ביקור בית עם היוצרת נגה פסו: "שירים לאימא"

| 04/07/2012 | 0 Comments

 

נגה פסו, עיתונאית פרילנסרית, אובחנה בליקוי כתיבה והפרעת קשב וטיול. כך כיום היא מטיילת לא בחו"ל אלא אל תוך נבכי ליבה. בספרה "שירים לאמא" נגה מוציאה החוצה את כל העצב ומחליטה להשאיר אותו בספר ולא בלב. באמצעות ספרה וסיפורה של אמא שלה, שהייתה חולת סרטן, נגה מציעה לכל מי שחווה אובדן כזה או אחר לפעול כמוה, ולסייע לזירוז תהליך האבל באמצעות הספר, להזדהות ולהפנים שההתמודדות היא אפשרית. "האובדן קיים ומורגש", היא אומרת, (ציטוט מתוך הספר) "אבל החיים ממשיכים כי כך נועדו, להמשיך" (ציטוט מתוך שיר בספר "שירים לאמא"), "המוות חזק מאיתנו, אבל כמותו גם החיים חזקים, נלחמים בו לא פעם".  

השירים שנגה כותבת "הם לא שירים במונח שרגילים לחשוב על שירים, כלומר לא תמיד קצרים, לא תמיד פיוטים ומלאי תיאורים, גם הם בגדר "מה שיוצא יוצא", מאוד קריאים וישירים, בלי הרבה התחכמויות".

 

 

שם: נגה פסו

גיל: 31

סטטוס:  רווקה

מגורים:   יהוד

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר שירים לאימא, הוצאת החממה הספרותית, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך? "מהחיים".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "אני כותבת מאז שהשתחררתי מהצבא, מגיל 20, אבל פה ושם אני מוצאת מחברות שלי מהתיכון בהן יש תיעוד לניצני כתיבה שכתבתי גם אז.

אני לא מתכננת לכתוב שיר או סיפור או טקסט קצר, אני מתחילה לכתוב ומה שיוצא יוצא. אני חושבת שהשירים שאני כותבת הם לא שירים במונח שרגילים לחשוב על שירים, כלומר לא תמיד קצרים, לא תמיד פיוטים ומלאי תיאורים, גם הם בגדר "מה שיוצא יוצא", מאוד קריאים וישירים, בלי הרבה התחכמויות".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "את השירים בספר "שירים לאמא" התחלתי לכתוב מאז מות אמי, בנובמבר 2011 (יום הולדתי). התחלתי לכתוב את השירים הרבה לפני שחשבתי שיהפכו לספר שירים, וזו לא הייתה המטרה.

המטרה הייתה לכתוב לאמא ולי כדי להקל על העצב והכאב ולנסות להעביר אותו ממני לדף. על הדרך גם לתעד זיכרונות, לתרגם געגועים למילים, ולאפשר למשפחתי ולאחרים לנסות לפרק את העצב שלהם באמצעות קריאה וזיכרון, להרגיש שהם לא לבד במערכה הזו של התמודדות עם אובדן וגם ניסיון לתת פן אופטימי ולהיזכר בחיים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "לאחרונה קראתי את "הטיגריס הלבן" שמאוד נהניתי ממנו למרות שלא סיימתי אותו. בדרך כלל אני מעדיפה לנצל את הזמן הפנוי לכתיבה מאשר לקרוא. צריך מצב רוח מסוים ושלווה מסוימת כדי לקרוא. יש מוזה אחרת בשביל לקרוא ולכתוב".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "אין משורר אחד, אני מאוד אוהבת סגנונות פשוטים וישירים, רוב המשוררים הם לא כאלה. אם זאת אני אוהבת לקרוא שירה וספרות, ולשים לב לסגנונות השונים של הכתיבה. כמו שכל אדם הוא אחר, כל כתיבה היא שונה. הספר "שירים לאמא" הוא נטו אמא ואני, נכתב מתוך החיים, מתוך סיטואציה וצורך מאוד מסוים בחיים שלי, ולכן אין מקום להשפעה של אחרים על האופן בו כתבתי.

אבל יש שיר אחד שחברים של הוריי שמתגוררים בחו"ל, (ג'יל ורמי גלר), שלחו לנו את מילותיו במכתב בדואר כששמעו על מות אימי:

Sleeping in the forest / Mary Oliver

 

I thought the earth remembered me, 

she took me back so tenderly,

arranging her dark skirts, her pockets

full of lichens and seeds.

 

I slept as never before, a stone on the river bed,

nothing between me and the white fire of the starts

but my thoughts, and they floated light as moths
among the branches of perfect trees.

 

All night I heard the small kingdoms

breathing around me, the insects,

and the birds who do their work in the darkness.

 

All night I rose and fell, as if in water,

grappling with luminous doom. By morning 

I had vanished at least a dozen times into something better.

 

השיר הזה צמרר אותי. אני לא יודעת להגיד אם בנוסף השיר הזה נתן לי השראה כי השיר הזה מנסה לתאר איך מרגיש קבור טרי ואני לא ניסיתי לשער מהצד השני, הצד הנסתר, אלא לפענח את הצד שלי, את הרגשות שלי בעזרת השירים שכתבתי. אבל יש משהו מאוד אמיץ בשיר הזה שמהווה דוגמא נועזת לכתיבה חסרת מעצורים על מוות. כתיבה שאולי  אפשרה לי לכתוב בלי לסנן ובלי לרסן את עצמי למרות הנושא הרגיש".

איזה ספרים קראת בילדותך? "אני חייבת להודות שבילדותי המעטתי לקרוא ספרים. אבל זכורים לי לטובה "הפנג הלבן", "בית קטן בערבה", "נשים קטנות" ו"לחופש נולדה"."

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אני אעדיף לקחת איתי מחברת ועט כדי לכתוב. אבל אשמח לקרוא מהציניות של אתגר קרת, כל ספריו מעולים לדעתי".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הספר הראשון שפרסמתי נקרא "קדחת הנדודים" (אופיר, 2012) והוא "רומן מסע". כלומר שילוב של יומן מסעות עם רומן. "קדחת הנדודים" הוא למעשה אוסף של מחברות מחו"ל בהן כתבתי דברים שקרו וגם דמיונות במהלך תקופת נדודים בחו"ל שערכה למעלה מ-7 שנים. הכתבים קובצו יחדיו, הוספתי הקשרים בין הדברים, אמצע, התחלה וסוף.

ספר נוסף הוא ספר שירים שנקרא "דם ופואטיקה", זו ספר שירים שהוצאתי עם שתי חברותיי, יעלי טל ובר ריצ'מונד, בהוצאה עצמית. לא תכננו לכתוב ספר, אבל התמסרנו בהודעות טקסט שיריות בפלאפון שהצטברו, פחדנו שייעלמו והעברנו אותם למחשב. יעלי למדה עיצוב גרפי באותה תקופה וכחלק מעבודת הגמר שלה, הכינה לנו כריכה לספר".

ספרי קצת על הספר שכתבת:  "אמי, חלי פסו ז"ל, השאירה מכתבים אחריה, במכתב שכתבה לי היא כתבה שניחנתי בכישרון ושחבל לה שלא תהיה חלק מהמשך דרכי המקצועית שנראה לי שתהיה מאוד מעניינת. היא לא הספיקה לכתוב צוואה ומבחינתי מכתבים אלה הם צוואתה. הספר "שירים לאמא" הוא ניסיון להגשים את רצונה להיות חלק מהדרך המקצועית שלי. עוד היא ביקשה שנשתף יותר בין בני המשפחה במחשבותינו ותוכניותנו, וכך קרה שאחותי, רותם פסו, נרתמה למשימה, ועזרה לאייר את הספר ובכך אני מרגישה שניסינו להגשים רצון אחר שלה, שגם אותו היא הזכירה במכתביה ולשמור על אחדות המשפחה.

הספר שכתבתי הוא ספר מאוד רגשי בו אני חושפת את מערכת היחסים ביני לבין אימי באמצעות שירים המספרים על תקופה בה הייתה חולה בסרטן, על האווירה שלא בהכרח הייתה תמיד עצובה, אלא מאוד חיינו כמשפחה כל רגע איתה אבל עם סימן שאלה כבד, שאני רוב הזמן התעלמתי והדחקתי אותו. בהמשך הספר, הכתוב בסדר כרונולוגי, מסופר על מותה, על ההלוויה, על השבעה, ועל המשך החיים או יותר נכון שירים העוסקים ומפרקים לגורמים את השאלה "איך ממשיכים מכאן?" תוך דגש חשוב על בקשתה של אמי במכתב שכתבה ושמצאנו אחרי מותה – "לזכור אותה בחיוך". (לכן גם בחרתי לכריכה איור שמבוסס על תמונה של אמא ושלי כשהייתי קטנה, בתמונה יש שני חיוכים, ביחד, אחד לצד השני, והיא מביעה את הרצון שלי להמשיך לחייך איתה ולצידה גם כיום ותמיד".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "לפני כשבוע התחלתי לכתוב טקסט קצר בהודעה בפייסבוק לחברה. הטקסט התארך לכדי 4 עמודים וכרגע הוא עומד על כ-3,000 מילים. בהפתעה נוצר סיפור קצר. במקביל התחלתי לכתוב סיפור קצר נוסף. ואני מתכוונת לאגד אותם לספר הכולל סיפורים קצרים. אני מאמינה שבעוד כחצי שנה יהיה מוכן".

מה הטיפ שלך למשורר או סופר מתחיל? "הטיפ שלי הוא לא להסתכל לצדדים, לא להשוואת את הכתיבה לאף אחד. פשוט לכתוב, בלי לעצור, בלי למחוק ולשכתב באמצע, בלי לחכות למוזה, בלי לדחות למחר. לשחרר את המבקר הפנימי הביתה, לתת לו יום חופש ולזכור שהביקורת שלנו על עצמנו היא בדרך כלל הכי מחמירה וגם אם היא מציקה לנו וטוענת שלא כתבנו טוב או שאנחנו יכולים יותר טוב, לדעת למתן אותה ולהתעלם ממנה כשצריך".

משפט סיכום: "אם תחקור את עצמך תגלה שהאדם המעניין ביותר הוא אתה והוא רק מחכה להימצא על ידך. כתיבה היא דרך מעולה, (הכי טובה שמצאתי), לגלות מה באמת אתה חושב על עצמך, על אחרים ועל העולם".

 

מתוך הספר "שירים לאמא" מאת נגה פסו:

משפחות הן כמו עצים ואנשים הם כמו עלים על עץ – הם מחוברים לענף שמחובר לעץ שהוא בעצם ענף יותר גדול. הם מחוברים אליו מטבע ילודתם של העלים. הם מחוברים כי ככה הם מטבע הדברים. הם נולדים לעובדה זו ולא מתעמקים בסיבות. כל עוד המים זורמים אליהם דרך הענף, כל עוד השמש זורחת עליהם, הכל טוב, ירוק ויפה.

לפעמים העלים רבים ביניהם על כמות השמש אליה הם חשופים, כולם רוצים להיות מוארים ולפעמים הם גם רוצים תשומת לב ואור זרקורים. הם עלולים לטעון שאחד מאחיהם העלים מסתיר מהם את האור, הם יכולים להאשים את הענף שצימח אותם בזווית מסויימת. הם נוטים לכעוס על ענף שצימח עלה אחד רחוק מידי שלא מגן אליו מפני הגשם, או קרוב מידי לעלה אחר כך שמסתיר לו את השמש. הם מסוגלים לנטור טינה לאחיהם העלה שצמח כך או אחרת ושוכחים שצמח באופן שצמח כי כך צמח ולא בכוונה להרע להם.

לפעמים הם כל כך עסוקים בהאשמות שהם שוכחים להשתזף ביחד באור השמש.

לפעמים יש יותר מידי שמש והם לא מבינים שהיא מזיקה להם, לפעמים הם מבינים שהיא מזיקה להם אבל לא מצליחים לחמוק ממנה. ולפעמים הגשמים באים ומרטיבים את העלים, גורמים להם להיצמד ולהתחזק מול הרוחות אחד בשני. אז אולי ישמחו העלים על האופן בו גדלו על הענף, אז אולי יתחילו להבין שיש סיבה לדברים וחוכמה לטבע.

כך יחלפו להם שנים רבות בשמש, ימים של מריבות וימים של השתזפות משותפת בשמש.

באחד הימים אחד מהם יתייבש, הענף יזרים לו מים לרפואה. באותו יום אולי העלים ילמדו להעריך את הענף ואולי ימשיכו לקבל כמובן מאליו; את הענף, את המים ואת האדמה.

אבל אולי ביום אחר הענף לא יצליח לעזור לעלה, והוא ינשור מהעץ. האדמה שפעם העניקה לו חיים עכשיו לא תוכל לעשות דבר. גם הטבע מוגבל, מגביל את שאר העלים, העלים יגלו שזהו טבע הדברים. העלים יתקשו להביט אל השמש, הם יביטו מטה בעלה שנפל והחל מצהיב.

הענף ימשיך להשקות אותם מטבעו של ענף, השמש פחות תעניין אותם אך תמשיך לזרוח עליהם. ביחד עם הענף שמשקה אותם היא תיתן להם חיים.

העלים על הענף, כל כך היו רוצים לרדת אל העלה שנפל, לעזור לו. אבל הם לא יכולים, מטבע הדברים הם קשורים לענף. הם פה למעלה והעלה שם למטה. והרי אם יעזבו את הענף ייבשו ויצהיבו גם הם. הם כמעט ונושרים ממחשבות על למטה, אבל הענף והשמש בשלהם ממשיכים לדאוג ולהחיות אותם כל פעם מחדש.

העלה שנפל יישאר מונח על האדמה או אולי יקבר עם רוחות ראשונות של חול, ושאר העלים שהיו משפחתו עודם מביטים בו מלמעלה בעצב אפילו שהבטיחו להמשיך להשתזף יחד בשמש.

העלים לא יפסיקו לעולם להרגיש בחסרונו של עלה שנפל. העלה מלמטה בפוטוסינתזה אחרונה עם השמש, עם העלים, עם העולם, יבקש שיחייכו אל השמש גם בלעדיו. העלים לעולם לא יפסיקו לנסות לחייך אל השמש כפי שביקש. העלים עוד יצליחו בהמשך החיים להינות מהשמש, כזה הוא טבעם של עלים, כי זהו טבעם של דברים.

 

איך תמונות דהויות, פתאום זורחות,

ואת באור אחר, מחפשת אותך בכולן, 

מסתכלת טוב טוב;

על מה את מביטה? מה את חושבת בתמונה?

ההבעה הזו על פנייך, מה היא אומרת? והאם גם לי יש כזאת הבעה? או לפחות אחת דומה.

תמונות דהויות, הופכות פתאום מצרך יקר.

צר לי על כל רגע שלא שמרתי בתמונה דהויה.

על כל רגע שלא צילמנו בווידאו,

לשמוע את קולך אני מתגעגעת,

להתנהלות, לסגנון שלך..

אולי כל אלה יביאו את זיכרונות שלי איתך.

* * * * *

"המשפחה היא מהות החיים" לנו כתבת,
אבל מה אם המשפחה חסרה?
האם מהות החיים נהרסת? מתחלפת? משנה צורה?
כל זאת ועוד וודאי נלמד, עוד נדע, בהמשך הדרך המשותפת, אחרי מותך, בפרק הבא.

 

* * * * *

והחיים ממשיכים.

כי ככה נועדו, להמשיך.

כי ככה הם החיים, ממשיכים.

 

החיים ממשיכים,

ואת אינך..

אז איך יתכן שהחיים ממשיכים!?

 

קשה להמשיך ולצעוד יד ביד עם החיים שחולפים וכבר עוקפים אותי,

לאן הם ממהרים?

נדמה שאותך מאחור הם שוכחים.

 

אני מתעכבת קצת לחשוב.

את היית אומרת לי למהר, לרוץ איתם.

אבל אם אמהר להשיג במסלול את החיים שברחו, הרי אשאיר מאחוריי חיים שאבדו,

כמותם אשאיר אותך מאחור.

בתקווה של ילדה אני ממשיכה לקוות לראות אותך,

להאמין, כמו הכלבים שיום אחד זאת את שתצאי מהאוטו שלך ולא אני,

אך אני בכל פעם מאכזבת אותם ואותי מחדש.

זה האוטו שלך,

אלו החיים שלך שכאילו התפנצ'רו ככה פתאום באמצע המרוץ המשותף שלנו.

והחיים ממשיכים, עפים, טסים.

ואנשים ממשיכים,  עפים על החיים שלהם, טסים ומציעים לי לטוס איתם אל היעד הבא.

אולי שם כבר מחכים לי

המשך החיים.

* * * * *

עננים מעורפלים, מתערפלים, מערפלים.

עננים כאלה מגלים ומסתירים את פנייך,

חייך כמו הרוח שטה הנה והנה.

שמים כחולים ואפורים מסלקים עננים נושאי גשם ומסר.

 

אני מחפשת מסרים בשמים, אבל גם הם אינסופיים, נצחיים,

נוצרים שתיקה, חתומים על סוד.

ואת כמותם, ואת איתם.

* * * * *

אופטימית חסרת תקנה, נמצאת בסביבה לא נוחה.

מחכה לרגע של יציבות, לחגוג אותו היא רוצה.

השמפניה לה עוד מחכה.

אבל המציאות בוערת בפנים,

כל אפשרות אחרת קשה לה להפנים.

בקבוק שמפניה מעלה אבק, ממתין לרגע בתקווה,

ואולי כבר התפוצץ מזמן מכוחה של עובדה.

כי אין צורך בו בכלל, לנצח לא ניצחת,

אז איך זה שלהרים לכבודך כוסית לחיים עדין רוצה.

אופטימית חסרת תקנה, את המצב הזה להפנים לא מצליחה.

* * * * *

דמעות בעיניים, טיפות על שמשת חיי,

רוצה לראות ברור בלי דמעות וטיפות שמרטיבות לחיים.

 

 

שלולית של רגשות מתערבבים והופכים לבוץ לרגליי,

אין לי מגפיים מתאימות לטיול הזה.

 

טיפות מנקרות את ראשי,

מפצירות בי לחשוב, להחליט, להמשיך ללכת.

* * * * *

 

להיאחז בזיכרון

שקיים ולא קיים

היית, אני זוכרת

כל השאר מעורפל

איך אדם הופך לאבן 

וזיכרון הופך חשכה

 

עכשיו אני בחשכה

ואולי גם את

ביקור לילי בבית הקברות

וודאי לא היית מאשרת

ואולי זאת לא רק אני פה בחושך

 

זיכרון חשוך

אחיזה נואשת

ואין יד לאחוז בה

איך עוזבים כשידיים מנסות לתפוס

וגם הראש וגם הלב

 

עוד מכתב שמסתיים באהבה אלייך

עוד מכתב ואולי זה חסר טעם

השמים יפים, מתחלפים מאור לחושך

ובין לבין כחול מתכהה יפיפה צובע את השמים

משתקף במצבת אבן לבנה 

הכחול הכהה רק ממשיך ומתכהה

ואיתו הזיכרונות ממך

* * * * *

יום הולדת – היום שנולדת בו,

אבל גם אותו הכינוי להיום שנולדתי בו, היום שילדת אותי בו.

ההתחלה הייתה טובה, אופטימית ומובטחת.

לא עלה בדעתך, בדעתי ובדעתו של אף אחד, הסוף הטרגי.

סגירת מעגל, כמו בגן, כמו ביום הולדת.

בתמימות דעים, בצירוף מקרים,

כי ככה יצא ואולי כל זה שטויות.

365 ימים יש בשנה ורק אחד מהם הוא יום הולדת.

בתמימות דעים, בצירוף מקרים,

בפאשלה של מלאכים,

יום הולדתי הוא גם יום מותך.

 

 

משיריה של נגה פסו:

 

מתי כבר תחזרי לחיים נורמאליים!?

והרי חיי מעולם לא היו נורמאליים

לו הייתי בחורה נורמאלית אולי אז היה למה לצפות

אבל לפעמים נדמה שאני והחיים בתחרות

מי יותר נורמאלי הם או אני

אם כבר לחזור אז לחזור לעצמי

* * * * *
 

כביסה לבנה, נקייה וזוהרת, מלכלכת מהר, לא מהר מתנקה, אך כשמתנקה, היא כל כך נקייה, כל כך נקייה עד שנראית כמו חדשה.

 

אני כביסה לבנה, עם כתמים קשים, מכניסים אותי שוב ושוב למכונת כביסה, רוצים שאהיה נקייה, וגם אני לשוב ללובן הזוהר שלי רוצה, להיות כביסה נקייה.

 

בין לבין מנוחה, נעשית דווקא בפעולה, כשמכבסים אותי, כשסוחטים אותי, כשמנקים אני מתמסרת, מתכבסת, מתנקה כי אני כביסה לבנה שכבר מזמן לא לבנה הכתמים הפכו לצבע, החורים הפכו לאופי

 

ועכשיו לנוח, להתכבס במכונת הכביסה,ולא להפריע עם מחשבות על לכלוך וניקיון.לפעמים כדי שכביסה תצא נקייה, מעבר לחומרי ניקוי, צריך גם קצת מנוחה

 

* * * * *

 

לפעמים אני בוהה בעובד זר על אופניים

מבחינה בו בוהה בדגל של מדינה שאינו מכיר

חושבת לעצמי כמה נפלא להיות זר

לא הרבה יודעים את זה אבל זרות זה חופש

חופש ממשפחה,חופש מחברה,החופש מנורמות נמצא הרחק מהמוכר – חופש שמתחיל איפה שאתה זר

זרות זו תקווה להיות מי שאתה, יש בזה חופש להיות מי שבא לך

ולפעמים בא לי  להיות עובד זר על אופניים

 

שירים לאימא מאת נגה פסו, הוצאת החממה הספרותית, שנת 2012, 144 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, שירה ומחזות

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.