ביקור בית עם הסופר הרצל כהן: פרדס חנה מוארת / היאוש שלי הרבה יותר נח

| 22/08/2013 | 0 Comments

פרדס חנה מוארת מאת הרצל כהן

פרדס חנה מוארת מאת הרצל כהן

"מזה עשר שנים שאיני רואה. אני מתנייד בחברתו של טוד החכם, המשכיל והחובב מוסיקה וגלידות. מאז התעוורתי כליל גיבשתי דעה מוצקה על האנשים הרואים – ככלל, ניתן לומר שהם עושים עניין גדול מדי מהעובדה שהם רואים משהו. ולא שהעיוורון מומלץ על ידי. לא. לא כדאי לנסות בבית. אבל בכל זאת, אני יכול להבטיח במידה גדולה של ביטחון, שאני רואה ברחוב נשים יפות יותר, הים שלי יותר עמוק,  השמים שלי הרבה יותר גבוהים. אפילו הייאוש שלי, הרבה הרבה יותר נוח. וחרף מה שאמרתי, ייתכן מאוד, שאהיה מושתל הרשתית המלאכותית הראשון בארץ,  ואיאלץ לראות משהו. הדבר תלוי בהיקף של מכירת הספר הזה, כי עלות ההשתלה פשוט ממש ענקית.  איך אני בתור סחטן?  סתם… יש סיכוי שמכבי משלים תיאלץ לממן את עלות הפרוצדורה הזאת, חרף שהדבר לא ממש מענג אותה", מספר הרצל כהן עם צאת 'פרדס חנה מוארת', ספרו השלישי. בספר, הכתוב בשפתו האינטימית והמצחיקה, החתרנית והסואנת, מברר כהן את פשרו של המקום הממשי והמוגבל בו מתנועעות דמויותיו. לפיכך הוא גם מעמיד למבחן את סגולות האתר האינטרנטי כ"עוד מקום" בו מתאפשרים חייהן ומהלכיהן, והרחבת הכרתן והתפשטותה אל המרחבים האין סופיים של ההוויה הווירטואלית.

הרצל כהן כותב באמצעות תוכנת מחשב שמקריאה לו את המסך. מקליד בשיטה עיוורת תוך כדי שמיעת הטקסט.  הוא נולד באשקלון, גדל בבית מסורתי מאוד. בגיל הנעורים מרד בכל זה. הוריד את הכיפה ויצא לחיים חילוניים לגמרי. אמא שלו הייתה הבכורה למשפחה בת 5 אחים. היא הייתה בת 14 כששני הוריה נפטרו תוך שבועיים. (כנראה מטיפוס). כדי לגדל את אחיה הקטנים, השיאו אותה לדודה (אחי אביה). כנראה שכתוצאה מזה הוא נולד עם פגם גנטי שבא לידי ביטוי בעובדה שיכולת הראיה שלו הצטמצמה לכדי 1%. למרות קוצר הראייה למד, והתעקש להתגייס לצה"ל. (בתקופת רפול, אפשרו לבעלי פטור צה"לי המעוניינים להתנדב לשירות חובה להתגייס, הוא נשלח לגבעת אולגה והשתבץ כמורה בפרוייקט נערי רפול. אחר כך פנה ללימודי פילוסופיה יהודית, ולמשפטים. התמחה בפלילים אצל השופטת שרה סירוטה בבית משפט מחוזי ובפרקליטות הכללית. פתח משרד עצמאי בתל אביב, בין לבין התחתן ונולדה לו בתו נינה (השתחררה לא מכבר מדובר צה"ל). אחרי שנים התחיל להרגיש שהוא לא יכול לשאת את הקצב המטורף של החיים בתל אביב והחליט פשוט "להמציא את עצמו מחדש" הוא עזב את העיר לטובת מגורים בפרדס חנה כרכור. בשנים האחרונות, חזר לנגן בעוד באופן מקצועי. הופיע  לא מעט עם אסתי עופרי קינן שעיקר מומחיותה בלדינו ובמוסיקה ערבית.

בשנה האחרונה, עזב הרצל את פרדס חנה, ועבר לגור במרכז הארץ. אבל ספרו עוסק רובו ככולו בחיים בפרדס חנה "המוארת". הרצל כהן מאיר את המושבה היפה והכביכול מתנמנמת בשלוותה הפסטורלית, ואגב כך חושף את התנועה הבלתי נלאית, הקדחתנית והתזזיתית  המתחוללת בה – הכל תוך תשוקה שורפת ללכידת הרוח הנכונה, האמונה האחת והיחידה שתמלא את הנפש ותעניק לנשמה החילונית והעכשווית את מקומה "הנכון והטבעי".

 

שם: הרצל כהן

גיל: 53

סטטוס: גרוש, אבא למאושרת בת 22  

מגורים: רמת גן

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר פרדס חנה מוארת, הוצ' נהר ספרים, 2013.

הרצל כהן צילום נינה כהן

הרצל כהן צילום נינה כהן

מאין שאבת את ההשראה לכתיבת הספר? "אחרי שמונה שנות עבודה בעריכת דין, בהן שימשתי, בפרקטיקה פרטית, כסנגור בפלילים, מאסתי במקצוע, בקצב החיים התל-אביבי, במעגלי הריצה הטרופה אחר יוקרה וכסף, וסגרתי את המשרד, עקרתי לפרדס חנה ופרשתי לכתיבה. אחרי הוצאת שני הרומנים הראשונים, רואה אור הרומן השלישי, נשוא שיחתנו זו. פרדס חנה ידועה, זה לא מכבר, כאבן שואבת למי שמצא עצמו מתרוצץ בקרחנת הצריכה, במושאי הרייטינג ובתשוקת ההדוניזם. תחת מטריית הניו-אייג' הפרדס-חנאית, חוסים מרחביה האלטרנטיביים של התרבות שקנתה לה שביתה במחוזות המערב.

תחת המטרייה הניו-אייג'ית הזאת, חוסות הפרקטיקות המיובאות מן המזרח, המדיטציות לזרמיהן, הרפואות ההודיות והסיניות ושלל תפישות וזרמים וסוגיהם ולתתי סוגיהם. לצדם רוחשות אמונות ההומאופתיה, הנטוראופטיה, ושלל טיפולים במטוטלת, בשמות קודש, בלחשים, וכיוצא בזה… רחש אמונות מכל צבע, תשוקה וכמיהה.

בעידן שבו נסתלק אלוהים ממי שנסתלק, ונסתלקו האידיאולוגיות הגדולות, אפשר שיש מאיתנו שנותרו מתרוצצים רצה ושוב, מחפשים את התוחלת שאבדה, את משמעות הקיום, את המלאות הרוחנית ואת מימושה.

את כל אלה מצאתי בפרדס חנה, את החיפוש אחר האלוהות הנכונה, הנינוחה, את הרוח השלווה, ובעיקר את התשוקה הלא נלאית והלעתים תזזיתית לאיזו אמת מסתתרת, ריגוש והתרוממות רוח. כעשר שנים התגוררתי במושבה הזאת. קשוב לרחש ההשתוקקות, לפסיעה המדודה והמתרגשת לקראת קבלת השבת בשרוואל לבן, כותונת לבנה וכיפה לבנה, לנטיית המשיחיות העכשווית והמעודנת הזאת.

משסיימתי לכתוב את שני ספריי הראשונים, מצא אותי הרומן השלישי, טעון במלאכת הרוח הרוחשת במושבה, ומכאן הלכו המילים ובאו אל האצבעות ומשם אל המקלדת.               

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? כשנתיים נזקקתי לכתוב את הגרסה הראשונה ואחר עוד שנתיים לעריכה.

אילו ספרים קראת לאחרונה? "היות ואני עיוור, איני יכול לקרוא ספרים חמים מהתנור. אני שומע ספרים מוקלטים מספריית העיוורים המצוינת. קראתי את 'נפשות מתות', של נבוקוב, חזרתי בפעם המי יודע כמה ל"סיפור פשוט", מחכה בקוצר רוח שיקליטו את 'שתיים דובים'. " 

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך?  "אין אחד. יש כמה: עגנון כמובן; דוד גרוסמן – 'בגוף אני מבינה'; בורכס; מרקס – 'מאה שנים של בדידות', עשה עליי רושם כביר. 'בושם' של פטריק זיסקינד הרעיש לי במיוחד. אהבתי מאוד גם  את 'הבשורה על פי ישו' של סאראמאגו, ושנאתי את 'על העיוורון' שלו. העציב אותי עד  מוות 'נער קריאה' וממש התענגתי על  'המסע אל תום האלף' של א.ב. יהושע.   

אילו ספרים קראת בילדותך? "גדלתי באווירת הממלכתי דתי. קריאת ספרות יפה נעדרה מן התפריט. בילדותי היותר מוקדמת, קראתי את "פינוקיו", "היפהפייה הנרדמת" וכיוצא בזה… ואה… כן, גם את הספורים המיותרים של האחים גרים".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד?  "שאלה אכזרית, לא חוקית… אבל אם אתה מבטיח לקרוא את 'פרדס חנה מוארת', אני מוכן לעשות לך הנחה, לסתום את האף, לאטום את האוזניים, ולהגיד לך מהר מהר: תנ"ך, 'סיפור פשוט' ו'אורח נטה ללון'.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השלישי".

ספר קצת על הספר שכתבת: "מיקה ואסף גרים בפרדס חנה עם שני ילדיהם. בתום העשור השלישי לחייהם, הם מבקשים להבין מה נותר להם ממשמעות חייהם, מה יחסם אל המקום בו הם חיים, וממה עשויה אהבתם, אם בכלל. על ספו של הייאוש, פונה אסף להתאזרח במדינה וירטואלית, המבטיחה חיים חדשים ועתיד אוטופי. מיקה תפנה לשותפות בהפקה של אירוע רוחני ענק שיכונה בפרסומים המקדימים "מעמד הר סיני של הזמן החדש". לאירוע זה יוזמן גדול ההילרים הישר מסדני הרחוקה, כדי לחולל בו את המהלך שסוף סוף יעניק משמעות לחיים על פני "הכדור המפויח והחורק על צירו". שתי העלילות המקבילות תפגושנה זו את זו לקראת סופו של הרומן תוך העצמת הנרטיב השזור בו".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כתבתי, לעת עתה, את הסינופסיס לרומן הרביעי, וכן מספר עמודים ראשונים". 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "להרפות… לא בכוח…. ומי אני בכלל, גרגר אבק שכמותי… סתם סתם… הצעתי הראשונה והאחרונה היא לעשות מאמץ גדול, ולהקשיב. לשתוק הרבה ולהקשיב הרבה. רק לשתוק, למען השם".

משפט מסכם: "מתחת לשכבת השנאות והמאבקים המכוערים – לפיד, חרדים, צרכנות, מחאות, פוליו וטילים איראניים, רוגשת שכבה מענגת ומשיאה של ספרות, מוסיקה, תיאטרון ושאר שדות יצירה. מומלץ ביותר להתרכז בשכבה זו".   

 

הרצל כהן – ספרים

אבני שיש טהור, הוצאת עם עובד, 2004

לא עלינו, הוצאת נהר ספרים, 2011

פרדס חנה מוארת, נהר ספרים, 2013

 

פרק ראשון מתוך 'פרדס-חנה מוארת' מאת הרצל כהן

 

1.

השנים הממהרות וחולפות על פניו שוב אינן מסבּות לו את נחת הרוח המיוחלת. פרקי הזמן הרודפים אותו בקצבים מהירים אינם מתחשבים עוד בפּניוּת הנחוצה לו לכלכל את סדרי חייו.

לוּ היה ניתן, היה תובע משֹר הזמן לעצור את רצף השבועות הנדחקים אליו בזה אחר זה והיה דורש הפוגה בסדר הגעתם, היה מתחנן למרווח של רִיק נטול זמן ונעדר כל דחיפות.

אז היה ודאי ממהר למלט את עצמו ממגדל המשרדים הדחוס בתשוקות עושר ושגשוג, ופונה למצוא את מקומו הנכון והטבעי להניח בו את ראשו לשארית חייו.

וכיוון שדחה את משאלתו הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, חייך במרירות-מה אל דיוקנו המשתקף אליו ממסך המחשב, העלה את גוגל והקליד: "ריאליטי סטייט", מצא את כתובת האתר, נכנס, עיין באפשרויות ובחר במדור לקליטת מהגרים, מילא טפסים, הגיש בקשת התאזרחות והצהיר שהכול אמת.

 "אתה בטוח?" נשאל בכתובית אדומה. "כן," נדרך לאנקת הכינורות ההולכת ומגביהה. "אתה בריא?" הנמיכה נהמת הצ'לים. "כן," השיב ונערך לשאלה הבאה. "האם הגעת לידי מיאוס קיצוני מהבלי המקום בו אתה חי?" הלמו תופי הדוד. "כן, כן," הנהן בהסכמה ומיהר להקליד.

"זהירות!!!" הבהבו האותיות. "לידיעתך," צליל הכינורות התנפץ, ונמוג רחש המצילות, "ריאליטי סטייט אינה מקום ככל המקומות. ריאליטי סטייט לא תישא באחריות לבריאותם הנפשית של חלשי הלב ונעדרי הדמיון, של חסרי המעוף והאומץ."

לרגע היסס, שקל, וחזר לכתובית הבאה. "האם ברצונך להמשיך בהליך הקליטה?" הזדעקו קרנות היער ונחתמו בחבטת מצילות. "מחלקת הקליטה ממתינה להחלטתך," דחקה בו כתובית מהבהבת. "כן," הקליד והפנה את פניו אל השמשה השמאלית. " לעזאזאל עם הקבצים המטומטמים של אלפרד ולעזאזאל עם הקפריזות הלא נגמרות של מיקה," צחקק וחזר אל המסך. "בקשתך בטיפול. הקרדינן מעיין," הריעה לו תזמורת כלי נשיפה.

מחייך לנוכח העשן הלבן המיתמר בחלון הכתוביות ומתעלם מפרצי הצחוק המתגלגל במשרד הסמוך, הנהן לקריאת הבקשה להעלות תמונה עדכנית. "על הזין הסטארט-אפ של אלפרד," דפדף באלבומו הדיגיטלי ובחר אחת. "שים לב," המשיך וקרא. "אתה נראה לא רע, ובכל זאת, באפשרותך לשפר תדמית."

"בטח, בטח," פרץ בצחוק ודפדף בתפריט האפשרויות האינסופי. ענד לראשו קוקו סמיך והרכיב על חוטמו משקפיים עגולים, הגביה את עצמות לחייו והרחיב את כתפיו.

 "מצוין," התרגש להתבשר כי לברכתו החמה של הקרדינן מוענק לו בזה סל קליטה להקל על חבלי ההסתגלות. "זה גדול," הוא מהדק את כף ידו אל העכבר. הכול בסדר ולגיטימי, הוא מתרווח על כורסת העור החדשה שאלפרד רכש עבורו מכספי המדען הראשי, ומפנה אותה אל משבו הצונן של המזגן. "סוּפּר דוּפּר לגיטימי," הוא מפזם לעצמו את "יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון…" וקם על רגליו, נועל את הדלת וחוזר אל סימפוניית קבלת הפנים.

שלוש או ארבע שנים חלפו מאז חטף ביקור קצר בריאליטי סטייט. דקות ספורות שוטט ברחובותיה, נעץ את עיניו בעוברים ובשבים, צחקק וחזר משועשע למקומו, לביתו ולכיסאו. בימים ההם היו פרדס-חנה, הבית והחצר לממשות היחידה הנחוצה. עמדת המחשב ותחנת הרכבת הצפופה היו לאמת הקיום. קולו המתכתי של הכרוז בתחנה היה להדהוד החוזר ומבטיח את תקֵפותה של המציאות. "נוסעים יקרים שימו לב. הרכבת לבנימינה תאחר בשעה וארבעים דקות עקב תקלה ברשת הקשר. הנהלת הרכבת מתנצלת ומאחלת לכל הנוסעים יום נפלא ונסיעה נעימה."

עכשיו הוא מקשיב בשקיקה לתזמורת ומודה לתוך עצמו: ממשות האמת הזאת התישה את הכוחות. אכלה את המחשבות. הוא זקוק למקום חדש. זקוק לזמנים שונים, למחשבות אחרות, למילים אחרות. המילים הספורות שעומדות לרשותו היום כבר לא עומדות בציפיות הגדולות ולא מספקות את הצרכים הסותרים.

הוא מביא את כף ידו לפיו הנקמץ לחיוך לא רצוני ומתאמץ לאסוף את רגשותיו. מריץ את המסכים, מוצא את "המדריך למתאזרח החדש" וקורא בפיזור דעת את חוקי היסוד:

"מועצת המייסדים של ארץ ריאליטי קובעת בזאת כי חל איסור חמור על ייבוא מושגים ו/או דימויים ו/או שאיפות ו/או מאוויים שנרקחו מחוץ לגבולותיה של ריאליטי. אנו מזמינים את אזרחינו לתקוע יתד במקומם החדש, להיפטר מתשוקות המקומות האחרים ולהיערך אל ימי הקץ ואל האיחוד המובטח במרחבי היעד הסופי. המועצה מתריעה ומזהירה חמורות: גורלה של ארץ ריאליטי וגורל הקץ המובטח מסור בידו של כל אזרח, לבנות או להרוס, לקרב או לדחות…"

נרתע לאחור לנוכח נבואות ההרס ותוהה על הבטחת הקץ, הוא מהנהן אל הליצן הקורץ אליו מתחתית המסך ומושך עוגִית אחרונה מצנצנת הזכוכית שלימינו. מרוכז במסכים המתחלפים ודרוך למוצאות הזמן החדש, הוא מריץ את תפריטי התנועות, בוחר ביציבה נכונה וקובע את מהירות ההליכה. בזהירות הוא מניע את בן דמותו על המדרכה המשובצת אדום לבן וחש במבוכת המהגר המגשש אחר דרכו החדשה. משרך את דרכו ברחובות הסואנים ומביט בפני החולפים על פניו ומחייך, הוא מוחה את החיוך ומחליק על עורפו, מאט ומתעכב בשולי המדרכה. המוני הגולשים הרוכנים באותם רגעים אל המסכים מפסיעים גם הם את עצמם ברחובותיה ההומים של ריאליטי החדשה. ריאליטי נענית לצרכיהם באדיבות לא מוּכּרת, פורשת לרגליהם את אדמתה הטובה, מרחיבה להם את גבולות הכרתם ומעתירה עליהם חידושי מילים ושמות.

תועה בחילופי הזמנים והמקומות הוא ממשיך לחפש ולא יודע מה, חושב לשאול וחושש. ושוב עוצר, מישיר מבט אל הדרך, מַפנה את פניו אל שורת החנויות וניגש אל אחת מהן. מקפיד על יציבה נאה הוא סורק את האייפודים המוצעים למכירה. שנים הוא משתוקק לאייפוד ובכל פעם שהוא מעלה את רעיון הרכישה מיקה מצביעה על שורת הרכישות הדחופות יותר.

והוא נזכר בסל הקליטה, במענק אלף ושמונה מאות הפלומינים מדי חודש למשך שנה. בעיניים עצומות עוצר ומחשב: פלומין שווה לחמישה דולרים ושלושים ושמונה סנט, מחייך וממהר למחות את חיוכו, מחשב שנית, מוצא את ערכם של השטרות בשקלים חדשים, וקורא את עצמו לאיפוק. זכאותו למענק תימשך שנה בלבד עד שימצא עבודה ויעבור בשלום את חבלי הקליטה. הוא לוגם את שארית הקפה שהזניח לימין המסך ונחרץ הפעם להתחיל ברגל ימין. עקב בצד אגודל יפסע בשביל החיים החדשים ולא יחמיץ את ההזדמנות הנוספת המוענקת לו עכשיו. ההזדמנות המפעימה הנקרית לו במחצית שנותיו מחייבת אותו במשנה אחריות. הפעם ירכוש רק את מה שנחוץ לקיומם של החיים החדשים. הפעם יכלכל כל רכישה ורכישה וימלא בחפץ לב את בקשותיהם של המייסדים.

מניח לתשוקת הקנייה ודוחה את הסיפוק, הוא נפנה מחלון הראווה וצועד לאורך הרחוב. מתבונן בפני העוברים והשבים בחשש מה, הוא סורק את גופם המתנועע בבטחה ומתבייש בכובד תנועותיו המסגירות את הגירתו הרעננה. הוא זוקף את הצוואר הנוטה להישמט לאחור ומפנה את הראש לצד ימין, אל הבתים הפרטיים המוקפים חצרות מטופחות, פונה שמאלה ונושא עיניים לראות את גורדי השחקים. ולשניות נבהל ועוצם את עיניו, נאנח, מגרש את הפחד הידוע ודוחק את החרדה המוּכּרת. הוא נחוש לעשות מעשה ממשי והוא ישכור בית קטן וירהט אותו בצניעות המתבקשת.

מבויש הוא פונה אל אחת הנשים החולפות לידו, מתנצל ושואל איפה יוכל למצוא משרד תיווך. והיא פוקחת אליו את עיניה בחן, מושיטה לו את ידה וממתינה עד שידפדף בתפריט התנועות ויבחר בהושטת היד ובלחיצת הכפות. "נעים לי מאוד להכיר," הוא אומר לה וממהר לכסות על פיו בכף ידו. "אסף", הוא אומר לה את שמו וחש ברעד קולו.

"קליטה נעימה וחיים טובים," היא מאחלת לו. "יולי פרנצ'סקו," מגלָה לו את שמה. לגמרי במקרה היא הולכת אל המתווך הכי חם בעיר, מרחיבה לו חיוך נדיב. "אשמח אם תתלווה אליי."

אסף מתאמץ להחיש את הליכתו לצִדה, משתוקק לדבר אליה, לומר לה משפט קצר. הוא בוחר לשאול אם יולי הוא שמה האמיתי.

"שמע בחור יקר," היא עוצרת, "כאן בריאליטי קוראים לי יולי, נקודה!" היא מסלקת ממנו את מבטה ומוסיפה ללכת. "כאן," מאטה, מתפייסת, "רצוי לשכוח את כל השמות האחרים." היא אוספת את שתי צמותיה הארוכות, כורכת אותן סביב רקותיה וקושרת את קצותיהן זו לזו. "כשאתה בריאליטי," פוסקת, "אתה בריאליטי, נקודה."

מטומטם שכמותו, הוא מתחרט על השאלה המיותרת וממהר לרַצות אותה. "אוקיי," הוא מתאמץ לעמוד בקצב הליכתה, יורד לעומק הדברים שלה. כשהוא בריאליטי הוא בריאליטי, נקודה. לריאליטי, קובע בינו לבינו, לא יביא שמות משום מקום. "מאה אחוז. את צודקת," מתחייב לפניה ובוחר הבעה מחכימה. "אין טעם להביא לכאן את השמות הישנים," בוחן את כתפיה החשופות וממהר לסלק את מבטו, שלא תתפוס אותו בוטש באיבריה. "לגמרי," מצחקק אליה, "אין טעם להביא משם לכאן." והוא מחייך חיוך מנומס ומנסה להבין את מה שאמר. ככלות הכול, הצלחת הגירתו כרוכה ביכולתו להשאיר שם את מה שהתהווה שם, ומכאן לקחת כל עוד יש בכוחות הכרתו להוסיף ולהתפשט, להתרחב אל המקומות הלא נודעים.

 "הנה משרד התיווך," מצביעה יולי ומתרחקת, נעלמת בהמון המצטופף, המתגעגע לעתים אחרות.

מהורהר במוצאות הפגישה החטופה, הוא מגיע אל פתח המשרד, צופה בשורת סוסי הפוני המחייכים בפיות אדומים ובאנשים המתקרבים ללטף את הרעמות וללחוש באוזניים הכחלחלות.

במשרד מרוהט בטעם טוב הוא מקבל הצעה לשכור בית פרטי וצנוע באחד הפרוורים. "כאן, במרכז הזה, נורא מרעיש," אומר לו המתווך, מהדק את כפות ידיו אל אפרכסות אוזניו. "גם המחירים טיפסו לאחרונה לשמים," מחמיר את פניו ופונה לעלעל בכרטסת המונחת על שולחנו. "בזמן האחרון שוטף את ריאליטי גל מהגרים לא רצוי," הוא מתלונן ומעמיק אל עיני מזכירתו המהנהנת אליו בפנים חתומים. "מאלה שחייבים למכור משהו או לקנות משהו בכל רגע, אתה יודע…" הוא נאנח. "אם השיטפון הזה יימשך, ריאליטי פשוט תיחרב." המתווך משתהה רגע ארוך עד שהתחזית הקודרת תחלחל אל עומק ההכרה ושולה את אחת הכרטיסיות.

יחד יורדים אסף והמתווך אל החניון התת-קרקעי, נכנסים אל הרכב העגלגל ונוסעים לרחוב עגורי הזהב. אסף מוזמן להיכנס לבית החדש, המוקף מדשאה רכה מלפנים ועצי פרי מאחור. הוא מתבונן בקירות הלבנים ובקיר הזכוכית הצפוני וחוזר להביט בעיני המתווך.

"הנה לך," מגיש המתווך לאסף את החוזה הערוך והמוכן לחתימה. "בהצלחה ובאושר, איש יקר," הוא מצביע על הקווים המיועדים לחתימתו, עוקב אחר האותיות המשוגרות אל הדף ומחייך בסיפוק.

"אוקיי," מתקשה אסף לדייק בתנועות הידיים ולאסוף את דפי ההסכם. "הכול בסדר," הוא שב ומריץ את חלונות התפריטים, בוחר בתנועת אצבעות מתאימה, מחזיק בשולי הדפים, מעיין, מחייך אל הסנאים הקורצים אליו מבין השורות ולוקח לידו השמאלית את ספל הקפה. "בסדר גמור," הוא מקליד ושולח. "אני רק מקווה שאין בעיות במערכות החשמל והאינסטלציה…"

מנוע מכוניתו של המתווך משמיע נהמה רכה כשזו עוזבת את החצר. אסף מושיב את עצמו על רצפת חדר האורחים, ולרגעים נוגע בקצות העצב הידוע ובשולי הפחד המוכר. ולפני שתכרסם בו אותה בדידות ישנה, הוא מזדרז ונעמד על רגליו, פוסע אל דלת הכניסה ויוצא אל החצר.

בחצר הגובלת בחצרו הוא מוצא אישה מהודרת בשמלה אדומה ובצווארון לבן, מהדקת לחזה גור כלבים מיילל ומפזמת באוזניו שיר ערש רחוק. "שלום איש יפה," היא מבחינה בו מתאמץ למתוח את חגורת הכתפיים לייצב ביניהן את הראש הנוטה אל הצד. "ברוך הבא," היא מחליקה על גבו של הגור.

"שלום," הוא נרגש לדבר אליה. "אני אסף. השוכר החדש…" הוא מקליד, "רק עכשיו חתמנו," הוא מישיר מבט בעיניה ומייחל למשפט מפתח, לפסוקית קצרה ומנצנצת.

"יופי," היא פוקחת אליו עיני שקד. "נשמח אם תקפוץ בערב," היא קמה על רגליה ומושכת בקפלי השמלה. "אני אנה," היא מחייכת, "בעוד שעה יבוא מומי בעלי. הוא עובד מחוץ לעיר בחווה לגידול דגי נוי. אתה יודע, אלה שמשנים צבעים לפי מצב הרוח."

"כן," אסף מתאמץ לפרש, מתקרב אל הגדר המפרידה בין החצרות. "פיתוח מוצלח," מתבונן בה ובכלבלב המתענג על מגע אצבעותיה.

"אני מבין," הוא מסיר את כף ידו מעל העכבר ומלטף את סנטרו. איך מבין? הוא נדחק בינו ובינו, איזה מבין? כפות רגליו לוחצות את סוליות סנדליו אל אריחי הקרמיקה המרצפות את משרדו המהודר. הוא לא הבין דבר, והוא קורא את עצמו לאיפוק, לאורך הרוח המתבקש במקום החדש. רק תמונת הגור העוצם את עיניו למגע לטיפותיה רוחשת בו לעומקה של ההכרה, הדמיונית או הממשית. זיקוק הבנה מבזיק לו ונמוג. "זה מרתק," הוא לובש הבעה מסתקרנת. "יש להם את זה," מנסה את כוחו, "לדגים, אני מתכוון. צבעים ומצב רוח…" הוא שותק, מבקש להבין מה אמר ולמה התכוון. ורק מבעד לערפול החושים חש בצריבה החדה המתארכת ונמשכת מתחתית השלפוחית התובעת להתרוקן. עוד רגע תיכנע ותשטוף את ירכיו לעיני אנה המטלטלת את הגור בתנועה אימהית.

 

 

פרדס חנה מוארת מאת הרצל כהן, הוצ' נהר ספרים, שנת 2013, 266 עמ'

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.