתעבים אותנו הזרים.

דוגמא מצוינת: כאשר המחזאי המהולל של העבר אייסכילוס הפסיד פךס לטובתו של סופוקלס המהולל כיום, הוא היה כל-כך מרוגז עד שעזב את אתונה לטובת סיציליה, שם מצא את מותו ההולם. נשר, שחיפש בסיס קשה לשבור עליו את הצב אותו אחז בצפורניו, שגה בחשבו את ראשו הקרח של מחבר הפרסים לסלע, והטיח בו את הצב בדייקנות קטלנית.

תוקידידס עמד להמשיך במה שנדמה כתחילתה של סצנה מכוערת מאד, כאשר דמוקריטוס שיגר אותי קדימה לפתע בקריאה, ״פנו דרך לשגריר המלך הגדול!״ והדרך פונתה.

למרבה המזל, האפיריון שלי המתין לי מחוץ לאכסדרה. התמזל מזלי בכך שעלה בידי לשכור בית שנבנה לפני ששרפנו את אתונה. הבית נוח יותר, אם גם פחות יומרני, מהבתים הנבנים לאחרונה על־ ידי אתונאים אמידים. אין כמו שרפת עיר מולדתך עד היסוד לעורר השראה בלב ארכיטקטים שאפתנים. סרדיס הנה מקסימה בהרבה כעת, אחרי השרפה הגדולה, מכפי שהיתה בזמנו של קרויסוס. חרף העובדה שמעולם לא ראיתי את אתונה הישנה – ואיני יכול לראות, כמובן, את אתונה החדשה – מספרים לי שבתים פרטיים עדיין נבנים מלבני-בוץ, שהרחובות רק לעתים רחוקות ישרים, ואף-פעם לא רחבים, ושבתי הצבור החדשים נהדרים אם גם ארעיים – כמו האודאון.

כעת, רוב הבנייה מתנהלת על האקרופוליס, גוש סלע בצבע-אריה, כינויו הפואטי של דמוקריטוס, המתנשא מעל רוב העיר, ובכללה בית זה. כתוצאה מכך, בחורף – עונה זו – אנו זוכים לפחות משעה אחת של שמש ביום.

אך לסלע יש את קסמיו. דמוקריטוס ואני מטיילים שם תכופות. אני נוגע בקירות הרוסים. מקשיב להמולת הבניה. מהרהר במשפחה הנהדרת של רודנים שהיו גרים על האקרופוליס לפני שגורשו מהעיר, כפי שכל אציל אמיתי מגורש מכאן במוקדם או במאוחר. הכרתי את הרודן האחרון, היפיאס העדין. הוא נהג לבקר תדירות בחצר שושן כשהייתי צעיר.

כיום המאפיין העיקרי של האקרופוליס הוא הבתים או המקדשים המכילים את דמויות האלים שאנשים משימים עצמם כסוגדים להם. אני אומר משימים עצמם משום שלפי דעתי, למרות השמרנות הבסיסית של בני אתונה בנוגע לשימור הצורה של דברים ישנים, הנפש הפנימית של אנשים אלו אתאיסטית ־ או כפי שדודן יווני שלי ציין בפני לא מזמן, בגאווה מסוכנת, האדם הוא המדד לכל הדברים. אני חושב שבלבם פנימה, האתונאים מאמינים בזה באמת ובתמים. כתוצאה מכך, באופן פרדוקסלי, הם שטופים בדעות קדומות ומענישים בחומרה את אלו המואשמים בכפירה.

 

בריאה מאת גור וידאל, תרגום: הדס וויס, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 667 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.