המקרה השתוקק לקרות – סיפור קצר מאת איתי עקירב

| 13/01/2013 | 0 Comments

באחר צהריים, בשעה שהערב ירד כדממה בראשית עצמה על העיר בה האוויר שתק כדרך אגב, העיר בה הדממה מוחשית עד ליטוף העור הגס, האספלט. על כל פנים, הוא עמד כחסר כל אל מול הראי שהיה תלוי בבטן דלת ארון העץ – מעמיק בגופו הצונח ובשיערו הדליל, ובקורות פניו שנראו כעוטות עור יבש בתינוק.

הוא הניח את המזוודה על המיטה שעמדה בסמוך לחלון שהציץ בין וילונותיו על צלע בניין לבן כמי שמציץ על בחורה מתפשטת, פתח את הרוכסן ותוך כדי בחר במכנס המחויט מחתונת בן אחיו הבכור ובחולצת הכפתורים בפסים אותה רכש לכבוד סיום הלימודים, אי שם כמה עשורים. את החדר עטרה תמונת נוף שחנתה על מפגש הקיר והרצפה. הוא נעל את נעלי העור החומות הביט קצרה בחלון ויצא מרחם בית המלון אל העיר כמי שבידו מונחת הבטחה. הוא לא הכיר איש מלבד השמים שלמרבה הפלא היו אותם השמים של ואן גוך. ובתוך הר השקט הוא יכול לחשוב לרגע שזו העיר בה גדל, העיר בה ראה נמל.

הוא הלך כטועה ברחובות המתפצלים ונאספים שהובילו בדיוק לאותה נקודה, כאילו הלך כל זמן בתוך רשת מעגלים משיקים שאינם חוברים לעולם. והבניינים, המדרכות, האנשים והעצים העניקו לכל חזות של גלויה מונחת כשלווה ראוותנית. ונתן הוא לזמן לעבור לעיתו ואכל את האוויר המתוק והמר. ובתוך המולת העיר הזו, הוא יכול היה לשמוע את תנועת מחוג השעון הפרוזאית, נע ונד, נד ונע, זהה. ואיש לא דבר בשפתו, ונותר הוא עלום כמי שהולך נעדר כל מפה וזהות בשם האנונימיות. כאילו חוץ מזה שהלך על שתיים וחלק קו חשמלית לא היה דבר אשר קישר אותו לאנשי המקום ההוא, המקום שנותר עלום שם.

וחשב על הרגע בו הוא יחצה את הכביש ויביט בתנועה הפוך משהורגל כל חיו, בזמן שמשאית משקאות תחצה אותו כשקית המונחת על כביש. ועל הרגע אחרי בו גופתו תהיה מוטלת חסרת כל צורה מעשית, כאילו מעולם לא היה אדם, בשר. ובשכיבה אנכית יחכה למכר שיבוא לבקר – לזהות בחדר לבן וקריר במרתף בית חולים, ועל העדרתו, והרגע אחרי בו גופתו תעבור ממכון למכון עד שתיספג באדמה מייאוש המערכת. ובין מכון למכון הוא ישמע מוזיקה שנדמה שבעבר שמע במקום ממנו בא, וזמזם בה אל תוך הלבן השחור, כחול המוות. ויכול הוא להריח את ריח האדמה החריף בבית המועד לכל חי שהיה זהה לריח האדמה במקום בו שתל שתיל סוקולנטים בסמוך לבית הוריו ובמקום בו קבר פעם את בת זוגתו, ולהסתפק בכך. לראות אבנים וסלעים מונחים ולחוש את צל העץ גדל מעליו, צומח. ולדעת שאיש לא יבוא, גם אם היה עוצר רגע לפני, ומביט בתנועה בעיניים.      

***

איתי עקירב, יליד 1984. קולנוען צעיר, משורר ומפיק את ערבי השירה "אומרים שירה" במוזיאון ישראל יחד עם אמיר מנשהוף.

 

 

 

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: ,

Category: סיפורים קצרים שלכם

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *