"אגרופים" ו"קפה" במילנו מאת ד"ר שחף הגפני / אקדמיית האגרופים: אחת האקדמיות המרתקות והססגוניות ביותר באירופה במחצית השניה של המאה ה-18

| 30/01/2014 | 0 Comments

אגרופים וקפה במילנו מאת ד"ר שחף הגפני

הספר "אגרופים" ו"קפה" במילנו מאת ד"ר שחף הגפני עוסק בקבוצה קטנה של בני אצולה צעירים אשר התאספו בארמון וארי במרכז מילנו והקימו את אחת האקדמיות המרתקות והססגוניות ביותר באירופה במחצית השניה של המאה ה-18 – "אקדמית האגרופים". העשרה, ובראשם פייטרו וארי "המנהיג" וצ'זרה בקאריה, הורישו לנו היסטוריה תרבותית מפוארת, כתב-עת משלהם בשם 'Il Caffe'", ספרים רבים ורעיונות פילוסופיים ופרקטיים כאחת – ביטול עונש המוות, צמצום במיסוי, איחוד מכסים, מוסדות אוטונומיים (לומברדיה היתה אז שטח חסות של הקיסרים ההבסבורגיים מריה תרזה, יוסף ה-2 וליאופולד ה-2), כבישים וגשרים, בתי חולים ווטרינריה, מידות ומשקלות אחידים, ערך המטבע ובתי מיטבוע, רפורמות חקלאיות ומסחריות ועוד כהנה וכהנה. בני החבורה עסקה גם בפרקטיקום – בשנות ה-40 וה-50 לחייהם חלקם היו לשרים, לשגרירים ולפקידים בכירים. הספר עוסק גם בתרבות הספר והספריות, המו"לות והצנזורה.

ברם, בני "אקדמיית האגרופים", או כלשונו של וולטר הגדול בני "אסכולת מילנו", עמלו קשות בייצוגה של הקולוניה הלומברדית כהלכה בחצרותיהם של ד'הולבק, הלווטיוס, דיוויד יום ובסלונים הספרותיים המפוארים דאז. הם היו לאורחים מבוקשים ונערצים לא רק בפריז ובלונדון אלא גם באדינבורו, בנפולי, בפירנציה, בוינה, בפילדלפיה, במדריד, בברלין, בסנט-פטרסבורג, בוורשה ובקופנהגן.

כושר הכתיבה של האחים וארי, בקאריה, קארלי, פאולו פריזי, ביפי והאחרים היה עצום. "המרחב הציבורי", אם להשתמש במינוח הנודע של יורגן הברמס, סבב סביב מאה-ואחד-עשר ספרים וכרכים  עבי-כרס, שלושה כתבי-עת מיוחדים ועשרות אלפי מכתבים ופמפלטים. אסכולת מילנו צמחה על  מעוזיה של הנאורות האירופאית ועל האבסולוטיזם הנאור וגוועה על הבריקאדות עקובות הדם והרצח של המהפכה הצרפתית ועל  ערש הדווי של "המשטר הישן".

ד"ר שחף הגפני (63), יליד חיפה, נשוי + 3 בנים, מרצה להיסטוריה ולמדעי המידע באוניברסיטת חיפה ובמכללות שונות. הוא משמש כמנהל הספריה במכללה "האקדמית גורדון" בחיפה ויו"ר ארגון הספרנים והמידענים בישראל.

ד"ר שחף הגפני מספר, כי "הספר מתבסס על עבודת הדוקטורט שלו, אשר אושרה בחודש מאי 1998. עבודת הדוקטורט נמשכה כארבע שנים, ואילו העיבוד לספר – כשנה נוספת. הפקת הספר נבעה מהרצון להנחיל לדורות הבאים משהו משמעותי. הספר הוא מדעי, אך הוא מכיל סממנים של הנאה  לכל מי שאוהב היסטוריה ומציאות אחרת".

העולם המודרני החל את עיצובו במחצית המאה ה- 18

"המסרים המופיעים בספר הם רבים. החשוב שבהם הוא, כי העולם המודרני החל את עיצובו כבר במחצית השנייה של המאה ה-18. לא היו אז אמצעי תקשורת מהירים ומשוכללים כבימינו, אך התקשורת בהחלט פעלה – הן במישור הלאומי והן במישור העולמי. ספרים, כתבי עת, חלופת מכתבים וביקורים הדדיים היו אז האמצעים העיקריים.  

אני רואה את עצמי כהיסטוריון של התרבות האירופית. עובדה זאת משתלבת היטב עם המקצוע שלי – ספרן ומידען. אני מנהל את הספריה במכללה האקדמית גורדון בחיפה ונחשף לחומרים המעניינים אותי. בנוסף לכך אני אוהב ללמד את רזי ההיסטוריה, הספר, הספריה ועולם המידע באקדמיה. בצעירותי הסקרנות הובילה אותי לסיורים רבים בעולם. שימשתי שנים רבות כקצין קישור לאו"ם בשירות המילואים והייתי מרותק מהמפגשים עם תרבויות שונות (גאנה, אירלנד, איי פיג'י ואחרות). אני מתכוון להתחיל לכתוב ספר נוסף אשר יעסוק בחקר ההיסטוריוגרפיה במדינות איטליה במאה ה-18. הספר שלאחר מכן ייקרא 'האמת על ג'קומו קאזאנובה'," מסכם ד"ר שחף הגפני.

פתח דבר מתוך הספר

ספר זה דן בקבוצת משכילים מיוחדת במינה במילנו ובערים האחרות של לומברדיה האוסטרית מהמחצית השניה של המאה ה-18. רובם היו בני האצולה הגבוהה, ומיעוטם הוכשרו לכמורה. המנהיג והרוח החיה היה הרוזן פייטרו וארי, בנו של סנאטור שמרן ממילנו. הוא היה 'פילוסוף', עורך, כלכלן והיסטוריון. הדמות המוכרת ביותר היה המרקיז צ'זרה בקאריה, מחברו של הקונטרס הנודע 'על הפשעים ועל העונשים' (1764). הדמות השלישית בחשיבותה היתה של המדען והממציא האב פאולו פריזי. הרביעי היה הרפורמטור והכלכלן ג'אנרינלדו קארלי, יליד העיר קפודיסטריה שברפובליקה הונציאנית. אליהם נוספו אלסנדרו וארי, סופר והיסטוריון, האב אלפונסו לונגו, הרוזן לואיג'י למברטנגי, הרוזן ג'מבטיסטה ביפי מקרמונה, הרוזן פייטרו סקי-קומנו והרוזן ג'וזפה ויסקונטי די-סליצ'טו. עשרת האישים הללו היו המייסדים של 'אקדמית האגרופים' ב-1761 והגרעין המערכת של אחד מכתבי-העת החשובים ביותר באיטליה הנאורה – ה-’Il Caffe`’. בני החבורה, המכונים כיום גם בשם 'החבורה הטובה', הגיעו לשיאם דוקא בשנות השישים של המאה ובגילים צעירים יחסית. גם משנפרדו דרכיהם, מסיבות שונות, הם המשיכו להוות קבוצת לחץ על מקבלי ההחלטות בדוכסות הגדולה והמפוארת של לומברדיה.

חברי ה'אגרופים' (או ה'קפטיסטים') זכו לתואר המכובד של 'אסכולת מילנו' (על-ידי וולטיר, מורלה, דידרו, ד'אלמבר, גרים והאחרים) בשל המיגוון העצום של הנושאים בהם עסקו: אוטונומיה מדינית, הפרדת הדת מן המדינה, מאבק בישועים ובאינקויזיציה, הצנזורה הדתית והאמונות התפלות, הכלכלה הכאוטית והרפורמות הכפויות של הקיסר יוסף ה-2 לבית הבסבורג. את הידע הרב  שנרכש  על-ידם הם ביטאו בתחומי המשפט והחקיקה, המסחר והחקלאות, הגביה והמיסוי, הציד והדיג, המידות והמשקלות, חופש ההתארגנות והשביתה, חופש הכתיבה והדפוס, בתי-חולים ובתי-ספר לוטרינריה, בתי-ספר יסודיים וחינוך גבוה, בעית הנוודות והקבצנות, הזנות והשחיתות במערכות המינהל, ואפילו איכות הנהרות והיערות. לפרסום רב במיוחד הם זכו בזכות מאבקם הבלתי-נלאה  בעונשי המוות והעינויים, כאשר בראשו ניצב דוקא בקאריה הבישן והצנוע.

חלק גדול מהרפורמות שהם יישמו בפועל הופיעו בכתב-העת 'בית-הקפה'. בטאון זה הופיע בתדירות גבוהה של אחת לעשרה ימים, אך תוחלת חייו היתה קצרה למדי – שנתיים ימים. ניכרו בו השפעות בריטיות (ה'ספקטטור', ה'סטטלר' ודומיהם מבריטניה של ראשית המאה), אך גם השפעות צרפתיות, גרמניות ושויצריות. קשת האישים שרוותה נחת מהמאמרים המיוחדים של וארי ועמיתיו הקיפה את כל העולם הנאור דאז. האוהדים הנלהבים ביותר היו בני החוגים האנציקלופדיסטים בצרפת, אך לא נפקד גם מקומם של בנג'מין פרנקלין, קמפומאנס, קאוניץ, יקתרינה הגדולה, קרל גוסטב, אדוארד גיבון ואיזק איסלין השויצרי.

התיזה המרכזית עוסקת בקשר בין הכתבים, הרפורמות והמפעלים של בני 'אסכולת מילנו' ובין הדרכים בהם הם הפיצו את תורתם הן באיטליה גופא והן מחוצה לה. נקודות המפגש והתקשורת העיקריים היו המפגשים עם העמיתים הזרים, חליפת המכתבים, השיחות ב"הסלונים הספרותיים" של הרוזנות והמרקיזות המילנזיות והביקורת בכתבי-העת. נמנו אחת-עשרה נקודות מפגש "פנימיות" וחמש נוספות "חיצוניות". מרביתן יוצרת את מה שיורגן הברמאס כינה כ"המרחב הציבורי" בהתיחסו בספרו הנודע לבורגנות באנגליה, בצרפת ובגרמניה.

התפוקה של חברי האסכולה לא היתה פחותה כלל ועיקר. הם פרסמו 111 ספרים, שלושה כתבי-עת ואלפי מכתבים ופמפלטים. השילוב בין ה"מפעלים" ו"נקודות המפגש" הוא שהעניק לאסכולה את ייחודה ואת מקומה הנכבד במסגרת הנאורות האירופאית. היא יצרה פרספקיבות חדשות ביחס לנושאים כמו ריבוד חברתי, ביטול הפיאודליזם, פילוסופיה חדשה, מתודולוגיה מדעית, פריודיזציה וחשיבה חדשה לגבי הסכימה התועלתנית הנודעת בדבר 'מירב האושר למירב האנשים'.

סופו של המשטר הישן סימל כמו דברים רבים גם את סופה של 'אסכולת מילנו'. לכך יש להוסיף את הרפורמיזם הכפוי של הקיסר האוסטרי ושל הגנרל הקורסיקני בונפרטה בשלהי המאה.

מתוך ההקדמה בספר

חיבור זה ישרטט בפני הקורא תמונות מחיי הרוח והתרבות של אומה, אשר מושגים כתרבות ודת, חברה ומדינה, פילוסופיה והיסטוריה, חיים ומוות צמחו מתוכה – איטליה; אותה איטליה אשר העמידה לעולם את קיקרו המחוקק, את יוליוס ואאוגסטוס קיסר הגדולים, את הפצתה של הנצרות, את דאנטה ומקיאבלי ההוגים. וזאת אותה איטליה, אשר לא קטעה את השלשלת והעניקה לעולם גם במאה ה-18, בהיותה משועבדת ברובה, נתח מ"רוח ההיסטוריה" באמצעותם של הוגים גדולים כויקו, מוראטורי וג'אנונה במחצית הראשונה ובקאריה, וארי וג'נובזי במחצית השניה של המאה.

המשימה הראשונה של הספר הינה להתחקות אחר ההוגים הגדולים של המחצית השניה ואחר מפעליהם ולבחון במה ייחודם ומהי תרומתם לחקר ההיסטוריוגרפיה ולחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית של זמנם.

בעשרות השנים האחרונות ההיסטוריוגרפיה האירופאית עוסקת יותר ויותר ב"היסטוריה של התרבות", אך במסגרתה נבחנת לא רק "תרבותם של המלומדים" אלא גם "תרבות ההמון", אותה "תרבות" אשר התמקדהה במהפכה הצרפתית ובממשיכותיה. היסטוריונים של הספרות כגוסטב לנסון, דניאל מורנה ורנה פומייה בחנו כתבים של משכילים כדי ללמוד על רוח התקופה. הם ערכו ניתוחים פילולוגיים וסגנוניים ובחנו ביוגרפיות של מחברים, בבחינת "האיש ויצירתו". תנועה זאת היתה חשובה, שכן היא השפיעה גם על ההיסטוריונים של הספרות ושל הפילוסופיה בצרפת של שנות השישים. הם העניקו ל”histoire des ide’es”- מימד חדש. בדרכם המיוחדת הם ניסו להתמודד עם אחת הסוגיות הקשות של ההיסטוריה המודרנית – עד כמה השפיעו הוגי הנאורות על המהפכה הצרפתית. אנו זוכרים, כי בצרפת שלאחר מלחמת העולם השניה התפתחה גם 'אסכולת האנאל', אשר קראה בעקבות ההיסטוריונים מרק בלוך ולוסיאן פבר לחקור כל תופעה וכל חברה גם במונחים של  כלכלה, סוציאליזציה ותרבות. הנציגים הבולטים אחריהם, בראשותו של פרננד ברודל, המליצו על חקר הכתבים, המאמרים, הפמפלטים, המוסדות, האוניברסיטאות, האקדמיות והמועדונים הספרותיים. 'אסכולת האנאל' פיתחה מספר אובייקטים של לנסון ושל תלמידיו, אך היא גם הרחיבה את תחומי המחקר לכיוון של הפצת המידע והרעיונות של מה שאנו מכנים כ"דעת הקהל". לשם כך הם לא זנחו גם את החריג ואת הבנלי.

חיבור זה יכול בהחלט להחשב למזיגה בין שתי האסכולות. מחד הוא יעקוב אחר חוט מחשבתם של הוגים כפייטרו ואלסנדרו וארי, צ'זרה בקאריה, פאולו פריזי, ג'אנרינלדו קארלי, אלפונסו לונגו, ג'מבטיסטה ביפי, לואיג'י למברטנגי, ג'וזפה ויסקונטי די-סאליצ'טו, ג'וזפה קולפני, פייטרו פרנצ'סקו סקי-קומנו, קרלו סבסטיאנו פראנצ'י, רוג'רו בוסקוביץ', ג'וזפה גוראני ופייטרו מוסקאטי, אנשי 'אסכולת מילנו, אך גם לא ייגרע חלקם של הסופרים, המשוררים והפובליציסטים הרבים, אשר היו קשורים אליהם בדרך כלשהי. גם חלקם של שליטים ומדינאים כמריה תרזה, יוסף ה-2, קאוניץ ופירמיאן חשובים ביותר לצורך הבנת המשוב וההדדיות. מאידך, תהא הרחבה על נושאים כעיתונות וכתבי-עת, דפוס וצנזורה, תיאטראות וסלונים ספרותיים, הכנסות ורמת חיים, חלוקה לשדרות ולמעמדות, ואפילו מצבי-רוח וגילוים של כאריזמה. רבות התלבטתי, אם יש צורך בפרטים ביוגרפיים כה רבים על האישים הללו. לבסוף הגעתי למסקנה, כי לא תמיד ניתן להבין את תפיסתם של פייטרו וארי או בקאריה בכתביהם, אם מתעלמים מן היחסים ביניהם, מן היחסים שלהם בבתיהם ואפילו מיחסיהם עם נשותיהם או מאהבותיהם.

רבות התלבטתי גם לגבי מסגרת הזמן. ובכן, הפור נפל על השנים 1800-1760. בשנת 1760 החלה הפריצה הגדולה של הנאורות הלומברדית עם חזרתו של פ. וארי לעיר מולדתו, עם הגעתו של עוצר חדש, מוכשר ונאור לדוכסות הגדולה ועם הדינמיות של תנועת הרפורמות. בשנת 1797 הושלמה דינמיקה זאת, אבל אז כבר לא היתה הדוכסות קיימת. גם פייטרו וארי, המנהיג הגדול של התנועה, לא היה בין החיים. ה'אסכולה' איבדה את שני מנהיגיה הבולטים ונתפזרה לכל רוח.

מסגרת הזמן היא זאת המכתיבה את מבנה הספר: א. שנות השישים, המסמלות את עלייתה של 'אקדמית האגרופים', את עיתונם הנודע 'בית-הקפה' ואת שיא הרפורמות של מריה תרזה ושל ממשלתה; ב. בשנות השבעים יש המשכיות של הרפורמות בלומברדיה, אך ה'אגרופים' מתפצלים ופועלים במסגרת אינדיבידואלית בדומה ל'פילוסופים' הצרפתים והבריטים; ג. בשנות השמונים חל שינוי דרסטי עם הרפורמות הכפויות של יוסף ה-2 ועם ירידת קרנם של ה'אגרופים'; ד. שנות התשעים הן שנות דעיכה ומהפכה עם סיומו של העידן ההבסבורגי במאה ה-18 ועם מותם  של ראשי 'אסכולת מילנו'. שמונת הפרקים הראשונים דנים בחלוקה פריודית מרובעת זאת.

שני הפרקים האחרונים עוסקים בניתוח הקשרים בין הנאורים הלומברדים עם מחנות הנאורים במדינות איטליה האחרות ומחוצה לה. פרק שלם עוסק בקשר בין הנאורות הלומברדית ובין עמיתתה הצרפתית. לשם כך נבחנו נקודות מפגש, או שמא עדיף לכנותן ברוח התקופה כ"נקודות  תקשורת", בין כל התרבויות הגדולות הללו.

  ומהן אותן נקודות?

  1. כתבים. במאה ה-18 טכניקות הדפוס והשיווק של הספרים נשתכללו עשרות מונים. גם מלאכת התרגום נעשתה קלה יותר, כתוצאה מלימוד עצמי ואקדמי של לשונות של אומות שכנות.

  2. כתבי-עת. נראה, כי הפצת המידע באמצעות כתבי-העת החדשים נתנה תנופה עצומה לצבירת הידע על הנעשה במקומות שונים ומרוחקים.

  3. חליפת המכתבים, האפיסטולריה. הדרך הישנה והטובה של חליפת מכתבים בין מלומדים משני עברי האלפים או הימים המשיכה להתקיים גם לעת זאת, אלא שעתה היא היתה מקובלת על שכבות רחבות יותר. נכיר את אלפי המכתבים שהחליפו ביניהם האחים וארי ואת מכתביו, המעטים אך החשובים, של בקאריה עם וולטיר, דידרו, ד,אלמבר, מורלה ושאר גדולי עולם.

  4. דיווחי תיירים. מצוים בידינו תיאורים מופלאים של תיירים, אשר תרו את איטליה לאורכה ולרוחבה והתרשמו ממנה עמוקות. הבולטים מביניהם היו מונטסקיה, דידרו, דיויד יום וגיבון, אך היו גם רבים אחרים.

  5. מפגשים פיזיים. רבות עוד ידובר על הביקור ההיסטורי של בקאריה בפריז. מפגש זה היה קצר, אך פורה ומפרה, והוא משמש את אחת מגולות הכותרת בדבר נקודות המפגש בין הנאורות של צפון איטליה ושל צרפת. גם הקשרים של פאולו פריזי עם מדעניה של פריז, לונדון, אדינבורו, ברן

ופירנצה לא ייגרעו.

השאלה המרכזית במחקר זה היא באיזו מידה פייטרו וארי, בקאריה ושאר חבריהם השפיעו על קבלת ההחלטות ועל מדיניות הרפורמות בלומברדיה בתקופתם. שאלה שניה חשובה היא עד כמה הם השפיעו, אם בכלל, על זרמי הנאורות הפריזאית, הלונדונית או הסנט-פטרבורגית. ועוד שאלה חשובה: פרופ' דונאטי סבור, כי דוכסות מילנו היתה מרכז גדול באותה עת בשלושה תחומים. ראשית כל, הכנסיה האמברוסיאנית היתה הארכידיוקזה הגדולה ביותר בעולם הקתולי; שנית, היא היתה מרכז כלכלי וצומת דרכים חשוב ביותר בדרום אירופה; ושלישית, היא היתה למרכז רוחני גדול ומתעורר. האמנם כך? נראה בהמשך.

"אגרופים" ו"קפה" במילנו מקומה של "אסכולת מילנו" ביחס לאירופה, 1780-1760 מאת ד"ר שחף הגפני, הוצאת הספרים אוריון, שנת 2014, 412 עמודים 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.