סדרת הדרמה והמסתורין שקרניות קטנות ויפות מאת שרה שפארד (כולל פרק ראשון)

| 17/01/2012 | 0 Comments

סדרת הספרים שקרניות קטנות ויפות מאת שרה שפארד מתרחשת ברוזווד, עיירה קטנה שקטה וכל-כך מושלמת, שקשה לנחש שהיא מחזיקה בתוכה כל-כך הרבה שקרים. המכוערים שבהם שייכים לבנות הכי יפות, שכביכול יש להן הכל, אך בעיקר יש להן יותר מדי סודות סקנדלים ואינטריגות.

העלילה עוקבת אחר חייהן של אריאה, ספנסר, האנה ואמילי פילדס, ארבע נערות אשר מאבדות קשר לאחר היעלמותה של המנהיגה שלהן, אליסון במהלך מסיבת פיג'מות סוערת והבנות נשבעו שלעולם לא יספרו מה קרה באותו הערב. 

עם ציון יום השנה להיעלמותה, כשהמסתורין סביב הפרשה צף מחדש, הן מתחילות לקבל הודעות שמשתמשת בשם "A" המאיימת לחשוף את הסודות הכמוסים והמסוכנים ביותר שלהן, היכולים להרוס את חייהן, אם לא יעשו כפי שהיא מצווה עליהן.

גם אם זאת אליסון וגם אם לא, מדובר במישהו שיודע עליהן הכול, ועוקב אחר כל צעד שלהן. הבלבול גורם לבנות להתאחד בחיפוש אחר זהותה של A.

 

סדרת הספרים שקרניות קטנות ויפות הופקה לסדרת טלוויזיה מצליחה ביותר ברשת ABC Family אשר הניו יורק טיימס כינה אותה "כפנטסיית נעורים זוהרת ומצמררת". מאחר וכבר בפרק הראשון צפו מעל 2.47 מיליון צופים התקבלה החלטה להארכתה ב- 12 פרקים נוספים ובעונה נוספת. הסדרה הטלוויזיונית זכתה ב- שלושה פרסי Teen's Choice"" בנתוני רייטינג גבוהים ובתואר הסדרה המדוברת ביותר בטוויטר לשנת 2011. בישראל העונה השנייה עולה ב- Hot-3 החל מ- 12 לינואר 2012.

שי מיטשל מי שמככבת בסדרה את הדמות אמילי משתפת את קהל הקוראים: "הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי את התסריט היה לחפש ב'גוגל' מידע על סדרת הספרים הזו, וכשקיבלתי את התפקיד של אמילי מיד קראתי שני ספרים בסדרה. הספרים מכניסים אותך לעולם אחר לגמרי, ממש התאהבתי בהם. הם ממכרים בטירוף. היה לי גם חשוב לא לאכזב את צופי הסדרה שקראו את הספרים, כי הם כבר מכירים את הדמות.

שרה שפרד סיימה את לימודיה באוניברסיטת ניו יורק והיא בעלת תואר שני בכתיבה מברוקלין קולג'. היא קיבלה את השראתה לסדרה "שקרניות קטנות" מילדותה שעברה עליה באזור המיין-ליין הסמוך לפילדלפיה, שם היא מתגוררת כיום.

ספר שני בסדרה – "מדהימות" יצא במרץ 2012.

 

שקרניות קטנות ויפות מאת: שרה שפארד, הוצאת אופוס, שנת 2012, 254 עמודים

 

פרק ראשון מתוך הספר שקרניות קטנות ויפות

 

תפוזים, אפרסקים, לימונים, מה לא?

"סוף-סוף מישהו קנה את הבית הישן של משפחת דילורנטיס", אמרה אימא של אמילי פילדס. הייתה זו שעת אחר הצהריים ביום שבת, גברת פילדס ישבה לשולחן המטבח כשעל אפה מונחים זוג משקפיים, ועברה בנחת על החשבונות.

משקה קולה בטעם וניל שאמילי שתתה החל לתסוס בתוך אפה.

"נראה לי שנערה בגילך עברה לגור שם", המשיכה גברת פילדס. "רציתי להביא להם את הסל היום. אולי את רוצה לעשות את זה במקומי?" היא הצביעה לעבר הסל המפלצתי המכוסה צלופן, שעמד על הדלפק.

"אוי, אימא, לא", ענתה אמילי. מאז שפרשה בשנה שעברה ממשרת ההוראה בבית הספר היסודי, הפכה אימא של אמילי לנציגה הלא-רשמית של ארגון מקבלי התושבים החדשים ברוזווד, פנסילבניה. היא אספה מיליוני פריטים אקראיים – פירות יבשים, הדברים האלה מגומי שמשתמשים בהם כדי לפתוח קופסאות שימורים, תרנגולות מקרמיקה (אימא של אמילי הייתה משוגעת על תרנגולות), מדריך לאכסניות של רוזווד – לתוך סל נצרים גדול שעליו התנוססה ברכת 'ברוכים הבאים'. היא הייתה אם פרברים טיפוסית, רק בלי הג'יפ. היא האמינה שרכבי שטח הם פלצניים וזוללי דלק, ולכן נהגה בוולוו סטיישן, שהיה רכב שימושי.

גברת פילדס נעמדה והעבירה את אצבעותיה בשערה הפגום מכלור של אמילי. "את ממש לא רוצה ללכת לשם, מותק? אולי כדאי שאשלח את קרוליין?"

אמילי הביטה בקרוליין, אחותה המבוגרת ממנה בשנה, שהייתה שרועה בנוחות על הכורסה בחדר העבודה וצפתה ב'ד"ר פיל'. אמילי הנידה בראשה. "לא, זה בסדר, אני אלך".

נכון, אמילי קיטרה לפעמים וגלגלה עיניים, אבל האמת היא שאמילי עשתה תמיד את מה שאימא שלה ביקשה ממנה לעשות. היא הייתה תלמידה מצטיינת, זכתה ארבע פעמים באליפות השחייה בסגנון פרפר, ובת צייתנית ביותר. ציות לחוקים וביצוע מטלות שונות באו לה בטבעיות.

נוסף על כך, בתוך תוכה, היא רצתה תירוץ לראות שוב את הבית של אליסון. היה נדמה שרוזווד החלה להתגבר על היעלמותה של אלי לפני שלוש שנים, חודשיים ושנים-עשר
יום, אבל אמילי לא התגברה. היא עדיין לא יכלה להביט
בספר המחזור של כיתה ז מבלי לרצות להתקפל לתנוחת עובר. לפעמים, בימים גשומים, היא קראה שוב את הפתקים הישנים של אלי, שאותם שמרה בקופסת נעלי אדידס מתחת למיטה. היא גם שמרה על קולב עץ בארון שלה זוג מכנסי קורדרוי שאלי השאילה לה פעם, אפילו שכעת היו קטנים מדי. היא העבירה את השנים האחרונות בבדידות, מתגעגעת לחברה כמו אלי, אך לשווא. היא לא הייתה חברה מושלמת, אבל למרות כל הפגמים שלה, היה קשה מאוד למצוא לה תחליף.

אמילי הזדקפה ולקחה את מפתחות הוולוו מהמתלה שליד הטלפון. "אחזור עוד מעט", היא קראה וסגרה את הדלת הראשית מאחוריה.

 

הדבר הראשון שאמילי ראתה כשהתקרבה לביתה הוויקטוריאני של אליסון במעלה הרחוב המכוסה עלים, היה ערמת אשפה ענקית על המדרכה ושלט גדול: 'בחינם!' היא בחנה את החפצים והבינה שחלק מהם היו שייכים לאליסון; היא זיהתה את כיסא הקורדרוי הלבן הישן מהחדר של אלי. משפחת דילורנטיס עזבה את הבית לפני תשעה חודשים כמעט. הם כנראה השאירו מאחור כמה דברים.

היא חנתה מאחורי משאית הובלה ענקית ויצאה מהוולוו. "וואו", היא לחשה וניסתה לעצור את הרעד בשפתה תחתונה. מתחת לכיסא היו מונחות ערמות של ספרים מלוכלכים. אמילי התכופפה והביטה בשמותיהם. 'התג האדום של האומץ', 'בן המלך והעני'. היא נזכרה שקראה את הספרים האלה בכיתה ז, בשיעורי הספרות של גברת פירס, כשהם דיברו על סמליות, על דימויים, על התרת קונפליקט. מתחת היו ספרים נוספים, גם כאלה שנראו כמו מחברות ישנות. ליד הספרים היו מונחות כמה קופסאות שעליהן נרשם 'בגדים של אליסון' ו'ניירות ישנים של אליסון'. מאחד הארגזים הציץ סרט אדום-כחול. אמילי משכה אותו מעט. זו הייתה מדליית שחייה מכיתה ו שהיא שכחה פעם בבית של אליסון, כשהן המציאו משחק שהן קראו לו 'אלות סקס אולימפיות'.

"את רוצה את זה?"

אמילי הזדקפה בבהלה. מולה עמדה נערה גבוהה ורזה, עורה היה חום-צהבהב ושערה מתולתל ופראי בצבע חום-שחור. הנערה לבשה גופייה צהובה, וכתפייה אחת נשמטה מכתפה וחשפה רצועת חזייה בצבעי כתום וירוק. אמילי לא הייתה בטוחה, אבל היה נדמה לה שיש לה חזייה כזאת בדיוק. היא נקנתה בוויקטוריה'ס סיקרט והיו עליה תפוזים, אפרסקים ולימונים קטנים על כל האזור של ה… אה… ציצי.

המדליה החליקה מידיה ונפלה ברעש על הרצפה. "הממ, לא", היא אמרה וניסתה להרים אותה.

"את יכולה לקחת כל מה שאת רוצה. ראית את השלט?"

"לא, באמת, זה בסדר".

הנערה הושיטה את ידה. "מאיה סן ז'רמן. בדיוק עברנו לכאן".

"אני…", מילותיה של אמילי נתקעו בגרונה. "אני אמילי", היא הצליחה לבטא לבסוף, כשהיא לוחצת את ידה של מאיה. זה נראה לה רשמי מאוד ללחוץ יד של נערה אחרת, אמילי לא הייתה בטוחה שעשתה זאת אי פעם. היא הרגישה מטושטשת מעט. אולי לא אכלה מספיק קורנפלקס הבוקר?

מאיה הצביעה על הערמה שעל הרצפה. "את מאמינה שכל הזבל הזה היה בחדר החדש שלי? הייתי צריכה לפנות הכול לבד. זה היה מעצבן".

"כן, הכול היה של אליסון", אמילי כמעט לחשה.

מאיה התכופפה לבחון כמה מהספרים. היא הרימה את כתפיית הגופייה שלה. "היא חברה שלך?"

אמילי שתקה לרגע. יכול להיות שמאיה לא שמעה על ההיעלמות של אלי? "הממ, היא הייתה. לפני הרבה זמן. יחד עם עוד כמה בנות שגרות בסביבה", הסבירה אמילי והשמיטה את החלק של החטיפה או הרצח, או כל מה שהיה יכול לקרות והיא לא העזה להעלות בדמיונה. "זה היה בכיתה ז. עכשיו אני בכיתה י"א בבית ספר רוזווד". הלימודים יתחילו לאחר סוף השבוע הזה, כך גם אימוני הסתיו של נבחרת השחייה, מה שאומר שלוש שעות שחייה מדי יום. אמילי לא רצתה אפילו לחשוב על זה.

"גם אני הולכת לרוזווד!" קרנה מאיה. היא התיישבה על כיסא הקורדרוי הישן של אליסון, והקפיצים חרקו. "כל הטיסה לכאן ההורים שלי רק דיברו על זה שיש לי מזל שהתקבלתי לרוזווד, וכמה זה יהיה שונה מבית הספר בקליפורניה. בטח אין לכם כאן אוכל מקסיקני, נכון? כאילו, אוכל מקסיקני ממש טוב, כאילו, קליפורני-מקסיקני? בקפטריה בבית הספר היה לנו אוכל כזה ומממ, זה היה טעים. אני חייבת להתחיל להתרגל לטאקו-בל[1]. בא לי להקיא מהאוכל שלהם".

"אה". אמילי חייכה. אין ספק, הילדה הזאת אוהבת לדבר הרבה. "כן, האוכל די מגעיל".

מאיה קמה במהירות מהכיסא. "זאת אולי שאלה מוזרה בהתחשב בעובדה שרק פגשתי אותך, אבל בא לך לעזור לי לסחוב את שאר הקופסאות האלה לחדר שלי?" היא הצביעה על כמה קופסאות קרטון שהיו מונחות לצד המשאית.

עיניה של אמילי התרחבו. להיכנס לחדר של אליסון? אבל יהיה גס מצדה לסרב, לא? "הממ, בטח", היא אמרה ברעד.

בכניסה עדיין עמד ריח של סבון דאב ושל פוטפורי – בדיוק כפי שהיה כשמשפחת דילורנטיס גרה שם. אמילי נעצרה על הסף והמתינה להוראותיה של מאיה, אף שידעה שתוכל למצוא את חדרה של אלי בסוף המסדרון של הקומה השנייה גם בעיניים עצומות. קופסאות קרטון היו מפוזרות בכל פינה, ושני כלבי ציד איטלקיים כחושים נבחו מאחורי גדר במטבח.

"תתעלמי מהם", אמרה מאיה, היא טיפסה במדרגות אל חדרה ודחפה את הדלת בעזרת המותן.

וואו, זה נראה בדיוק אותו הדבר, חשבה אמילי כשנכנסה לחדר. אבל זה לא היה נכון: מאיה הציבה את המיטה הזוגית שלה בפינה אחרת של החדר, היה לה מסך מחשב דק ענק על השולחן, והיא תלתה פוסטרים בכל מקום וכיסתה את הטפט הפרחוני של אליסון. אבל משהו היה זהה, נראה כי הנוכחות של אליסון עדיין ריחפה שם. אמילי הרגישה סחרחורת ונשענה על הקיר.

"תניחי את זה איפשהו", אמרה מאיה. אמילי אילצה את עצמה להזדקף, הניחה את הקופסה למרגלות המיטה והביטה סביב.

"הפוסטרים שלך מוצאים חן בעיני", היא אמרה. הם היו בעיקר של זמרים: M.I.A, בלק אייד פיז, גוון סטפאני בתלבושת של מעודדת. "אני אוהבת את גוון", היא הוסיפה.

"כן", אמרה מאיה. "החבר שלי מטורף עליה לגמרי. קוראים לו ג'סטין. הוא מסן פרנסיסקו, אני במקור משם".

"אה, גם לי יש חבר", אמרה אמילי. "קוראים לו בן".

"כן?" מאיה התיישבה על המיטה שלה. "איך הוא?"

אמילי ניסתה לתאר את בן, החבר שלה זה ארבעה חודשים. היא נפגשה איתו לפני יומיים – הם ראו ביחד את הסרט 'דוּם' אצלה בבית. אמה הייתה בחדר השני, כמובן, ונכנסה פנימה מדי פעם לשאול אם הם צריכים משהו. הם היו חברים טובים במשך תקופה מסוימת, מאותה נבחרת שחייה. כל חברי הנבחרת אמרו להם שהם צריכים להיות יחד, וכך הם עשו. "הוא מגניב".

"למה את כבר לא חברה של הילדה שגרה כאן?" שאלה מאיה.

אמילי הסיטה את השיער הבלונדיני-אדמדם אל מאחורי אוזניה. וואו. מאיה באמת לא יודעת על אליסון. אבל אם אמילי תתחיל לדבר על אלי, היא עלולה לפרוץ בבכי וזה יהיה מוזר. היא בקושי הכירה את מאיה הזאת. "פשוט התרחקתי מכל החברות שלי מכיתה ז. אני מניחה שכולנו השתנינו מאוד".

זה נאמר בלשון המעטה. מבין החברות הטובות של אמילי, ספנסר הפכה לגרסה יותר מושלמת ומוקצנת של עצמה. משפחתה של אריה עברה פתאום לאיסלנד בסתיו שלאחר היעלמותה של אלי. האנה, שהייתה חנונית אך אהובה, נעשתה לגמרי לא חנונית ולגמרי לא אהובה, וכעת הייתה כלבה רצינית. האנה והחברה הכי טובה שלה, מונה ונדרוול, השתנו לחלוטין בקיץ שבין כיתה ח ל-ט. אימא של אמילי ראתה לאחרונה את האנה נכנסת לקניות בוואווה, והיא סיפרה לאמילי שהאנה נראית 'זנותית יותר מפריס הילטון'. אמילי מעולם לא שמעה את אימא שלה משתמשת במילה 'זנותית'.

"אני יודעת מה זה להתרחק", אמרה מאיה והתיישבה בקפיצה על המיטה. "כאילו, החבר שלי? הוא כל-כך פוחד שאני
אזרוק אותו עכשיו, שאנחנו גרים כל-כך רחוק. הוא כזה תינוק".

"החבר שלי ואני בנבחרת השחייה, כך שאנחנו מתראים כל הזמן", ענתה אמילי, מחפשת מקום ישיבה גם עבורה. אולי יותר מדי, חשבה.

"את שוחה?" שאלה מאיה. היא בחנה את אמילי מכף רגל ועד ראש, ואמילי הרגישה משונה. "אני בטוחה שאת ממש טובה. יש לך את הכתפיים, לגמרי".

"אה, אני לא יודעת". אמילי הסמיקה ונשענה על שולחן העץ הלבן של מאיה.

"כן, יש לך!" מאיה חייכה. "אבל… אם את כזאת ספורטאית-על, זה אומר שתהרגי אותי אם אני אעשן קצת מריחואנה?"

"מה, עכשיו?" עיניה של אמילי נפערו. "מה עם ההורים שלך?"

"הם הלכו לקניות. ואח שלי – הוא פה איפשהו, אבל לא אכפת לו". מאיה שלחה יד אל מתחת למזרן שלה ושלפה קופסת מתכת של סוכריות מנטה. היא פתחה את החלון הסמוך למיטתה, הוציאה ג'וינט והדליקה אותו. העשן היתמר בטבעות אל החצר ויצר ענן מצועף סביב עץ האלון.

מאיה הכניסה את הג'וינט פנימה. "רוצה שאכטה?"

אמילי מעולם לא ניסתה מריחואנה, היא תמיד חשבה שההורים שלה יגלו בדרך כלשהי, יריחו את השיער שלה או יכריחו אותה להשתין בכוסית או משהו. אבל כשמאיה שאפה את הסיגריה בחן, בשפתיים משוחות בשפתון דובדבנים נוצץ, זה נראה לה סקסי. גם אמילי רצתה להיראות סקסית. "הממ, בסדר". אמילי נצמדה למאיה ולקחה ממנה את הסיגריה. ידיהן נגעו זו בזו, ועיניהן נפגשו במבט. עיניה של מאיה היו ירוקות עם נגיעה צהבהבה, כמו של חתול. היד של אמילי רעדה. היא הייתה מתוחה, אבל שמה את הסיגריה בפה ושאפה שאיפה קלה, כאילו היא יונקת קולה וניל מתוך קשית.

אבל הטעם לא היה של קולה וניל. היא הרגישה כאילו נשמה זה עתה צנצנת שלמה של תבלינים רקובים והתחילה להשתעל כמו זקנה.

"וואו", אמרה מאיה ולקחה בחזרה את הסיגריה. "זאת הפעם הראשונה שלך?"

אמילי לא הצליחה לנשום ורק נענעה בראשה, משתנקת כל העת. היא המשיכה לחרחר בניסיון להזרים אוויר לתוך חזהּ. לבסוף היא הרגישה שמעט אוויר מצליח למצוא את דרכו אל ריאותיה. כאשר מאיה סובבה את זרועה, אמילי ראתה צלקת ארוכה ולבנה לאורך הזרוע עד פרק כף היד. וואו. זה נראה קצת כמו נחש לבקן על העור השזוף שלה. אלוהים, היא בטח כבר מסטולית.

לפתע נשמעה נקישה רמה. אמילי קפצה. מיד נשמעה נקישה נוספת. "מה זה?" היא סיננה.

מאיה שאפה שוב והנידה בראשה. "הפועלים. אנחנו כאן רק יום אחד, וההורים שלי כבר התחילו לשפץ". היא חייכה חיוך רחב. "נבהלת לגמרי, כאילו חשבת שהשוטרים מגיעים. עצרו אותך פעם?"

"לא!" אמילי פרצה בצחוק. זו הייתה מחשבה מגוחכת.

מאיה חייכה ונשפה נשיפה ארוכה.

"אני צריכה ללכת", אמרה אמילי בקול צרוד.

פניה של מאיה נפלו. "למה?"

אמילי גררה את עצמה מחוץ למיטה. "אמרתי לאימא שלי שאכנס רק לדקה. אבל אני אראה אותך בבית הספר ביום שלישי".

"יופי", אמרה מאיה. "אולי תעשי לי סיור היכרות?"

אמילי חייכה. "בטח".

מאיה חייכה חיוך רחב ונופפה לשלום בשלוש אצבעות. "את יודעת איך לצאת מכאן?"

"אני חושבת שכן". אמילי נתנה מבט אחרון בחדר של אלי –
אה… של מאיה – ואחר כך ירדה במדרגות המוכרות כל-כך של הבית.

רק אחרי שאמילי טלטלה את ראשה בחוץ באוויר הפתוח, עברה על חפציה הישנים של אליסון שעל המדרכה ונכנסה שוב לאוטו של ההורים שלה, היא ראתה שהסל שהביאה עדיין מונח על המושב האחורי. לעזאזל, היא חשבה כשדחפה את הסל בין הכיסא הישן של אליסון לבין הארגזים והספרים. מי צריך בכלל את המדריך לאכסניות של רוזווד? הרי מאיה כבר גרה כאן.

אמילי פתאום שמחה על כך.

 

 


[1].     רשת מזון מהיר מקסיקני בארצות הברית. (כל ההערות מאת המתרגמת)

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , ,

Category: ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.