מהומה רבה על לא דוור – עולם הדיסק מאת טרי פראצ'ט / פנטסיה מלאת הומור וביקורת חברתית

| 13/10/2013 | 0 Comments

מהומה רבה על לא דוור מאת טרי פראצ'ט

מהומה רבה על לא דוור מאת טרי פראצ'ט

טרי פראצ'ט כותב ספרי פנטסיה מלאי הומור וביקורת חברתית. הוא חי מאחורי מקלדת בווילטשר ואומר שהוא 'לא רוצה למצוא לעצמו חיים, כי נראה שהוא כבר מנסה להתמודד עם שלושה משכי חיים בבת אחת'. יחד עם זכייתו לתואר אבירות מסדר האימפריה הבריטית, גולת הכותרת של עבודתו היא ללא ספק סדרת "עולם הדיסק".

סדרת עולם הדיסק מתרחשת בעולם דמיוני שטוח בצורת דיסק הנישא בחלל על גבם של ארבעה פילים ענקיים העומדים על גבו של צב. נשמע מטורף – אולי? אבל פראצ'ט משתמש בדמויות אלה כראי לעולמנו אנו. כל ספר, או קבוצת ספרים בסדרה, מכילים 'ביקורת סמויה', על אינספור נושאים מעולמנו: דת, אמונות תפלות, מוות, שוויון בין גברים ונשים או שוויון בכלל, תעשיית הקולנוע, תעשיית המוזיקה ובעצם – כל תעשייה באשר היא, פוליטיקה, חוקים, מדע, אירועים היסטוריים ועוד ואת כל אלה נוהג פראצ'ט לתבל בהרבה הומור ובפילוסופיה ייחודית מוזרה, מה שהופך את סדרת עולם הדיסק לאחת מסדרות הפנטזיה הטובות ביותר שנכתבו אי פעם.

פראצ'ט לוקח אותנו בספרו מהומה רבה על לא דוור, מבלי כל הכנה מראש, לפגוש את הנוכל המהולל שפריץ פון סתמבור אשר מוצא את עצמו על הגרדום כשלולאה כרוכה סביב צווארו והדלת שנפתחת תחתיו מובילה אותו אל… שירות המדינה? כעת נדרש לבחור את בחירת חייו: להיתלות, או להקים על רגליו מחדש את שירות הדואר המתפורר של אנך-מורפורק.

משימתו היא להקים מחדש את סניף הדואר ולהכניס בו חיים, אבל יכול להיות שמדובר במשימה בלתי אפשרית עקב ערמות אדירות  של מכתבים שלא נשלחו מזה עשרות שנים ושחונקים כל כוך וכל חלקה טובה בבניין הדואר. גרוע מכך, שפריץ נשבע שהוא שומע את הדואר מדבר אליו. והגרוע מכל, אם הוא ייקח את המשימה, הוא יצטרך להתמודד מול מונופל "העורק הגדול" השולט בתקשורת, אשר בראשו עומד מנהל תאב דם וחסר מוסר לחלוטין. אבל אם המשימה בלתי אפשרית ובלתי ניתנת לביצוע, אז שפריץ הוא האיש הנכון – הוא ימסור את הדואר, ימשיך לנשום, יזכה בנערה, וכמובן, יביא לאנשים את המצרך שלו הם זקוקים יותר מכל: תקווה.

"התענגותו של פראצ'ט על יצירותיו, על הבדיחות, משחקי המילים, רעיון המכתבים והשפה עצמה הופכים את 'מהומה רבה על לא דוור' לאחד הביטויים המוצלחים ביותר של השטף הבלתי ניתן לעצירה של יכולת ההמצאה הקומית שלו" – The Time

פרק ראשון

פתיח 9000 השנים

ציי המתים שייטו סביב העולם בנהרות תת-מימיים.

איש כמעט לא ידע עליהם. אבל קל להבין את התאוריה.

זו התאוריה: הים, בסך הכול, הוא במובנים רבים רק צורה רטובה של אוויר. וידוע שהאוויר דחוס יותר ככל שמנמיכים, וקל יותר ככל שמגביהים עוף. לפיכך, כשספינה שסוּפה טלטלה אותה טובעת ושוקעת, היא חייבת להגיע לעומק שבו המים שתחתיה צמיגיים בדיוק די הצורך לבלום את צלילתה.

בקיצור, היא מפסיקה לשקוע ובסופו של דבר צפה על משטח תת-מימי, מחוץ להישג ידן של הסערות, ועם זאת גבוה מעל קרקעית הים.

שוררת שם שלווה. שלוות מוות.

יש ספינות פגועות שעדיין יש להן חיבל; יש אפילו כאלה שנותרו להן מפרשים. לרבות מהן עדיין יש אנשי צוות, מסובכים בחיבל או קשורים אל ההגה.

אבל המסעות נמשכים, בלי מטרה, בלי נמל באופק, כי מתחת לפני האוקיינוס יש זרמים, לכן ממשיכות ספינות המתים על צוותן השלדי בהפלגתן סביב העולם, מעל ערים טבועות ובין הרים שקועים, עד שהריקבון והרכיכות הקודחות אוכלים אותן עד תום.

מדי פעם צונח עוגן עד לשלווה הצוננת והחשוכה של מישור המצולות, מרים עננת טין וטורד את השלווה בת מאות השנים.

עוגן אחד כמעט פגע באנחמאראד, שישב וצפה בספינות נסחפות הלאה, הרחק מעליו.

הוא זכר זאת, כי זה היה הדבר המעניין היחיד שקרה בתשעת אלפים שנה.

 

פתיח החודש

הייתה איזו… מחלה שהנקשים לקו בה. היא הזכירה את המחלה המכונה "קדחת הזיות" שתוקפת מלחים התקועים שבועות בספינות שאין רוח במפרשיהן תחת שמש קופחת, והחולים בה מאמינים פתאום שהספינה מוקפת בשדות ירוקים ופוסעים המַימה מעל הסיפון.

לפעמים, הנקשים חשבו שהם יכולים לעוף.

היו כשלושה-עשר קילומטרים בין מגדלי האיתות הגדולים, ואם נמצאתם בראשם הייתם כחמישים מטרים מעל המישורים. אם תעבדו שם למעלה זמן רב מדי בלי כובע, כך אמרו, המגדל שאתם נמצאים בראשו ייעשה גבוה יותר והמגדל הקרוב ייעשה קרוב יותר ואולי תחשבו שאתם יכולים לקפוץ מהאחד לאחר או לרכב על המסרים הבלתי נראים השוצפים ביניהם, או שתחשבו שאתם מסר. אולי, כך אמרו אחרים, כל זה אינו אלא הפרעה במוח שנגרמת בשל הרוח בחיבל. איש לא ידע בוודאות. לאנשים שפוסעים אל האוויר בגובה חמישים מטרים מעל הקרקע רק לעתים רחוקות יש במה לדון לאחר מכן.

המגדל התנודד קלות ברוח, אבל זה היה בסדר. היו הרבה עיצובים חדשים במגדל הזה. הוא אחסן את הרוח כדי להפעיל את מנגנוניו, הוא התכופף במקום להישבר, הוא פעל יותר כמו עץ מאשר כמבצר. אפשר היה לבנות את רובו על הקרקע ולהניף אותו למקומו בתוך שעה. הוא היה מלא חן ויופי. והיה ביכולתו לשלוח מסרים במהירות גבוהה עד פי ארבעה מהמגדלים הישנים, הודות למערכת התריסים החדשה והאורות הצבעוניים.

לפחות, כך יהיה אחרי שיפתרו כמה בעיות עקשניות…

האיש הצעיר טיפס בזריזות אל ראש המגדל. רוב הדרך הוא היה אפוף ערפל בוקר אפור שנדבק אליו, ולבסוף הגיח אל אור שמש מרהיב והערפל נפרש תחתיו עד לאופק, כמו ים.

הוא לא שם לב לנוף. הוא מעולם לא חלם לעוף. הוא חלם על מנגנונים, ואיך יגרום לדברים לפעול טוב יותר מאשר בעבר.

ברגע זה הוא רצה לגלות מה תוקע שוב את מנגנון התריסים החדש. הוא שימן את המסילות, בדק את המתח בכבלים והתנדנד באוויר הצח כדי לבחון את התריסים עצמם. לא אמורים לעשות את זה, אבל כל טכנאי קווים יודע שזאת הדרך היחידה לעשות את העבודה כמו שצריך. בכל אופן, זה בטוח לחלוטין אם –

נשמעה נקישה. הוא הסתכל לאחור וראה את הטבעת של חבל הבטיחות שלו נחה על הגשר, ראה את הצל, חש בכאב הנורא באצבעותיו, שמע את הצרחה וצלל…

…כמו עוגן.

פרק ראשון

 

המלאך

ובו גיבורנו חווה תקווה, השי הגדול מכולם – כריך הבייקון של החרטה – הרהורים קודרים על עונש המוות מאת התליין – מילים אחרונות מפורסמות – גיבורנו מת – מלאכים, שיחות על אודותיהם – חוסר הכדאיות שבהצעות שגויות הנוגעות למקלות מטאטא – רכיבה לא צפויה – עולם חופשי מאנשים ישרים – אדם בקפיצה – תמיד יש ברֵרה

אומרים שהציפייה להיתלות בבוקר ממקדת להפליא את מחשבותיו של האדם; לרוע המזל, הדבר שאותן מחשבות מתמקדות בו באורח בלתי נמנע הוא העובדה שהן שוכנות בגוף שבבוקר עתיד להיתלות.

האיש העתיד להיתלות נקרא שפריץ פון סתמבור על-ידי הורים שאף שהיו מסורים לא בחרו בחוכמה, אבל הוא לא התכוון להטיל קלון על השם הזה, ככל שהדבר אפשרי כלל, בכך שייתלה כשהוא קרוי בו. מבחינת העולם בכללותו, ובפרט מבחינת החלק ממנו הידוע כגזר דין מוות, הוא היה אלברט ספנגלר.

והוא בחר בגישה חיובית יותר למצב ומיקד את מחשבותיו באפשרות לא להיתלות למחרת, ובפרט באפשרות לסלק את כל הטיח המתפורר סביב אבן בקיר תאו באמצעות כף. עד כה נמשכה העבודה חמישה שבועות והותירה מהכף משהו דומה לפצירת ציפורניים. למרבה המזל איש לא בא להחליף כאן את המצעים, אחרת היו מגלים את המזרן הכבד בעולם.

תשומת לבו הייתה נתונה ברגע זה לאבן הגדולה והכבדה, וברגע מסוים לטבעת ענקית שננעצה בה כעיגון לשרשרת אזיקים.

שפריץ התיישב מול הקיר, לפת את טבעת הברזל בשתי ידיו, עיגן את רגליו באבנים משני עבריה, ומשך.

כתפיו עלו באש וערפל אדום מילא את שדה הראייה שלו אבל גוש האבן החליק החוצה בלוויית צלצול דק, קלוש ולא הולם. שפריץ הצליח להרחיק אותו מהחור והציץ פנימה.

בצד השני הייתה עוד לבנה, והטיח סביבה נראה חזק וטרי במידה חשודה.

ממש מולה הייתה כף חדשה. היא נצצה.

כשבחן אותה שמע את מחיאות הכפיים מאחוריו. הוא הפנה את ראשו, וגידיו פרטו בתוך כך ריף קצר של ייסורים, וראה כמה מהסוהרים צופים בו מבעד לסורגים.

"יפה מאוד, מר ספנגלר!" אמר אחד מהם. "רון חייב לי חמישה דולר! אמרתי לו שאתה אדם נחוש! הוא אדם נחוש, אמרתי!"

"אתה ארגנת את זה, נכון, מר ווילקינסון?" אמר שפריץ בחולשה והתבונן באור המנצנץ מהכף.

"לא, לא אנחנו, אדוני. הוראות של לורד וֶטינָרי. הוא מתעקש שכל האסירים הנידונים למוות זכאים לתקווה לחירות".

"חירות? אבל בצד השני יש חתיכת אבן גדולה!"

"אכן, אדוני, אכן", אמר הסוהר. "זו רק היתקווה, אתה מבין. לא חירות חירותית אמיתית באמת. חה, זה יהיה קצת טיפשי, לא?"

"כנראה, כן", אמר שפריץ. הוא לא אמר "בני זונות". הסוהרים התייחסו אליו די בנימוס בששת השבועות החולפים, והוא הקפיד להסתדר יפה עם אנשים. הוא היה ממש, ממש טוב בזה. יחסי אנוש היו חלק מכלי העבודה שלו; הם היו כמעט כל כלי העבודה שלו.

חוץ מזה, לאנשים הללו היו מקלות גדולים. לכן הוא הוסיף בזהירות: "יש אנשים שיחשבו שזה אכזרי, מר ווילקינסון".

"כן, אדוני, שאלנו אותו לגבי זה, אדוני, אבל הוא אמר שלא, זה לא אכזרי. הוא אמר שזה נותן –" מצחו התקמט "– ריפּ-אוּי בֶּיי-סוּק, פעילות גופנית בריאה, מונע שקיעה במרה שחורה ומספק את האוצר הגדול מכולם, התקווה, אדוני".

"תקווה", מלמל שפריץ בקדרות.

"אתה לא כועס, נכון, אדוני?"

"כועס? למה שאכעס, מר ווילקינסון?"

"רק שהטיפוס האחרון שהיה לנו בתא הזה הצליח לרדת בניקוז, אדוני. איש קטן מאוד. גמיש מאוד".

שפריץ הסתכל בסבכה הקטנה שברצפה. הוא פסל את האפשרות מיד.

"זה מוביל לנהר?" שאל.

הסוהר חייך חיוך רחב. "זה מה שהיית חושב, נכון? הוא ממש התרגז כשדגנו אותו החוצה. נחמד לראות שנכנסת לרוח העניינים, אדוני. שימשת דוגמה לכולנו, אדוני, איך שהמשכת. זה שדחפת את כל האבק מתחת למזרן? חכם מאוד, מסודר מאוד. נקי מאוד. ממש עודד אותנו שהיית כאן. דרך אגב, גברת ווילקינסון אומרת תודה רבה על סל הפירות. ממש יוקרתי הוא היה. אפילו היו בו תפוזונים!"

"אין בעד מה, מר ווילקינסון".

"הסוהר קצת קינא על התפוזונים כי הוא קיבל רק תמרים בסל שלו, אבל אמרתי לו, אדוני, שסלי פירות הם כמו החיים: עד שאתה מוריד את האננס מלמעלה אתה אף פעם לא יודע מה יש מתחת. גם הוא אומר תודה".

"אני שמח שזה מצא חן בעיניו, מר ווילקינסון", אמר שפריץ בפיזור דעת. כמה מבעלות הבית שלו לשעבר הביאו מתנות ל'בחור המסכן והמבולבל', ושפריץ תמיד השקיע בנדיבות לבם של אחרים. קריירה כמו שלו התבססה כולה על סגנון, אחרי הכול.

"ובערך באותו נושא", אמר מר ווילקינסון, "אני והבחורים שאלנו את עצמנו אם תרצה להסיר מעל מצפונך, בנקודה זו בזמן, את עניין המיקום של האתר של המקום של הנקודה שבה, אם לדבר לעניין, החבאת את כל הכסף שגנבת…?"

"לא, לא אוכל לעשות את זה, מר ווילקינסון", אמר שפריץ בקול אחרי שתיקה הגונה לשם האפקט הדרמטי. הוא טפח על כיס מקטורנו, זקף אצבע וקרץ.

הסוהרים החזירו לו חיוך.

"אנחנו מבינים בהחלט, אדוני. במקומך הייתי נח קצת עכשיו, אדוני, כי בעוד חצי שעה אנחנו תולים אותך", אמר מר ווילקינסון.

"היי, אני לא מקבל ארוחת בוקר?"

"ארוחת הבוקר היא רק בשבע, אדוני", אמר הסוהר בנזיפה. "אבל אתה יודע מה, אני אכין לך כריך בייקון, רק כי זה אתה, מר ספנגלר".

וכעת נותרו רק דקות ספורות עד לזריחה והוא היה האדם המובל במסדרון הקצר והחוצה אל החדר הקטן שתחת הגרדום. שפריץ נוכח לדעת שהוא מתבונן בעצמו ממרחק, כאילו חלק ממנו מרחף מחוץ לגופו כבלון של ילד הממתין, אפשר לומר, שירפה מהחוט.

החדר היה מואר באור שחדר מבעד לסדקים ברצפת הגרדום שמעליו, ובמידה רבה סביב שולי הדלת הצונחת הגדולה. צירי הדלת המדוברת שומנו בקפידה בידי אדם בברדס.

הוא חדל ממעשיו למראה החבורה המגיעה ואמר, "בוקר טוב, מר ספנגלר". הוא הרים את הברדס במחווה של רצון טוב. "זה אני, אדוני, דניאל 'נפילה אחת' טרופר. אני אהיה התליין שלך היום, אדוני. אל תדאג, אדוני, תליתי עשרות אנשים. בקרוב נוציא אותך מפה".

"זה נכון שאם אדם לא נתלה אחרי שלושה ניסיונות הוא זוכה בחנינה, דן?" אמר שפריץ בזמן שהתליין ניגב בקפידה את ידיו בסמרטוט.

"כך שמעתי, אדוני, כך שמעתי. אבל לא סתם קוראים לי נפילה אחת, אדוני. האם אדוני ירצה היום בשק השחור?"

"זה יעזור?"

"יש אנשים שחושבים שזה עוזר להם להיראות מרשימים יותר, אדוני. וזה מונע את מראה העיניים הבולטות. זה יותר בשביל הקהל, למען האמת. יש הבוקר קהל די גדול בחוץ. הכתבה עליך אתמול ביטיימס הייתה נחמדה, נראה לי. כולם אומרים איזה בחור נחמד היית, וכל זה. אה… אכפת לך לחתום על החבל מראש, אדוני? כלומר, לא תהיה לי הזדמנות לבקש ממך אחר כך, אה?"

לחתום על היחבל?" אמר שפריץ.

"כֵּנָדוני", אמר התליין. "זאת מין מסורת. יש הרבה אנשים שקונים חבלים משומשים. אספנים מתמחים, אפשר לומר. קצת מוזר, אבל יש בעולם כל מיני אנשים, נכון? הוא שווה יותר אם הוא חתום, כמובן". הוא נופף בחתיכת חבל עבה. "יש לי עט מיוחד שיכול לחתום על חבל. חתימה אחת כל חמישה סנטימטר? רק חתימה, לא צריך הקדשה. זה שווה לי כסף, אדוני. אני ממש אודה לך".

"תודה לי כל-כך שלא תתלה אותי, אם ככה?" אמר שפריץ ולקח את העט.

מילים אלה זיכו אותו בצחוק מלא הערכה. מר טרופר התבונן בו כשחתם לאורך החבל והניד בראשו בשמחה.

"עבודה טובה, אדוני, אתה חותם על תוכנית הפנסיה שלי, אדוני. ועכשיו… אנחנו מוכנים, כולנו?"

"אני לא!" אמר שפריץ במהירות ועורר עוד פרץ של שעשוע כללי.

"אתה משהו, מר ספנגלר", אמר מר ווילקינסון. "לא יהיה פה אותו הדבר בלעדיך, וזאת האמת".

"לפחות לא מבחינתי", אמר שפריץ. גם הפעם הגיבו השומעים כאילו אמר איזו שנינות מושחזת. שפריץ נאנח. "אתה באמת חושב שזה מהווה הרתעה מפשיעה, מר טרופר?" אמר.

"טוב, בכלליות הייתי אומר שקשה לומר, לאור העובדה שקשה למצוא עדויות לפשעים שלא בוצעו", אמר התליין בעודו מנער את הדלת הצונחת ניעור אחרון. "אבל ביספציפיות, אדוני, הייתי אומר שזה יעיל מאוד".

"כלומר?" אמר שפריץ.

"כלומר, בחיים לא ראיתי מישהו מגיע הנה יותר מפעם אחת, אדוני. נלך?"

רחש התעורר כשעלו אל אוויר הבוקר הצונן, ובעקבותיו כמה קריאות בוז ואפילו מעט תשואות. בני אדם הם מוזרים, ככה זה. אם תגנוב חמישה דולר, תהיה גנב רקק. אם תגנוב אלפים תהיה אחד מהשניים – ממשלה או גיבור.

שפריץ נעץ מבטו לפנים בזמן שהקריאו את רשימת הפשעים שלו. הוא לא היה מסוגל להימנע מהתחושה שהכול לא הוגן כל-כך. הוא מעולם אף לא נתן למישהו מכה על הראש. הוא מעולם אף לא שבר דלת. הוא פרץ מנעולים פה ושם, אבל תמיד נעל אותם שוב מאחוריו. מלבד כל העיקולים, פשיטות הרגל וחדלות הפירעון הפתאומיים, מה ממעשיו היה רע כל-כך, כשלעצמו? הוא רק הזיז מספרים מפה לשם.

"הגיע היום יופי של קהל", אמר מר טרופר, שהטיל את החבל מעל לקורה והתעסק כעת בקשרים. "גם הרבה עיתונות. איזה גרדום? מסקרים את כולם, כמובן, והנה היטיימס והיהראלד של פסאודופוליס, כנראה בגלל הבנק שהתמוטט שם, ושמעתי שיש גם מישהו מהידילר של סטו פליינס. מדור כלכלי מוצלח מאוד – אני תמיד שם עין על מחירי החבלים המשומשים. נראה שהרבה אנשים רוצים לראות איך אתה מת, אדוני".

שפריץ הבחין במעורפל שמרכבה שחורה נעצרה מאחורי הקהל. לא היה שום סמל אצולה על הדלת, אלא ליודעי הסוד בלבד, כי סמל האצולה של לורד וטינרי היה מורכב ממגן שחור. שחור על שחור. חייבים להודות שלבן זונה יש סגנון –

"הא? מה?" הוא אמר בתגובה לדחיקת מרפק.

"שאלתי אם יש לך מילים אחרונות, מר ספנגלר?" אמר התליין. "זה מקובל. רציתי לדעת אם חשבת על משהו?"

"למען האמת לא ציפיתי למות", אמר שפריץ. וזה היה העניין. הוא באמת לא ציפה למות, עד עכשיו. הוא היה בטוח שימשהו יצוץ.

"זה מצוין, אדוני", אמר מר ווילקינסון. "נסתפק בזה, מה?"

שפריץ צמצם את עיניו. הווילון בחלון המרכבה נע קלות. דלת המרכבה נפתחה. תקווה, הגדול באוצרות, הפריחה ניצוץ קטן.

"לא, אלה לא המילים האחרונות האמיתיות שלי", הוא אמר. "אה… תן לי לחשוב…"

אדם צנום ופקידוני למראה ירד מהמרכבה.

"אה… הדבר שאני עושה כעת אינו רע כמו… אה…" אהא, עכשיו היה היגיון כלשהו בכל העסק. וטינרי רצה להפחיד אותו, זה העניין. כל-כך מתאים לו, על סמך מה ששפריץ שמע. תהיה חנינה!

"אני… אה… אני…"

למטה, הפקיד התקשה לפלס לעצמו דרך בהמון.

"תוכל למהר קצת, מר ספנגלר?" אמר התליין. "כמו שצריך, אה?"

"אני רוצה למצוא את המילים הנכונות", אמר שפריץ ברוגז והתבונן בפקיד עוקף טרול גדול.

"כן, אבל יש גבול, אדוני", אמר התליין, נרגז בשל הפרה זו של כללי הטקס. "או שאתה עלול להמשיך אה, הממ, הומ, ימים שלמים! קצר ולעניין, אדוני, זה הסגנון הדרוש".

"בסדר, בסדר", אמר ספנגלר. "אה… אוי, תראה, רואה את האיש ההוא שם? זה שמנופף אליך?"

התליין הסתכל מטה אל הפקיד שפילס לעצמו דרך אל חזית הקהל.

"אני מביא הודעה מלורד וטינרי!" צעק האיש.

"זהו!" אמר שפריץ.

"הוא אומר לגמור עם זה כבר, הזריחה עברה מזמן!" אמר הפקיד.

"אה", אמר שפריץ ונעץ מבט במרכבה השחורה. גם לווטינרי הארור היה חוש הומור של סוהר.

"קדימה, מר ספנגלר, אתה לא רוצה לסבך אותי בצרות, נכון?" אמר התליין וטפח על כתפו. "רק כמה מילים ואז כולנו נוכל להמשיך הלאה בחיינו. חוץ ממך כמובן".

אם כן, זה הסוף. באופן מוזר ומשונה, זה היה משחרר למדי. לא היה עוד צורך לפחד מהגרוע ביותר, כי הנה הוא הגיע, וכמעט עבר. הסוהר צדק. מה שצריך לעשות בחיים האלה הוא לעבור את האננס, אמר לעצמו שפריץ. הוא גדול וחד ומלא בליטות, אבל מתחתיו אולי יש אפרסקים. זה היה מיתוס שאפשר לחיות לאורו ולפיכך, ברגע זה, חסר תועלת.

"אם ככה", אמר שפריץ פון סתמבור, "אני מוסר את נשמתי לידי כל אל שיצליח למצוא אותה".

"יפה", אמר התליין ומשך בידית.

אלברט ספנגלר מת.

היה מוסכם על הכול שאלה היו מילים אחרונות מוצלחות.

"אה, מר סתמבור", אמר קול מרוחק שהלך והתקרב. "אני רואה שאתה ער. ועדיין חי, לעת עתה".

הדגשה קלה של המשפט האחרון רמזה לשפריץ שמשך אותה עת עתה נתון כולו בידי הדובר.

הוא פקח את עיניו. הוא ישב בכיסא נוח. ליד שולחן שניצב מולו, קצות אצבעותיו נוגעים זה בזה בהרהור מול שפתיו הקפוצות, ישב הוולוק, לורד וטינרי, שתחת שלטונו הרודני הייחודי הפכה אנְך-מורפורק לעיר שבה, מסיבה כלשהי, כולם רצו לחיות.

חוש חייתי קמאי גילה לשפריץ גם שאנשים נוספים ניצבים מאחורי הכיסא הנוח, ושאם יעשה כל תנועה פתאומית הוא עשוי להפוך ללא נוח בעליל. אבל לא ייתכן שהם גרועים כמו האיש הרזה בגלימה השחורה, עם הזקן הקטן והמוקפד וידי הפסנתרן שהתבונן בו.

"לספר לך על מלאכים, מר סתמבור?" אמר הפטריקי בחביבות. "אני יודע עליהם שתי עובדות מעניינות".

שפריץ גנח. לא עמדו בפניו דרכי בריחה גלויות, ולא הייתה לו שום כוונה להסתובב. צווארו כאב נורא.

"אה, כן. נתלית", אמר וטינרי. "מדע מדויק מאוד, תלייה. מר טרופר הוא רב-אומן בתחום. חלקלקותו ועוביו של החבל, האם הקשר ממוקם כאן במקום שם, היחס בין המשקל למרחק… אה, אני בטוח שהוא יכול לכתוב ספר. נתלית עד כמלוא הנימה מהמוות, כך נאמר לי. רק מומחה שהיה עומד ממש לידך היה מבחין בזה, ובמקרה זה המומחה הוא ידידנו מר טרופר. לא, אלברט ספנגלר מת, מר סתמבור. שלוש מאות אנשים יישבעו שצפו במותו". הוא רכן לפנים. "ולפיכך, כמה הולם, אני רוצה לדבר איתך על מלאכים".

שפריץ הצליח להשמיע קול נהמה.

"הדבר המעניין הראשון במלאכים, מר סתמבור, הוא שלפעמים, לעתים נדירות ביותר, באותו שלב בחייו של אדם שבו הוא הפך אותם לסבך נתעב וחסר תקווה כל-כך עד שהמוות נראה כאפשרות ההגיונית היחידה, מופיע בפניו מלאך, או שמא עליי לומר, מתגלה בפניו מלאך, ומציע לו הזדמנות לחזור לרגע שבו הכול השתבש והפעם לעשות את זה כראוי. מר סתמבור, הייתי רוצה שתחשוב עליי כעל… מלאך".

שפריץ בהה בו. הוא חש בהתהדקות החבל, בלולאת החנק! הוא ראה את האפלה המתקדרת! הוא מת!

"אני מציע לך עבודה, מר סתמבור. אלברט ספנגלר נקבר, אבל למר סתמבור יש עתיד. זה עשוי כמובן להיות עתיד קצר מאוד, אם הוא טיפש. אני מציע לך עבודה, מר סתמבור. עבודה, בשכר. אני מבין שייתכן שהרעיון אינו מוכר לך".

רק כסוג של גיהינום, חשב שפריץ.

"התפקיד המדובר הוא המנהל הראשי של רשות הדואר של אנְך-מורפורק".

שפריץ המשיך לבהות.

"אם יותר לי להוסיף, מר סתמבור, מאחוריך יש דלת. אם בכל רגע בריאיון הזה תרגיש שברצונך לעזוב, כל מה שעליך לעשות הוא לעבור בה ולעולם לא תשמע ממני שוב".

שפריץ תייק זאת כ"חשוד ביותר".

"אם להמשיך: התפקיד, מר סתמבור, כרוך בשיקום שירות הדואר וניהולו, הכנת הצרורות הבין-לאומיים, תחזוקת רכוש רשות הדואר וכולי וכולי –"

"ואם תתקע לי מטאטא בתחת, כנראה אוכל גם לטאטא את הרצפה", אמר קול. שפריץ הבין שזהו קולו. מוחו היה במצב מחריד. הגילוי שאלה הם החיים לאחר המוות היה הלם עבורו.

לורד וטינרי נעץ בו מבט ממושך מאוד.

"טוב, אם זה מה שאתה רוצה", הוא אמר ופנה אל פקיד שהמתין לצדו. "דראמנוט, האם לאחראי התחזוקה יש ארון אחסון בקומה הזאת, ידוע לך במקרה?"

"כן, בהחלט, אדוני האציל", אמר הפקיד. "שאלך –"

"זאת הייתה בדיחה!" התפרץ שפריץ.

"אה, אני מצטער, לא הבנתי את זה", אמר לורד וטינרי ופנה שוב אל שפריץ. "הבהר לי בבקשה אם תרגיש צורך להתבדח שוב, אם תואיל".

"תראה", אמר שפריץ, "אני לא יודע מה קורה כאן, אבל אני לא יודע כלום על משלוח דואר!"

"מר שפריץ, הבוקר לא היה לך שום ניסיון במוות ובכל זאת, ללא התערבותי עוד היה מתגלה שאתה ממש טוב בזה", אמר לורד וטינרי בקול חד. "זה מוכיח שלעולם לא תדע לפני שתנסה".

"אבל כשדנת אותי –"

וטינרי הרים יד חיוורת. "אה?" הוא אמר.

מוחו של שפריץ, שסוף-סוף הבין שהוא אמור לפעול קצת עכשיו, התייצב לתפקיד והשיב: "אה… כש… דנת את… אלברט ספנגלר –"

"יפה מאוד. המשך בבקשה".

"– אמרת שהוא נולד לחיי פשע, רמאי מטבעו, שקרן מועד, גאון מעוות ובלתי אמין לחלוטין!"

"אתה מקבל את הצעתי, מר סתמבור?" אמר וטינרי בקול חד.

שפריץ הסתכל בו. "סלח לי", אמר וקם, "רק הייתי רוצה לבדוק משהו".

שני גברים בשחורים עמדו מאחורי כיסאו. זה לא היה שחור נקי במיוחד, דומה יותר לשחור שלובשים אנשים שפשוט לא רוצים שיראו עליהם כתמים קטנים. הם נראו כמו פקידים, אלא אם כן פגשת במבטם.

הם זזו הצידה כששפריץ הלך אל הדלת שאכן, כמובטח, הייתה שם. הוא פתח אותה בזהירות רבה. מאחוריה לא היה דבר, ובכלל זה רצפה. כיאה לאדם שמתכוון לבחון את כל האפשרויות, הוא שלף מכיסו את שריד הכף והפיל אותו. עבר זמן ממושך למדי לפני ששמע את צלצול הפגיעה.

לאחר מכן חזר והתיישב בכיסא.

"התקווה לחירות?" אמר.

"בדיוק", אמר לורד וטינרי. "תמיד יש ברֵרה".

"כלומר… אני יכול לבחור במוות ודאי?"

"זאת עדיין בחירה", אמר וטינרי. "או שמא חלופה. הבן בבקשה, אני מאמין בחירות, מר סתמבור. לא הרבה אנשים מאמינים בה, אם כי, כמובן, הם טוענים אחרת. ושום הגדרה מעשית של חירות לא תהיה שלמה בלי החירות לספוג את ההשלכות. למעשה, זוהי החירות שעליה מושתתות כל האחרות. עכשיו… תקבל את התפקיד? איש לא יזהה אותך, אני בטוח. איש לא מזהה אותך אף פעם, כך נראה".

שפריץ משך בכתפיו. "טוב, בסדר. כמובן, אני מקבל אותו כאדם שנולד לחיי פשע, שקרן מועד, רמאי וגאון מעוות בלתי אמין לחלוטין".

"מעולה! ברוך הבא לשירות המדינה!" אמר לורד וטינרי והושיט את ידו. "אני מתגאה ביכולתי לבחור באדם הנכון. השכר הוא עשרים דולר לשבוע ואם אינני טועה לרשות מנהל הדואר עומדת דירה קטנה בבניין הראשי. נדמה לי שיש גם כובע. אצפה לדיווחים סדירים. יום טוב".

הוא השפיל את מבטו אל הניירת שלפניו. הוא הרים את מבטו.

"נראה שאתה עוד כאן, מנהל הדואר?"

"ויזהו?" אמר שפריץ המזועזע. "לפני רגע תלו אותי, ועכשיו אתה שוכר אותי לעבודה?"

"תן לי לחשוב רגע… כן, נראה לי שכן. אה, לא, כמובן. דראמנוט, תן בבקשה למר סתמבור את מפתחותיו".

הפקיד פסע לפנים והושיט לשפריץ צרור מפתחות עצום וחלוד מלא מפתחות ולוח קפיצי. "תחתום כאן, בבקשה, מנהל הדואר", הוא אמר.

רק רגע, חשב שפריץ, זאת רק עיר אחת. יש לה שערים. היא מוקפת לגמרי בכיוונים שונים שאפשר לברוח אליהם. מה זה משנה באיזה שם אני חותם?

"כמובן", הוא אמר ושרבט את שמו.

"בשמך האמיתי, בבקשה", אמר לורד וטינרי בלי להרים את מבטו משולחנו. "באיזה שם הוא חתם, דראמנוט?"

הפקיד הטה את ראשו. "אה… את'ל סנייק, אדוני האציל, ככל שאני מצליח לקרוא".

בבקשה נסה להתרכז, מר סתמבור", אמר וטינרי בעייפות, עדיין שקוע למראית עין בניירת שלו.

שפריץ חתם שוב. אחרי הכול, מה זה משנה לטווח הארוך? ובלי ספק מדובר כאן בטווח ארוך, במיוחד אם יצליח למצוא סוס.

"וזה משאיר רק את שאלת קצין המבחן שלך".

"קצין מבחן?"

"כן. אני לא טיפש לגמרי, מר סתמבור. הוא יפגוש אותך מחוץ לבניין הדואר בעוד עשר דקות. יום טוב".

אחרי ששפריץ יצא, דראמנוט השתעל בנימוס ואמר, "אתה חושב שהוא יגיע לשם, אדוני האציל?"

"תמיד צריך לקחת בחשבון את הפסיכולוגיה של הפרט", אמר וטינרי ותיקן את האיות בדוח רשמי. "זה מה שאני עושה כל הזמן, דראמנוט, ולמרבה הצער, אתה – לא תמיד. לכן הוא הסתלק עם העיפרון שלך".

זוז מהר תמיד. לעולם אי אפשר לדעת מה עלול להשיג אותך.

עשר דקות מאוחר יותר כבר היה שפריץ פון סתמבור הרחק מחוץ לגבולות העיר. הוא קנה סוס, וזה היה מעט מביך, אבל המהירות הייתה חיונית והיה לו זמן רק לחטוף צרור כסף מאחד מהמחבואים שלו לשעת חירום ולבחור סמרטוט זקן ורזה מתא המוּזלים באורוות השרד של הובסון. לפחות שום אזרח זועם לא ילך עם זה למשמר.

איש לא הטריד אותו. איש לא העיף בו מבט נוסף; כרגיל. שערי העיר היו באמת פתוחים לרווחה. המישורים השתרעו לפניו, שופעי הזדמנויות. והוא היה מוצלח בהמרת כלום במשהו. לדוגמה, בעיירה הראשונה שיגיע אליה הוא ישקיע קצת עבודה בסוס הבלה שלו בכמה שיטות ורכיבים פשוטים שיכפילו את שוויו מהמחיר ששילם תמורתו, למשך עשרים דקות לפחות או עד שירד גשם. עשרים דקות אמורות להספיק כדי למכור אותו ואפשר לקוות שגם לקנות סוס טוב יותר השווה מעט יותר ממחירו. בעיירה הבאה הוא יעשה זאת שוב ובתוך שלושה ימים, אולי ארבעה, יהיה לו סוס ראוי לשמו.

אבל זה יהיה רק עיסוק צדדי, משהו שיעסיק אותו. שלוש טבעות כמעט-יהלום היו תפורות בבטנת מעילו, אחת אמיתית בכיס סודי בשרוולו ודולר כמעט-זהב מוסתר בתחכום בצווארון. עבורו, כל אלה היו שקולים למסור ופטיש עבור נגר. כלים בסיסיים מאוד, אבל הם יחזירו אותו למשחק.

יש פתגם האומר "אי אפשר לשטות באדם ישר", ואנשים שמרוויחים את לחמם בכך שהם משטים באנשים ישרים מרבים לצטט אותו. אבל שפריץ מעולם לא ניסה לעשות זאת ביודעין. אם באמת משטים באדם ישר הוא נוטה להתלונן בפני המשמר המקומי, ובימינו קשה יותר לשחד אותם. שיטוי באנשים לא ישרים הוא עיסוק הרבה פחות מסוכן, ואיכשהו גם ספורטיבי יותר. וכמובן, הם רבים יותר. כמעט לא צריך לכוון.

חצי שעה אחרי שהגיע לעיירה האפְּלי, שממנה הייתה העיר הגדולה רק תמרת עשן באופק, הוא ישב לצד פונדק, אומלל, חסר כול מלבד טבעת יהלום אמיתית ששוויה מאה דולר וצורך דוחק להגיע הביתה לגנוּאה, שם גססה אמו הקשישה והאומללה מיבחשת. אחת-עשרה דקות מאוחר יותר הוא עמד בסבלנות מחוץ לחנותו של תכשיטן, שבתוכה סיפר התכשיטן לאזרח להוט לעזור שהטבעת שהזר מוכן למכור בעשרים דולר שווה שבעים וחמישה (גם תכשיטנים צריכים להתפרנס). ושלושים וחמש דקות לאחר מכן הוא רכב אל מחוץ לעיירה על סוס טוב יותר ובכיסו חמישה דולר, משאיר מאחוריו אזרח להוט לעזור ומרוצה מעצמו אשר, אף כי היה פיקח מספיק להסתכל בידיו של שפריץ בקפידה, עתיד לחזור לתכשיטן ולנסות למכור לו בשבעים וחמישה דולר טבעת פליז נוצצת שמשובצת בה אבן זכוכית ששוויה חמישים אגורות לכל היותר.

למרבה השמחה, העולם היה נקי מאנשים הגונים ומלא להפליא באנשים המאמינים שהם יכולים לזהות את ההבדל בין אדם ישר לבין נוכל.

הוא טפח על כיס מעילו. הסוהרים לקחו ממנו את המפה, כמובן, כנראה כשהיה עסוק בלהיות מת. זו הייתה מפה טובה, וכשיבחנו אותה, ילמדו מר ווילקינסון וחבריו הרבה על פענוח, גאוגרפיה וקרטוגרפיה מטעה. אבל הם לא יגלו בה את מקומם של מאה וחמישים אלף דולרי א"מ בשטרות מעורבים, כי המפה הייתה זיוף מאל"ף ועד תי"ו. ועם זאת, שפריץ נמלא תחושה חמימה מופלאה למחשבה שלזמן-מה הם יחזיקו באוצר הגדול מכולם, הלא הוא התקווה.

שפריץ סבר שכל מי שלא יכול פשוט לזכור איפה הסתיר אוצר ענקי, ראוי לאבד אותו. אבל לעת עתה יהיה עליו להתרחק ממנו, והאוצר ייוותר כדבר שאפשר לצפות לו…

שפריץ אף לא טרח להבחין בשמה של העיירה הבאה. היה בה פונדק ודי היה בכך. הוא בחר חדר הנשקף אל סמטה ריקה, בדק שהחלון נפתח בקלות, אכל ארוחה הגונה ופרש למיטתו מוקדם.

לא רע, הרהר. בבוקר היה על הגרדום ועניבת תלייה של ממש סביב צווארו הממשי, והערב הוא שוב בעניינים. כעת הוא רק צריך לגדל שוב זקן, ולהתרחק מאנך-מורפורק לשישה חודשים. או רק לשלושה.

לשפריץ היה כישרון. הוא רכש גם מיומנויות רבות ביסודיות כזאת שהן הפכו לטבע שני. הוא למד להיות חביב, אבל משהו בתורשה שלו עשה אותו לבלתי זכיר. היה לו כישרון שלא יבחינו בו, להיות סתם פרצוף בהמון. אנשים התקשו לתאר אותו. הוא היה… הוא היה "בסביבות". בסביבות עשרים, או שלושים. בדוחות המשמר על פני היבשת כולה גובהו נע בין, אה, סביבות מטר שמונים וחמישה למטר שבעים וחמישה, שערו היה בכל הגוונים בין חום רגיל לבלונדיני, וחוסר התווים המאפיינים שלו הקיף את כל פניו. הוא היה בסביבות… הממוצע. מה שאנשים זכרו היה הרהיטים, דברים כמו משקפיים ושפמים, ולכן הוא תמיד נשא מבחר משניהם. הם גם זכרו שמות וגינונים מיוחדים. היו לו מאות כאלה.

אה, והם זכרו שהם היו עשירים יותר לפני שפגשו בו.

בשעה שלוש בבוקר, הדלת נפרצה בכוח. זו הייתה פריצה של ממש; חתיכות עץ ניתזו מהקיר. אבל שפריץ יצא מהמיטה וזינק אל החלון עוד לפני שהשבב הראשון פגע ברצפה. זו הייתה תגובה אוטומטית שלא דרשה מחשבה כלל. מלבד זאת, הוא בדק לפני ששכב לישון, והייתה בחוץ חבית מים גדולה שתספוג את נפילתו.

היא לא הייתה שם עוד.

אבל מי שגנב אותה לא גנב את הקרקע שעליה עמדה, וזאת בלמה את נפילתו של שפריץ בכך שעיקמה את קרסולו.

הוא התרומם, מייבב חרש בכאב, ודידה לאורך הסמטה כשהוא נשען על הקיר. אורוות הפונדק היו מאחור; הוא צריך רק להעלות את עצמו על סוס, כל סוס שהוא –

"מר סתמבור?" הרעים קול גדול.

אוי, אלים, זה היה טרול, זה נשמע כמו טרול, ועוד טרול גדול, הוא לא ידע שיש כאן טרולים כאלה מחוץ לערים –

"אתה לא יכול לברוח ואתה לא יכול להתחבא, מר סתמבור!"

רגע, רגע, הוא לא מסר את שמו האמיתי ליאיש במקום הזה, נכון? אבל כל זה היה חשיבה ברקע. מישהו רודף אחריו, ולפיכך עליו לרוץ בלי לעצור. או לדדות בלי לעצור.

הוא הסתכן במבט לאחור כשהגיע אל השער האחורי אל האורוות. בחדרו היה בוהק אדום. הם ודאי לא שורפים את המקור בגלל כמה דולרים? כמה מטופש! כולם יודעים שאם עובדים עליך עם זיוף טוב, צריך להעביר אותו לאיזה פראייר אחר ברגע שאפשר, לא? יש אנשים שהם פשוט מקרה אבוד.

סוסו היה לבדו באורווה, ולא נראה נלהב לראותו. הוא העלה עליו את הרתמה בעודו מנתר על רגל אחת. לא היה טעם לטרוח באוכף. הוא ידע לרכב בלי אוכף. פעם אחת הוא אפילו רכב בלי מכנסיים, אבל למרבה המזל הזפת והנוצות עזרו לו להיצמד לסוס. הוא היה אלוף העולם בעזיבת ערים בחיפזון.

ברגע שעמד להוביל את הסוס אל מחוץ לתא, הוא שמע את הנקישה.

הוא הסתכל למטה והרחיק מעט קש בבעיטה.

היה שם מוט צהוב בהיר, שקישר בין שני קטעי שלשלת קצרים שאליהם מחובר אזיק צהוב, אחד לכל רגל קדמית. הדרך היחידה שבה הסוס הזה יוכל להגיע לאיזה מקום תהיה בדידוי, ממש כמוהו.

הם סנדלו אותו. הם ממש סנדלו אותו…

"היי, מר סתממממממבור!" הרעים הקול מעברה האחר של חצר האורווה. "רוצה לדעת את הכללים, מר סתמבור?"

הוא הסתכל סביבו בייאוש. לא היה פה דבר שיוכל לשמש כלי נשק ובכל מקרה כלי נשק עוררו בו עצבנות, לכן מעולם לא נשא אותם. כלי נשק מעלים את ההימור לגובה רב מדי. היה טוב בהרבה להסתמך על כישרונו להיחלץ מבעיות בדיבורים, לבלבל את המצב ואם כל זה ייכשל, על זוג נעליים עם סוליות טובות ועל קריאת "היי, מה זה שם?"

אבל הייתה לו תחושה ברורה שהוא יכול לדבר כרצונו, אבל איש כאן לא יקשיב. ובאשר לבריחה מהירה, הוא ייאלץ להסתמך על דידוי.

בפינה ניצבו מטאטא חוץ ודלי מספוא מעץ. הוא תחב את ראש המטאטא מתחת לבית שחיו כדי ליצור קב ואחז בידית הדלי בשעה שצעדים כבדים התקרבו ברעם אל דלת האורווה. כשהדלת נפתחה הוא הטיח את הדלי חזק ככל שיכול וחש כיצד הוא מתרסק. שבבים מילאו את האוויר. לאחר רגע נשמעה חבטה של גוף כבד הפוגע בקרקע.

שפריץ דידה מעליו והסתער בחוסר יציבות אל החשכה.

משהו מוצק ונוקשה כאזיק נסגר באחת סביב קרסולו הלא פגוע. הוא נתלה לרגע על ידית המטאטא ולאחר מכן צנח.

"יש בי רק רגשות חיוביים כלפיך, מר סתמבור!" הרעים הקול בעליצות.

שפריץ גנח. המטאטא ודאי נשמר כקישוט, כי בהחלט לא נעשה בו שימוש רב על צבירי הפסולת שבחצר האורווה. מן הצד החיובי, פירוש הדבר שהוא נפל על משהו רך. מן הצד השלילי, פירוש הדבר שהוא נפל על משהו רך.

משהו נקמץ על מעילו והרים אותו מתוך הרפש.

"אל תשכב שם ככה, מר סתמבור!"

"מבטאים את זה שטמבור, מפגר שכמוך", הוא גנח. "ש', לא ס'!"

"אל תשכב שם שטם, מר שטמבור!" אמר הקול הרועם והמטאטא/קב שלו נתחב תחת זרועו.

מה אתה, לעזאזל?" הצליח סתמבור לומר.

"אני קצין המבחן שלך, מר שטמבור!"

שפריץ הצליח להסתובב ונשא את מבטו, ונשא את מבטו עוד, אל פני גבר בצקיות ובהן שתי עיניים אדומות בוערות. כשדיבר, סיפק פיו הצצה אל תוך כור היתוך.

"גולם? אתה חתיכת גולם?"

היצור הרים אותו ביד אחת והניף אותו על כתפו. הוא נכנס לאורוות ושפריץ, תלוי הפוך ואפו מעוך אל חרס גופו של היצור, נוכח לדעת שהוא מרים את סוסו בידו האחרת. נשמעה צהלת מצוקה קצרה.

"אסור לנו לשטות מהדרך, מר שטמבור! אתה אמור להתייצב בפני לורד וטינרי בשמונה! ובעבודה בתשע!"

שפריץ גנח.

"אה, מר סתמבור. למרבה הצער אנו נפגשים שוב", אמר לורד וטינרי.

השעה הייתה שמונה בבוקר. שפריץ התנודד. קרסולו כאב פחות אבל היה זה החלק היחיד בכל גופו שכאב פחות.

"היצור הלך כל הלילה!" הוא אמר. "פשוט כל הלילה! וסחב גם את הסוס!"

"שב בבקשה, מר סתמבור", אמר וטינרי שהרים את מבטו מהשולחן והחווה בעייפות אל הכיסא. "אגב, לא 'היצור' אלא פשוט 'הוא'. מחווה ריקה ותו לא במקרה הזה, אבל אני תולה תקוות רבות במר שואב".

שפריץ ראה את הילת האור על הקירות כשהגולם חייך מאחוריו.

וטינרי השפיל שוב את מבטו אל השולחן, ונראה שלרגע איבד עניין בשפריץ. לוח אבן תפס את רוב שטח השולחן. צלמיות חקוקות קטנות של גמדים וטרולים כיסו אותו. זה נראה כמו משחק כלשהו.

מר שואב?" אמר שפריץ.

"הממ?" אמר וטינרי והניע את ראשו כדי להסתכל בלוח מנקודת מבט שונה במקצת.

שפריץ רכן לעבר הפטריקי וסימן באגודל על הגולם.

היצור ההוא", הוא אמר, "הוא מר שואב?"

"לא", אמר לורד וטינרי. הוא גם רכן לפנים והתמקד בשפריץ התמקדות פתאומית, מוחלטת ומערערת. "הוא… מר שואב. מר שואב הוא פקיד ממשלתי. מר שואב לא ישן. מר שואב לא אוכל. ומר שואב, אדוני מנהל הדואר, לא עוצר".

"ומה זה אומר, בדיוק?"

"זה אומר שאם אתה חושב, נניח, למצוא ספינה שמפליגה אל פורקס, מתוך הנחה שמר שואב הוא גדול וכבד ומתקדם רק בקצב הליכה, מר שואב יבוא אחריך. אתה צריך לישון. מר שואב לא. מר שואב לא נושם. מישורי התהומות העמוקים באוקיינוס אינם מהווים מחסום למר שואב. שישה וחצי קילומטרים בשעה הם אלף תשעים ושניים קילומטרים בשבוע. זה מצטבר. וכשמר שואב ישיג אותך –"

"אה, רגע אחד", אמר שפריץ וזקף אצבע. "הרשה לי לעצור אותך כאן. אני יודע שלגלמים אסור לפגוע בבני אדם!"

לורד וטינרי זקף גבה. "בשם שמים, איפה שמעת דבר כזה?"

"זה כתוב על… משהו בתוך הראש שלהם! מגילה, או משהו. לא?" אמר שפריץ כשאי-ודאות גואה בו.

"אוי לי", נאנח הפטריקי. "מר שואב, שבור בבקשה אחת מאצבעותיו של מר סתמבור, אם תואיל? בצורה נקייה, במטותא".

"כן, כבוד הלורד". הגולם התנודד לפנים.

"היי! לא! מה?" שפריץ נופף בידיו בפראות והעיף כלי משחק. "חכה! חכה! יש כלל! אסור לגולם לפגוע באדם או לאפשר לאדם להיפגע!"

לורד וטינרי זקר אצבע. "המתן רגע אחד, מר שואב. בסדר גמור, מר סתמבור, אתה זוכר את הקטע הבא?"

"הקטע הבא? איזה קטע הבא?" אמר שפריץ. "אין קטע הבא!"

לורד וטינרי זקף גבה. "מר שואב?" אמר.

"'…אלא אם כן קיבל הוראה מטעם מי שהוסמך לכך כיאות'", אמר הגולם.

"בחיים לא שמעתי את הקטע הזה קודם!" אמר שפריץ.

"לא?" אמר לורד וטינרי בהפתעה גלויה. "קשה לי להאמין שמישהו ישכח לכלול אותו. אי אפשר להניח לפטיש לסרב להכות בראשו של מסמר, או להרשות למסור לבצע שיפוט מוסרי באשר לטבעו של קרש. בכל מקרה, אני מעסיק את מר טרופר התליין, שאותו פגשת כמובן, ואת משמר העיר, את הגדודים ומדי פעם… מומחים אחרים, המורשים בהחלט להרוג מתוך הגנה עצמית או להגנת העיר וטובתה". וטינרי החל לאסוף את כלי המשחק שנפלו ולהציב אותם שוב בעדינות על לוח האבן. "מדוע שמר שואב יהיה שונה רק מפני שהוא עשוי חמר? בסופו של דבר, כולנו כך. מר שואב ילווה אותך אל מקום העבודה שלך. הסיפור יהיה שהוא שומר הראש שלך, כיאה לפקיד ממשלתי בכיר. רק אנחנו נדע שיש לו… הנחיות נוספות. גלמים הם יצורים מוסריים מאוד מטבעם, מר סתמבור, אבל ייתכן שלטעמך המוסר שלהם ייראה מעט… מיושן?"

"הנחיות נוספות?" אמר שפריץ. "תתנגד לספר לי מהן בדיוק ההנחיות הנוספות?"

"כן". הפטריקי נשף על טרול אבן קטן כדי לסלק מעליו פירור אבק והניח אותו במשבצת.

"ומהן?" אמר שפריץ אחרי שתיקה קצרה.

וטינרי נאנח. "כן, אני אתנגד לספר לך מהן בדיוק. אין לך זכויות בעניין זה. עיקלנו את הסוס שלך, אגב, מאחר ששימש לביצוע פשע".

"זה עונש אכזרי וחריג!" אמר שפריץ.

"באמת?" אמר וטינרי. "אני מציע לך עבודה משרדית קלה, חופש תנועה יחסי, עבודה באוויר הצח… לא, נראה לי שהצעתי עשויה להיות חריגה, אבל אכזרית? לא נראה לי. עם זאת, אני סבור שלמטה במרתפים יש לנו כמה עונשים עתיקים שהם אכזריים מאוד ובמקרים רבים גם חריגים למדי, אם תרצה להתנסות בהם לשם ההשוואה. וכמובן, אתה תמיד יכול לבחור בצעיף הלוחץ".

"במה?" אמר שפריץ.

דראמנוט רכן ולחש משהו באוזן אדונו.

"אה, אני מתנצל", אמר וטינרי. "התכוונתי כמובן לעניבת החנק. הבחירה בידיך, מר סתמבור. תמיד יש ברֵרה, מר סתמבור. אה, ואגב… אתה יודע מה הדבר המעניין השני במלאכים?"

"איזה מלאכים?" אמר שפריץ, נרגז ומבולבל.

"אוי לי, אנשים פשוט לא מקשיבים", אמר וטינרי. "זוכר? הדבר המעניין הראשון במלאכים? סיפרתי לך אתמול? אני מניח שחשבת על משהו אחר. הדבר המעניין השני במלאכים, מר סתמבור, הוא שאתה זוכה לאחד בלבד".

 

 

מהומה רבה על לא דוור, סדרת עולם הדיסק, מאת טרי פראצ'ט, תרגום: ורד טוכטרמן, הוצאת אופוס, שנת 2013, 398 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: פנטסיה ומדע בידיוני

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *