ביקור בית עם הסופרת שרי שביט: הכל זריז

| 21/03/2012 | 0 Comments

שָרַי שביט הוציאה בימים אלו את ספרה השני "הכל זריז". זהו רומן שנע בין ז'אנר המסע לז'אנר המתח ומספר על מלי מועלם, בחורה חצופה ומקסימה שיוצאת לחפש אחרי אחיה האהוב יזהר, שנעדר בתת-יבשת הודו. למסע היא לא יוצאת לבד, אלא עם חוקר פרטי בשם כנען גרוס, דתי לשעבר שמבוגר ממנה בעשרים שנה, וגם אותו רודף העבר שלו. יחד השניים יוצאים למסע רב-דמויות ועלילות, כאשר בכל פינת סמטה קורה להם משהו. מה שמתחיל כמו טיול אחרי צבא שהסתבך, מסתבר כסיפור משפחתי מורכב ובו סוד, שמתפענח תוך כדי הקריאה עד לסוף המפתיע.

 

שרי שביט יצאה למספר מסעות ממושכים בתת-היבשת הודו. היא בוגרת החוג לספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וזוכת תחרות "שירה על הדרך" לשנת 2007. פרסמה את ספרה הראשון ב-2009, בהוצאת כנרת זמורה ביתן. כיום שביט עובדת כעורכת תוכן ב-Ynet.

 

                            

שם:  שרי שביט

גיל: 30

סטטוס: נשואה

מגורים: צפון ישן תל אביב

 

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר הכל זריז בהוצאת אחוזת בית, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? להשראה יש שתי גישות: או שהיא באה לפתע כמו משב רוח רענן או בריזה, תוקפת אותך כשאתה לא מוכן או מצפה, או שצריך לתפוס אותה כשהיא מעופפת על יד החלון ולהושיב אותה על יד שולחן הכתיבה. אני חושבת שאצלי השראה היא שילוב של שתי האפשרויות. את ההשראה ל"הכל זריז" שאבתי מביקורי הרבים בהודו הקסומה, המכושפת, המפתיעה והמגניבה, וגם מבחורה צעירה שפגשתי – שדיברה בדיבור ישיר, חצוף ומקורי שכמוהו לא שמעתי בחיים, וגם מסיפורים רבים שקראתי בעיתונות על נעדרים בהודו, ובכלל, על אנשים שהגורל שלהם משחק איתם והם גם משחקים בו.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? כתיבת הספר ארכה כ-5 שנים ארוכות ומוקפדות. החלק הראשון של הרומן התחיל בסדנת כתיבה בחוג לכתיבה יוצרת וספרות באוניברסיטת תל אביב. יובל שמעוני, סופר, עורך ומורה לכתיבה, ביקש לכתוב תרגיל על שתי דמויות שונות זו מזו, שלא נפגשו אף פעם, ומוצאות את עצמן במקום בלתי שגרתי. ככה נולדו הדמויות של כנען החוקר המתנשא והקשוח, ומלי – אישה צעירה שחושבת שהיא יודעת הכול, על הנייר. בהמשך גם נסעתי להודו והתבודדתי בחופיה למשך כשישה שבועות בהן גרתי בבקתה על הים והשלמתי את כתיבת הרומן. לאחר זאת, הוא צלח את מלאכת העריכה בעזרת ידיה המיומנות של המו"לית והעורכת שרי גוטמן, וזה רק עשה לו טוב.

איזה ספרים קראת לאחרונה? אני תמיד מקפידה לקרוא בערך 7 ספרים במקביל, אז כרגע תופס את מקומו ליד המיטה הרומן הגנוז של דוד פוגל, לצדו ספר שיריה של דליה רביקוביץ' שתמיד מסקרן לחזור אליו ולפתוח את כריכתו האדומה והמזמינה למעמקים שיריים, לצד "נערות למופת" מאת שהרה בלאו שחיכיתי לו הרבה שנים, לצד "עזים" – רומן מיוחד של דניאלה כרמי, ו"בארצי הזרה לי" של הנס פאלאדה – וכל אלו נקראים יחד ובנשימה אחת, ותמיד יש מקום לעוד.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? קשה לבחור סופר אחד, כי יש המון טובים וכל אחד מגיע מצבעים אחרים, מדינות אחרות ופינה שונה בעולם, אבל בהקשר ל"הכל זריז" אשמח להציג מספר ספרים שאני מאוד אוהבת, ונוהגת לחזור אליהם בכל פעם שאני מתגעגעת להודו ולכתיבה על הודו: "הודו- יומן דרכים", מאת קרליבך, ספר פיוטי אמיתי ונדיר, "אלוהי הדברים הקטנים" של אנדרוהיטי רוי, שהוא פשוט יצירת מופת, ו"איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי, שכמו כל ספריו מתאר את הודו השסועה והפצועה של שנות ה-70 דרך מבע אנושי שמתאר כאב אנושי באופן שאין כמוהו.

אילו ספרים קראת בילדותך? את כל הספרים של מארק טווין, כולל "וילסון ראש כרוב" שיצא לאור גם כ"וילסון המוזר". את "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה – דרך הרומן הזה הקסימה אותי האפשרות שיכול להיות בכלל סיפור בתוך סיפור ומעברים בין זמנים ובין עלילות – טכניקה שגם אני משתמשת בה בכתיבה שלי. קראתי בילדותי גם ספרים שהם לא בדיוק לילדים, כמו ספריה הריאליסטיים-מאגיים של איזבל איינדה וכן את ספריו של רואלד דאל. "משפחתי וחיות אחרות" הוא ספר שלו שנחקק בי במיוחד שמתרחש באי קורפו. אלו ספרים שגם היום, יש בי הרבה פעמים תשוקה לקרוא בהם שוב, ולפעמים אני עושה זאת.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? אקח איתי ספרים שניתן לקחת אותם אל הנצח, ובעצם לקרוא אותם ללא מעצורים, הפסקות, ושעמום: את התנ"ך, כי במובן מסוים יש בו את כל הסיפורים שבכלל נוצרו, את "האמן ומרגריטה" של בולקוב, כי זה ספר שההומור, הזעם, האירוניה והיצירתיות פשוט פוקעת ממנו ומותירים רושם גדול בכל עמוד ועמוד, והייתי גם לוקחת ספר שירה בשביל הנשמה. הראשון שהיה עולה בידי ממדף ספרי השירה שלי, ככה באופן ספונטני.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? בשנת 2009 הוצאתי לאור את הספר ברוריה הפקות שכלל שלוש נובלות שעוסקות במשברים משפחתיים, בפירוק וחיבור של קשר עם הורים ובילדות מורכבת. הנובלה הראשונה בו, "ברוריה הפקות", מתארת צעירה שנפרדת מאימא שלה שעומדת למות, בעוד אישה ג'ינג'ית יושבת בשמיים בתפקיד אלוהים, ומכוונת את כל הסיטואציות בחיי הדמויות.

ספרי קצת על הספר שכתבת: זהו רומן אותו מובילה דמות ראשית בעלת דיאלקט מיוחד, שבעצם הוא המנוע של הספר. מלי, אותה דמות, מספרת דרך סיפור המסע שלה אחרי יזהר אחיה הכריזמטי והמיוחד, את סיפור המשפחה שלהם, ילדותם, ומערכת היחסים המורכבת שבין שניהם. זה סיפור מתח אבל גם סיפור מסע שעוסק במבנה משפחתי אחר.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? כרגע אני מתרכזת ב"הכל זריז" ומאוד מתרגשת שהוא יצא לאור, ומחכה לתגובות ראשוניות מהקוראים. אז מה אתם חושבים?

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל?  קודם כל, ליצור לעצמך משמעת של כתיבה ולא לסמוך רק על המוזה. שנית, לא לתת ליותר מדי אנשים לקרוא כתבי יד ראשוניים, רק לכאלו שיגידו לכם את האמת והם יודעי ספר ואתם סומכים על הטעם שלהם. שלישית, למצוא לעצמכם עורך טוב שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז, כי עורך שכזה יוכל לקחת את היצירה שלכם צעד אחד קדימה, או יותר, מבחינה אמנותית.

משפט מסכם: אבחר במשפט שהדמות ברומן "הכל זריז" משתמשת בו כשהיא מופתעת או מתפלאת על דבר מה: "ברח לי הטווס".

 

* * * * *

הכל זריז מאת שרי שביט

מלי מועלם בצרות. מה בסך הכּל היא רצתה? לנסוע להודו יחד עם אחיה הגדול והכריזמטי יזהר, ולעזור לו "לעשות מכה" כי לדעתו זה מה שיציל להם את החיים; להתנתק מהשגרה בישראל ומהשאלות המעצבנות על העתיד, ואולי גם לשנות את הגורל; לכבוש את העולם כמו כל צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, ולהתנסות בכל דבר אפשרי. אז איך זה שהכול התקלקל פתאום? איך זה שהמשטרה תפסה אותה, החזירה אותה לארץ ומאשימה אותה בעבֵרות על החוק? מה קרה לכל החבורה? ולאן נעלם אחיה יזהר? למה הוא לא משמיע אות חיים?

 

"הכל זריז" הוא סיפור מסחרר ורב-תפניות על אח ואחות משכונת הדר יוסף, שמחליטים לשנות את גורלם – ולא יודעים לאילו מקומות מפתיעים תוביל אותם ההרפתקה המסוכנת שבה הם בחרו. בעקבות היעלמותו המסתורית של יזהר, סבתא אסתר, שמגדלת אותם, מוציאה את כל חסכונותיה ושוכרת את כנען גרוס, חוקר פרטי שייסע להודו וימצא את יזהר. מלי, האחות הצעירה והחצופה, לא מוכנה להפקיד את גורלו של אחיה הנערץ בידיו של כנען המלוקק והמתנשא. היא מצטרפת לגרוס, ובמהלך מסעם המפותל היא רבה שוב ושוב עם "אדון חוקר", מסתירה סודות, מתחמקת ומתעקשת, ובעיקר מתעמתת עם שורש הכאב שבחייה – זהותם האמיתית שלה ושל אחיה.

 

הודו מלאת הניגודים, הריחות והטיפוסים, שמוּכרת לכל ישראלי שטייל בה אי-פעם, מתוארת כאן בקצב מהיר. במקרה של מלי, יזהר והחבורה הקטנה שסביבם, החלום להתאוורר בהודו ולעשות כסף קל הופך לסיוט שבו מעורבים גם הודים עשירים ומפוקפקים. ואז גם מתבררים דברים מפתיעים על כל אחד מבני החבורה: אף אחד מהם הוא לא מה שהוא נראה. גם לא מלי ולא יזהר.

 

שרַי שביט יצרה ביד קלה ובוטחת רומן עשיר שסוחף את הקורא במהפכים העלילתיים שבו. אבל זהו גם סיפור על קשר משפחתי, על סודות עבר חונקים, על עוצמת המשיכה בין גברים לנשים, ועל חשיבותה של ההשלמה עם הזהות העצמית.

 

פרק מתוך הכל זריז מאת שרי שביט

 

 

סבתא אסתר הסיעה אותי לַשדה תעופה. נסענו מהדר יוסף בפז'ו הקטנה שלה. היא נוהגת כל כך גרוע, בחיי, לוחצת על הגז מהר עד שהיא מגיעה לרמזור אדום, ואז דופקת את הברקס של החיים.

אני רציתי לנהוג, אבל היא התעקשה.

נו, תני לפנק אותך, מָמָה שלי, היא אמרה וסידרה את המטפחת על הראש.

אלוקים ישמור לאן את נוסעת, ואלוקים ישמור מתי אני אראה אותך שוב, היא אמרה בפעם המאה ודחפה לי את העוגיות שלה, בקבוק ריק של ספרייט שבתוכו צף לו בגושים מיץ העגבניות שהיא עושה לבד, ושני סנדוויצ'ים עם חציל וביצה. סבתא, מה את עושה, יצאתי עליה. זה לא שאין אוכל בהודו.

שקט, מלי, היא הניחה את האצבעות הקרות המקומטות שלה על השפתיים שלי. היינו בשדה התעופה וראיתי בזווית העין את המספרים והאותיות האדומות של הטיסות מתחלפות, ואת כל האנשים עם המעילים והמזוודות וכוסות הקלקר עם הקפה והאודם והבושם והקניות האחרונות שהתרוצצו סביבנו, כמו אורות מהבהבים. לסבתא ירדו קצת דמעות מהעיניים, והצליל של הצמידים שלה, שהתנגשו אחד בשני, נגע לי בלחיים והשתתק. כשהצליל נפסק, פתאום משהו נצבט לי בלב. ידעתי שהצליל הזה ילווה אותי מעכשיו, לא משנה מה יקרה לי. חיבקתי את הגוף הקטן שלה חזק-חזק.

מסכנה סבתא אסתר. זה בגלל שאני מספרת לה הכל. אף פעם לא חסכתי ממנה כלום. הכל היא עברה איתי. כשהתעקשתי שהיא תקנה לי את החזייה הראשונה, למרות שלא היה בה כלום למלא. וגם אחרי שהתנשקתי בפעם ראשונה רצתי ישר אליה, ומרוב שגימגמתי והעיניים שלי נצצו, היא ישר הבינה. או כשרציתי לעזוב את בית הספר, ובאתי אליה לשיחת לב אל לב. אחר כך בבת מצווה שלי מאחורי בית העם היא נתנה לי את סיגריית הטיים הראשונה, ואמרה לי, אַת צריכה לעשן כמו גברת. לא יותר משתי סיגריות ביום, אבל תוציאי את העשן יפה מהפה, בסלסולים. בגללה אני מעשנת טיים.

ואחר כך הבאתי עליה את כל העניין הזה. כשתפסו אותנו שם בהודו, ישר סיפרתי לה. כשהצלחתי לברוח לדלהי, דבר ראשון התקשרתי אליה. כשהחוקר אביחי סמ"ך האפס הזה בא לקחת אותי, גם נפלתי עליה.

גם על יזהר אני זאת שסיפרתי לה. הכל היא יודעת. גם לפני שבאנו לא היו לה חיים קלים, אבל דוגרי, החיים אחרי שבאנו לה, לא חסכו ממנה כלום.

שלושה בקבוקי ערק. שתי שקיות של קפה שחור טחון חזק. קצת בגדים. מעטפה חומה עמוסה בניירות שסבתא נתנה לי. התיק הגדול מכביד לי על הגב. איפה הלכתָ, אח שלי. חם בחוץ, בוער כמו ל"ג בעומר. והחום הזה, בין כל הריקשות, עושה לי לראות דברים שאולי בכלל לא נמצאים. כמו לדמיין את העיניים של יזהר, שחורות-שחורות, מאחורי דוכני האננס והמנגו הכתומים, כאלה שעטופים בנייר עיתון שסופג את כל המיץ שלהם. או פתאום ממש מתחת לאדמה, בין חורי הביוב האפורים עם כל החרקים והמחלות והעכברושים. אבל אין לי מושג איפה הוא. והודו לעומת ישראל, זה כמו שבעה אוקיינוסים לעומת הכנרת. וחוץ מזה, כל החזיונות האלה הם כמו סוכריות צבעוניות על עוגה, סתם שקרנים קטנים בלי טעם.

כפות הרגליים שלי מחוצות בתוך הנעליים של הטיסה. גם הגוף ככה, עם כל השכבות האלה של הבגדים אני מרגישה כמו גולם ששם על עצמו קליפה. שוב פעם המֶיין בזאר. כמה טירוף יש ברחוב הזה. ארבעה חודשים עברו, אבל הוא בדיוק אותו הדבר. מלוכלך. מבולגן. רועש מצעקות עד כדי כך שאי-אפשר להתרכז בכלום, בגלל כל הפרצופים המהירים שמתרוצצים מולך, והצפצופים של המכוניות שעושים לך מוזיקה מקולקלת בראש. פעם אחת כשהייתי כאן בדלהי, אני וקְוויקֶאָה קנינו בקבוקון באחד מבתי המרקחת שנמצא בסמטה קטנה, אחרי שנגמרים כל הדוכנים של הבדים והמטפחות וכלי העץ.

קראו לה לירז, אבל אנחנו קראנו לה קוויקאה, בגלל המילה זריז באנגלית. זה כי המחשבות שלה תמיד היו מהירות וחדות וברורות ולא מבולבלות. הכל היה אצלה זריז, בייחוד המבט המפוקס שלה שהסתכל עלי מתוך זוג עיניים כחולות הכי יפות בעולם.

החומר הגיע בתוך מְכָל פלסטיק קטן-קטן כמו בקבוקון של טיפות עיניים. קוויקאה החזיקה אותו ביד מול הרוקח, שבעצם היה ילד בן שתים-עשרה ששמר על החנות של אבא שלו. שאלתי אותה אז, קוויקאה, אַת בטוחה שכדאי לנו לקחת? היא ענתה לי מיד, זריז כזה, למה שלא יהיה כדאי לנו? ואני לא הבנתי איך היא לא פוחדת שבסוף לא יישאר לה שום מוח מתחת לגבות. היא ישר שלפה את הפקק והריחה את החומר טוב-טוב כמו איזה יינן שיודע לזהות על איזה חבל ארץ מדובר, ואמרה לי, בואי לגסטהאוס, אַת ואני הולכות לעשות חיים משוגעים.

אבל זה היה לפני חודשים, כשנסענו כולנו לטיול בהודו לעשות את המכה, כמו שיזהר רצה. לא כמו עכשיו שאני סוחבת עלי את התיק הזה, כמו איזה צב נינג'ה שהולך להילחם באני-לא-יודעת-מה. עכשיו אני לוקחת עוד צעד, והמצח שלי כבר מתחמם, וחלקי המשפטים של ההודים שצועקים סביבי קוטעים לי כמו אולרים את החוטים הדקים של המחשבות. מה הוא עושה עכשיו, אח שלי? איפה הוא, עם החיוך הג'ינג'י, השֶקט הבטוח בעיניים והזרועות החזקות שלו?

דלהי. חם פה כמו בתוך כבשן. עברו ארבעה חודשים, אבל הכל אותו דבר. הריח עומד דחוס באוויר כמו גוש של זבובים שלא מתקדם לשום מקום, אבל מתנגש בתוך עצמו כל הזמן. יזהר היה נגנב אם הוא היה רואה אותי ככה לבד בדלהי, עם הפנקס הזה שיש לי ביד, שבתוכו רשומים כל הטלפונים ומספרי הטיסות ומה לא. הוא היה מת אם הוא היה רואה אותי ככה עם כל הלו"ז הזה. גם כן לו"ז. ככה ממש לא נוסעים להודו, מלי, הוא בטח היה מנפנף מולי באצבע, ככה לא נוסעים להודו. אם יזהר היה כאן הוא היה רב עם הנהג של הריקשה שלא ייקח לי יותר מדי כסף, מסמן להודי הקטן שמסתובב סביבי לקחת לי את התיק מהגב, סוגר לנו חדרים בקומה הכי עליונה של הגסטהאוס, ואומר למלצר להביא לנו שתי פחיות קולה קפואות. המונית מורידה אותי בין האגָ'יי גסטהאוס לדאלי למה גסטהאוס.

אני עולה במדרגות אל חדר 207. הרצפות מלוכלכות. הודי קטן רוצה לסחוב לי את הדברים.

לא צריך לסחוב לי. אני אסחב בעצמי. אני יודעת להסתדר כאן יפה מאוד. כל אחד רוצה את הדולרים שעוד לא הספקתי לפרוט. קומה שלישית, ואני מול הדלת עם המספר שרשום לי בפנקס. הספרות 207 שמודבקות עליה חצי מקולפות. אני מכירה את החדר הזה. ישנתי בו כבר כמה פעמים, כשיצא לי לעצור בדלהי. הדלת נראית אותו הדבר. דלת עץ קצת מלוכלכת, עם שריטות בכל הכיוונים. מתחת למספר נשארה המדבקה שאיזה ישראלי הִדביק מתחת למנעול, בוּל במקום שזכרתי אותה:

תנו חיבוק לאיש הדלוק

זה כזה מרגיז שאנשים חושבים שמותר להם להדביק דברים איפה שהם רוצים רק בגלל שזה הודו. צריך לעשות כבוד למקום הזה, כי אם לא, הודו יכולה להתנקם בך באבי אביך. מהניסיון שלי עדיף לא לשחק להודו בביצים. אל"ף, אתה תמיד מפסיד. ובי"ת, זה המקום האחרון שאתה רוצה להפסיד בו.

זה מה שאמרתי לאביחי סמ"ך, השוטר שחקר אותי אחרי כל מה שקרה. נשבעתי בקמע של המגן דוד שיש ליזהר על הצוואר, שסבא חיים נתן לו, זיכרונו לברכה, שאני לא יודעת כלום. ברור שהיו דברים שלא ידעתי, כמו לאן יזהר נעלם ומי דפק לנו את כל העסק. ידעתי מה הכנסנו לתרמיל של קוויקאה חמישה ימים לפני שתפסו אותי. אבל על זה אף אחד לא צריך לדעת. אחרי הכל, ועם כל הכבוד למשטרת ישראל, זה היה הסוד הקטן שלי ושל יזהר.

אני עומדת עוד שנייה מול הדלת, לוקחת נשימה עמוקה אחת לריאות לפני שאני נכנסת. פתאום הדלת נפתחת. ריח נעים של בושם גברי מקיף לי את כל האיברים.

"מלי מועלם," הוא מסתכל עלי. "בואי." הקול שלו מזכיר לי קול ששמעתי פעם ברדיו.

קול מוּכר אבל כזה שגם אם תקשיב לו מאה פעם, לא יהיו לו באמת פָּנים.

"ככה פותחים?" אני מפילה את התיק הגדול על רצפה מבריקה. "אולי כדאי…" אבל הדיבור שלי נהיה חלש, כי הרוח של המזגן פוגעת לי במכות קטנות על הפנים המזיעות. גם זה נעים. הפנקס מתקמט לי ביד.

בדף הראשון שלו, הטלפון של היפני.

בדף השני, הפרטים של הטיסות להודו.

בדף השלישי, רשימת קניות לנוּשִי ולסבתא.

בדף הרביעי, הכתובת של קוויקאה במחבוא (בלי שאף אחד יֵדע של מי היא באמת).

בדף החמישי, כנען גרוס חדר 207.

"אני כנען גרוס." יד ארוכה מושטת לעברי. 

 

 

הכֹּל זריז מאת שרַי שביט, הוצאת אחוזת בית, שנת 2012, 471 עמודים

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *