זאב הים מאת ג'ק לונדון / תרגום חדש לקלאסיקה האמריקנית

| 16/05/2013 | 0 Comments

זאב הים מאת ג'ק לונדון

זאב הים מאת ג'ק לונדון

לאחרונה יצא תרגום חדש לספר 'זאב הים', מספריו הנודעים ביותר של ג'ק לונדון. קלאסיקה אמריקנית גדולה שזכתה לעשר גרסאות קולנועיות (האחרונה מ– 2009) וכמה סדרות טלוויזיה. 

עלילת הספר מסופרת מפיו של אינטלקטואל צעיר בן המעמד הבורגני, בעל דעות ליברליות ומבוסס, שניצל מספינה טובעת ונשלה לסיפונה של ספינה היוצאת לציד דובי ים, נשלטת ביד ברזל של רב חובל בעל אופי מורכב  – סדיסט, אלים, קורא שירה ובעל דעות  נחרצות על העולם והשורדים אותו בכוח הזרוע. המספר נאלץ להצטרף לצוות הספינה – חבורה של אנשים קשיי יום, קשוחים וגסי לב – ולומד להכיר את דמותו הבלתי נשכחת של רב החובל שמתעלל בו ומרתק אותו בו זמנית. הוא חווה השפלה, כאבים והרפתקאות וכאילו מוכיח בעצם הישרדותו את תפיסת העולם המטריאליסטית של רב החובל, שמאמין שרק הקשוחים שורדים.

ג'ק לונדון נולד לאם שניטשה על ידי בן זוגה וניסתה להתאבד כמה פעמים. אמו נישאה לאלמן בשם ג'ק לונדון וממנו קיבל ג'ק את שם המשפחה. בנעוריו עסק במגוון עבודות, החל במכירת עיתונים ועד לימאות כמלח בספינה לציד דובי ים באוקיינוס האטלנטי. הוא כתב כחמישים ספרים שהם נכסי צאן ברזל בספרות האמריקנית הקלאסית.

 

פרק 1 מתוך זאב הים

אני מתקשה להחליט איפה להתחיל, אף שלפעמים אני מטיל בהיתול את כל האחריות לפתחו של צ'רלי פרוסת'. היה לו בית קיץ במיל ואלי, בצלו של הר טמאלפס, והוא לא נהג להתגורר בו אלא כשהתבטל בחודשי החורף וקרא בניטשה ובשופנהאואר כדי למצוא מרגוע למוחו. בבוא הקיץ, הוא בחר לשאת בחום ובאבק העיר ולעמול בלא הרף. אלמלא הייתי מורגל להזדרז בכל שבת אחרי הצהריים ולהישאר עד יום שני בבוקר, לא היה אותו בוקר יום שני בחודש ינואר מוצא אותי שט במפרץ סן פרנסיסקו.

ולא זו בלבד אלא  ששהיתי על סיפון  כלי שיט בטוח, שכן המרטינז היתה מעבורת קיטור חדשה, בהפלגתה הרביעית או החמישית בנתיב שבין סוסליטו לסן פרנסיסקו. הסכנה נבעה מהערפל הכבד שכיסה את המפרץ, ואני, איש יבשה, מעט חששתי מפניו . למעשה, אני זוכר את התרוממות הרוח השלווה שאפפה אותי בשעה שתפסתי את מקומי בקדמת הסיפון העליון, בדיוק מתחת לתא ההגאי, והנחתי למסתרי הערפל להשתלט על דמיוני. רוח קרירה נשבה, וזמן מה ביליתי לבדי באלמוניות הלחה – אך לא לבדי, מאחר שהייתי מודע במעומעם לנוכחות ההגאי, ושל מי שסברתי שהוא הקברניט, בתא הזכוכית שמעל ראשי. 

 אני זוכר את עצמי חושב כמה נוחה היתה חלוקת העבודה הזאת שייתרה עבורי את לימוד הערפילים, הרוחות, זרמי הים והניווט, לצורך ביקור חברי שהתגורר מעבר למפרץ. טוב מאוד שבני האדם יתמחו, הרהרתי. הידע הייחודי שבו ניחנו ההגאי והקברניט די היה בו לאלפי בני אדם שלא ידעו על הים ועל ניווט יותר ממני. מצד שני, תחת שאצטרך לייחד את מרצי ללימוד המון דברים, מיקדתי אותו בכמה נושאים ייחודיים, כגון, ניתוח "מקומו של אדגר אלן פו בספרות האמריקנית" – מאמר מפרי עטי, אגב, שהתפרסם בגיליון האחרון של ה"אטלנטיק". בעלותי על הסיפון, כאשר חלפתי בתא הנוסעים, התבוננתי בעיניים משתוקקות בגבר שמנמן קורא בכתב העת, הפתוח בדיוק בדפי המאמר שלי. ושם היא ניכרה שוב, חלוקת העבודה, הידע הייחודי של ההגאי והקברניט שאפשר לגבר השמנמן לעיין בפירות הידע הייחודי שלי על אודות פו, בעוד הם משיטים אותו בבטחה מסוסליטו לסן פרנסיסקו.   

גבר סמוק פנים, טורק את דלת התא אחריו וצועד בכבדות על הסיפון, קטע את הרהוריי, אף שהבטחתי לעצמי לשוב אל הנושא במאמר עתידי שחשבתי לכנותו: "הצורך בחירות: קריאה לאמן." הגבר הסמוק נעץ מבט בתא ההגאי, התבונן סביבו בערפל, קרטע לרוחב הסיפון ובחזרה (ניכר בבירור שרגליו מלאכותיות), ועצר לצדי, רגליו פשוקות לרווחה, והבעת תענוג עילאי על פרצופו. לא טעיתי כאשר החלטתי שהלה בילה את ימיו בים.

"בגלל מזג אוויר  מגעיל כזה  שיער של אנשים מאפיר לפני זמנם," אמר, מסמן במנוד ראש את תא ההגאי.

"לא חושב שיש איזו שהיא סכנה," עניתי. "לי זה נראה ענין פשוט כמו אלף-בית. המצפן מראה להם את הכיוון, הם יודעים את המרחק ואת המהירות. לא נראה לי יותר מוודאות מתמטית." 

"סכנה!" הוא נחר בבוז. "ענין פשוט! ודאות מתמטית!"

הוא התנער מעט ונשען אחור מחמת הרוח בעודו נועץ בי מבט חד. "מה עם גאות הגלים  שמסתערים בעד לגולדן גייט?" דרש לדעת, שאג, בעצם. "מה מהירות השפל? מה הסחף?  תקשיב לזה, ברור? מצוף פעמון אחד ואנחנו עולים עליו!  ס'תכל איך הם משנים כיוון!" 

ממעמקי הערפל בקעו צלילי פעמון עגמומיים, ויכולתי לראות את ההגאי מסובב את ההגה בקדחתנות. הפעמון שנשמע כמדומה ישר לפנים, צלצל עתה מהצד. הצופר שלנו שרק בצרידות, ומפעם לפעם בקעו אלינו מתוך הערפל צלילי צופרים אחרים.

"זו מעבורת כלשהי," אמר הבא מקרוב, מאותת על צפירה שנשמעה מימין. "ושם! ת'שומע את זה? זו משרוקית. ארבת מטענים, קרוב לוודאי. כדאי שתיזהר, אדון ארבה. אה, כך חשבתי. עכשיו מישהו הולך לאכול אותה!"

המעבורת הבלתי נראית צפרה שוב ושוב, והמשרוקית החרתה החזיקה אחריה בבהלה. 

"ועכשיו הן מחליפות מחוות ומנסות להתרחק אחת מהשנייה," המשיך הגבר סמוק הפנים, עד שהצפירות המבוהלות השתתקו.

פרצופו הבהיק, עיניו נצצו מהתרגשות בעודו מתרגם לשפה מובנת אתשיחת הצופרים והסירנות. "זאת סירנת קיטור שמשתוללת שם בצד שמאל. ותקשיב לברנש עם הגרון הצרוד הזה – ספינת קיטור, אם אני לא טועה, מזדחלת מה'הֶדְס' נגד הזרם."

שריקה צווחנית קצרה, שורקת כאילו יצאה מדעתה, בקעה הישר מלפנים וסמוך מאוד לנו. צלילי גונג נשמעו על המרטינז. המשוטות שלנו נבלמו, קצבן הפועם גווע, ואז החלו לנוע שוב. השריקה הצווחנית הקצרה, כצרצור צרצר בין בהמות גועות, חלף בעד לערפל הצידה והלך  ונחלש במהירות. הפניתי מבט אל בן זוגי בבקשת הבהרה.     

"אחת הסירות ההרפתקניות," אמר. "כמעט חבל לי שלא הטבענו אותה, החוצפנית הקטנה! רק צרות הן עושות. ובשביל מה הן טובות? כל חמור מטפס על אחת ומשיט אותה מצאת החמה עד צאת הנשמה, מצפצף במשרוקית שלו בקולי קולות ומודיע לכל העולם ואחותו להשגיח עליו, מפני שהוא מתקרב ולא מסוגל לדאוג לעצמו! מפני שהוא מתקרב! וכדאי להיזהר מהם, גם כן! זכות קדימה! זאת  התנהגות של בני אדם! לא שמעו על דבר שכזה!"

זעמו המפתיע שעשע אותי למדי, ובעודו מדדה בכעס הלוך ושוב, שקעתי אני בהרהורים רומנטיים על הערפל. ורומנטי אכן הוא היה – הערפל, כצל אפור של מסתורין אינסוף, מרחף מעל לגרגר הארץ המסתחרר; ובני אדם, חלקיקי אור וניצוץ ותו לא, מקוללים בשמחת העמל המטורפת, רוכבים על סוסי עץ ופלדה בעד לב המסתורין, מגששים את דרכם בעיוורון בעד הבלתי נראה, מרעישים ומקשקשים בדיבור שופע ביטחון עצמי בשעה שלבבותיהם כבדים מספק ומחרדה.

קולו של בן זוגי עורר אותי משרעפיי בצחוק. גם אני גיששתי והתחבטתי, וחשבתי בה בעת שאני רוכב בעיניים פקוחות מבעד למסתורין.

"הלו! מישהו מתקרב לעברנו," הוא אמר. "ו'תה שומע את זה? הוא מתקדם מהר. ממשיך להתקדם. אני חושב שהוא לא שומע אותנו עדיין. הרוח בכיוון ההפוך."

הרוח הקרירה נשבה היישר אלינו, ויכולתי לשמוע את הצופר ברור, מהצד וקצת לפנים.

"מעבורת?" שאלתי.

הוא הנהן, והוסיף: "אחרת הוא לא היה מרעיש כל כך." הוא גיחך קצרות. "הם מתחילים לפחד שם."

נשאתי את מבטי. הקברניט חילץ את ראשו וכתפיו מחוץ לתא ההגאי, ונעץ את מבטו לתוך הערפל כמסוגל בכוח הרצון בלבד לחדור בעדו. פניו לבשו חרדה, כפי שהיו פני בן זוגי, שדידה אל המעקה ונעץ מבט מרוכז בה במידה בכיוון הסכנה הבלתי נראית.

לפתע קרה הכול, ובמהירות בל תאמן. הערפל התפזר כאילו בקע אותו טריז, וחרטום אוניית קיטור צץ, עטרות ערפל נמשכות לצדדיו כאצות על זרבובית לוויתן. יכולתי לראות את תא ההגאי וגבר לבן זקן נשען  מעט החוצה ממנו, על מרפקיו. מדיו היו כחולים, ואני זוכר שהבחנתי כמה מסודר הוא היה ורגוע. שלוותו, לנוכח הנסיבות, היתה איומה. הוא קיבל את הדין, צעד לצדו יד ביד, ובחן ביישוב דעת את המכה. בעודו נשען שם, נתן בנו מבט רגוע וסקרני, מבקש כאילו להעריך את מקומה המדויק של ההתנגשות, מתעלם לחלוטין מההגאי שלנו, הצועק, בחמת זעם: "תראה מה עשית!"

בדיעבד אני מבין  שהקריאה הזאת היתה ברורה מכדי להצריך מענה.

"תפוס משהו ותחזיק מעמד," אמר לי סמוק הפנים. כל הקולניות שלו נעלמה, והוא נדבק כמדומה בשלווה אולימפית. "ותקשיב לצרחות הנשים," הוסיף בקדרות – במרירות כמעט, חשבתי, כאילו התנסה בחוויה כזאת  לפני כן. 

כלי השיט התנגשו בטרם הספקתי לציית לעצתו. אנחנו חטפנו בוודאי באמצע האנייה, מאחר שלא ראיתי דבר, ספינת הקיטור האלמונית חלפה מחוץ לשדה הראייה שלי. המרטינז התהפכה, בחדות, וצלילי ריסוק ותלישת עץ נשמעו. אני הוטחתי אפיים ארצה על הסיפון הרטוב, ולפני שיכולתי לעמוד על רגליי שמעתי את צרחות הנשים. הקולות האלה – בל יאמנו ומקפיאי דם – הם, אני בטוח,  שעוררו בי את הבהלה. נזכרתי בחגורות ההצלה המאוכסנות בתא הנוסעים, אך בדלת נתקלתי בהמון פרוע של גברים ונשים ונסחפתי אחור. את מה שהתרחש בדקות הבאות איני זוכר, אף שיש לי זיכרון ברור של תלישת חגורות הצלה מהכוננים שמעל לראשים, בעוד הגבר סמוק הפנים חוגר אותן על גופי קבוצת נשים היסטריות. הזיכרון הזה מרוחק וחד כאילו ראיתי את המחזה בתמונה. זו תמונה, והיא ניצבת עתה לנגד עיני – קצותיו המשוננים של החור בדופן התא, שבעדו הסתחרר והתערבל הערפל האפור; המושבים המרופדים הריקים, שעליהם מושלכות כל העדויות למנוסה מבוהלת, כגון חבילות, תיקי יד, מטריות, ומעילים;  הגבר החסון שקרא את מאמרי, חנוט בפקק וקנבס, אוחז עדיין בכתב העת, ושואל אותי בעיקשות  חדגונית האם אני חושב שאנו נתונים בסכנה; הגבר סמוק הפנים, מדדה באבירות סחור סחור על רגליו המלאכותיות וחוגר חגורות הצלה על כל מי שנקרה תחת ידיו; ולבסוף, מהומת צווחות הנשים.

צווחת הנשים היא שהעמידה במבחן את עצביי יותר מכול. ולבטח עלתה גם על עצבי הגבר סמוק הפנים, מאחר שלנגד עיני עומדת תמונה נוספת שלא תימחה לעולם ממוחי. הגבר החסון תוחב את כתב העת לכיס מעילו העליון ומתבונן סביבו בסקרנות. המון נשים מעורבבות, פרצופיהן מתוחים, חיוורים כסיד, ומפיותיהן הפעורים בוקעת במקהלה צווחת נשמות אבודות; והגבר סמוק הפנים, פניו סגולים עתה מחרון, ובזרועות מונפות אל על כמי שעוסק בהטלת ברקים, הוא צועק: "תשתקו! הו, תשתקו!"  

אני זוכר שהמחזה עורר בי צחוק פתאומי, וכהרף עין הבנתי שאני עצמי נאחז היסטריה; מאחר שהיו אלה נשים בנות מעמדי, כמו אמי ואחיותיי, אחוזות פחד מוות ואינן רוצות למות. ואני זוכר שהקולות שבקעו מהן הזכירו לי נחירת חזירים תחת סכין השוחט, והתמלאתי אימה לנוכח חיות ההשוואה. נשים אלה, המסוגלות לחוש את הנעלים שברגשות, את האהדה הרכה מכולן, עמדו פעורות פיות וצורחות. הן רצו לחיות, הן היו חסרות ישע כעכברים במלכודת, והן צווחו.

אימת המחזה הניסה אותי החוצה אל הסיפון. נתקפתי חולשה ובחילה, וישבתי על ספסל. במעורפל ראיתי ושמעתי גברים נחפזים וצועקים במאמץ להוריד את סירות ההצלה. בדיוק כמו בתיאורים שקראתי בספרים על מחזות כאלה. הכננות נתקעו. הכול השתבש. סירה אחת הושקה בלא מגופות, התמלאה נשים וילדים ואחר כך מים, והתהפכה. סירה אחרת הושקה בקצה אחד ונותרה תלויה על הכננת בצד האחר, וכך ננטשה. ספינת הקיטור האלמונית שגרמה לאסון נעלמה, אף ששמעתי אומרים ששלחה בלא ספק סירות לסייע לנו.  

ירדתי אל הסיפון התחתון. המרטינז שקעה במהירות, מאחר שהיתה קרובה מאוד לפני המים. רבים מהנוסעים זינקו מהסיפון המימה. אחרים, במים, התחננו לעלות שוב אל הסיפון. איש לא התייחס אליהם. צעקה קמה שאנחנו טובעים. נאחזתי בבהלה שהתעוררה עקב כך, חלפתי על פני המעקה יחד עם המון רב. כיצד עשיתי זאת איני יודע, אף שידוע ידעתי, בן הרף, מדוע אלה שבמים השתוקקו כל כך לשוב אל ספינת הקיטור. המים היו קרים – קרים להכאיב. הכאב העז, בעודי צולל לתוכם, היה מהיר וחריף כשל אש. הוא נשך עד העצם. כלפיתת מוות. התנשמתי והתנשפתי בגין הסבל והזעזוע שהתלוו אליו, ממלא את ריאותיי בטרם הזניקה אותי חגורת ההצלה אל פני המים. טעם מלח עז עמד בפי, והחומר המר החניק את גרוני ואת ריאותיי. 

אך הקור הוא שהיה המטריד מכול. הרגשתי שלא אשרוד יותר מכמה דקות. אנשים נאבקו ופרפרו במים סביבי. יכולתי לשמוע אותם זועקים זה לזה. ושמעתי גם את רעשי המשוטים. ללא ספק הספינה האלמונית השיקה את סירותיה. בחלוף הזמן התפלאתי שנותרתי בחיים. איבדתי כל תחושה בפלג גופי התחתון, וקהות מקפיאה החלה לעטות את לבי ולהזדחל פנימה. גלים קטנים עטורי ציצות קצף זדוניות, נשברו בלא הרף מעל ראשי ולתוך פי, מעוררים בי עוויתות חנק נוספות.

הרעשים התערפלו, אף שבאה באוזניי מקהלת צרחות נואשת אחרונה ממרחק, וידעתי שהמרטינז ירדה אל המצולות. מאוחר יותר – עד כמה מאוחר יותר אין לי מושג – שבתי לחיים מבוהל ואחוז פחד. הייתי לבדי. לא שמעתי קריאות או זעקות – המיית הגלים לבדם, שהערפל הקנה לה גוון חלול ומהדהד באורח משונה. בהלה בהמון, שהיא בבחינת צרה ברבים, אינה נוראה כבהלת האדם הבודד; ובהלה כזאת תקפה אותי עכשיו. לאן אני נסחף? הגבר סמוק הפנים אמר שהזרם יוצא בעד גשר הזהב. האם, איפה, אני נסחף אל הים? וחגורת ההצלה שבה צפתי, האם לא תיקרע בהכרח לגזרים עד מהרה? שמעתי על חפצים כאלה המיוצרים מנייר וקני סוף חלולים הנספגים במהירות ומאבדים את יכולת הציפה. ולא ידעתי לשחות כלל. והייתי בדד, נע ונד, באמצע מרחב אפור קדמוני. אני מתוודה שנתקפתי שיגעון, שצרחתי כפי שצרחו הנשים, וחבטתי במים בידיי שאיבדו תחושה.

כמה זמן נמשך הדבר אין לי מושג, שכן שקעתי בעילפון שממנו אינו זוכר יותר משאפשר לזכור משינה טרופה וכואבת. כאשר התעוררתי, מאות שנים חלפו; וראיתי, כמעט מעלי ונחלץ מהערפל, חרטום של כלי שיט, ושלושה מפרשים משולשים חופפים זה את זה במיומנות ונפוחים מרוח. לצדי החרטום הבוקע את המים בעבע קצף רב, ואני הייתי כמדומה היישר בנתיבו. ניסיתי לזעוק, אך הייתי מותש. החרטום צלל מטה, מחטיא אותי בקושי ומציף את ראשי בנד מים. אחריו החלה דופנה השחורה, הארוכה של הספינה לחלוף על פני, כה קרוב שיכולתי לגעת בה בשתי ידי. ניסיתי להגיע אליה, בנחישות נואשת לקרוע את העץ בציפורניי, אך זרועותיי היו כבדות וחלושות. שוב התאמצתי לזעוק, אך שום קול לא בקע מגרוני.

ירכתי הספינה חלפו ביעף, שוקעות, בתוך כך, בחלל שבין הגלים; וקלטתי מראה של גבר העומד ליד ההגה, ושל גבר אחר שכל מעשיו הסתכמו בעישון סיגר. ראיתי את העשן עולה משפתיו בעודו מפנה את ראשו לאטו ומתבונן החוצה אל המים בכיווני. היה זה מבט אדיש, שלא בכוונה תחילה, מן הדברים שאנשים עושים בשעה שאין להם שום דבר מיוחד אחר לעשותו, אלא פועלים מאחר שהם חיים ועליהם לעשות דבר מה.

אלא שהחיים והמוות נמצאו במבט זה. יכולתי לראות את הספינה נבלעת בערפל; ראיתי את גבו של הגבר מאחורי ההגה, ואת ראשו של האחר פונה, לאטו פונה, ומבטו פגע במים וסרק אותם סתמית לקראתי. ארשת מהורהרת נחה על פניו, כמי ששרוי במחשבות עמוקות, ואני התחלתי לחשוש שאף אם ינוחו עיניו עלי במקרה, למרות זאת הוא לא יראני. אלא שעיניו אכן נחו עלי, וננעצו ישירות בעיני; והוא אכן ראה אותי, מאחר שזינק אל ההגה, מסלק הצידה את הגבר האחר, וסובב אותו סביב, וסביב, יד על גבי יד, צועק בה בעת פקודות כלשהן. הספינה נורתה כמדומה במשיק למסלולה הקודם ונעלמה באחת כמעט מעיני לתוך הערפל. 

הרגשתי שאני מאבד את ההכרה, וניסיתי בכל כוח רצוני להיחלץ מהריק והחשיכה המחניקים שהחלו לאפוף אותי. מעט אחר כך שמעתי חבטות משוטים, קרבות וקרבות, וקריאות של גבר. כאשר התקרב שמעתי אותו צועק, בכעס, "למה לעזאזל לא צעקת?" הכוונה היתה אלי, חשבתי, ואז שקעתי בריק ובחשיכה. 

 

זאב הים מאת ג'ק לונדון, מאנגלית: גרשון גירון, הוצ' ידיעות ספרים ספרי חמד, שנת 2013, 365 עמ'

 

 

Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.