פסגת השטן מאת דאון מאייר / הצצה לתוך נפשה של דרום אפריקה החדשה

| 29/05/2012 | 0 Comments

"פסגת השטן" מאפשר הצצה לתוך נפשה של דרום אפריקה החדשה על שלל בעיותיה, זוועותיה והשחיתות שחלחלה אף לדרגים הגבוהים ביותר במשטרה. זהו ספר סוחף ומעורר מחשבה, הבנוי ממספר עלילות המשתלבות לשיא מסחרר ועוצר נשימה, שמציב את מחברו, דאון מאייר, בשורה הראשונה של מחברי ספרי מתח בעולם. 

 

תחת השמים הלוהטים של דרום אפריקה, אדם מאבד את בנו. באותו רגע נולד רוצח המכונה ארטמיס. קורבנותיו הם האשמים: רוצחי ילדים, פדופילים, חלאות אדם שאינם ראויים אפילו לחיים בכלא. אבל הבלש בני חריסל העומד בראש צוות החקירה יודע שהרוצח מביא איתו נקמה, לא צדק. הוא חייב לעצור את ארטמיס לפני שיעשה טעות נוספת ועוד אדם חף מפשע ייאבד את חייו…

אף שחריסל מזדהה עמוקות עם מניעיו של הרוצח, הוא אינו יכול להרשות לעצמו להיכשל. הוא קרוב לאבד את הכול – את עבודתו, את משפחתו ואת כבודו העצמי – וזו אולי ההזדמנות האחרונה לשקם את חייו שהתפרקו עקב התמכרותו לאלכוהול.

כשברקע התקשורת מתלהמת, הפוליטיקאים בוחשים בקלחת, והגופות ממשיכות להיערם – חריסל נאלץ לנקוט צעד נואש שיוביל אותו למסלול התנגשות עם הרוצח.

 

 

 

"אני כאן בשם הילדים," אמר בקול רם, רגוע כעת. העיניים מצמצו למראה החנית.

לא היה בהן פחד, רק ציפייה מסוימת. השלמה עם הגורל.

 

 

דאון מאייר הוא מחבר הספר 13 שעות. ספריו תורגמו ל-25 שפות וזכו לביקורות נלהבות ברחבי העולם. הספר פסגת השטן זכה בפרס ספר המתח הטוב של השנה בדרום אפריקה (2004), בשוודיה ובצרפת (2010).

 

מן הביקורות:

"התפעלתי ממורכבות העלילה, חייכתי לנוכח התחכום החצוף של כריסטין, הזדהיתי עם כאבו של טובלה, כאבתי את ייאושו של חריסל, ונותרתי ללא מילים מול הסיום המדהים." הגרדיאן

"הספר מספק תמונה מלאת חיים של העיר קייפטאון: קצת מטורפת, קצת רעה, קצת מסוכנת – אבל תמיד תוססת ושופעת פעילות. אין ספק שצפוי לה עתיד מזהיר אם היא מייצרת ספרות משובחת כמו ספר זה." הטיימס

"סיפור מרגש, כתוב במומחיות, על אנשים שבורים המחפשים גאולה. ראוי לכל שבח ופרס." הסנדיי טיימס

"עלילה מתוחכמת, דמויות בנויות היטב, תובנות פסיכולוגיות חודרות, עלילה משכנעת. אין ספק שזהו ספרו הטוב ביותר של דאון מאייר עד כה." פבלישרס ויקלי

 

פרקים ראשונים

חלק ראשון / כריסטין

1

 

רגע לפני שהכומר הפשיל לאחור את החֲפָיים של קופסת הקרטון, העולם עמד מלכת והיא ראתה הכול בבהירות רבה מתמיד. לאיש בגיל העמידה, בעל מבנה הגוף החסון, היה על הלחי כתם לידה מעוין שצורתו מזכירה דמעה מעוותת ורדרדה. פניו היו זוויתיים וחזקים, שערותיו המקלישות מסורקות לאחור, כפות ידיו גדולות וגסות כשל מתאגרף. ספרים כיסו את כל הקיר מאחוריו בפסיפס של צבעים מתחלפים. שמש שעות אחר הצהריים המאוחרות של פרובינציית פרי סטייט הטילה אלומת אור על שולחן הכתיבה שלו, קרן שמש קסומה שהפֵזה את קופסת הקרטון.

היא הצמידה את כפות ידיה אל ברכיה החשופות הקרירות. כפות ידיה הזיעו. עיניה סרקו את פניו, חיפשו סימן קל שבקלים לשינוי בהבעתם, אך לשווא. היא ראתה רק שלווה, אולי מעט סקרנות בריאה, כבושה, לגבי תכולתה של הקופסה. רגע לפני שהרים את חפיי הקופסה היא ניסתה לראות את עצמה מבעד לעיניו – לאמוד את מידת ההצלחה של הרושם שניסתה ליצור. החנויות בעיר לא היו לה לעזר רב; היא נאלצה להשתמש בבגדים שהיו ברשותה. שערה היה ארוך, ישר ונקי, חולצתה הססגונית נטולת שרוולים; אולי הייתה מעט הדוקה מדי למעמד הנוכחי, לטעמו של אדם כמוהו? החצאית הלבנה הצרה התרוממה רק עד מעל לברכיים בשבתה. רגליה היו חלקות ונאות, נעולות סנדלים לבנים עם אבזמים זהובים קטנים. ציפורני אצבעות הרגליים לא היו צבועות, לכך היא דאגה מראש. היא ענדה טבעת אחת בלבד וחישוק זהב דק על אמת ידה הימנית. האיפור העדין טשטש את המלאות של שפתיה.

דבר אינו מסגיר את עברה. לבד מעיניה ומקולה.

הוא הרים את החפיים, בזה אחר זה, ורק אז קלטה שהיא יושבת על קצה הכורסה, רכונה לפנים. היא רצתה להישען לאחור אך לא ברגע זה, קודם עליה לראות את תגובתו.

החֲפי האחרון הורם, הקופסה הייתה פתוחה.

"Liewe Genade," אמר באפריקנס ונעמד. אלוהים אדירים.

הוא הביט בה, אך דומה היה שאינו רואה אותה וכל תשומת-לבו נתונה לתכולת הקופסה. הוא תחב לתוכה את אחת מכפות ידיו הגדולות, שלף ממנה דבר-מה והרים אותו למעלה, אל אור השמש.

"אלוהים אדירים," חזר ואמר, ידיו מתוחות לפנים. אצבעותיו מיששו את הדבר וחיפשו אחר סימנים המעידים שהוא אמיתי.

היא ישבה ללא נוע. היא ידעה שתגובתו תקבע הכול. לבה הלם חזק כל-כך עד שיכלה לשמוע את פעימותיו.

הוא החזיר את הדבר לקופסה ומשך ממנה את ידיו, אך השאיר את החפיים פתוחים. הוא שב והתיישב, נשם נשימה עמוקה כמבקש להירגע ואחר נעץ בה את מבטו. מה הוא חושב? מה?

ואז הוא הזיז את הקופסה לצד אחד, כאילו לא רצה שתחצוץ ביניהם.

"ראיתי אותך אתמול. בכנסייה."

היא הנהנה. היא אכן הייתה שם – כדי לעמוד על טיבו. לראות אם יזהו אותה. אבל זה היה חסר תועלת, בלאו הכי היא משכה יותר מדי תשומת-לב – אישה צעירה זרה בכנסייה של עיירה קטנה. הדרשה שהכומר נשא הייתה טובה, הוא דיבר בחמלה, בקול שופע אהבה, הוא לא היה דרמתי ומסויג כמו הכומר של ימי נעוריה. בצאתה מהכנסייה הייתה בטוחה שהחלטתה לבוא לכאן הייתה הדבר הנכון. אבל כעת התחילה לפקפק בכך… הוא נראה מוטרד מאוד.

"אני…" אמרה, מפשפשת במוחה אחר המילים הנכונות.

הוא גחן לעברה. היה נחוץ לו הסבר, את זה היא הבינה. זרועותיו וכפות ידיו היו מונחות על קצה השולחן בקו ישר, מתוחות לפנים מהמרפקים עד לאצבעות השלובות. הוא לבש חולצת כפתורים תכולה מפוספסת בפסים אדומים בהירים, שצווארונה פתוח. שרווליו היו מופשלים וזרועותיו נראו שעירות במיוחד במקומות שעליהם נחה קרן השמש. בחוץ נשמעו קולות אחר צהריים של יום חול בעיירה קטנה – בני באסוטו מברכים זה את זה בצעקות משני צדי הרחוב, טרקטור של העירייה נחפז לשוב למוסך בטרטור דה-דה-דה מחריש אוזניים, צרצור גבוה של ציקדות, הלמות פטיש משולבת לסירוגין בנביחות סתמיות של שני כלבים.

"יש לי המון מה לספר לך," אמרה וקולה נשמע קטן ואבוד.

סוף-סוף הוא נע ופרש את כפות ידיו.

"אני לא כל-כך יודעת ממה להתחיל."

"תתחילי מההתחלה," אמר חרש, והיא הייתה אסירת תודה על האמפתיה.

"מההתחלה," הסכימה וקולה התחזק. אצבעותיה אספו את השערות הבלונדיניות הארוכות שגלשו על כתפה והטילו אותן לאחור בתנועה חלקה, מיומנת.  

 

2

מבחינתו של תוֹבֶּלָה מְפֵיאִיפֶלי הכול התחיל בשבת לפנות ערב, בתחנת דלק בקַתקארט.

פּאקאמיל ישב לצדו, בן שמונה משועמם ועייף. הדרך הארוכה מאַמֶרספוּרט כבר הייתה מאחוריהם, שבע שעות של נהיגה חדגונית משמימה. בפנותו לתחנת הדלק נאנח הילד. "יש לנו עוד שישים קילומטרים?"

"רק שישים קילומטרים," ענה תוֹבֶּלָה בנימה מרגיעה. "אתה רוצה לשתות משהו קר?"

"לא, תודה," ענה הילד והרים בקבוק קוקה קולה של 500 מ"ל שהיה מוטל על הרצפה לרגליו. הבקבוק עדיין לא התרוקן עד תומו.

תוֹבֶּלָה עצר ליד המשאבות וירד מהטנדר. שום מתדלק לא נראה בסביבה. הוא מתח את איבריו, איש שחור מגודל בג'ינס, בחולצה אדומה ובנעלי ריצה. הוא הקיף את כלי הרכב שלו, בדק את קישורי האופנועים בארגז המטען – הב-מ-וו הגדול שלו וה-65XK הקטן של פאקאמיל. בסוף השבוע הזה הם למדו לרכוב עליהם בדרך לא דרך – מסלול רכיבה רשמי שחצה חולות וטרשים, גופי מים, פסגות ובקעות, ערוצי נחל ועמקים. הוא ראה כיצד ביטחונו העצמי של הילד מתחזק משעה לשעה, כיצד התלהבותו גדלה עם כל "תביט, תוֹבֶּלָה, תראה אותי!"

הבן שלו…

איפה כל המתדלקים?

מכונית נוספת עמדה ליד המשאבות, פולו לבנה. מנועה פעל בהילוך סרק אך לא היה בה איש. מוזר. הוא קרא "הלו!" וראה תנועה בתוך הבניין. מן הסתם הם יבואו עכשיו.

הוא פנה להרים את מכסה המנוע ואגב כך העיף מבט לאופק המערבי, שם כבר התחילה השמש לשקוע. עוד מעט יחשיך לגמרי. ואז הוא שמע את הירייה הראשונה. היא הדהדה בדממת הערב והוא נרתע בבהלה וכרע אינסטינקטיבית על ירכיו. "פאקאמיל!" צעק. "רד לרצפה!" אבל ירייה נוספת הרעימה ובלעה את מילותיו האחרונות, ועוד ירייה, והוא ראה אותם יוצאים מהפתח – שני בחורים עם אקדחים שלופים בידיהם, אחד מהם נושא שקית פלסטיק ועיניו מתרוצצות בפראות. הם הבחינו בו וירו. כדוריהם פגעו במשאבה, בטנדר.

שאגה זועמת בקעה מפיו, הוא זינק לפנים, פתח את דלת הטנדר וצלל פנימה, מבקש להגן בגופו על הילד מפני הכדורים. הוא הרגיש שהגוף הקטן רועד. "זה בסדר," אמר ושמע את היריות ואת שריקת הכדורים סביבם. הוא שמע טריקת דלת של מכונית, וטריקה נוספת, וחריקת צמיגים. הוא הציץ החוצה – הפולו נעה לעבר הכביש. נשמעה עוד ירייה. מעל לראשו התנפצה הזגוגית של לוח פרסום ומטר רסיסי זכוכית ניתך על הטנדר. ואז עלתה הפולקסוואגן על הכביש בנהמת מנוע שפעל במהירות סיבובים גבוהה מדי, והוא אמר, "זה בסדר, הכול בסדר," וחש לחלוחית בידו ופאקאמיל הפסיק לפרכס. הוא ראה את הדם על גופו של הילד ואמר, "לא, אלוהים, לא."

וכאן הכול התחיל מבחינתו של תוֹבֶּלָה.

הוא ישב בחדרו של הילד, על מיטתו. המסמך שהחזיק בידו היה העדות האחרונה שנותרה לקיומו.

הבית היה דומם כקבר, בפעם הראשונה מאז שיכול לזכור. לפני שנתיים פתחו הוא ופאקאמיל את הדלת וסקרו את כתליו המאובקים, את החדרים הריקים. חלק מגופי התאורה השתלשלו מהתקרה במעוקם, הדלתות של ארונות המטבח היו שבורות או סתם פתוחות, אבל הם ראו רק את הפוטנציאל, את האפשרויות הגלומות בביתם החדש הצופה אל הנהר ואל שדות החווה המוריקים בעיצומו של הקיץ. הילד התרוצץ בבית והשאיר את טביעות רגליו באבק. "זה החדר שלי, תוֹבֶּלָה," צעק מקצה המסדרון. הוא התרגש מגודלו של חדר השינה הראשי והביע את התפעלותו בשריקה ארוכה. עד כה הכיר רק את הבית בן ארבעת החדרים הזעירים הצפופים בעיירה קייפ פלאטס.

בלילה הראשון ישנו שניהם על המרפסת הגדולה. אך קודם צפו בשמש הנעלמת מאחורי ענני הסערה ובאור הדמדומים המעמיק והולך בחצר, ראו איך צללי העצים הגדולים שצמחו ליד השער מתמזגים באפלולית ואיך הכוכבים המופלאים פוקחים את עיניהם הכסופות ברקיע. הוא והילד, יושבים על הרצפה צמודים זה לזה וגבם נשען אל הקיר.

"זה מקום נהדר, תוֹבֶּלָה."

פאקאמיל נאנח בסיפוק ותוֹבֶּלָה חש הקלה עצומה, מפני שרק חודש עבר מאז שמתה אמו של הילד והוא לא ידע איך יסתגלו שניהם לשינויים בסביבת המגורים ובאורח החיים שלהם.

הם שוחחו על הבקר שיקנו, פרה חולבת או שתיים, ועל העופות ("…וגם כלב, תוֹבֶּלָה, בבקשה, כלב זקן גדול").

הם ישתלו גן ירק סמוך לדלת האחורית. יגדלו אספסת למטה, בחלקה על גדת הנהר. הם טוו את חלומותיהם בלילה ההוא עד שראשו של פאקאמיל צנח על כתפו של תוֹבֶּלָה והוא השכיב את הילד בזהירות על המצעים הפרושים על הרצפה, נשק לו על המצח ואמר, "לילה טוב, בן."

פאקאמיל לא היה יוצא חלציו. הוא היה בנה של האישה שאהב, הילד שהיה לו כבן. בתוך זמן קצר הוא אהב את הילד כאילו היה בשר מבשרו, ובמהלך החודשים שחלפו מאז בואם למקום הזה הוא פתח בתהליך הממושך והמייגע של אימוץ רשמי – כתב מכתבים, מילא טפסים ועבר תשאולים. בירוקרטים עצלים עם אג'נדה מוזרה היו אמורים להכריע בשאלה אם הוא ראוי להיות הורה, שעה שכל העולם היה יכול לראות כי הם קשורים ביניהם בקשר אמיץ ובל יינתק. אבל סוף-סוף, בתום ארבעה-עשר חודשי התרוצצות, הגיעו המסמכים הרשמיים, הכתובים בלשונם היבשה והמגושמת של עובדי המדינה, ונתנו גושפנקה חוקית לאימוץ.

וכעת היו הניירות הצהבהבים האלה כל מה שנותר לו. הם, ותלולית העפר החדשה מתחת לעצי הפלפל הצומחים על גדת הנהר. ומילותיו של הכומר שנועדו לנחמו: "לכל מה שאלוהים עושה יש תכלית."

אלוהים, כמה שהוא מתגעגע לילד.

הוא לא יכול לשאת את המחשבה שלעולם לא ישמע שוב את הצחקוקים ההם. או את הצעדים במסדרון שאף פעם אינם איטיים, תמיד הם חפוזים כאילו החיים קצרים מדי ואין בהם מקום להליכה נינוחה. או את הילד הקורא בשמו מהדלת הקדמית בקול מלא התרגשות מאיזו תגלית חדשה. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שלעולם לא יחוש עוד את זרועותיו של פאקאמיל המחבקות אותו. והאובדן הזה – של המגע, של הקבלה המוחלטת, של האהבה ללא תנאי – היה קשה מכול.

זו הייתה אשמתו.

לא הייתה שעה אחת ביום ובלילה, שלא חי בה מחדש את האירוע בתחנת הדלק ולא ירד לפרטי פרטיו של הגינוי העצמי. הוא היה צריך להבין ברגע שראה את הפולו הריקה, הפועלת בהילוך סרק. הוא היה צריך להגיב במהירות רבה יותר אחרי ששמע את הירייה הראשונה, היה צריך להישכב אז על הילד, היה צריך לגונן עליו בגופו, לספוג את הכדור במקומו. הוא היה צריך. זאת הייתה אשמתו.

האובדן העיק עליו כמו סלע, כמו נטל כבד מנשוא. מה הוא אמור לעשות עתה? כיצד יוכל להמשיך לחיות? הוא לא יכול אפילו לחשוב על המחר, הכול היה חסר תוחלת כל-כך. הטלפון התחיל לצלצל בחדר המגורים אך הוא לא רצה לקום ממקומו – הוא רצה להישאר כאן, עם חפציו של פאקאמיל.

הוא נע בעצלתיים, חש שהרגשות עומדים להכריע אותו. מדוע אינו מסוגל לבכות? הטלפון המשיך לצלצל. מדוע אינו מתחיל להתאבל?

הוא לא יכול להסביר כיצד הגיעה שפופרת הטלפון לידו. הקול אמר, "מר מפֵיאִיפֶלי?" והוא אמר, "כן."

"תפסנו אותם, מר מפֵיאִיפֶלי. הם בידינו. אנחנו רוצים שתבוא לזהות אותם."

כעבור זמן-מה הוא פתח את הכספת והניח את המסמך בזהירות על המדף העליון. אחר-כך ניגש אל שלושת הרובים שברשותו: רובה האוויר של פאקאמיל, רובה 0.22 ורובה הציד. את הארוך שבהם לקח איתו והלך למטבח.

בעודו מנקה את הרובה בריכוז וביסודיות, התחוור לו בהדרגה כי לא רק רגשי האשם והאובדן מעיקים עליו.

"אני תוהה אם הוא היה אדם מאמין," אמרה.

כל תשומת-לבו של הכומר הייתה נתונה לה כעת ועיניו לא נדדו יותר אל הקופסה.

"בניגוד לי." ההתייחסות לעצמה לא הייתה מתוכננת והיא תהתה לרגע מדוע אמרה זאת. "אולי הוא לא הלך לכנסייה או משהו כזה, אבל יכול להיות שהוא האמין בכל זאת. וייתכן שהוא לא הבין מדוע אלוהים נתן לו הכול ואז לקח את זה ממנו. קודם את אשתו, ואחר-כך את הילד שחי איתו בחווה. ואני שואלת, למה? למה כולנו חושבים ככה כשמשהו רע קורה? גם אני. זה משונה. אני פשוט לא יכולתי לתפוס על מה מענישים אותי."

"בתור אדם לא מאמין?" שאל הכומר.

היא משכה בכתפיה. "כן. זה לא מוזר? זה כאילו האשמה נמצאת בתוכנו. לפעמים אני תוהה אם אנחנו לא נענשים מראש על הדברים שאנחנו עתידים לעשות. כי החטאים שלי באו רק לאחר מכן, אחרי שכבר נענשתי."

הכומר הניד את ראשו ושאף אוויר כמבקש לענות לה, אבל היא לא רצתה שדעתה תוסח כעת; היא לא רצתה שהערותיו יקטעו את רצף הסיפור.

הם היו מחוץ להישג ידו. שמונה גברים עמדו מאחורי המראה החד-כיוונית, אולם הוא הצליח להתמקד רק בשניים שהשנאה אליהם בערה בקרבו. הם היו צעירים ושאננים, שפתותיהם מתוחות באותו גיחוך מלגלג של "מה תעשה לי", עיניהם לטושות במראה בהתרסה. לרגע שקל את האפשרות לומר שהוא אינו מזהה איש מהם ואז לארוב להם מחוץ לתחנת המשטרה עם רובה הציד… אך הוא עדיין לא היה מוכן, הוא לא בדק את היציאות ואת הרחובות הסמוכים. לכן כיוון אליהם את אצבעו כאילו היא קנה רובה ואמר לרב-פקד, "אלה הם, מספר שלוש ומספר חמש." הוא לא זיהה את צליל קולו; המילים כאילו יצאו מפיו של אדם זר.

"אתה בטוח?"

"בטוח במאה אחוז," אמר.

"שלוש וחמש?"

"שלוש וחמש."

"זה מה שחשבנו."

הם ביקשו שיחתום על הצהרה. ואז לא נשאר לו יותר מה לעשות שם. הוא הלך אל הטנדר שלו, פתח את הדלת והתיישב בפנים, מודע לרובה שמונח מאחורי המושב ולהימצאותם של שני האנשים במקום כלשהו בתוך הבניין. הוא תהה מה יעשה הרב-פקד אם יבקש להישאר איתם לבדו במשך כמה דקות, משום שהוא חש צורך עז לנעוץ סכין ארוכה בלבם. עיניו השתהו עוד זמן-מה על הדלת הקדמית של תחנת המשטרה ואז הוא התניע את הטנדר ונסע משם לאיטו.

 

פסגת השטן מאת דאון מאייר, מאנגלית: נעה בן-פורת, הוצאת אריה ניר, שנת 2012, 368 עמודים

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: מתח בלש אימה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *