זה החלום שנחשב מאת אריה דריפוס / רוב החלומות מתגשמים

| 03/10/2015 | 0 Comments

זה החלום שנחשב מאת אריה דריפוס

זה החלום שנחשב מאת אריה דריפוס

הספר "זה החלום שנחשב" מאת אריה דריפוס הוא קובץ סיפורים מאתגר על הכפר הגלובלי, סיפורים חובקי עולם שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. בלב העלילות נשים וגברים שנאבקים בתעתועי הגורל ויכולים להם. לא גיבורי תקשורת ולא חלכאים נדכאים, הם זה אנחנו ואנחנו זה הם. הסיפורים האישיים שלהם מתחברים לזעקה חברתית אילמת של אלה הרודפים אחר חלומם ונדחקים לשולי החברה הצרכנית, מעזים, מנסים ומצליחים. רוב החלומות מתגשמים. המאפיין והמאחד אנשים ועולמות כל כך שונים הוא דרך החתחתים הנכפית עליהם. אין גבולות ואין סייגים בעלילות, היעד אישי וכזאת היא גם הדרך אליו.

 

הסיפורים לוקחים אותנו לברלין וליערות אפריקה, למפגש לילי בשדה תעופה ריק למחצה בניו יורק ולחגיגה נאצית במלחמת העולם השנייה, לפריז על המתרחש ברחובותיה, למרוץ הנדל"ני בחיפה ולכרמל בעתות מלחמה. לאהבה על מגוון היבטיה שמור מקום נכבד. לעתים זוהי אהבה שונה, אחרת, מפתיעה. מגוון הדמויות המתוארות כמעט אין סופי. הן מייצגות טיפוסים אוניברסליים במצבי לחץ ומצוקה, אך הנקודה היהודית-ישראלית תמיד ברקע. המוטו של הספר הזה הוא: אם תרצו אין זה חלום, זה סיפור הצלחה.

מסלול חייו ופועלו של אריה דריפוס (79), מחבר הספר, מציבים אותו כמועמד טבעי להצטרף לשלל הדמויות שהוא מתאר. אריה עלה מצרפת, למד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", התגייס, סיים לימודים אקדמאיים באוניברסיטה העברית והחל מיד לעסוק בחינוך, בעיקר בקרב מוכי גורל. היה מפקח מחוזי על החינוך המשלים ומדריך בבית ספר אוניברסיטאי להכשרה מדריכי נוער  במצוקה בסנגל. הוא יצא לשליחויות ארוכות טווח בחו"ל, וחזר כדי להתחיל קריירה שנייה כמתנדב בקרב ילדים נצרכים, במועצה לילד החוסה, בעמותת "קליר" בירוחם, בהוראה במוסדות עם אוכלוסייה בעייתית ובבית חולים לחולי נפש  'שלוותה'. "אני מבורך בשני דברים חשובים", הוא מתפאר בכל הזדמנות, "יש לי תשעה נכדים לחלום עליהם מדי לילה ואני קם מדי בוקר עם תקווה מתחדשת שביום החדש יינתן לי להגשים עוד חלום קטן".

אריה דריפוס (צילום סטודיו פנחס)

אריה דריפוס (צילום סטודיו פנחס)

זה החלום שנחשב הוא ספרו השני של אריה דריפוס, שהוציא רומן ריגול בשם "מלחמת הנדמה לי" (1995).

אריה דריפוס מספר על כמה מהסיפורים בספר: "הסיפור 'קיקו', שמתמקד בצביעות היהודית  בצד  השני של האוקיאנוס ובבדידותו של הפרט שמנסה להתעלם מהשורשים שלו. קו המחשבה שלי ברור, האמונה במסורת אינה מובילה רחוק אבל בהעדרה לא צועדים  קדימה. הסיפור 'נר התשיעי' לוקח אותנו למדינת 'המגיע  לי'. הגיבור לוקח אחריות  על חייו ומגיע  לאור שבקצה המנהרה בדרך  הקשה בלי לשכוח לרגע מנין הוא בא. הסיפור 'גם אני הייתי שם'  ובאופן שונה  'זר  מלידה'  ו'חלום  כתום' הם נושאי דברם של אלה שאינם מוותרים לעצמם ורודפים אחר החלום שלהם עד שהוא מתגשם. 'המרפסת  לשום  מקום' מתאר את המתרחש בשולי החברה. 'בדרך  לשבע  נשיקות' הוא סיפור אופטימי שמנסה להזכיר עד כמה החיים האפורים של כל אחד ואחד מאיתנו עשויים להיות מרתקים אם רק יודעים ליהנות מהם. מה יותר בנאלי מנשיקה שהיא מנת חלקנו  מהיום הראשון שלנו? האמנם?".

אריה דריפוס מוסיף, כי "רומן חדש מפרי עטי הנושא בינתיים את השם "סדקים ברוח" נמצא בשלבים מתקדמים. הרומן עוסק בקנוניה להשחית את פני ישראל. מאבק הגיבורים נתקל  באדישות המבישה של קברניטי ישראל  הגובלת בהתכחשות להתחייבות שלה  להיות מרכז רוחני יהודי".

מתוך הספר: "בדרך לנשיקה השביעית"

 

נשיקה אינה עניין של מה בכך. היא מרפדת את ההווי האישי של כל אחד מאִתנו בינקות, בילדות, בנעורים, בזקנה ויותר מכל בתקופת הבגרות. היא משנה את אופייה בהתאם לגיל. תפקידה של הנשיקה, אחד הערכים האוניברסליים ביותר בהיסטוריה האנושית, לוט בערפל. פירושים קוטביים ולעתים סותרים נושקים זה לזה בעקשנות. בעולם המערבי אין לנשיקה בפני עצמה חשיבות רבה, בעוד באפריקה רבים רואים בה אות להתמסרות אינטימית, סוג של מגע אולטימטיבי בין הנשמות. הנשיקה חיונית לבריאות האדם לא פחות מאוויר לנשימה או ממים לשתייה. אין לה תחליף, אין מזור למחסור, יש לה חלק משמעותי בעיצוב האישיות של כל אחד ואחד מאִתנו, וזה כמובן הופך אותה למשהו אישי מאוד.

אין לכל נשיקה מטען קבוע וזהה, אדרבא! כל אחת היא יצירה ייחודית שלא תחזור על עצמה לעולם. מבחר התחושות הכרוכות בערך "נשיקה" מגוון ביותר. יש נשיקות קרות וחמות, סתמיות וטעונות, נשיקות של התחלה וכאלה המאותתות על פרידה, יש נשיקות תמימות ונשיקות מקצועיות. יש גם נשיקות צהלה ונשיקות נחמה, ויש נשיקות שהן קצת מהכול.

האם הנשיקה האינטימית איבדה את ייעודה? בימינו, נשיקות וחיבוקים בין שונאי נפש פוליטיים מוצגים לראווה, וידוענים מתחרים על חסדי התקשורת כדי להיראות כמתנשקים מעל מסכי הטלוויזיה. במקביל, סוקרי דעת מציגים תמונה שונה, שבה האדם המודרני מוסיף להתנשק בלא פחות להט מאבותיו.

שיאני העולם בשיבוש הערך ההיסטורי של הנשיקה הם כנראה הצרפתים. בצרפת נהוג להתנשק כמעט עם כל דכפין, לרוב לא מתוך כוונה להביע חיבה, אלא פשוט כי אצלם לא יעלה על הדעת להחמיץ הזדמנות להנחית נשיקה עקרה על לחי אפתית.

אבל הטבע שומר על שלו גם בארץ הנשיקות ההמוניות הסתמיות, שכן, כדברי הוגה דעות יווני קדום עלום שם: "בכל מעמד של נשיקה יש תמיד אחד שנותן את הנשיקה ואחד שמושיט את הלחי."

הסיפור שלי עם הנשיקות אינו יוצא דופן. קיבלתי ונתתי נשיקות במינון המקובל. הן לא הציתו תבערות נצחיות, איש לא יצא מדעתו בגינן. אבל הן בכל זאת היו ייחודיות, אישיות וגורליות מספיק כדי להישאר אִתי לתמיד.

1 – מדלן.

אני לא מכיר את מדלן והיא לא מכירה אותי. מן הסתם, שכחה אותי זה מכבר. במסגרת שירות מילואים חטפתי כדור בגבול הצפון. דיממתי די חזק. הפינוי התעכב. התחלתי להכין את עצמי לבלתי נמנע, לא בחדווה אבל גם לא בהיסטריה של צער. הייתי איכשהו מוכן להיפרד מעולם שהתנכל לי על כל צעד ושעל. הזיתי, איבדתי את ההכרה והתעוררתי לסירוגין. לבסוף הגיע אמבולנס ופינה אותי לחדר ניתוח בחיפה. שמעתי קולות סביבי, קולות חמים, קולות עידוד, קולות בעלי צליל של עולם אחר. מאחורי עיניים עצומות צחקתי לעצמי. הם כל כך רצו להציל אותי, ואני בלִבּי ידעתי שלא ילך להם.

התעוררתי בגלל נשיקה ולחישה.

"אריה, תתעורר, תחזור אלי," תבע קול ומיד באה הנשיקה. לא ייחסתי לה כל חשיבות. זאת לא הייתה נשיקת אוהבים, אפילו לא מכרים, לא נשיקה נשית מבטיחה, אולי אימהית משהו. לא פקחתי את עיניי. זו שבאה מיד אחריה הייתה שונה. ניחוח של בושם נשי מפתה רב עוצמה חדר לנחיריי. פקחתי את עיניי. מדלן לא הרפתה. היא המשיכה לשבת ליד מיטתי, אוחזת בידי עוד דקות ארוכות. דיברנו במבט, ללא מילים. לא בגלל חולשה, זה פשוט היה נוח ונעים יותר.

כשהיא קמה לחשו שפתיי ארבע מילים:

"תני לי עוד נשיקה!"

מדלן הבינה. לא רציתי להתעורר ולחזור לעולם הזה בגלל נשיקה של רחמים, נשיקה של רופאה לחולה אחר ניתוח מוצלח. רציתי פיצוי, נשיקה אמיתית בין גבר לאישה.

עברו שנים. למרות שאיני זוכר איך נראתה מדלן, אני עדיין יכול לחוש את טעם הנשיקה שנישקה אותי על שפתיי.

2 – החיבוק.

למדתי בתיכון חקלאי וגרתי בתנאי פנימייה. האביב הגיע, מתח הלימודים התרופף, כוח המשיכה ההדדי גאה. בימים ההם, שלא כמו בזמן הזה, היינו הרבה פחות חופשיים. ההתרברבויות עלו במספרן על המעשים.

ברוח הזמנים ההם חשתי דחף עצום להוכיח את גבריותי, כלומר לכבוש את לִבּה של נערה. חיזרתי במרץ אחר תמי בת כיתתי, על פי מיטב המסורת הצרפתית. ההצלחה האירה לי פנים. ישבנו ביחד בכל הזדמנות, יצאנו לטיולי היכרות הדדית ליליים בגן הבוטני, התכוננו יחד לבחינות ואפילו הברזנו לסרט בעיר השכנה. בעיקר היינו שני ילדים המגלים זה לזה סודות במשך לילות שלמים.

ערב אחד תמי הפתיעה אותי.

"חבק אותי!" היא לחששה.

קפאתי במקום.

כעולה חדש התקשיתי לעתים להבין את השפה. המילה "לחבק" לא הייתה מוכרת לי, ולכן לא נעניתי להצעתה הקסומה. היא לא הבינה את שאירע. סדק נפער בינינו. הזוהר הגברי שלי הועם.

תמי כיום מרצה מוערכת באוניברסיטה, רעיה, אם וסבתא.

נפגשנו באקראי אחרי ארבעים שנה.

"לא רצית לנשק אותי או שפחדת," אתגרה אותי באותו מעמד.

"לא פחדתי," התגוננתי. "זה סיפור חיי עם נשים. אני לא מבין אותן."

3 – נשיקה שמימית.

טיסה בין זיגינשור החבויה בג'ונגל ליד הנהר סנגל המתפתל לדקר הבירה היא כורח המציאות. קרים הטייס, סנגלי גבה קומה, בעל חיוך קפוא וקול צונן מטיס מדי יום ביומו מטוס דו-מנועי, ארכאי ומאוד רעשני בין שתי הערים.

קרים אינו טורח להסתיר את סלידתו מן הלבנים, האדונים לשעבר ובדרכים עקלקלות גם בהווה. במטוס בעל תפוסה מוגבלת קורה שנאלצים להושיב נוסע במושב שליד הטייס. כקצין במדים זכיתי לעתים לכבוד הזה. ישבנו זה ליד זה ולא החלפנו מילה.

המראנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות בגשם שוטף. אחד המנועים כבה מיד. קרים שמר על שתיקה, גם אני. המנוע השני החל לזייף גם הוא. הפעם קרים הפנה מבט שואל אל מקור הסמכות היושב לידו, קצין במדים. אחרי שהייה של כמה שנים באפריקה עשיתי את הדבר ההגיוני היחידי האפשרי במצבי חירום. "אני לפקודתך," עניתי בקול רגוע, "תגיד לי מה לעשות!"

קרים הזדקף בכיסאו, הושיט לי מפה אנכרוניסטית ופקד עלי: מצא מקום נחיתה אלטרנטיבי. עשיתי כמצווה. טסנו לאורך הים. משטחי חול ארוכים, בעלי מקדם ביטחון סביר עבור מטוס כשלנו, לא היו חסרים.

המנוע השני שבק חיים, הסערה המשיכה בשלה. קרים החל לבצע תמרוני נחיתה לכיוון החוף. כפיתי על עצמי לשבת בשקט, כביכול כדי לסייע לו.

האמת היא שמי שלא התנסה בנחיתת חירום במטוס מזדקן על מסלול מאולתר תחת גשם זלעפות בסערה טרופית אינו יודע פחד מהו. היה לנו מזל, לא התרסקנו, אבל המטוס יצא מכלל שימוש. "הצלחנו, עשינו את זה!" זעק קרים ברגע שחרטום המטוס נתקע סופית בחול. ואז זה קרה. הוא הנחית עלי נשיקה מהדהדת. הייתי המום! נשיקה מקרים שונא הלבנים הייתה נס לא פחות גדול מן הנחיתה בשלום, ממש לא ייאמן.

יצא לי לטוס עוד כמה וכמה פעמים עם קרים, ואפילו לשבת במקום הכבוד לידו בתא הטייס. שוב לא החלפנו בינינו מילה.

4 – אשתי שלי.

אין לי אשליות, אבל גם לא ספקות! אשתי ואני זוג מוצלח. זה לא אומר שהתקשורת בינינו לא ידעה ולא תדע עליות ומורדות. ברור שעם הזמן התשוקה פוחתת, השגרה מתנחלת, השתיקה מתעצמת. היינו בתקופה לא טובה, במיוחד היא. ענייני נשים. נסענו רק שנינו בלי הילדים לכמה ימי נופש. "להירגע", קראנו לזה.

הגענו לוורונה האיטלקית. התאכסנו במלון יוקרתי אבל חסר מערכת מיזוג אוויר בקיץ לוהט. ניצבנו בפני דילמה קשה: לנסות לישון בחלונות סגורים ולהיחנק, או להסתכן ולפתוח אותם לרווחה, ולבלות את הלילה במלחמה אבודה מראש נגד היתושים המקומיים המתוחכמים. נכנענו, פתחנו ואפילו נרדמנו פה ושם. אשתי התמודדה בשקט עם העקיצות עד שנרדמה. אני הייתי חצי מיואש. די היה לי בכישלון נסיעת הפיוס החלומית, חוויית העקיצות הייתה מיותרת. לא ישנתי, אבל לא חלמתי. פתאום נצמד משהו לח, לוהט, מרגיע, מפייס, רווי תשוקה, סלחני ותובעני לשפתיי. לא היה צורך ביותר מזה. כל ייסורי עולמי מצאו מזור. תקשורת נפלאה. אשתי שלי אישרה לי ללא מילים שהיא שלי ואני שלה. חיבקתי אותה עד שנרדמה. לא רציתי לקלקל, נשארתי באותה תנוחה עד לעלות השחר, בשלווה.

5 – המתוקה.

שדה התעופה על שם בן-גוריון, מקום מפגש הומה, פרוע, מלחיץ אבל גם מסביר פנים למי שממתין לחוזרים הביתה.

ליאור הייתה אז בובה יפה, קטנה, ערנית, שובבה, ואני בטוח יחידה במינה. היא גם במקרה הנכדה הבכורה שלי. היא עמדה לטוס לתורכיה, באותה התקופה בת-ברית שלנו ואתר נופש מבוקש.

כעבור שבוע, בשעת ערב מאוחרת, ניצבתי בשדה התעופה בין המון הממתינים בציפייה דרוכה. רשמית באתי כדי להסיע את החוזרים לביתם במיתר הדרומית הרחוקה. היה לי תירוץ נהדר: מכוניתם התקלקלה והמחיר שנהגי המוניות גובים לנסיעה עד לפרברי באר-שבע פשוט אסטרונומי. אבל הבקשה מילאה אותי שמחה. הרי לא ראיתי את ליאורי כבר למעלה משבוע.

היא הגיעה ישובה על עגלת המזוודות. בהתחלה לא הכרתי או שלא שמתי לב לדמות הקטנה, המקרינה כל כולה תשישות וסלידה מכל המתרחש סביבה, הרובצת על העגלה. פתאום שמעתי: "סבא."

"זה הקול שלה," צהלתי, "איפה היא?"

הבטתי לכל עבר. לפתע קפץ עלי מישהו, כרך את שתי זרועותיו סביב צווארי וכיבד אותי בספק נשיקה ספק ליקוק ארוך. זו הייתה נשיקה חמה, אמיתית, מכל הלב. נשיקה של אהבה, של גאולה, האומרת באופן ברור יותר ממילים:

"יופי, מצאתי אותך, עכשיו הכול יהיה בסדר."

הנשיקה הותירה על לחיי סימני רוק, עקבות של הסוכרייה האחרונה שהיא מצצה וכמה סימנים חשודים של מה שנזל לה מן האף באותו הרגע. למרות זאת, לא היה אדם מאושר ממני בשדה.

ליאור גדלה, היא על סף גיוס. יש לה דברים אחרים בראש, ימי החיבוקים המשוחררים האלה חלפו. עמוק בלִבּי אני שומר אוצר, תמונה של ליאור מזנקת עלי…

6 – הווירטואלית.

הילדה היא מתנת השמים לעולם הגברי. יש לה הכול. בלונדינית זוהרת אמיתית, בעלת עיניים כחולות שמבטיחות עינוגים בלתי מוכרים וגוף שנדמה שנוצר למשחקי אהבה. היא גם משמשת בורג חשוב בקרב על קיום ישראל.

היא הגיעה לארץ לחניכה מבצעית מתקדמת. האגף הגברי במשרד רעש וגעש, כולם עטו על המשימה. הייתי המבוגר והפחות אהוד בחבורה. לא שאלו לדעתי. התפקיד הנחשק הוטל עלי, אולי משום שהייתי מן המעטים המסוגלים להעביר את החומר בשפתה, גרמנית.

לוח הזמנים היה דחוס. עבדנו קשה, לא נשאר לנו זמן לדברים שוליים. הילדה למדה, השתדלה, הזיעה, שמעה הערות והתחילה את הכול מחדש פעמים אין ספור. היינו גבר ואישה שעובדים יחד, מתדיינים ומתווכחים רוב שעות היום. מעולם לא חרגנו מן הפן המקצועי הצר, אולם נחיריי ספגו ניחוחות נשיים במלוא הקיטור, הדי הצחוק המצטלצל שלה החלו להדהד באוזניי במשך כל שעות היממה. בשלב מסוים התחלתי לחכות לשעות הבוקר כדי להתבשם מן ההילה המשכרת האופפת אותה. בסיטואציות מסוימות, חלק נכבד מחמודיה נחשף לרגע קט, וזה בפני עצמו היה גמול חלומי, גם אם עשה את נטל האיפוק לנסבל עוד פחות.

 המצב הלך והידרדר מיום ליום. לא היה טעם להתכחש לעובדה. חשקתי בה. למרבה הפלא, הבנתי שלא אתקל בהתנגדות מצִדה.

"היכנע," זעק כל תא מתאי גופי וכולם יחד במקהלה מתוזמנת היטב. "עזוב את כללי המוסר של המשרד. שניכם אנשים מבוגרים, מותר לכם!"

הייתי כמכושף. שיקולי העולם החיצוני הלכו והיטשטשו, אבל לא לגמרי. קול פנימי נרגן טרח כל הזמן להתריע שלא יעזור דבר, הילדה היפהפייה הייתה ותישאר גויה גרמנייה. "יום אחד תתעורר והצירוף הזה יחבוט בך כמו בומרנג."

לא עלה בידי להשתיק את הקול הנובר, אבל עם כל שעה חולפת הוא נחלש. חשש מרתיע מסוג אחר החל לעלות, והוא שהיטה את הכף.

"הילדה וגברים, זה סיפור הצלחה! מה יהיה אם לא תוכיח את עצמך?"

במאמץ אדיר עשיתי את מה שצריך הייתי לעשות.

"אני רוצה, אבל אני לא יכול. טובת העבודה קודמת," אותתי לה. לא אמרתי את זה במילים, השתפנתי, אבל היא הבינה.

הגיעו הימים האחרונים של חניכתה. הילדה השתנתה. הדמות הנשית הכובשת של הימים הראשונים פינתה את מקומה לצללית זרה המתפקדת כמו רובוט, כאילו רק חיכתה שזה ייגמר.

ליוויתי אותה לשדה התעופה. ישבנו זה ליד זה במכונית, גוף נושק לגוף ונשמה לנשמה. לא דיברנו, לא היה מה לומר.

הלכתי איתה עד לכבש המטוס. לפני שעלתה אמרתי לה רק מילה אחת קצרה: "חבל."

שנים עקבתי בגאווה אחר מעלליה. הצירוף של יופי משגע, תעוזה ונחישות עשה את שלו, הילדה הצליחה במגוון תפקידים.

יצאתי לגמלאות. עד היום לא ברור לי אם נהגתי כחכם או כשוטה. מה שכן, מדי פעם אני מתמלא געגועים לנשיקה שלא הייתה.

7 – השביעית.

איתרע מזלי, נולדתי במשפחה שעשתה "עלייה". הארץ קיבלה אותנו בברכה, כמעט. השפה העברית ואני לא הגענו להבנה. לא הייתה כל הרמוניה בינינו. המתח רק גבר עם הזמן, השפה המתחדשת עשקה אותי. חייתי בתסכול מתמיד. המשפט ששמעתי בתדירות הגבוהה ביותר היה:

"מה אמרת?"

אי ההבנות זלגו לכל תחומי החיים. עם חברים, עם מורים, עם נשים, אפילו עם אשתי. הממונים כולם הלינו עלי:

"לא הבנו את מה שאמרת. אתה האשם היחיד במחדל."

הסאגה המתמשכת הזאת הטריפה את דעתי, מסכת התקלות הבלתי פוסקת לא נתנה לי מנוחה בלילות. חלמתי על עולם שסוף-סוף יסתגל לסגנון הבעייתי שלי.

"שמא מה שנחשב לקלוקל בדיבור ייתפס כמקורי בכתב," חשבתי לעצמי, "אנסה את כוחי." מפולת חדשה המתינה לי. בכפר הגלובלי הנוכחי אפשר איכשהו להשלים את החסר בעזרת שפת גוף או בדימויים ססגוניים עממיים. בכתב הכול נראה יבש, מסורבל, יומרני ובעיקר לא ישראלי-עברי.

בצר לי פניתי לרונית. רונית חוננה בכל החסר לי. היא ילידת הארץ הנושמת, מדברת וחיה בעברית. היא משוחררת מקרבות פנימיים בין-לשוניים על הבכורה הרגשית והמעשית בכתיבתה, היא עברייה מכף רגל עד הראש. אליעזר בן יהודה היה מתגאה בה. "זה מה שרציתי," היה מצהיר קבל עם ועדה. פתאום הכול הסתדר.

בליל סיפוריי הפך לרצף קריא, המוזיקה חזרה לשפה, המילים תפסו את מקומן הטבעי. לא נשאר זכר לתסבוכת הקודמת ושרידי האגו שלי נשאבו החוצה או הודחקו למקום שולי.

אני בקושי מכיר את רונית. אין לי מושג איך היא כרעיה, כאם, כחברה או כל תפקיד אחר המוטל עליה. אני כן יודע שהיא צנועה, שהיא נושאת את לפיד השפה העברית בהומור, בטקט ובחוכמה. אם רק יכולתי הייתי נותן לה נשיקה. היא החזירה לי את האמונה בכוחה של המילה. ובארץ, כידוע, אם אין אני לי אז עברית לי.

זה החלום שנחשב מאת אריה דריפוס, הוצאת "ספרי צמרת", שנת 2015,215 עמודים.

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *