להבה אפלה מאת אליסון נואל / הספר הרביעי בסדרת בני האלמוות

| 12/02/2013 | 0 Comments

להבה אפלה מאת אליסון נואל

להבה אפלה מאת אליסון נואל

אהבתם בערה ללא הרף במשך מאות שנים –  אך יתכן שכעת מגיע מסעם לקיצו האפל… ב'להבה אפלה' מאת אליסון נואל, הרומן האפל והמפתה ביותר (עד כה) בסדרת בני האלמוות, נאבקת אוור כדי לשלוט בגופה, בנשמתה ובאהבת האמת העל זמנית אחריה היא רודפת במשך מאות שנים.

אוור מנסה לעזור להייוון לעבור את המהפך החדש בחייה כבת אלמוות, אך הייוון השיכורה מכוחותיה החדשים מתנהגת בחוסר זהירות ומהווה סיכון אדיר: חשיפת עולמם הסודי של בני האלמוות. מאבקה של אוור לשמור על סודיותו של עולם זה רק מקרב את הייוון אל האויב: אל רומן וחבריו הנבלים. במקביל מתקרבת אוור יותר ויותר אל עולם המגיה השחורה כדי לשחרר את דיימן מכוחו של רומן עליו. אך כשהכישוף שלה כושל הוא קושר אותה לבחור היחיד שיכול להוביל אותה לאבדון. כעת ללא שליטה, כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו זה רק רומן ותשוקתה למגע עימו. היא נאבקת להימנע מאותה משיכה הרסנית שמאיימת לכלות אותה בזמן שרומן שמח לנצל את חולשתה. מרגע לרגע מתקרבת אוור לנקודת כניעתה אליו. ביאושה לשבור את הכישוף לפני שיהיה מאוחר מדי, היא פונה בבקשת עזרה לג'וד ומעמידה בסכנה את כל שהיא יודעת ואוהבת על מנת להציל את עצמה ואת עתידה עם דיימן.       האם תצליח?

הספר הבא בסדרה הוא – כוכב לילה.

פרקים ראשונים

פרק ראשון

 

"מה, לעזאזל?"

הייוון מפילה את הקַאפּ-קֵייק עם הזיגוג הוורוד שעליו נתזים אדומים. עיניה המאופרות עוקבות אחר עיני כשאני מתבוננת מסביב, מסויגת, ברחבה השוקקת. אני מתחרטת מיד על שהחלטתי לבוא לכאן, על שחשבתי בטיפשותי שכאן, בקונדיטוריה החביבה עליה, יהיה מתאים לספר לה את החדשות. כאילו שעוגת התות הקטנה תמתיק את הבשורה. אבל עכשיו אני מצטערת על שלא נשארנו פשוט במכונית.

"בשקט, בבקשה." אני מתכוונת לומר זאת בקלילות, אבל בסופו של דבר אני נשמעת כמו מורה קשישה נודניקית. אני רואה שהיא רוכנת קדימה, מסיטה מפניה את קווצות השיער הצבועות בפסי בלונד ונועצת בי מבט.

"סליחה, את רצינית? את זורקת עלי פצצה ממש, ובעוד הרעם מצלצל באוזני, ראשי סחרחר ואני צריכה שתחזרי על הדברים כדי שאהיה בטוחה שאמרת את מה שאני חושבת שאמרת, הדבר היחיד שמטריד אותך זה שאני מדברת בקול רם מדי? תגידי, את צוחקת עלי?"

אני מנידה בראשי ומסתכלת מסביבי, משתדלת למזער נזקים ואומרת בשקט, "פשוט אף אחד לא יודע. זה מוכרח להישאר סוד. חייב להישמר כסוד," אני מפצירה בה, ומבינה שמאוחר מדי, שהרי אני מדברת עם מישהי שמעולם לא הייתה מסוגלת לשמור סוד, גם לא את הסודות שלה.

היא מגלגלת את עיניה, נשענת לאחור וממלמלת, בעוד אני בוחנת מקרוב את המראה שלה ונדהמת לראות שיש כבר סימנים: העור החיוור שלה צח, קורן וללא פגם, ושערה החום הגלי עם פסי הבלונד מבריק כמו פרסומת לשמפו. אפילו שיניה הפכו לישרות ולבוהקות יותר, ואני לא יכולה שלא לתהות איך זה קרה כל כך מהר, לאחר לגימות ספורות מהשיקוי, בעוד שאצלי השינוי התחולל לאחר זמן רב יותר.

אני ממשיכה לסקור את המראה שלה, לוקחת נשימה עמוקה וקופצת למים. אני מוותרת על ההבטחה הרגילה שלי לא לצותת למחשבות הפנימיות של החברה שלי ומשתדלת להציץ לתוך האנרגיה שלה, למילים שהיא לא מסגירה. אני משוכנעת שעכשיו יש הצדקה לחיטוט שלי במחשבות שלה.

אבל שלא כרגיל, עכשיו אין לי גישה נוחה וישירה לתוך מוחה. אני נתקלת בקיר מוצק שחוסם את כניסתי. אפילו לאחר שאני מושיטה את ידי כבדרך מקרה וטופחת בקצות אצבעותי על קצות אצבעותיה, מעמידה פנים כאילו אני מתעניינת בטבעת הכסף בצורת גולגולת שהיא עונדת על אצבעה, איני קולטת דבר.

העתיד שלה נסתר מפני.

"זה כל כך…" היא בולעת רוק בחוזקה ומסתכלת סביב, קולטת במבטה את המזרקה המבעבעת, את האם הצעירה שדוחפת עגלת תינוק וצועקת לתוך הטלפון הנייד שלה, את קבוצת הנערות היוצאת מחנות לבגדי ים כשידיהן עמוסות שקיות. היא מסתכלת על כל הסובב אותה, אבל לא עלי.

"אני יודעת שזה משהו לא קל לעיכול, אבל…" אני מושכת בכתפי ויודעת שעלי להשמיע טיעון טוב יותר, אבל אני לא יודעת איך לעשות זאת.

"משהו לא קל לעיכול. כך את רואה את זה?" היא מנידה בראשה, מצמידה את אצבעותיה למסעד של כיסא המתכת הירוק שעליו היא יושבת וסוקרת אותי לאט במבטה.

אני נאנחת, מצטערת שהתנהלותי אינה טובה יותר וחושבת שהלוואי שלא הייתי נוהגת כך, אבל עכשיו מאוחר מדי. אין לי ברירה, אני חייבת להתמודד עם הבלגן שעשיתי. "אני מניחה שקיוויתי שתראי את זה כך." אני מושכת בכתפי. "זה שיגעון. אני יודעת."

היא לוקחת נשימה עמוקה. פניה כה שלוות וקפואות שאי אפשר לפענח את הבעתן. אני מתכוונת לדבר, להתחיל לבקש סליחה, כשהיא אומרת, "ברצינות? הפכת אותי לבת-אלמוות? כאילו – באמת?"

אני מהנהנת, בטני פקעת עצבים כשאני יושבת מתוחה, מושכת את כתפי לאחור ומתכוננת נפשית למכה שאני צפויה לקבל. אני יודעת שאין לי ברירה אלא לקבל את המכה הפיזית או המילולית שהיא תיתן לי. זה בהחלט מגיע לי על שהרסתי את חייה, על פי תפיסתה.

"אני רק…" היא עוצרת את נשימתה וממצמצת מספר פעמים, ההילה שלה בלתי נראית, אינה נותנת רמז כלשהו למצב הרוח שלה עכשיו, כשהפכתי אותה לבת-אלמוות כמוני. "אני במצב של זעזוע מוחלט. ברצינות, אני לא יודעת אפילו מה לומר."

אני מהדקת את שפתי ושומטת את ידי בחיקי, מטלטלת את צמיד הקריסטל בצורת פרסה שאני עונדת תמיד, מכחכחת בגרוני ואומרת, "הייוון, תקשיבי. אני כל כך מצטערת. ממש ממש מצטערת. אין לך מושג. אני פשוט…" אני מנידה בראשי, יודעת שאני צריכה להפסיק לברבר ולגשת ישר לעניין, אבל מרגישה שאני צריכה להסביר את הצד שלי, להסביר איזו בחירה בלתי אפשרית היה עלי לעשות, איך הרגשתי כשראיתי אותה כל כך חיוורת, חסרת אונים ומפרפרת על סף המוות, כשחשבתי שכל נשימה שלה היא כנראה האחרונה…

אבל עוד לפני שאני יכולה בכלל להתחיל להסביר, היא רוכנת אלי ונועצת בי עיניים פעורות. "את שפויה?" היא מנידה בראשה. "את בעצם מתנצלת, כשאני פשוט יושבת כאן המומה ונרגשת כל כך שאני לא יכולה אפילו לדמיין איך אוכל לתגמל אותך!"

מה?

"הרי זה כל כך מגניב!" היא מחייכת, מתנדנדת על הכיסא שלה, פניה מאירות כמו נורה של אלף וואט. "ברצינות, זה הדבר הכי מגניב שקרה לי אי פעם – והכול בזכותך!"

אני בולעת רוק, מסתכלת סביב בעצבנות, לא יודעת איך להגיב. זה לא מה שציפיתי שיקרה. לא לכך הכנתי את עצמי. למרות שזה בדיוק מה שדיימן הזהיר אותי שיקרה.

דיימן – החבר הכי טוב שלי – הנפש התאומה שלי – אהבת חיי. החבר המדהים, הסקסי, החכם, המוכשר, הסבלני והמבין, שידע שזה מה שיקרה, ולכן ביקש לבוא איתי. אבל אני הייתי עקשנית מדי, והתעקשתי לעשות זאת בעצמי. אני זאת שהפכה אותה… אני זאת שאילצה אותה לשתות את השיקוי… אז אני זאת שצריכה להסביר. אבל זה בכלל לא מתנהל כפי שחשבתי. אפילו לא דומה למה שחשבתי.

"הרי זה כמו להיות ערפד, נכון? זאת אומרת, חוץ מאשר מציצת הדם. נכון?" עיניה הנוצצות משתוקקות להינעץ בעיני. "הו, וגם בלי כל ארונות הקבורה וההימנעות מחשיפה לאור השמש." קולה עולה בעליצות. "זה כל כך מדהים – כמו חלום שהתגשם! כל מה שרציתי אי פעם קרה לבסוף! אני ערפד! ערפד יפה, ללא כל תופעות הלוואי המחרידות!"

"את לא ערפד," אני אומרת בקול אדיש ותוהה איך זה הגיע לנקודה הזאת. "אין דבר כזה."

לא, אין ערפדים, אין אנשי-זאב, אין פיות – רק בני-אלמוות, שתודות לרומן ולי הם מתרבים במהירות…

"איך את יכולה להיות בטוחה בכך?" הייוון שואלת בהרמת גבה.

"משום שדיימן כבר נמצא בעולם הרבה יותר זמן ממני," אני אומרת. "והוא מעולם לא פגש ערפד ומעולם לא פגש מישהו שפגש ערפד. אנחנו משערים שכל האגדות על ערפדים מקורן בבני-אלמוות, אבל עם כמה עיוותים גדולים – כגון מציצת דם, אי-היכולת להיחשף לאור השמש, וכל העניין של אלרגיה לשוּם." אני רוכנת אליה. "כל הדברים האלה הוספו לאגדות על ערפדים כדי להעצים את הדרמה."

"מעניין." היא מהנהנת, למרות שברור שהיא חושבת על משהו אחר. "אני יכולה להוסיף ולאכול קאפ-קייקס?" היא מצביעה על הקאפ-קייק שנגסה בה קודם ושרק מחציתה נשארה לא מכורסמת. "או שיש משהו אחר שאני אמורה …" היא פוערת עיניים, ולפני שהיא מאפשרת לי לענות, היא דופקת על השולחן וצווחת, "אלוהים אדירים, זה המשקה הזה, נכון? המשקה האדום שאת ודיימן שותים תמיד! זהו זה, נכון? אז לְמה את מחכה? תמסרי לי אותו כבר, בואי נעשה את זה רשמי. אני מחכה בקוצר רוח להתחיל!"

"לא הבאתי איתי את השיקוי," אני אומרת, ובראותי שפניה נופלות ושהיא מאוכזבת אני מזדרזת להסביר. "תקשיבי, אני יודעת שאת חושבת שזה נשמע ממש מגניב – ואין ספק שחלק מזה באמת מגניב. אני מתכוונת, אף פעם לא תזדקני, אף פעם לא יהיו לך חצ'קונים וקצוות שרופים בשיער, אף פעם לא תצטרכי להתאמן בחדר כושר, וייתכן אפילו שתגבהי – מי יודע? אבל יש גם דברים אחרים, דברים שאת צריכה לדעת – דברים שאני צריכה להסביר כדי ש…" המילים נעתקות מפי כשאני רואה אותה קופצת מהכיסא שלה במהירות ובחן כאילו היא חתול – תופעת לוואי נוספת של היותה בת-אלמוות.

היא מדלגת מרגל לרגל ואומרת, "בבקשה, מה צריך לדעת? אם אני יכולה לקפוץ גבוה יותר, לרוץ מהר יותר, לא להזדקן לעולם ולא לדעוך – אז מה עוד אני צריכה? נשמע מדברייך שאוכל להמשיך עד אין קץ."

אני מסתכלת סביבי בעצבנות, נחושה לשכך את התלהבותה לפני שתעשה משהו מטורף – משהו שיעורר תשומת לב שאסור לנו לעורר. "הייוון, בחייך. שבי. זה רציני. יש דברים נוספים שאני צריכה להסביר. עוד הרבה דברים," אני לוחשת. המילים קשות, אכזריות, אבל אינן משפיעות עליה בכלל. היא פשוט עומדת שם מולי, מנידה את ראשה ומסרבת לזוז מעמדתה. היא כל כך שיכורה מכוחה החדש כבת-אלמוות, שהיא מדלגת על שלב המגננה ועוברת מיד להתקפה. "אצלך כל דבר רציני, אוור. כל דבר שאת אומרת ועושה כל כך רציני. ברצינות, את נותנת לי מפתחות לממלכה, ואחר כך דורשת ממני לא לזוז, כדי שתוכלי להזהיר אותי מפני הצד האפל. זה מטורף!" היא מגלגלת את עיניה. "בחייך, תרפי קצת, תשתחררי, בסדר? תני לי להתנסות בכך, לעבור את זה כמו מבחן נהיגה ולראות למה אני מסוגלת. אפילו אתחרה בך! המנצחת תהיה זו שתגיע ראשונה משפת המדרכה לספרייה!"

אני מנידה בראשי ונאנחת, חושבת שהלוואי שלא הייתי צריכה לעשות זאת, אבל יודעת שזה יהיה בסדר להשתמש קצת בטֶלֶקִינֶזִיס.  זה הדבר היחיד שיַראה לה מי באמת מנהל כאן את העניינים. אני מכווצת את עיני ומתמקדת בכיסא שלה, מזיזה אותו באמצעות מחשבתי כל כך מהר שהוא ננעל על ברכיה והיא נאלצת לשבת.

"הי, זה כואב!" היא משפשפת את רגלה ומתבוננת בי בזעם.

אבל אני רק מושכת בכתפי. היא הרי בת-אלמוות, אז לא תיגרמנה לה חבלות. חוץ מזה, יש צורך להסביר עוד הרבה דברים, ואם היא תמשיך כך לא יהיה מספיק זמן. אז אני רוכנת אליה, מוודאת שתשומת ליבה נתונה לי ואומרת, "תסמכי עלי, לא תוכלי לשחק את המשחק אם אינך מכירה את הכללים. ואם אינך יודעת מה הכללים, מישהו עלול להיפגע."

פרק שני

הייוון משליכה את עצמה לתוך המכונית שלי, מצמידה את גופה לדלת ומניחה את רגליה על הכיסא. היא מקמטת את מצחה, מסתכלת בכעס וממלמלת טענות כנגדי כשאני יוצאת ממגרש החניה ועולה על הכביש.

"כלל ראשון." אני מסתכלת עליה, מסיטה מפני את שׂערי הבלונדיני הארוך, נחושה להתעלם ממבטי האיבה שהיא שולחת אלי. "אסור לך לספר לאיש." אני משתהה כדי לאפשר לה להטמיע את דברי, ואז מוסיפה, "ברצינות. אסור לך לספר לאמך, לאביך, לאחיך הקטן אוסטין…"

"בחייך." היא זזה באי-נוחות, מושכת את בגדיה ומניעה את רגליה מצד לצד. ההתפתלות שלה משקפת את אי-הנוחות שהיא חשה בחברתי. "ממילא אני כמעט לא מדברת איתם," היא אומרת ושולחת לעברי מבט זועם. "חוץ מזה, את חוזרת על דברים שכבר אמרת לי בקול ברור ורם. אז קדימה, תזוזי, בואי נגמור עם זה כדי שאוכל לצאת מכאן ולהתחיל את החיים החדשים שלי."

אני בולעת רוק, מסרבת לציית להוראת הזירוז שלה ולהיות מושפעת מדבריה. כשאני עוצרת ברמזור, אני מסתכלת עליה. נחושה בהחלטתי שעליה להבין את חשיבות העניין, אני מוסיפה, "וזה כולל את מיילס. אסור לך בשום אופן לספר לו את זה."

היא מגלגלת את עיניה ומשחקת עם הטבעת שלה, מסובבת אותה ללא הפסק על אצבעה, ונראה שהיא מתפתה להשליך אותה עלי. "בסדר. אסור לי לספר את זה לאף אחד. הבנתי," היא ממלמלת. "מה עוד את רוצה לומר לי?"

"את יכולה לאכול אוכל אמיתי." אני עוברת בנסיעה את ההצטלבות ומאיצה בהדרגה. "אבל לא תמיד תרצי לאכול אוכל אמיתי, כי השיקוי פחות או יותר ממלא אותך ומספק לך את כל אבות המזון הדרושים לגופך. אבל באופן פומבי, לפחות, חשוב שתעמידי פנים כאילו את אוכלת כרגיל."

"כמו שאת עושה?" היא מתבוננת בי בגבות מורמות, כשעל שפתיה מסתמן גיחוך. "את יודעת, כמו שבארוחת הצהריים את יושבת לידינו ומנקרת קצת בכריך, מפוררת את חטיפי הצ'יפס וחושבת שאף אחד לא מבחין בכך שאת בכלל לא אוכלת? האם זה מה שעשית במשך כל הזמן? העמדת פנים? כי מיילס ואני חשבנו פשוט שאת סובלת מהפרעת אכילה."

אני לוקחת נשימה עמוקה ומתרכזת בנהיגה, מקפידה לא לעבור את המהירות המותרת, מסרבת להניח לה לעצבן אותי. כשהוא מדבר על הקארמה, דיימן טוען תמיד שכל הפעולות שלנו יוצרות תגובות. הפעולה שלי הובילה אותי למצב שאני נמצאת בו. חוץ מזה, גם אם הייתי יכולה לחזור לאחור ולעשות את זה שוב, לא הייתי משנה דבר. הייתי עושה את אותה הבחירה שעשיתי קודם. כי גם אם הרגע הזה נראה בעייתי ומביך, זה בכל זאת עדיף על האפשרות שבגלל נסיבות כאלה או אחרות היא הייתה עלולה למות תוך זמן קצר.

"אלוהים אדירים!" היא מסתכלת עלי בפה פעור ובעיניים קרועות לרווחה ואומרת בקול צווחני, "אני חושבת – אני חושבת ששמעתי את זה!"

עיני ננעצות בעיניה, וחרף העובדה שבדרום קליפורניה שמש הקיץ מכה ללא רחמים, אוחזת בי צמרמורת.

זה לא טוב. בכלל לא טוב.

"שמעתי את המחשבות שלך! חשבת שאת שמחה שלא היית צריכה ללכת ללוויה שלי, נכון? ממש שמעתי את המילים שלך בראשי. זה מגניב!"

מיד אני מרימה את מסך המגן החוסם כל גישה למוחי ולאנרגיה שלי. משגעת אותי העובדה שהיא מסוגלת לקרוא את מחשבותי, בעוד שאני איני יכולה לקרוא את מחשבותיה, למרות שעדיין לא הייתה לי אפילו הזדמנות להראות לה איך להגן על עצמה מפני חדירה.

"אז בכלל לא התבדחתם לגבי כל העניין של טלפתיה, נכון? את ודיימן באמת קוראים זה את מחשבותיו של זו."

אני מהנהנת לאט ובחוסר רצון כשהיא סוקרת אותי בעיניים זורחות יותר מאי פעם. עיניה, שפעם הגוון שלהן היה חום רגיל, ושלעיתים קרובות הסתירה אותו באמצעות עדשות מגע בעלות צבעים מטורפים, הן עכשיו מערבולת זוהרת מסחררת של זהב, טופז וברונזה – עוד תופעת לוואי של הפיכתה לבת-אלמוות.

"תמיד ידעתי שאתם מוזרים – אבל זה, קריאת מחשבות, מעלה את הייחודיות שלכם לרמה חדשה לגמרי. ועכשיו גם אני יכולה לעשות זאת, לקרוא מחשבות! אלוהים, הלוואי שמיילס היה כאן."

אני עוצמת את עיני ומנידה בראשי, מייחלת לסבלנות ותוהה כמה פעמים עוד אצטרך לחזור ולהתרות בה שאסור לה לגלות את הסוד. אני עוצרת כדי לפנות דרך להולך רגל ואומרת, "אבל אסור לך לספר למיילס, זוכרת? כבר דיברנו על זה."

היא מושכת בכתפיה, לא מתרגשת מאזהרתי. היא מגלגלת סביב אצבעה קווצת שיער ומחייכת כשמכונית בֶּנְטְלִי שחורה, נהוגה בידי אחד מתלמידי בית הספר, חולפת על פנינו. "בסדר, בסדר! ברצינות, אני לא אספר לו. תירגעי כבר, טוב?" היא ממקדת את מבטה בתלמיד שנוהג במכונית שלידינו. מחייכת אליו, מנפנפת לו בידה ומפלרטטת איתו, אפילו שולחת לו נשיקות באוויר, ואחר כך צוחקת כשגם הוא מפריח נשיקות באוויר. "הסוד יישמר. אני פשוט רגילה לספר לו כשקורה דבר מרגש, זה הכול. זה מנהג כזה. אני בטוחה שאתגבר על המנהג הזה. אבל את מוכרחה להודות שזה מדהים, נכון? איך את הגבת כשגילית לראשונה שיש לך תכונות של בת-אלמוות? לא התלהבת?" היא מסתכלת עלי ומחייכת.

אני מקמטת את מצחי, לוחצת על דוושת הדלק יותר חזק משהתכוונתי. המכונית מזנקת קדימה ובמוחי עולה זכרו של אותו יום ראשון – או לפחות הפעם הראשונה שדיימן ניסה לגלות לי במגרש החניה של בית הספר את הידיעה המרעישה ששינתה את חיי. אבל אז לא הייתי מוכנה להקשיב ולקלוט. ממש לא הייתי מוכנה להתרגש. אחר כך, בפעם השנייה, כשהוא התעקש להסביר לי מה היה העבר הארוך והסבוך שלנו, עדיין היססתי וחככתי בדעתי. מצד אחד חשבתי שזה יהיה מגניב שבסופו של דבר נהיה ביחד לאחר מאות השנים שבהן הופרדנו. אבל מצד שני, לקלוט את כל זה היה פשוט יותר מדי. היה צריך לוותר על הרבה מאוד.

בהתחלה חשבנו שאני זאת שצריכה לקבל את ההחלטה אם להמשיך ולשתות את השיקוי ולהיות בת-אלמוות או להתעלם מכך לגמרי, לחיות את חיי ולהשלים עם העובדה שבעתיד הרחוק אשלים עם מותי. אבל עכשיו אנחנו יודעים שזה בלתי אפשרי.

עכשיו אנחנו יודעים את האמת על סופו של בן-האלמוות.

עכשיו אנחנו יודעים על ארץ הצללים.

 על הרִיק האין סופי.

על התהום הנצחית.

על המקום שבו שוהים בני-אלמוות – נטולי נשמה – מבודדים –  לנצח נצחים.

על המקום שאנחנו צריכים להימנע מלהגיע אליו.

"הממ, אוור, את נמצאת כאן או מרחפת במקום כלשהו?" היא צוחקת.

אני מושכת בכתפי. זו התשובה היחידה שאני מתכוונת לתת.

זה מדרבן אותה לרכון אלי ולומר, "תסלחי לי, אבל אני לא מבינה אותך." עיניה סורקות אותי. "זה היום הכי טוב בחיים שלי, וכל מה שאת רוצה לעשות זה להתמקד בדברים השליליים. תגידי, כוחות על-טבעיים, יכולות פיזיות מרשימות, נעורי נצח ויופי – כל זה לא משמעותי בעינייך?"

"הייוון, לא הכול זה שעשועים וכיף, זה…"

"כן, כן." היא מגלגלת את עיניה ונשענת לאחור על הכיסא שלה, מושכת את ברכיה לחזה שלה וכורכת סביבן את ידיה. "יש כללים – גם לדבר חיובי יש צדדים שליליים. תקלטי את זה – חד וברור." היא מקמטת את מצחה, אוספת את שערה החום והמבריק וקולעת אותו. "אבל אלוהים, זה אף פעם לא נמאס לך? לא נמאס לך לשאת תמיד בעול, לכרוע תחת נטל משקלו הכבד? יש לך, לכאורה, החיים הטובים ביותר. את בלונדינית כחולת עיניים, גבוהה, בעלת כושר, מוכשרת, ובנוסף לזה הבחור הכי סקסי בעולם מאוהב בך בטירוף." היא נאנחת, תוהה איך אני יכולה שלא לראות את האמת שלה. "בואי נודה באמת, יש לך חיים שאנשים אחרים יכולים רק לחלום עליהם – ובכל זאת, את גורמת לחייך להיראות כאילו הם במצב המחורבן ביותר. באמת, אני מצטערת שאני צריכה לומר זאת, אבל אני חושבת שזה לא שפוי. כי האמת היא שאני מרגישה פנטסטי! מחושמלת! כאילו ברק עובר בכל גופי מראשי ועד אצבעות רגלי! אני בשום אופן לא מתכוונת להצטרף למסע שלך לארץ העצב. אני לא מתכוונת בשום אופן להסתובב בשטח בית הספר כשעל ראשי קפוצ'ון, על עיני משקפי שמש ואַיפּוֹד ממש שתול בראשי, כמו שנהגת לעשות. לפחות עכשיו אני יודעת למה עשית זאת, יודעת שעשית זאת כדי למנוע את כל הקולות והמחשבות. נכון? אבל אין כל סיכוי שאני אנהג כך. אני מתכוונת לקבל בברכה את היכולת לשמוע מחשבות. אני מתכוונת גם לבעוט בישבנם של סטשיה, הונור וקרג אם הם יעזו להטריד אותי או את חברי!" היא רוכנת קדימה, מניחה את מרפקיה על ברכיה ומכווצת את עיניה. "כשאני חושבת על כל החרא שהם האכילו אותך, ועל זה שלא מחית כנגדם…" היא מהדקת את שפתיה. "אני לא מבינה איך לא הגבת."

אני מסתכלת עליה, יודעת שאני יכולה פשוט להסיר את מסך המגן, לחשוב על תשובה והיא תשמע את המילים שבראשי. אבל אני גם יודעת שאם אשמיע את המילים בקול רם, זה יהדהד חזק יותר. לכן אני אומרת, "אני חושבת שזה בגלל המחיר הגבוה, שזה בגלל המצוקה שהייתי שרויה בה – אובדן משפחתי, אי הצלחתי לחצות את הגשר…" אני מפסיקה, עוצרת את המילים לבל יימלטו מפי. אני עדיין לא מוכנה להסביר על סמרלנד, על הממד המיסטי המדהים הזה שבין הממדים, או על הגשר שעליו עוברים כל בני-תמותה לצד השני. בינתיים, על כל פנים, אינני מוכנה עדיין להסביר. כל דבר בעיתו. "אני פשוט אהיה כאן תמיד. לעולם לא אצליח לחצות את הגשר ולשוב ולראות את משפחתי…" אני מנידה בראשי. "ואני, לפחות, מרגישה שזה עונש גדול."

היא מושיטה לי יד, וארשת פניה מזכירה מראה של גור כלבים עצוב. ואז היא ממהרת להתרחק. "מצטערת! שכחתי שאת שונאת שנוגעים בך." היא מקמטת את אפה, מסלקת מפניה קווצת שיער ודוחפת אותה מאחורי אוזנה, שעגילים רבים תקועים בה.

"אני לא שונאת שנוגעים בי." אני מושכת בכתפי. "זה פשוט משהו… טוב, זה יכול להסגיר הרבה דברים שאינני רוצה לחשוף. זה הכול."

"גם אני ארגיש כך?"

אני מתבוננת בה. אין לי מושג אילו כישורים טמונים בה. כבר עכשיו, לאחר בקבוק אחד בלבד של שיקוי, היא כבר כל כך התקדמה בכישוריה כבת-אלמוות. מי יודע איך תשפיע עליה שתייה של ארגז מלא בבקבוקים של שיקוי?

"אני לא יודעת." אני מושכת בכתפי. חלק מזה קרה משום שאני מתתי והלכתי ל…"

עיניה מצטמצמות, היא מתאמצת לקרוא את מחשבותי, אבל תודות למגן שבניתי היא לא מצליחה לעשות זאת.

"טוב, בואי נגיד שהייתה לי חוויה של כמעט מוות. זאת חוויה שמשנה דברים." המכונית שלי נכנסת לרחוב שלה.

היא מסתכלת עלי במבט אינטנסיבי צמוד, אצבעותיה ממששות קרע קטן בגרב שלה והיא אומרת, "נראה שאת בוררת בקפידה את הדברים שאת רוצה שאדע." היא מרימה גבה ומאתגרת אותי להכחיש את דבריה.

אבל אינני מכחישה. אני לא עושה דבר חוץ מאשר לעצום את עיני ולהנהן. כל כך נמאס לי לשקר ולהסתיר כל הזמן. זאת הרגשה טובה להודות בכמה דברים, לשם שינוי.

"אני יכולה לשאול למה?"

אני מרימה את כתפי ונושמת עמוק, מאלצת את עצמי להסתכל בעיניה. "זה יותר מדי לקלוט את הכול בפעם אחת. בחלק מהדברים צריך להתנסות כדי להבין, בזמן שדברים אחרים… טוב, חלק מזה יכול לחכות. למרות שיש כמה דברים שאת צריכה לדעת כבר עכשיו."

אני חונה ליד ביתה, מחטטת בתיק שלי ומוציאה שקית משי קטנה, כמו זו שדיימן נתן לי.

"מה זה?" היא מתירה את השרוכים, מכניסה פנימה את אצבעה ומוציאה תכשיט העשוי מאבנים צבעוניות שמחוברות זו לזו בחוטי זהב דקים המשתלשלים מסרט משי שחור.

"זה קמיע." אני מהנהנת ואומרת, "חשוב שמכאן ואילך תענדי אותו כל הזמן, ממש כל יום." היא מאמצת את מבטה, מנדנדת את הקמיע הלוך ושוב, רואה איך האבנים משקפות את אור השמש.

"גם לי יש קמיע כזה." אני מושכת את הקמיע שלי מתחת לחולצת-הטי שלי וחושפת את מצבור האבנים בקמיע שלי.

"למה הקמיע שלי שונה?" היא מסתכלת על שני הקמיעות, משווה ביניהם, שמה לב להבדלים, מנסה להחליט איזה קמיע טוב יותר.

"אין שני קמיעות זהים. לכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים. ענידת הקמיעות האלה תשמור עלינו."

היא מסתכלת עלי.

"יש להם תכונות מגֵנות." אני מושכת בכתפי, יודעת שאני נכנסת לתוך מים עכורים, לחלק שדיימן ואני חלוקים לגביו.

היא מטלטלת את ראשה ומעווה את פניה, לא מסוגלת לקרוא את מחשבותי, אבל מודעת לכך שאני מסתירה משהו. "ממה בדיוק הם מגֵנים עלינו? הרי אנחנו בני-אלמוות, נכון? ואם אני לא טועה, פירושו של דבר שנחיה לנצח. ואת אומרת לי שאני זקוקה להגנה? שצריך לשמור על ביטחוני?" היא מנידה בראשה. "מצטערת, אוור, אבל זה לא הגיוני. ממי או ממה צריך להגן עלי?"

אני נושמת עמוק, בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון, את הדבר היחיד שצריך לעשות, למרות מה שדיימן חושב אולי. אני מקווה שהוא יסלח לי ואומרת להייוון, "את זקוקה להגנה מפני רומן."

היא מנידה בראשה, משלבת את ידיה, מסרבת להאמין. "רומן? זה מגוחך. רומן אף פעם לא יפגע בי."

אני פוערת פי בתדהמה, לא מאמינה למשמע אוזני, בעיקר אחרי כל מה שאמרתי לה.

"מצטערת, אוור, אבל רומן ידיד שלי. לא שזה עניינך, אבל אנחנו למעשה עומדים להיות יותר מאשר סתם ידידים. ומכיוון שאין זה סוד ששנאת אותו מהיום הראשון, זה לא מפתיע לשמוע אותך אומרת את זה עכשיו. עצוב, אבל לא מפתיע."

"אני לא ממציאה." אני מושכת בכתפי, משתדלת לשווא להיות רגועה. אני יודעת שאם ארים את קולי בניסיון להכריח אותה לראות את הדברים כפי שאני רואה אותם, לא אצליח לשכנע נערה עקשנית כמוה. "וכן, אולי את צודקת, אולי אני לא מחבבת אותו, אבל בהתחשב בכך שהוא ניסה להרוג אותך – טוב, תגידי שאני מטורפת, אבל אני חושבת שזו סיבה מספיק טובה לחשוב שאת זקוקה להגנה מפניו. אפילו הייתי עדה לניסיון שלו להרוג אותך, ולא הייתי העדה היחידה לכך, את יודעת!"

היא מצמצמת את חרכי עיניה, מקישה בציפורניה על ידית הדלת ואומרת, "אוקי, אז אומר זאת ישירות. את טוענת שרומן ניסה להרעיל אותי באמצעות איזה תה מקולקל…"

"בֶּלָדוֹנָה, הידוע גם כצמח הרעיל סולנום…"

 "על כל פנים." היא דוחה את ההסבר שלי. "הנקודה היא שאת טוענת שהוא ניסה להרוג אותי, ובמקום להזעיק את שירותי ההצלה פשוט הגעת כדי לראות בעצמך? מה יש לך לומר על זה? נראה שלא לקחת את זה מאוד ברצינות, אז למה אני צריכה להתייחס לזה ברצינות?"

"ניסיתי לצלצל לשירותי ההצלה… אבל זה היה… מסובך." אני מנידה בראשי. "זאת הייתה בחירה בין… בין משהו שאני באמת צריכה… ובינך. וכמו שאת רואה, בחרתי בך."

היא מסתכלת עלי בעיניים פעורות. מוחה עסוק בחישובים והיא אינה אומרת מילה.

"רומן הבטיח לתת לי משהו שאני מאוד זקוקה לו, אם פשוט אניח לך למות. אבל לא יכולתי לעשות זאת… וכך…" אני עושה כלפיה תנועת מחווה. "עכשיו את בת-אלמוות."

היא מנידה בראשה ומסתכלת סביב, מתמקדת בקבוצה של ילדים מהשכונה שמסיעים עגלת גולף במעלה הרחוב. מכיוון ששתקתי זמן רב כל כך אני מתכוננת לדבר, ואז היא אומרת, "מצטערת שלא קיבלת את מה שרצית, אוור, אני באמת מצטערת. אבל את טועה לגבי רומן. אין סיכוי שהוא היה מניח לי למות. לפי מה שאת אומרת, השיקוי היה לידו, מוכן לפעולה, למקרה שהיית בוחרת אחרת. חוץ מזה, אני חושבת שאני מכירה את רומן קצת יותר טוב ממך, והעובדה היא שהוא יודע שהייתי מאוד לא מאושרת בגלל מה שקורה במשפחה שלי…" היא מושכת בכתפיה. "הוא כנראה רצה להפוך אותי לבת-אלמוות כדי לחסוך לי את הצער, אבל לא רצה לקחת על עצמו את האחריות הכבדה הכרוכה בכך. אין לי ספק שאלמלא היית מכריחה אותי לשתות את השיקוי, הוא היה מתערב. תכירי בכך, אוור, את עשית את הבחירה המוטעית. היית צריכה לחשוף את איומי הסרק שלו."

"אין אבא לשינוי הזה, אין מי שאחראי להתרחשותו," אני ממלמלת ותוהה מדוע אני אומרת זאת. בזה אני בוחרת להתמקד מכל הנאום השלם שלה? אני מנידה בראשי ומתחילה מחדש. "זה לא כך… אפילו לא קרוב… זה…" קולי נמוג כשהיא מסיטה את מבטה, משוכנעת לחלוטין בדבר אחד – היא צודקת ואני טועה. ומכיוון שניסיתי להזהיר אותה מכל הסכנות – להזהיר אותה מפניו – דיימן לא יוכל להאשים אותי על מה שאני עומדת לומר.

"בסדר, תאמיני במה שאת רוצה, רק תעשי לי טובה. אם את מתכוונת להתעקש להסתובב עם רומן, אז אני מבקשת שתמיד תענדי את הקמע שלך. ברצינות, אל תסירי אותו מעלייך אף פעם, משום סיבה שהיא, ו…"

היא מסתכלת עלי, מרימה גבה. דלת המכונית חצי פתוחה, והיא רוצה נואשות לצאת מהמכונית ולהתרחק ממני.

"ואם את באמת רוצה לתגמל אותי על שהפכתי אותך לבת-אלמוות…"

עינינו נפגשות.

"אז לרומן יש משהו שאני ממש צריכה שתשיגי לי."

 

 

 

להבה אפלה, רביעי בסדרת "בני האלמוות" מאת אליסון נואל, מאנגלית: נילי לוי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2013, 288 עמ'

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות נוער

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.