ביקור בית עם הסופר עמיחי שלו: ילדה גדולה

| 05/04/2012 | 0 Comments

 

מקורות ההשראה של הסופר עמיחי שלו הם קודם כל מוזיקת רוק אלטרנטיבית, מוזיקה פסיכדלית, ומבחינה ספרותית מרגיש קרוב במיוחד למהפכני הדאדא והסוריאליזם ולדור הביט, עליהם הוא מתכנן לכתוב את ספרו הבא.

 

ספרו השני הנפשיים, היה מועמד לפרס ספיר, ועובר בימים אלה אדפטציה לקולנוע בתמיכת הקרן לעידוד קולנוע ישראלי. בספרו השלישי החדש, ילדה גדולה הוא כותב בגוף ראשון כבחורה/נערה צעירה בעלת משקל עודף ובהתאמה הערכה עצמית נמוכה. עמיחי מספר ש"לחשוב ולכתוב בתור בחורה זו לא סוגיה ג'נדרית בעיני. העניין הוא לכתוב על דמויות שאתה מרגיש קרוב אליהן, וכשאתה יכול להבין אותן, לפחות באופן חלקי". הפרק השלישי בספר הוא מחווה מעוותת לסיפור "שברירים" של דבורה בארון, סגירת חשבונות פרטית של עמיחי שלו עם לימודי הספרות של משרד החינוך בשנים בהם היה בתיכון.

 

 

עמיחי שלו מלמד מיומנויות כתיבה, חשיבה ביקורתית, פרוזה ועוד במסלול האקדמי המכללה למנהל, מכללת ספיר והתנועה הקיבוצית. ערך בשנה וחצי האחרונות כמה ספרי מקור, ועובד כסקאוט של ספרות מתורגמת בהוצאת מודן. פרסם גם שירים בכתבי עת ספרותיים וסיפורים קצרים. 

 

שם:  עמיחי שלו

גיל: 39

סטטוס: נשוי + 2

מגורים:  הרצליה

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר ילדה גדולה, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

 

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "יש בתחילת הספר ציטוט של המשורר ישראל בר כוכב מתוך "מעוף הנזיר": "בהד ההווה, אני מאזין לתהום".

לא יכולתי לנסח יותר טוב את מקורות ההשראה שלי, לפחות של הספר הזה והקודם, וזה שלפניו. מקורות השראה נוספים הם קודם כל מוזיקת רוק אלטרנטיבית, מוזיקה פסיכדלית, ומבחינה ספרותית מרגיש קרוב במיוחד למהפכי הדאדא והסוריאליזם ולדור הביט, עליהם אני מתכנן לכתוב את הספר הבא.

 

לחשוב ולכתוב בתור בחורה זו לא סוגיה ג'נדרית בעיני. העניין הוא לכתוב על דמויות שאתה מרגיש קרוב אליהן, וכשאתה יכול להבין אותן, לפחות באופן חלקי. לא סתם בחרתי וכתבתי על בחורה כזאת ולא על אחרות.

אני חושב שמוסיקה משפיעה על הכתיבה שלי באופן מודע ובלתי מודע. מודע זה שאני חושב שלקחתי מהרוק את הסאונד והבטן לתוך הכתיבה. הסאונד – ששפה דימויית ועשירה. הבטן – סיפורים שנכתבים ישר אל הבטן, אל הלב. באופן בלתי מודע, לפי אי אלו מבקרים, כשקוראים אותי מרגישים כי מדובר בכתיבה מוסיקלית, אני כמובן לא יכול להעיד על כך".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שנה וחצי".

איזה ספרים קראת לאחרונה? "קראתי ואהבתי את "טירזה" של ארנון גרונברג, "בית קיץ עם בריכה" של הרמן קוך, "בלשי פרא" של רוברטו בולניו, ועוד אי  אילו כותרים באנגלית במסגרת עבודתי כעורך בהוצאת מודן".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "יש יותר מדי. הייתי אומר שיש לי זיקה מאוד חזקה לסופרים והמשוררים הסוריאליסטים הדאדאיסטים ולמהפכה התפיסתית שהם חוללו בתחילת המאה ה-20, וכן לגל הראשון של דור הביט בארצות הברית באמצע שנות החמישים, הכולל את ויליאם בורוז, ג'ק קרואק, ג'ון הולמס וכדומה. אבל בתווך יש עוד המון, זה תלוי בתקופה. תקופה מסוימת הייתי שואב את כל הקלאסיקות האנגליות. תקופה אחרת בחיים קראתי בעיקר צרפתים, קאמי, סארטר וכיו"ב. וכמובן, אני לא שוכח גם את המסורת העברית האלטרנטיבית שלי, שכוללת את י.ח ברנר, דרך יהושע קנז ועד סמי ברדוגו".

אילו ספרים קראת בילדותך? "קראתי ואהבתי בעיקר את סדרת השביעייה הסודית, צ'ארלס דיקנס, סדרת שרה גיבורת נילי ויהונתן גפן".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספרים "דאדא וסוריאליזם בצרפת" מאת רות עמוסי ואיריס ירון, "ספר האי נחת" מאת פרננדו פסואה, "חדר" מאת יובל שמעוני".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השלישי. בימים אלה עובר הספר הנפשיים, ספרי השני, אדפטציה לקולנוע בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי".

ספר קצת על הספר שכתבת: "זהו סיפור על בחורה אאוטסיידרית שלא גייסו אותה עקב בעיות משקל, והיא לוקחת את חברתה היחידה בעולם, והן יוצאות ללונדון ואמסטרדם, רחוק מהלחצים של מדינת ישראל בשנות התשעים, רחוק מהדעות הקדומות, אבל קרוב מאוד לתהומות אחרים שאין להן מושג מה הן. הפרק השלישי בספר הוא מחווה מעוותת לסיפור "שברירים" של דבורה בארון, סגירת חשבונות פרטית שלי עם לימודי הספרות של משרד החינוך בשנים בהם הייתי בתיכון".

 

מספריו של עמיחי שלו

 

ימי הפופ, הוצאת ידיעות ספרים ספרי חמד, 2005, מהדורה שנייה (ועטיפה חדשה) 2009

הנפשיים, הוצאת ידיעות ספרים ספרי חמד, 2010

ילדה גדולה, הוצאת ידיעות ספרים ספרי חמד, 2012

 

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "יש לי שני פרויקטים שחלקם בראש וחלקם במחשב. עוד חזון למועד, ימים יגידו, ועוד כל מיני קלישאות".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "הטיפ שלי הוא ללמוד כמה שיותר על ספרות ועל הכוחות והדינמיקות המחוללות אותה, ולהתייחס לכל תהליך הכתיבה כחוויה לימודית ומעשירה, כמשהו שמתפתחים איתו, ותמיד, תמיד לשאוף לאתגר את עצמך".

משפט מסכם: I was looking for a job and then I found a job and heaven knows I'm miserable now  (מתוך שיר של הסמית'ס)

 

ילדה גדולה מאת עמיחי שלו

הספר נקרא במקור רולה, על שם הגיבורה שלו, שבכלל קוראים לה רויטל. "רולה" הוא כינוי הגנאי שאחותה הקטנה העניקה לה ומלווה אותה מאז גיל 13, הגיל שבו התגרשו הוריה והיא החלה לאכול. לאכול הרבה. 

שלו אוהב את האנדרדוגים ואוהב לכתוב עליהם, והפעם הוא לקח את זה צעד נוסף קדימה: עמיחי כותב בילדה גדולה בגוף ראשון כבחורה/נערה צעירה, בעלת משקל עודף ובהתאמה הערכה עצמית נמוכה, שלא גויסה, וגם לא רוצה ללמוד או לעבוד, ובעצם לא רוצה כלום מהחיים האלה, חוץ מלרזות וחוץ ממה שכולם רוצים: אהבה, כמובן. וכיוון שאין כזו בנמצא, אפילו לא סקס מזדמן, בגלל המעגל האינסופי של ההשמנה והשנאה העצמית שבצדה, היא מתנחמת באוכל, שמכתיב את חייה ומספק לה נחמה יחידה ושליטה כלשהי עליהם.   

החלומות שלה ממשיכים להתנפץ אל מציאות עגומה, נטולת נחמה. עד שברגע נמהר אחד היא מחליטה לנצח את הדיכאון ואת הרעב לאוכל, לקחת את אביבית, החברה היחידה שלה, ולברוח מהמדינה שלא מכירה בה, מאמה שלא מבינה אותה, מאחותה הצעירה שלועגת לה ומהזיכרונות של החברים המתעללים בבית הספר. מרגע הנחיתה בלונדון, העיר הנכספת, השתיים נעות בין התעללויות משולהבות לתהומות של חושך, ומתוודעות לבליל מטורף של בילויים ליליים, סמים ובחורים מכל הסוגים ובריחה מסויטת לאמסטרדם. ומבעד לכל אלה נחשף מרקם הנפש השברירי וההרסני של דמות שוליים חסרת אחיזה, אשר מה שמניע אותה בסופו של דבר הוא הצורך הנואש באהבה.

בשפה טבעית וקולחת, מלאה במטאפורות צבעוניות פרועות, מסתחרר עמיחי שלו בריקוד חסר גבולות עם הדמות שיצר, רומס את כל הפרות הקדושות, ומזמין את הקוראים לרגע נדיר של כנות ובכישרון מתפרץ.

 

מתוך ילדה גדולה

 

1.

 

לא יכולה לנשום פה כבר. הכול סוגר עלי. הקירות בצהוב מרגרינה, הספות החרוכות מבדלים, האור בסלון שמטגן חומינים, ארונות המטבח, הריח שיוצא מהסכו"ם אחרי שהוא נשטף, ולפני שהוא נשטף, המגבות הקטנות המעצבנות, האחות הקטנה המעצבנת, האמא הגדולה המעצבנת, ואני הענקית המעצבנת. הטלוויזיה שגורמת לי לאכול הרבה, הירקות שגורמים לי להרגיש רעבה גם אחרי שאני דוחפת חצי ראש כרוב ובא לי להקיא. אני לא יכולה לנשום פה כבר, אני מריחה את כל סוגי המזון שבבית, מריחה את שקיות הבייגלה הסגורות בארון, מריחה את הקמח היבש, את הטעם החמוץ‑תפל של אבקת המרק, את שתי העגבניות הרכות, את תחילת הקלקול של החלב בקרטון, את פירורי הלחם, את האפשרויות, השילובים, התרכובות, את מיצי המרה שלי, את עור הידיים. אני מריחה אפילו את המוח שלי, כמו ריח של עפר, ורוצה כבר לשפשף את הגוף באמבטיה, לא כדי להסיר ממנו לכלוך, אני הרי נקייה כמו חתולה, אלא לשטוף במים קרים, כואבים.

המזגן עם הנהימות שלו כאילו קורא לי אליו, והבגדים שלי שתלויים בחוץ על החבל מביכים אותי. חזייה וכמה זוגות תחתונים ענקיים. שרק לא יבואו שוב הילדים של סעדיה ויבהו בהם עד שאיאלץ לסלק אותם. כל כך חם לי בגוף, אפילו כשאני ממש יושבת על התריסים של המזגן. אולי בגלל שהגוף כזה גדול, לחום קשה להימלט. הוא מכרסם אותי ומתיש כמו איזה חיידק טורף, מקשה עלי לנשום. יוצא לי אוויר חם מהפה כאילו אני מנוע של סובארו, זוללת דלק כמו מכונית יפנית.

"תעשי משהו עם החיים שלך כבר, תמצאי עבודה, אז מה אם לא גייסו אותך? תפסיקי להסתובב לי בבית עם פרצוף תחת, את מביאה לי דיכאון," ככה אמא שלי אומרת כל הזמן, ובא לי לנשוך אותה בפרצוף. אמא לא רזה, אבל לא שמנה, היא שומרת על עצמה, היא עושה הליכות עם בטי, החברה שלה. היא לא הציעה לי להצטרף. לא הייתי מצטרפת בחיים. אני שונאת את בטי, יש לה מבט מתנשא, היא מרחמת עלי, ובטח מספרת לאמא כמה הבת שלה, עמליה, יודעת לשמור על עצמה ולעשות אירובי ולאכול בריא, וגם הולך לה עם בחורים. אבל עמליה היא חתיכת שרמוטה, האף שלה עקום, היא צריכה ניתוח פלסטי דחוף, והיא מוכנה להזדיין עם כל בחור ברדיוס שלה.

המזגן מושך אותי אליו, אבל גם המקרר. קרב של מכשירי חשמל מתנהל עלי, אני כמעט מוחמאת. בוחרת בסוף במקרר. זה כמו להסתכל בראי, יודעת בדיוק מה אראה, אבל הנה הסיר עם האורז מאתמול ששכחתי מקיומו, אורז דביק, שרוף בקצותיו, עם יותר מדי שמן ופחות מדי אבקת מרק. מתאים לסרטי לילה, לא לבוקר. בבוקר הרי צריך משהו קליל כמו סנדוויץ', ואולי באמת אלך אחר כך למכולת של חיים. אבל מוקדם מדי, חם מדי, נסתובב קצת בבית, יש עוד זמן עד שיגיע הרגע לצאת, נפעיל את הגוף, נשרוף כמה קלוריות, ככה נרוויח את הסנדוויץ', לפחות מבחינת המצפון. אמא בטח היתה אומרת, "אז אולי תורידי כביסה, יא בטטה," או משהו כזה. ורק בגלל זה אני לא אוריד כביסה, אפילו שזה סוג של פעילות גופנית. שהיא תעשה את זה, ושלא תעשה לי פרצופים. בכלל, רוב הכביסה שם שלה, ואני לא מוכנה להוריד את הכביסה של האחות הקטנה והזונה שלי. אני לא עובדת אצלה. מעניין איפה היא עכשיו, בטח עם החברה הסתומה שלה נטלי. שתיהן כל כך דקות ומעצבנות בגוף שלהן, ואחותי מבינה את החולשה שלי, היא יודעת, וכל הזמן מנפנפת בגוף הדק שלה, פורשת אותו לראווה בכל רגע שהיא נמצאת לידי. היא יודעת שזה מכאיב לי, והכי מעצבן שהיא לא חושבת בכלל על מה היא מכניסה לפה, היא בולסת הכול בלי נקיפות מצפון, כמו בור בלי תחתית, כאילו היא לא בחורה, כאילו היא לא אנושית. אני יודעת שהיא בסך הכול בת ארבע‑עשרה, צוציקית קטנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, אבל היא אשמה בזה שקוראים לי לפעמים רוּלָה, היא המציאה את הכינוי הזה, ואחר כך איכשהו הוא התפשט גם לבית הספר, לא ברור איך, התגלגל באוויר, בחול, בזיעה, היא הפיצה את זה כמו מחלה. אני לא אסלח לה בחיים.

אני חייבת לאכול את העגבנייה הזאת, היא לא תשרוד עוד יום. אני תוחבת אותה ללוע, היא נכנסת שלמה, נמעכת לה בפְנים, שטופת דם גבר דמיוני. יש לה טעם מתכתי חמצמץ, כל כך מיותרת העגבנייה הזאת, אבל לפחות היא דלת קלוריות. מלא יצורים אדומים קטנים מתפוצצים לי בפְנים. משהו מרשרש בחוץ, אני פותחת קצת את התריס, והנה הילדים של סעדיה, בני תשע ושתים‑עשרה, רזים ומכוערים כמו קישואים חרוכים, לקטן כבר יש שפם. הגדול מזכיר יותר חציל, ויש לו קול צייצני כמו של הדבורה מאיה. הם מתקרבים לחצר. אין לי כוח לצאת. חם מדי. שיסתכלו על החזייה שלי ויאוננו עד שימותו, שתהיה להם סתימת שפיך בחלל המוח, כבר לא אכפת לי. אם היה פחות חם אולי הייתי יוצאת, שורפת כמה קלוריות על הדרך, אבל השמש תעשה לי כתמים על הפנים, כמו זה שיש לי מתחת לאף. אמא אמרה שזה פיגמנטים, שגם לה היו כאלה אחרי הלידות, וצחקה עלי, "את מזדקנת."

 

לפעמים אני ממש מתגעגעת לתיכון. נכון, שנאתי כל רגע, הייתי מוקפת כּוּסיוֹת עם גוף של סלרי, מאלה שאכלו חסה במקום ארוחת צהריים, והיו להן חברים אופנוענים שחרטו לעצמם על היד שלוש נקודות – שזה אומר "לא שם זין על המשטרה", ותמיד היו להן מלא תוכניות לסופשבוע. הן ריכלו עלי וצחקו עלי, אבל גם קצת פחדו ממני, כי אני חזקה, ואני יודעת לצעוק, כמו אז כשצעקתי על מירית בן בסט שתסתום את הפה, וכל הכיתה השתתקה, והמורה קפאה כמו נציב מלח, והרגשתי כל כך טוב עם עצמי, כל כך חזקה, כל כך לא שמנה לרגע, ואחר כך, למחרת, ניסיתי לצעוק שוב, הפעם על רחל ירוחם, אבל משהו התקלקל, הרגשתי שסתם צעקתי, שכבר לא התרגשו ממני כל כך, ורחל רק אמרה לי "רולה" וחייכה, וככה היא חשבה שהיא ניצחה. אולי טוב שלא הלכתי לצבא, הרולה הזה בטח היה איכשהו מתגלגל גם לשם, מי יודע איך. לשמות גנאי יש כוחות כאלה לזוז בין מסגרות כמו צללים. אחר כך, כשנשמע הצלצול, עדיין הייתי בתוך הרולה הזאת, הייתי חייבת לעשות משהו, להחזיר לעצמי את הכבוד, לצאת המנצחת, אז ניגשתי אליה והורדתי לה סטירה שהתלבשה לה מושלם על הפרצוף. זה יצא ככה, בלי לחשוב, והבנים עמדו מסביב, חשבו יש מכות, עשו מעגל ומחאו כפיים, אבל המורה הפרידה. ומאז רחל סתמה את הפה, ישבה מכווצת בפינה עד סוף השנה, עד שכמעט ריחמתי עליה. כל בוקר היה בשבילי כמו לצאת למלחמה.

אני מסתכלת בטלוויזיה, יש מבזק חדשות, אולי שוב קרה משהו שלא מעניין אותי, מלחמה או בחירות, תמיד יש או מלחמה או בחירות. מראים משהו בכנסת, ממש משעמם, כמעט כמו טקס יום השואה. אני זוכרת איך הכריחו אותי פעם לעלות לאוטובוס ל"יד ושם", כאילו לא מספיקים לנו יום השואה פעם בשנה וכל היום תוכניות בטלוויזיה, מזל שהיה אפשר לצאת באמצע לעשן. המחנכת הסתומה תפסה אותנו והעירה לנו: "באמת, אתן מעשנות באמצע ההרצאה, מה, כבר אין כבוד לקורבנות?" עם דגש על המעשנות, בגלל שהקורבנות נשרפו, כאילו זה משנה להם משהו, וזה לא שאין לי כבוד אליהם, יש לי המון כבוד ותחושת זעזוע, אבל אני לא במצב שאני יכולה להרשות לעצמי את הפריווילגיה הזאת, לרחם, ועוד על אנשים שמתו, שכבר לא סובלים. ונכון שהנאצים היו נבלות, אבל הכרתי באילת גרמני אחד, מרקוס, כמעט יצא משהו, העור השחום שלי מדליק את הארים, הם לא רגילים אליו, הם רואים בו משהו אקזוטי, נדיר, לכן הם ישקלו ברצינות לזיין שמנה אקזוטית, לפעמים במקום לבנה מלאה. אבל הוא השתכר, ושקלתי לגהור עליו, אני מתה על המילה הזאת, לגהור, אבל בסוף שתיתי עוד בירה ונפלתי על הרצפה.

בגלל זה אני חושבת לנסוע לאירופה, עם העור שלי והאקזוטיות שלי, לתפוס לי איזה בריטי בהיר שיער וכחול עיניים. אולי אני אמצא אותו באיזה פאב, אולי אמצא לא רק אחד אלא אפילו כמה, כל לילה, ואני חייבת לעשן יותר כי זה מרזה, כמו ללבוש שחור, וכל השחורים שלי על החבל, והילדים של סעדיה עוד שם, כמה זמן אפשר לבהות בחזייה? יכול להיות שהם עד כדי כך פתטיים ובוהים בזו של אמא? אם ככה, אני כמעט מרחמת עליהם. בכל זאת אני פותחת את החלון, זה משמיע רעש, הם נבהלים אבל לא בורחים. "מה אתם רוצים, יא נבלות?" החציל הגדול מגחך והקישוא הקטן מתבייש. כמעט בא לי להרים את החולצה ולהראות להם את החזייה. לרגע הם קופאים במקום, כאילו קראו את המחשבות שלי. "רוצים לראות ציצי? זה מה שאתם רוצים?" הם נדרכים, אני מתחילה להרים את החולצה, אבל הבטן מפריעה לה והיא בקושי עולה. הם מתחילים לצחקק, ובורחים משם.

אני מביטה החוצה. השמש אפורה כמו איזה בדל סיגריה מעוך, העצים רועדים, חשופים, לידם לוח המודעות עם כתובות הגרפיטי המגוחכות: "בנצי תוקע ישבנים בלי חוכמות", "מוות לערבים" ו"מומו – זכויות הגבר במשפחה", ופתקים שאנשים מדביקים, לפעמים עם הצעות עבודה, כמו למשל, "בחורות רציניות לעבודת מיון בוטנים. ניסיון חובה", ומאחוריהם הבניין של אביבית, ליד המתנ"ס, איפה שעשיתי תפקיד ראשי בהצגת הסיום בבית הספר, והיום זה מקום של הליכוד שעושה בו ישיבות פעם בשנתיים, ומלא מכוניות וצפצופים וקרטונים עם בורקסים חוסמים את הרחוב, ואי‑אפשר לזוז, ואי‑אפשר לנשום, והכול סוגר עלי. אני שמה לב שחזייה אחת שלי חסרה, כשאתפוס את שני המכוערים האלה אתלה אותם על החבל. לא מאמינה שהם פילחו אותה. חבל שהסעדיות האלה קטנים מדי, הזין שלהם כמו מהדק סיכות, הביצים כמו אפונים, אולי אם נכניס את שניהם ביחד, אבל אפילו ככה יישאר מקום למלפפון. אין לי כוח לזה. אני מעיפה עוד מבט בחבלי הכביסה המתנדנדים, ונזכרת ב"בוטיק החבל" – איך תמיד, אחרי המדורות של ל"ג בעומר, הבנים היו הולכים לבניינים ותולשים ג'ינסים מהחבלים בקומת הקרקע, ואחר כך היו עושים "מבצע חלבי", שזה לגנוב מהמכולת שוקו ולחמניות: הם היו מוציאים את השקיות של השוקו והלחמניות מתוך השקיות הענקיות שחיכו בחוץ, ופעם אחת גם אני הסתובבתי איתם, ולא היה לי נעים לגנוב, אז גנבו בשבילי, אבל אכלתי את הלחמניות ושתיתי את השוקו. ג'ינסים לא קטפתי, פשוט כי לא מצאתי במידה שלי.

אני חייבת כבר להתלבש, אולי אלבש את הסֶט החוּם, כי זה גם קצת מרזה, חום זה הכי קרוב לשחור, ואני שונאת את הארון הזה, הוא מלא בבגדים של שמנה. אולי אלך דווקא על השמלה בצהוב‑אפרוח. אני מדליקה סיגריה, היא ריקה לי מדי, נושפת אותה לחדר של שושנית הזנזונת שתיחנק, קצת לחדר של אמא כדי שיהיה לה על מה להתלונן. מוצאת את השמלה, מורידה את הסחבות, לא מסתכלת על הגוף שלי, לא בא לי להסתכל עליו הבוקר, על ההר הקטן הזה שאף אחד לא מטפס עליו. חם וכבד לי בכפות הרגליים, אולי באמת כדאי כבר להיכנס להיריון, שהכול יהיה מוצדק, רפואי, הגיוני. אולי יהיה לי איזה עובר בריטי, נדאג לו לאזרחות, וככה גם לי תהיה, וישאירו אותי שם ליד המלכה עם חיילי הצעצוע, ליד הפאנקיסטים שתמיד רואים בגלויות, מסביבם מלא יונים מעופפות. כבר דיברתי עם אביבית שניסע, היא הסכימה, אין לה הרבה כסף, אבל היא עובדת קצת במסעדה של השניצלים והעוף‑בגריל, עם כל הערסים שמנסים לתופף לה על התחת כשהיא מסתובבת עם המגשים. גם אותה לא גייסו, היא לא שמנה, לדעתי זה בגלל שהיא לא הכי מבריקה, אבל זו שערורייה, כי פקידה היא בטח יכולה להיות. גם מלצרית. היא החברה היחידה שנשארה לי אחרי התיכון ואולי בעולם כולו, חוץ מאבא שלי, והיא הזדיינה עם תייר שוודי בשם היינס לפני חודשיים, והיא ידעה שהוא יזרוק אותה בבוקר שלמחרת, ואמרה שלא אכפת לה, ובאמת הוא נעלם למחרת, והיא היתה מאושרת, אבל לא נפנפה את זה מולי. גם ככה התעצבנתי, אבל בשקט, בלב. גם היא אקזוטית, מולאטית, אבל לפנים שלה יש צבע אפור, ולי יש תווים יותר יפים. למשל, העיניים שלי מאוד גדולות והן בצבע טורקיז, והאף שלי מאוד סימטרי והשפתיים משורטטות. אביבית קצת שעירה מדי, והאף שלה קצת מעוך, אבל הגוף שלה מעולה. אני חושבת שהיא עשתה אמבטיה של שעווה לפני שבועיים, הידיים שלה נהיו חלקות בצורה טוטאלית. אני מביטה בראי ומנסה לחייך, אני חייבת לחייך, כי יש סיבה לצאת מהבית, אפילו שכל כך חם היום, אבל אולי זו התחלה של משהו חדש, אולי היום הכול ישתנה.

 

 

 

ילדה גדולה, מאת עמיחי שלו, ידיעות ספרים ספרי חמד, שנת 2012, 253 עמודים

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, דף הבית - סופר השבוע, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *