כאוס מהלך – השקט והשאל מאת פטריק נס / שני בטרילוגיית הפנטזיה המצליחה לנוער – שילוב מפתיע של מותחן עם סיפור עתידני

| 14/04/2013 | 0 Comments

כאוס מהלך  2 - השקט והשאל מאת פטריק נס

כאוס מהלך 2 – השקט והשאל מאת פטריק נס

בעולם שכאוס מהלך בו, כל הדרכים מובילות אל פי תהום. בעולם קהה חושים היכולת להרגיש היא מתנה נדירה. טרילוגיית כאוס מהלך מאת פטריק נס התקבלה בהתלהבות על ידי קוראים ומבקרים ותורגמה ל- 19 שפות. ספריה היו לרבי מכר בינלאומיים וזכו ב- 12 פרסים ספרותיים, בהם פרס גרדיאן, פרס בוקליסט ומדליית קרנגי היוקרתיים. 'השקט והשאל' הוא הספר השני בטרילוגיה. 

גיבור העלילה הוא טוד יואיט, נער יחיד בעיר של גברים, השומעים זה את מחשבותיו של זה. הספר הראשון בטרילוגיה הוא החור שברעש, שיצא במקביל לספר השני במהדורה מחודשת עם עטיפה חדשה. עלילת הספר: בעיר פרנטיסטאון יש רעש תמידי של מחשבות. בתוך ענן המילים והתמונות גדל טוד יואיט, נער יחיד בעיר של גברים. עד שיום אחד טוד מגלה אי של שקט, חור שמישהו פרץ ברעש. טוד נמשך אל השקט האמיתי, המסוכן. הוא לא מצפה למצוא בו יצור שראה רק בזיכרונותיהם של המבוגרים. התגלית המפתיעה הופכת עד מהרה לאיום גדול, וטוד נאלץ לברוח מהמזימות האפלות של בני עירו. מכל מה שהכיר. מעצמו.

הספר השני בטרילוגיה הוא השקט והשאָל. עלילת הספר: הייבן נכבשה. ראש העיר פרנטיס וצבאו שולטים בכוכב. לאט-לאט מתחילה ההיסטוריה הנוראית של עולמחדש לחזור על עצמה: שוב ניצבים זה מול זה אויבים ישנים — גברים מול נשים. גם ויולה וטוד מוצאים את עצמם משני צדי המתרס. עכשיו יהיה עליהם לפרוץ את מעגל האלימות, למנוע את הרוע הבלתי נמנע, ומעל הכול — לא לאבד זה את זה.

הסופר פטריק נס נולד בשנת 1971 בווירג'יניה שבארצות הברית וגדל בהוואי ובוושינגטון. בשנת 1997 התפרסם סיפורו הראשון בכתב העת ז'אנר.

כאוס מהלך 1 החור שברעש מאת פטריק נס

כאוס מהלך 1 החור שברעש מאת פטריק נס

בין הפרסים שהטרילוגיה זכתה נמנים: מדליית קרנגי 2011 (פרס ספרות הנוער הבריטי המכובד והקדום ביותר), והיה ברשימה הקצרה שנתיים ברציפות, פרס הגרדיין לספרות נוער 2008, והיה ברשימה הקצרה בשנים הבאות, פרס קרן הספרים הבריטית לנוער 2008 , ספר השנה של קוסטה 2009, פרס Earphones לספר שמע, שלושת ספרי הסדרה הם מומלצי מדריך הקריאה לנוער שלוש שנים רצופות, פרס ע"ש ג'יימס טיפטרי 2009 לספרות פנטזיה, הספר הטוב ביותר לנוער לשנת 2012 מטעם הגרדיין, נכלל ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר של אמזון בשנים 2008‑2009, ההבטחה של ברנס אנד נובל לשנת 2009, ספר הנוער הטוב ביותר של פבלישרס ויקלי בשנים 2009‑2010.

"שילוב מפתיע של מותחן עם סיפור עתידני בעל איכויות ספרותיות יוצאות דופן, השואב השראה מיוצרים כמו לורנס סטרן ואורסולה לה גווין." (בוקליסט)

"עלילה קצבית ומלאת תפניות העוסקת בנאמנות, במניפולציות, בעמימות מוסרית ובאלימות, תוך חיפוש בלתי פוסק אחר גאולה ואהבה. ספר חובה." (דיילי מייל)

"נס נגיש ומתוחכם בעת ובעונה אחת. הוא דן בסגנון פשוט ושובה לב בנושאים טעונים כמו טרור, פמיניזם, רצח עם, אהבה." (סנדיי טיימס)

 

פרק ראשון מתוך כאוס מהלך # 1: החור שברעש 

1

הדבר הראשון שאתה מבין כשהכלב שלך לומד לדבר זה שלכלבים אין הרבה מה לומר. על שום דבר.

"צריך קקי, טוד."

"סתום, מַנצִ'י."

"קקי. קקי, טוד."

"  סתום, אמרתי לך."

אנחנו הולכים בשדות הפתוחים בצד הדרוֹמִזרחי של העיר, שמה כשהשדות יורדים לנהר וממשיכים עד הביצה. בן שלח אותי לקטוף לו תפוחים מהביצה והוא הכריח אותי לקחת את מנצ'י, אפילו שברור שקִילְיָאן קנה אותו רק בשביל לא להרגיז את ראש העיר פּרֶנטִיס, אז פתאום מופיע כלב חדש לגמרי במתנה ליומולדת שלי בשנה שעברה ואני בחיים לא אמרתי שאני רוצה כלב, אבל אני כן אמרתי שאני רוצה שקיליאן יתקן כבר את האופנוע־ביקוע בשביל שאני לא אצטרך ללכת ברגל לכל חור בעיר הדפוקה הזאת, אבל לא, מה פתאום, יומולדת שמח, טוד, קיבלת גור חדש־חדש, טוד, ואפילו שאתה לא רוצה אותו, אפילו שבכלל לא ביקשת אותו, יודע מי צריך להאכיל אותו ולאלף אותו ולרחוץ אותו ולקחת אותו לטיול ולשמוע אותו מקשקש עכשיו כשהוא כבר מספיק גדול וחיידק הדיבורים פתח לו את הפה? יודע?

"קקי," מנצ'י נובח לעצמו בשקט. "קקי, קקי, קקי."

"  תעשה כבר את הקקי הדפוק שלך ותפסיק לברבר על זה."

אני לוקח ענף ירוק מליד השביל ונותן מכה בכיוון שלו. אני לא מגיע אליו, אני בכלל לא רוצה להגיע אליו, אבל הוא רק צוחק את הצחוק הנובח הקטן שלו וממשיך הלאה בשביל. אני הולך אחריו, מצליף בענף על העשב בצד אחד ובצד השני, יש לי שמש בעיניים, ואני מנסה לא לחשוב על שום דבר.

אנחנו לא צריכים תפוחים מהביצה, זאת האמת. בן יכול לקנות תפוחים בחנות של מר פֶלפס אם הוא ממש צריך. עוד אמת: ללכת לביצה בשביל לקטוף תפוחים זאת לא עבודה לגבר כי גברים בחיים לא יכולים להסתובב ככה סתם. נכון ש  רשמית אני אהיה גבר רק בעוד שלושים ימים. אני חי כבר שתים־עשרה שנים שבכל אחת היו שלושה־עשר חודשים ארוכים ואז עוד שנים־עשר חודשים חוץ מזה, חי וחי ועוד נשאר לי חודש שלם עד היומולדת הגדול. התוכניות מתוכננות, הסידורים מסתדרים, זאת תהיה מסיבה, נראה לי, למרות שמתחילות להופיע לי תמונות מוזרות בעניין הזה, חשוכות־חשוכות ויותר מדי מוארות בבת אחת, אבל בכל מקרה אני תיכף גבר ולקטוף תפוחים בביצה זאת לא עבודה לגבר ואפילו לא לכמעט־גבר.

אבל בן יודע שהוא יכול לבקש ממני ללכת והוא יודע שאני אגיד כן ואני אלך כי הביצה היא המקום היחיד בסביבה של פְּרֶנטיסְטָאוּן שיש בו קצת הפסקה מכל הרעש שהגברים שופכים מתוך עצמם, כל ההרעשות והצַלצַלוֹת שלהם שלא נפסקות לשנייה, אפילו כשהם ישנים, הגברים והמחשבות שהם לא יודעים שהם חושבים אפילו שכולם שומעים. גברים והרעש שלהם. אני לא יודע איך אפשר, איך הם מסוגלים לסבול אחד את השני.

גברים הם יצורים רועשים.

"סנאי!" מנצ'י צועק ומתחיל לרוץ, יורד מהשביל, לא חשוב כמה אני קורא לו, ואז גם אני חייב להתחיל לרוץ (אני מסתכל מסביב לבדוק שאני בטוח לבד כאן) לעזאזל ישר לתוך השדות, כי קיליאן יחטוף שבץ אם מנצ'י ייפול לאיזה מחילה של נחש וילך לעזאזל, ובטוח שזאת תהיה אשמתי אפילו שמהתחלה לא רציתי את הכלב הזה, לעזאזל איתו.

"מנצ'י! בוא הנה כבר!"

"  סנאיייי!"

אני חייב לבעוט לכל הכיוונים בשביל לעבור בעשב, וזחלחלים נדבקים לי לנעליים. אחד נמעך כשאני מעיף אותו ומשאיר לי פס ירוק על הנעל ואני יודע מניסיון שזה לא יֵרד. "  מנצ'יייי!" אני צורח.

"סנאי! סנאי! סנאי!"

הוא נובח מסביב לעץ והסנאי מתרוצץ ויורד ועולה ומתגרה בו. בוא תעלה, כלב יוֹ־יוֹ, אומר הרעש שלו. בוא תעלה, בוא תתפוס, בוא תעלה. יוֹ־יוׁ יוֹ־יוֹ יוֹ־יוֹ.

"סנאי, טוד! סנאי!"

לעזאזל, כמה שהחיות טיפשות.

אני תופס את מנצ'י בקולר ונותן לו מכה חזקה על הרגל האחורית. "איָה, טוד? איָה?" אני נותן לו עוד מכה. ועוד אחת. "איָה? טוד?"

"  בוא כבר," אני אומר, והרעש שלי כל כך משתולל שאני בקושי יכול לשמוע את עצמי חושב, ועל זה אני עוד אתחרט, תיכף תראו.

ילד יוֹ־יוֹ, ילד יוֹ־יוֹ, הסנאי חושב לי. בוא תתפוס, ילד יוֹ־יוֹ.

"לך תִזדגזג גם אתה," אני אומר, רק שאני לא אומר "תִזדגזג", אני אומר את המילה האמיתית.

ואני ממש־ממש הייתי צריך להסתכל מסביב שוב־פעם כדי לבדוק.

כי הנה אהרֹן, פה מולי, מתרומם פתאום מהעשב, מתרומם ומכניס לי סטירה בפרצוף, שורט את השפה שלי עם הטבעת הגדולה שלו, ואחר כך מחזיר אלי בתנופה את היד, שנסגרה לאגרוף, פוגע לי בעצם של הלחי אבל לפחות מפספס את האף שלי כי אני כבר נופל לתוך העשב, מנסה להתחמק מהאגרוף שלו, ואני עוזב את הקולר של מנצ'י והוא רץ בחזרה לסנאי, נובח כמו משוגע, הבוגד, ואני נופל עם הברכיים והידיים על העשב ומתמלא בכתמים של זחלחלים.

ואני נשאר ככה, על האדמה, נושם.

אהרן עומד מעלי והרעש שלו מתנפל עלי, מלא בקטעים של כתבי הקודש ושל הדרשה הבאה שלו ושמור על הפה שלך, טוד הצעיר וגם גילוי הקורבן וגם הקדוש בוחר את דרכו וגם אלוהים שומע ושיטפון של תמונות כמו שיש בתוך הרעש של כל אחד, של דברים מוכרים והבזקות קצרצרות של… 

מה? מה זה צריך ל…?

אבל מיד מתרומם בקולי קולות קטע מהדרשה שלו כדי לחסום את זה ואני מסתכל לו בעיניים ופתאום אני לא רוצה לדעת. אני כבר מרגיש טעם של דם במקום שהטבעת שלו פוצצה לי את השפה ואני לא רוצה לדעת. הוא בחיים לא בא להנה, גברים בחיים לא באים להנה, יש להם סיבות משלהם, לגברים, ורק אני והכלב שלי נמצאים כאן לבד תמיד אבל עכשיו הוא כן כאן ואני לא לא לא רוצה לדעת.

הוא מחייך אלי מלמעלה, דרך הזקן שלו, מחייך מלמעלה אלי, למטה בעשב.

אגרוף מחייך.

"שמור על הפה שלך, טוד הצעיר," הוא אומר, "השפה קושרת אותנו יחד כמו אסירים בשרשרת. לא למדת שום דבר מהכנסייה, ילד?" ואז הוא אומר את המשפט הכי ידוע שלו. "אם אחד מאיתנו ייפול, ניפול כולנו."

כן, אהרן, אני חושב.

"בפה, טוד."

"כן, אהרן," אני אומר.

"ומה עם ה'לך תז…'?" הוא אומר. "וה'עזא…'? שלא תחשוב שלא שמעתי גם אותם. אתה מתגלה ברעש. כולנו מתגלים בו."

לא כולנו, אני חושב, אבל באותו רגע אני אומר מהר, "מצטער, אהרן."

הוא מתכופף אלי, השפתיים שלו קרובות לפנים שלי, ואני מריח את האוויר שיוצא לו מהפה, מריח את הכובד של הנשימה שלו, כמו אצבעות שמנסות לתפוס אותי. "אלוהים שומע," הוא לוחש. "אלוהים שומע."

והוא עוד פעם מרים יד ואני נרתע והוא צוחק ואז הוא איננו, ככה פתאום, חוזר לכיוון העיר, לוקח איתו את הרעש שלו.

אני רועד מרוב החשמל שזורם לי בדם בגלל שחטפתי, רועד מרוב שאני כל כך מחומם וכל כך מופתע וכל כך כועס וכל כך שונא את העיר הזאת ואת הגברים שלה ולוקח לי קצת זמן עד שאני מצליח לקום וללכת לתפוס שוב את הכלב שלי. מה הוא בכלל עשה במקום המזוגזג הזה? אני חושב, ואני כל כך מעוצבן, עדיין כל כך רותח מרוב כעס ושנאה (ופחד, נכון, פחד, סתמו), שאני אפילו לא מסתכל אחורנית לבדוק אם אהרן שמע את הרעש שלי. אני לא מסתכל אחורנית. אני לא מסתכל אחורנית.

ואחר כך אני כן מסתכל אחורנית ואני הולך ולוקח את הכלב שלי.

"אהרן, טוד? אהרן?"

"אל תגיד יותר את השם הזה, מנצ'י."

"דם, טוד. טוד? טוד? טוד? דם?"

"אני יודע. סתום."

"יוֹ־יוֹ," הוא אומר, כאילו זה לא אומר כלום, הראש שלו ריק כמו השמים.

אני מרביץ לו מאחור. "גם את זה אל תגיד."

"איָה? טוד?"

אנחנו ממשיכים ללכת, לא מתקרבים לנהר שמשמאל. הוא זורם דרך כל מיני נקיקים ממזרח לעיר, מתחיל צפונה־צפונה אחרי החווה שלנו ויורד לצד העיר עד שהוא נפרש לחלק רדוד עם צמחייה שנהפך בסוף לביצה. צריך להתרחק מהנהר ובמיוחד מהחלק הרדוד, לפני שמתחילים העצים של הביצה, כי שמה חיים התנינים, והם גדולים מספיק בשביל להרוג בקלות כמעט־גבר אחד ואת הכלב שלו. המפרשים שיש להם על הגב נראים בדיוק כמו שורה של קנים ואם תתקרבו יותר מדי, טראח! הם יצאו מהמים, יזנקו עליכם בטפרים שלופים ובמלתעות נושכות ואז כבר לא יהיה לכם בעצם שום סיכוי כמעט.

אנחנו עוברים את החלק הרדוד ואני מנסה לקלוט בשקט את הביצה שמתקרבת. בעצם כבר אין מה לראות כאן יותר, ובגלל זה גברים לא באים. וגם הסירחון, אני לא אומר שזה לא מסריח, אבל זה לא מסריח עד כדי כך כמו שהגברים אומרים. הם מריחים את הזיכרונות שלהם, הם לא מריחים מה שיש פה באמת, הם מריחים את הביצה כמו שהיא היתה אז. את כל הדברים המתים. הסְפָּאקים והבני אדם לא קברו באותה צורה. הספאקים פשוט השתמשו בביצה, זרקו את המתים שלהם לתוך המים, שישקעו, וזה היה בסדר כי הם דווקא התאימו לקבורת ביצה, נראה לי. זה מה שבן אומר. העור הסְפָּקֵלִי השתלב מצוין עם מים ובוץ, הם לא הרעילו שום דבר, רק דישנו את הביצה, כמו שבני אדם מדשנים את האדמה.

ואז, כמובן, פתאום היה צריך לקבור הרבה יותר ספאקים בבת אחת, כל כך הרבה שאפילו ביצה גדולה כמו זאת כבר לא יכלה לבלוע את כולם, וזאת ביצה ממש גדולה. ואחר כך כבר לא היו ספאקים חיים בכלל, לא ככה? רק גוויות של ספאקים בערֵמות, ממלאות את הביצה ונרקבות ומסריחות, ולקח הרבה זמן עד שהביצה נהייתה עוד פעם ביצה ולא בלגן אחד גדול של זבובים וסירחונות ומי יודע איזה עוד חיידקים שהם שמרו בשבילנו.

אני נולדתי לתוך כל זה, כל הבלגן הזה, הביצה המלאה מדי והבית קברות המלא מדי והעיר הממש לא מלאה מדי באנשים,
אז אני לא זוכר כלום, לא זוכר עולם בלי רעש. אבא שלי מת ממחלה לפני שנולדתי ואחר כך אמא שלי מתה, כמובן, אבל זה
לא מפתיע. בן וקיליאן אספו אותי אליהם, גידלו אותי. בן אומר שאמא שלי היתה האישה האחרונה אבל כולם אומרים את זה על אמא של כולם. בן אולי לא משקר, הוא מאמין שזה נכון, אבל מי יודע?

בכל אופן, אני הכי צעיר בעיר. פעם הייתי יוצא לזרוק אבנים על עורבים בשדה עם רֶג' אוליבר (שבעה חודשים ושמונה ימים יותר גדול ממני) וליאם סמית (ארבעה חודשים ו־29 ימים יותר גדול) וסֶבּ מַנדי שהיה הכי צעיר חוץ ממני, שלושה חודשים ויום יותר גדול, אבל אפילו הוא לא מדבר איתי יותר מאז שהוא גבר.

אף בן לא מדבר איתי יותר אחרי שהוא נהיה בן שלוש־עשרה.

ככה זה בפרנטיסטאון. בנים נהפכים לגברים והם הולכים למפגשים לגברים בלבד כדי לדבר לך־תדע־על־מה ולבנים הכניסה אסורה בהחלט ואם אתה הבן האחרון בעיר, אתה פשוט צריך לחכות, לגמרי לבד.

טוב, אתה וכלב אחד שאתה לא רוצה.

אבל לא משנה, הנה הביצה ואנחנו נכנסים, נשארים על השבילים שלוקחים אותנו מסביב ומעל רוב המים, מתפתלים סביב העצים הגדולים הנפוחים שצומחים מתוך המים העומדים ומתחברים אל תקרה של מחטים, בגובה המוני מטרים. האוויר סמיך וחשוך כאן ומחניק, אבל זה לא סמיך וחשוך ומחניק מהסוג המפחיד. יש כאן הרבה חיים, טונות של חיים, וכל הדברים החיים כאן מתעלמים מהעיר כמו כלום, ציפורים ונחשים ירוקים וצפרדעים וקיביטים וסנאים משני הסוגים וגם (אני נשבע לכם) איזה קָסוֹר או שניים ובטח שיש נחשים אדומים שצריך להיזהר מהם אבל אפילו שחשוך יש פסים של אור שבאים מחורים בתקרה ואם תשאלו אותי, ואולי אתם לא שואלים, אני אגיד לכם שבשבילי הביצה היא מין חדר גדול ונוח, בלי המון רעש. חשוך אבל חי, חי אבל ידידותי, ידידותי אבל לא מתנפל.

מנצ'י מרים רגל על כל דבר כמעט עד שבטח מתחיל להיגמר לו הפיפי ואז הוא נכנס מתחת לאיזה שיח, ממלמל לעצמו, מוצא מקום לעשות את הדבר השני, כנראה.

אבל לביצה לא אכפת. למה שיהיה לה אכפת? היא כולה חיים שעולים על עצמם, חוזרים ומתמחזרים ואוכלים את עצמם בשביל לגדול. זאת אומרת, לא שאין כאן רעש. בטח שיש, אין מקום בלי רעש, שום מקום בכלל, אבל יותר שקט כאן מאשר בעיר. זה סוג אחר של רועש, בגלל שרועש של ביצה הוא סתם סקרנות, יצורים שמבררים מי אתה ואם אתה מסוכן. אבל העיר, היא כבר יודעת עליך הכול ורוצה לדעת עוד ורוצה להחטיף לך עם כל מה שהיא יודעת עליך עד שאיך יכול להישאר לך בכלל משהו מעצמך?

רעש ביצה, לעומת זאת, רעש ביצה זה פשוט ציפורים שחושבות את הדאגות הציפוריות הקטנות שלהן. איפה אוכל? איפה בית? איפה בטוח לי? והסנאים השעווניים, שכולם פרחחים קטנים, מתגרים בך כשהם רואים אותך, מתגרים אחד בשני כשהם לא רואים אותך, והסנאים החלודים, שהם כמו ילדים טיפשים, ולפעמים יש שועלי ביצות בין העלים ואפשר לשמוע אותם מזייפים את הרעש שלהם כדי שיישמע כמו הסנאים שהם אוכלים ולעתים עוד יותר רחוקות יש מייבינים ששרים שירי מייבינים מוזרים ופעם אחת אני נשבע שראיתי קסור בורח על שתי רגליים ארוכות אבל בן אומר שלא ראיתי, והוא אומר שהקסורים מזמן נעלמו מהביצה.

לא יודע. אני דווקא מאמין לי.

מנצ'י יוצא מהשיחים ומתיישב לידי כי אני נעצרתי ככה, באמצע השביל. הוא מסתכל לבדוק מה אני רואה שם ואחר כך הוא אומר, "קקי טוב, טוד."

"אני בטוח, מנצ'י."

כדאי מאוד שאני לא אקבל עוד כלב מחורבן כשיגיע היומולדת שלי. השנה אני רוצה סכין ציד כמו שיש לבן בחגורה שלו מאחור. זאת באמת מתנה לגבר.

"קקי," אומר מנצ'י בשקט.

אנחנו ממשיכים. רוב עצי התפוח הם קצת יותר עמוק בתוך הביצה, עוברים כמה שבילים ועוברים מעל בול עץ שנפל שתמיד צריך לעזור למנצ'י לטפס עליו. כשאנחנו מגיעים לשם אני מחזיק אותו מהבטן ומרים אותו למעלה. אפילו שהוא יודע מה אני עושה, בכל זאת הוא בועט ברגליים שלו לכל הכיוונים כמו עכביש נופל ומשתולל בלי שום סיבה.

"תפסיק לזוז, מטומטם!"

"רד, רד, רד!" הוא צועק, והרגליים שלו נאחזות באוויר.

"כלב אידיוט."

אני שם אותו על הגזע ומטפס בעצמי. שנינו קופצים לצד השני, מנצ'י נובח "קפוץ!" כשהוא נוחת וממשיך לנבוח "קפוץ!" כשהוא כבר רץ הלאה.

הקפיצה מעל הגזע היא המקום ששמה באמת מתחיל החשוך של הביצה והדבר הראשון שרואים הוא כל המבנים הישנים של הספאקים, מתכופפים מתוך הצללים ונראים כמו גושים נמסים של גלידה בצבע חום־צהוב, רק בגודל של צריף. אף אחד לא יודע ולא זוכר מה הם היו אמורים להיות, אבל הניחוש הכי טוב של בן, שהוא בחור עם ניחושים הכי טובים, הוא שלמבנים האלה היה איזה קשר לקבורת המתים שלהם. אולי זאת אפילו היתה מין כנסייה, אפילו שלספאקים לא היתה דת כמו שיש לנו בפרנטיסטאון.

אני שומר על מרחק בטוח מהם ונכנס לחורשה הקטנה של תפוחי בר. התפוחים על העצים בשלים, כמעט שחורים, כמעט אכילים כמו שקיליאן היה אומר. אני קוטף אחד מהגזע ולוקח ביס, והמיץ נוזל לי על הסנטר.

"טוד?"

"מה, מנצ'י?" אני מוציא את השקית המקופלת מהכיס האחורי ומתחיל למלא אותה בתפוחים.

"טוד?" הוא נובח שוב והפעם אני שם לב שהוא נבח את זה ואני מסתובב והוא עומד מתוח בכיוון של המבנים של הספאקים והפרווה שלו מזדקרת לו על הגב והאוזניים שלו קופצות לו לכל הכיוונים.

אני מתיישר. "מה יש, כלב?"

עכשיו הוא נוהם, השפתיים שלו מתקפלות וחושפות את השיניים. אני מרגיש שוב את החשמל בדם. "זה תנין?" אני שואל.

"שקט," נוהם מנצ'י.

"אבל מה זה?"

"  זה שקט, טוד." הוא פולט נביחה קטנה וזאת נביחה אמיתית, נביחה כלבית אמיתית שלא אומרת כלום חוץ מ"הב!" והחשמל בגוף שלי מתגבר קצת, כאילו שתיכף יתחילו לקפוץ לי מטענים מהעור. "תקשיב," הוא נוהם.

אז אני מקשיב.

ומקשיב.

ואני מסובב קצת את הראש ומקשיב עוד קצת.

יש חור בתוך הרעש.

וזה לא יכול להיות.

זה משונה, זה מה שזה, שמה, מתחבא איפשהו, בין העצים או באיזה מקום מוסתר, נקודה שהאוזניים והראש אומרים לך שאין שמה רעש. כמו צורה שאפשר לראות רק לפי איך שכל מה שסביבה נוגע בה. כמו מים בצורת כוס, רק בלי הכוס. זה חור וכל מה שנופל לתוך החור הזה מפסיק להיות רעש, מפסיק להיות משהו, פשוט מפסיק. זה לא כמו השקט של הביצה, שברור שהוא אף פעם לא שקט, רק פחות רועש. אבל הדבר הזה, זאת צורה, צורה של כלום, חור שכל הרעש נפסק בתוכו.

וזה לא יכול להיות.

אין כלום חוץ מרעש בעולם הזה, כלום חוץ מהמחשבות הבלתי פוסקות של גברים ושל כל מיני דברים שמתנפלות ומתנפלות ומתנפלות עליך, מאז שהספאקים שיחררו את חיידק הרעש בזמן המלחמה, החיידק שהרג חצי מהגברים ואת כל הנשים, כולל אמא שלי, החיידק שהטריף את שאר הגברים, החיידק שעשה סוף לכל הספאקים ברגע שהטירוף של הגברים לקח רובה ביד.

"טוד?" מנצ'י מבוהל, אני שומע. "מה, טוד? מה זה, טוד?"

"אתה מריח משהו?"

"רק מריח שקט, טוד," הוא נובח, ואז הוא מתחיל לנבוח יותר חזק. "שקט! שקט!"

ואז, איפשהו באזור של המבנים של הספאקים, השקט זז.

החשמל בדם שלי קופץ כל כך שהוא כמעט מפיל אותי. מנצ'י מיילל סביבי במעגל, נובח ונובח, מבהיל אותי עוד יותר, אז אני מרביץ לו עוד פעם מאחור ("איה, טוד?") כדי להכריח את עצמי להירגע.

"אין בעולם חורים," אני אומר. "אין בעולם שומדבר שהוא כלום. אז זה חייב להיות משהו, לא ככה?"

"משהו, טוד," נובח מנצ'י.

"אתה שומע לאן הדבר הזה הלך?"

"זה שקט, טוד."

"אתה מבין למה התכוונתי."

מנצ'י מרחרח את האוויר ומתקדם צעד, שני צעדים, ואחר כך עוד, בכיוון המבנים של הספאקים. טוב, נראה לי שאנחנו יוצאים לחפש את הדבר הזה. אני מתחיל להתקרב לאט־לאט אל הכדור גלידה הנמס הכי גדול. אני לא מתקרב לכל דבר שאולי מציץ מתוך הפתח המשולש המכופף הקטן. מנצ'י מרחרח את הפתח אבל הוא לא נוהם, אז אני נושם עמוק ומסתכל פנימה.

ריק שם לגמרי. המרחק מהראש שלי לתקרה שווה לגובה שלי בערך. הרצפה היא עפר, עכשיו צומחים ממנה צמחים של ביצה, מטפסים וכאלה, אבל חוץ מזה שום דבר. זאת אומרת אין כלום, אין שום חור, ואין שום דרך לדעת מה אולי היה פה קודם.

זה טיפשי אבל אני חייב להגיד את זה.

אני שואל את עצמי אם יכול להיות שהספקלים חזרו.

אבל זה בלתי אפשרי.

אבל חור בתוך הרעש הוא בלתי אפשרי.

אז משהו בלתי אפשרי חייב להיות נכון.

אני שומע את מנצ'י מרחרח שוב בחוץ אז אני יוצא בשקט והולך לכדור גלידה השני. כתוב עליו משהו מבחוץ, המילים הכתובות היחידות שמישהו ראה אי־פעם בשפת הספאקים. המילים היחידות שהם אי־פעם חשבו שכדאי לכתוב, נראה לי. האותיות הן בספקית, אבל בן אומר שזה נשמע משהו כמו "אֶסְפָּקִילִי", אספקילי, הספקלים, או "ספאקים", כמו שאומרים אם רוצים להתיז את השם שלהם כמו רוק מהפה, ומאז שקרה מה שקרה זה מה שכולם עושים. בשפה שלהם זה אומר "האנשים".

גם בכדור גלידה השני אין שום דבר. אני יוצא וחוזר לביצה ושוב מקשיב. אני מוריד את הראש ומקשיב ואני מתאמץ עם החלקים השומעים של המוח שלי ואני מקשיב גם שם, ואני מקשיב ומקשיב.

אני מקשיב.

"שקט! שקט!" נובח מנצ'י, פעמיים ממש מהר ויוצא שוב בריצה, הפעם אל הכדור גלידה האחרון. אני יוצא אחריו, רץ בעצמי, הדם שלי משתולל, כי זה המקום, שמה נמצא החור בתוך הרעש.

אני שומע אותו.

טוב, אני לא שומע אותו, זה בדיוק העניין, אבל כשאני רץ אליו הריק שלו נוגע לי בחזה והשתיקה שלו מורטת אותי ויש בתוכו כל כך הרבה שקט, לא, לא שקט, דממה, כל כך הרבה דממה מדהימה שאני מתחיל להרגיש ממש גמור, כאילו תיכף אני הולך לאבד את הדבר הכי יקר בעולם, כאילו שזהו, זה מוות, ואני רץ והעיניים שלי דומעות והחזה שלי פשוט נמחץ ואין מי שיראה אבל בכל זאת אכפת לי והעיניים שלי מתחילות לבכות, הן מתחילות לבכות, העיניים המזוגזגות מתחילות לבכות, ואני נעצר לרגע ואני מתכופף, ולעזאזל ולאלף עזאזלים, סתמו כבר, אני מבזבז דקה שלמה כמו מטומטם, דקה שלמה כמו מטומטם מסריח ונשאר מכופף ככה, ועד אז, כמובן, החור כבר מתרחק, הוא התרחק, הוא נעלם.

מנצ'י לא יודע אם לרוץ אחריו או לחזור אלי אבל בסוף הוא חוזר אלי.

"בוכה, טוד?"

"סתום," אני אומר ובועט בכיוון שלו. בכוונה אני לא פוגע בו.

 

כאוס מהלך – השקט והשאל מאת פטריק נס, מאנגלית: מיכל אלפון, הוצ' כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 490 עמ'

כאוס מהלך – החור שברעש מאת פטריק נס, מאנגלית: מיכל אלפון, הוצ' כנרת זמורה ביתן, שנת 2011, 461 עמ' (מהדורה מחודשת 2013)

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות נוער, פנטסיה ומדע בידיוני

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *