ניידים בזמן מאת סיגל אדלמן / הרפתקה בזמן לעבר הקדום

| 30/05/2015 | 0 Comments

ניידים בזמן מאת סיגל אדלמן

ניידים בזמן מאת סיגל אדלמן

הספר ניידים בזמן מאת סיגל אדלמן מחבר בין עולם הפנטסיה לטקסטים עתיקים ומשלב מתח ודמיון עם העומק והעושר הרעיוני של התנ"ך. מה קורה, כאשר ספר תנ"ך מסתורי ועתיק יומין מתגלגל לידיהם של ארבעה צעירים, אשר מגלים כי אם יפתחו אותו – ימצאו עצמם אי-שם בעבר הרחוק של ימי התנ"ך, חשופים להתרחשויות מפתיעות? גיבורי הספר, חילונים ודתיים, ימניים ושמאלנים, נסחפים לתוך הרפתקה המובילה אותם למחוזות מופלאים ומטילי אימה ומטלטלת את המציאות שלהם ואת עולמם הרגשי.

סיגל אדלמן (54), תושבת ירושלים, נשואה + 4 ילדים, מחברת הספר שקית ברוח (שהתפרסם תחת שם העט גלי עדן) וספר האמנות סודות וצללים, מביאה בפני הקוראים ספר מרתק המאיר פרשיות מעולם התנ"ך מזווית חדשה ומרגשת. סיגל אדלמן היא בוגרת המדרשה לאמנות (בית ברל), בעלת תואר שני בתנ"ך ויהדות מהמכללה בירושלים, בוגרת המסלול לפוטותרפיה בביה"ס לצילום מוסררה י-ם ובעלת תואר שני בטיפול באמנות, המכללה האקדמית לחברה ואמנויות.

סיגל אדלמן מספרת: "הספר "ניידים בזמן" הוא תיאור המעבר בזמן אל תוך העבר הקדום, אך גם את החזרה משם אל חיי ההווה וההתמודדות איתם לאור חוויית המפגש עם התנ"ך. בנקודה זו הספר מביא גישה ייחודית בה אנו מלווים את הגיבורים במסעם הכפול – אל תוך העבר אך גם בחזרה אל חיי ההווה של ארבעה מתבגרים. גיבורי הספר נכנסים שבע פעמים לתקופות שונות בתנ"ך. בכל פעם הם מתמודדים עם אתגרים שונים ומגלים תובנות חדשות על עצמם ועל חייהם.  דעותיהם מבטאות את הקולות השונים בחברה הישראלית, את הקונפליקטים אך גם את החיפוש המשותף אחר שלום וחיבור בתוכנו".

סיגל אדלמן אומרת כי "הרעיון לכתיבת הספר התעורר לפני עשרים וחמש שנה, בתחילת דרכי כבעלת תשובה, כאשר מנהל הוצאת ספרים ביקש ממני לכתוב ספר לבני נוער. ידעתי שאכתוב על כניסה לתוך התנ"ך, כיוון שמאז ימי ילדותי ועד היום מצאתי עניין רב בקריאת התנ"ך. תהיתי האם ניתן לשתף קוראים אחרים בחוויית הקריאה בתנ"ך, כחוויה מרתקת?  האם אפשר לחבר בין ז'אנר הפנטסיה – לטקסטים עתיקים? ליצור ספר הרפתקאות, שאינו מוותר גם על העומק והעושר הרעיוני, שהטקסט התנ"כי מזמן לנו? חשבתי שראוי לנסות. לצורך כתיבת הספר השקעתי זמן ומאמץ  באיסוף החומר והגשתו בצורה נכונה.  זה ארך שנים. העמקתי בלימוד התנ"ך ומפרשיו, על פי המסורת היהודית, נרשמתי לסיורים ארכיאולוגיים במקומות עליהם בחרתי לכתוב, ורתמתי את כוח הדמיון על מנת לרקום מהחומרים השונים יריעה סיפורית מעמיקה ומושכת לב".

פרק ראשון מתוך ניידים בזמן

הספר העתיק

סתיו 1996. קרן אור חדרה מבעד לחרכי התריס אל החדר האפלולי והאירה את ידיו הרועדות של הרב הקשיש. שוב ושוב חלפו הידיים המגוידות על פני הכריכה של הספר העתיק. הוא לקח שקית ניילון ועטף אותו, מהדק בגומיות שהיו על שולחנו. אלו שימצאו את הספר, שלא יפתחו כל כך מהר. דור החוצפה פזיז הוא. ממהר לעשות. יש לעכב אותו, לפני פתיחת הספר, לפני חציית הזמן…

הרב שלמה קרמר עצמו לא פתח את הספר הזה, וגם אביו, שמסר אותו בידו, לא פתח אותו מעולם.

הוא לא ידע אם הספר היה נפתח אילו ניסה. לא אליו הוא מיועד. עדיין הדהדו באוזניו דבריו של אביו זיכרונו לברכה, הרב אברהם קרמר, ממקובלי ירושלים:

"לא לנו בני, הספר הזה. דבר סוד יש בו, חתום וסגור הוא בפנינו. זמנו להיפתח קרוב הוא, 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא'. ממתין הוא לדור החוצפה, דור אחרון לפני הגאולה, אז יימצא בידם וייפתח בפניהם, בפני הדור ההוא… אז יחובר דור ראשון לדור אחרון. זמן בזמן ייגע."

חמישים שנה חלפו מאז ששמע את הדברים. כל השנים שמר את הספר כשהוא טמון עמוק בספרייתו הגדולה. הגיעה העת, הוא ידע, להעלות את הדברים על הכתב. להורות ולהסביר.

עכשיו היה הדף מונח לפניו. לפני שעה קלה סיים לכתוב, מאמץ את ידו הרועדת ומחפש מילים שיבהירו את מה שיתרחש אם ייפתח הספר. במה יהדק את הדף? על שולחנו היה מונח מהדק סיכות. שוב ושוב לחץ, מתאמץ בידיו החלושות לחבר את הדף לכריכה אחרת, גדולה וריקה, עד שנחה דעתו. הדף חובר.

הוא טמן את הספר בתוך הכריכה הגדולה, להסתירו מעיניים זרות. אחר כך העמיד על מדף גבוה את הכריכה עם הספר בתוכה. לצד ספרים אחרים. המשימה הושלמה.

רגע עמד והקיף במבטו את הספרייה הגדולה. הרב שלמה קרמר אהב את ספריו. הגיע העת להיפרד, גם מהם.

רגליו נשאוהו בקושי לחדר השני. שם השתרע אט אט על מיטתו. מי מילדיו, נכדיו או ניניו, יפתח את הספר? זאת לא ידע.

"חוצפא יסגא…" צל חיוך חלף על פניו, בטרם עצם עיניו לנצח.

* * *

אוגוסט 2006. הדלת נפתחה ולבית פרצו ארבעה צעירים. רועי, בן שבע עשרה, גבה קומה ואדמוני, נכנס לחדר הספרים. הוא היטיב את הכיפה הסרוגה לראשו, עיניו הכחולות בורקות למראה שפע הספרים. אחריו נכנסה אחותו התאומה, נגה. הנמשים על אפה היו הרמז היחיד להיותם אח ואחות. שיערה הכהה היה אסוף לצמה ארוכה. עיניה היו כהות, כמעט שחורות, ומבען רך. אצבעותיה נשלחו לעבר ספרי הגמרא, מלטפות. "אני זוכרת את סבא לומד בהם," מלמלה.

אחריהם נכנס בצעד מהסס יונתן, בן דודם, גם הוא בן שבע עשרה. הוא סקר בחשש את המדפים העמוסים בספרי קודש.

"בואי, מיקה," קרא אל אחותו, ואל החדר נכנסה נערה כבת חמש עשרה, תלתליה הבהירים פזורים על כתפיה, בת-צחוק בעיניה.

"לעבודה," קרא רועי.

"אני שונאת פקודות," מיקה התיישבה על הכיסא החורק. "תחפש נוסח אחר, ג'ינג'י."

עיניו של רועי ברקו בכעס. "יש לי שם. קוראים לי רועי, לא ג'ינג'י, ולמי שבטח קוראת רק רומנים זולים, אולי קשה לראות שיש גם ספרים מסוג אחר. את יכולה מצידי לחזור לבית שלך, לטלוויזיה ולאינטרנט."

הצחוק נעלם מעיניה של מיקה. היא חיפשה תשובה, כשיד רכה הונחה על כתפה.

"בואי נחפש ביחד, מיקה." הציעה נגה. "שנתחיל בפינה שם?"

הם עבדו בשתיקה, מניחים מדי פעם ספרים על מדף נפרד.

* * *

"חלק מהם נשמור, אך את הרוב ניאלץ למכור," נזכר רועי במה שאמר להם אבא שלו לפני שבוע. הם היו שם שלושתם – רועי, נגה, ובן דודם יונתן.

"סבא שלמה ז"ל אסף ספרי קודש," אמר אביו, "חלקם עתיקים ויקרי ערך. אבא שלך, יצחקי ז"ל," פנה ליונתן, "אהב במיוחד לבוא לכאן. סבא היה רכון תמיד על הגמרא, כאן, ליד השולחן הזה. וכשבאנו, אורו עיניו לקראתנו." עיניו התלחלחו. יונתן הפנה את ראשו. הדיבורים על אביו שלא הכיר, עוררו בו מבוכה.

"טוב, אבא," התערב רועי, "אז למה אנחנו בעצם כאן? לשמוע זיכרונות מבית סבא?"

"לא, לא," אביו חזר לדבר בנימה עניינית. "ובכן, אנו חושבים שהגיע הזמן למכור את הדירה של סבא שלמה ואת רוב הספרים. את הסכום שנקבל אחלק לשניים. חצי לי וחצי לך, יונתן," אמר בפנותו לבנו היחיד של אחיו התאום. "דיברתי עם אמא שלך והיא מסכימה. אז עכשיו אתם…"

"אני יודע מה נעשה!" המשיך רועי. "נפרסם באינטרנט הודעה: ספרים, רבותי, ספרים במבצע! כל רבי המכר מלפני מאתיים שנה במחירי המאה הזו!"

"אוף, אתה עם השטויות שלך!" רטנה אחותו, "אתה יכול להיות פעם רציני?"

"לא," השיב אחיה. "זה מום מלידה," הוא קרץ ליונתן.

יונתן חייך והחזיר קריצה לבן דודו האדמוני.

"תראו," המשיך האב, "חשבתי שתיקחו את המפתח לדירה של סבא שלמה ותעברו על הספרים. מה שנראה לכם עתיק במיוחד תוציאו, ותניחו במדף נפרד. זה ייקח לכם כמה שעות. אתם כבר בוגרים, ואחרי הכל מדובר ברכוש של כולנו. אני אדבר עם שמאי ספרים שיבוא מאוחר יותר להעריך את מחירם. זה נראה לכם?"

"מבחינתי זה בסדר גמור," אמרה נגה. "אני מעדיפה את יום שישי, כי רק אז יש לי זמן. השבת נכנסת עכשיו מאוחר. מה אתה אומר, יונתן?"

יונתן שתק. המחשבה על שהייה בחדרו עמוס הספרים של סבא שלמה יחד עם בני דודיו הדתיים העיקה עליו.

"מיקה יכולה לבוא אִתי?" שאל בהיסוס.

"היא לא מהמשפחה," תשובתו הקשוחה של רועי הפתיעה אפילו אותו עצמו, "והיא גם קטנה מדי."

"היא כבר בת חמש עשרה, והיא אחותי," יונתן נשך את שפתיו והישיר מבט למבטו העוין של רועי.

"כן, אבל היא לא הבת של אבא שלך, יצחק קרמר, ואנחנו עוסקים ברכוש המשפחתי של משפחת קרמר, אז…"

"זה בסדר גמור!" הכריזה נגה ושלחה מבט נוזף באחיה. "בוודאי שמיקה יכולה לבוא. אני אשמח לראות אותה, מזמן לא נפגשנו. יום שישי בשתיים?"

"סיכמנו," השיב יונתן, ורועי תקע מבטו בחלון.

"נו טוב," הפטיר.

* * *

עכשיו היו ידיהם מנסות לאמוד את גילם של הספרים. כריכה חדשה, יחסית, שמצבה טוב – נשארת על המדף.

כריכה עתיקה ובלויה? ידיה של מיקה אחזו באחד הספרים. "להשאיר על המדף," החליטה. אלא שאז משך את עינה ספר אחר, גדול, שהיה דחוק בפינה. ידה הושטה לעברו, ומיד החלה להתעטש.

"תני לי!" חטף רועי את הספר מידיה.

"זה האבק," משכה מיקה באפה. "אני אלרגית לאבק…" עיניה הירוקות דמעו. "יש כאן מאתיים שנה של אבק, אז הוא בטח שווה הרבה!"

"את אלרגית לספרי קודש, זה העניין…" גיחך רועי. "רגע!" אצבעותיו מיששו במקום שבו היו אמורים להיות הדפים, "יש כאן משהו…" הוא שלף בזהירות מתוך הכריכה ספר נוסף, מעט קטן יותר, והניח על השולחן.

"מה זה?" נגה קרבה אליו. "הוא באמת מאוד עתיק!"

יונתן לקח בידו את הכריכה הריקה שרועי הניח והפך אותה בידיו. "אני חושב שמישהו ניסה להסתיר את הספר בתוך הכריכה הזו."

ארבעת הצעירים התבוננו בסקרנות בספר שלפניהם. הוא היה עטוף בניילון שהודק אליו בעזרת גומייה ישנה. מבעד לניילון שכבר הצהיב, נראתה כריכת עור ישנה. זה היה ספר עב כרס, אך דבר לא היה רשום על הכריכה.

"אולי פשוט נסלק את הניילון ונפתח אותו?" הציע יונתן.

"לא כל כך מהר," לחשה נגה. "אם הוא הוסתר, יכול להיות שזה כדי למנוע מסתם אנשים לפתוח אותו, אולי אפילו להגן עליהם מהספר."

"אנחנו לא 'סתם'," התמרמר רועי. "אנחנו הצאצאים! חוץ ממיקה. אז מיקה תצא מהחדר כשנפתח אותו."

"בטח יש בו דולרים," גיחכה מיקה. "החרדים תמיד מחביאים כספים כדי להעלים ממס הכנסה."

רועי התרגז. "לסבא רבא היה חשבון מסודר בבנק והוא לא העלים אגורה מהמדינה. חוץ מזה, הוא לא היה חרדי אלא ציוני מאוד ואת הדעות האנטישמיות שלך תשמרי לעצמך!"

"הופה! הג'ינג'י נדלק!" צחקקה מיקה. "אחי," פנתה ליונתן, "טפל בבן דוד הכתום שלך."

"תפסיקו כבר," נגה הפכה את הכריכה הריקה שהסתירה את הספר. "חייב להיות כאן משהו שיסביר למה הסתירו אותו," מלמלה. "הדולרים, זה דווקא רעיון טוב," היא שלחה מבט מרגיע למיקה, "זיידה באמת החביא מעט כסף מזומן בתוך ספרים, כי חשב שהגנבים לא יחפשו שם. כן, כן, רועי, כנראה שלא ידעת את זה… אבל הוא לא העלים מיסים, מיקה. זה לא מתאים לרב שלמה קרמר, הוא היה תלמיד חכם ואדם הגון כל כך…"

"אבל בכל זאת הוא מסתיר משהו!" קטעה אותה מיקה בקוצר רוח ולקחה מידה את הכריכה הריקה. "הסבא רבה שלכם החביא כאן את הספר כדי ש… איי!" היא שמטה את הכריכה על השולחן ומצצה את אצבעה, "משהו עקץ אותי!"

רועי רכן לעברה בחיוך קנטרני, "הרב קרמר, מנוחתו עדן, שולח את נקמתו על העלבונות שלך."

"זאת סיכה," יונתן אחז בכריכה, מורה באצבעו, "משהו היה מהודק לכאן פעם. תחפשו, אולי זה נפל בחדר."

החדר הגדול היה עמוס ספרים מן התקרה עד הרצפה כמעט. הם הביטו סביבם, מחפשים משהו שנפל מהכריכה הגדולה. דף? פתק?

"רגע," קרא יונתן. "אולי זה לא נפל כאן אלא…" הוא קרב אל המדף שממנו נלקח הספר ושלח ידו אל החלל הריק שנותר, "יש!" ידו אחזה בנייר מצהיב.

"בזהירות," ביקשה נגה, "שלא ייקרע." הם הניחו את הנייר על השולחן. חורים קטנים בשולי הדף סימנו את המקום בו היה מוצמד בסיכות לכריכה לפני שנפל.

"איזה מין כתב זה?" קראה מיקה באכזבה. "אני בקושי מזהה כאן את האותיות."

"כתב רש"י," הסבירה נגה. "אתם רוצים שאקריא לכם?"

הדף היה רשום בכתב יד. פה ושם ניטשטשו האותיות והקריאה התארכה, אולם ככל שהמשיכה נגה בהקראת הכתוב כך גברה הפליאה בקרב הארבעה. מדי פעם עצרה בקריאתה והביטה באחרים, מתנשמת.

 

ניידים בזמן מאת סיגל אדלמן, הוצאת "דני ספרים", שנת 2015, 478 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *