הטהורים – אנשי הצללים של "המוסד" / מותחן ריגול פסיכולוגי עכשווי מאת ג'ייק סימונס

| 30/04/2012 | 0 Comments

הטהורים מאת ג'ייק סימונס הוא רומן עכשווי שנרקם על רקע המירוץ לגרעין של איראן וההכנות של ישראל להפצצת מתקן גרעיני איראני. זהו מותחן ריגול פסיכולוגי עם תפניות חדות בעלילה, ממש כמו במציאות המזרח-תיכונית. עולם הצללים של הריגול הבינלאומי נחשף כאן כעולם של בבואות מתעתעות, זהויות בדויות ונאמנויות מתחלפות.

 

מצד אחד של המראה ניצב אדם פלדמן, סוכן המוסד, בן למשפחה ישראלית שהוריו נהרגו בפיגוע התאבדות, ומעברה האחר ניצב עוזי, שפרש מתוסכל מהמוסד, עוסק בסחר בסמים בלונדון ומדליף סודות ישראליים לוויקיליקס. בתווך ניצבת ליברטי, יפהפייה מסתורית, סוכנת סי-איי-איי בעבר וסוחרת סמים לונדונית בהווה.  על כף המאזניים מונחים מלחמה ושלום, פטריוטיות וכסף, גבורה ואהבה.

 

הטהורים הוא ספרו השלישי של ג'ייק סימונס, יליד לונדון [1978], סופר, עיתונאי הסאנדיי טלגרף, אמן קומיקס, יוצר ומגיש ברדיו בי-בי-סי 4.  ספריו זכו לשבחי הביקורת, והוא בעל תואר דוקטור בכתיבה יוצרת ומתגורר כיום עם משפחתו בווינצ'סטר.  

 

 

 

 

הטהורים – אנשי הצללים של "המוסד" מאת ג'ייק סימונס

 

פרק ראשון

 

עוזי – כך קראו לו עכשיו, עוזי – התגורר זה שלושה חודשים שקטים בלונדון. הוא לא ממש נקשר לעיר הזאת. סתם מקום מבחינתו. מטונפת, אכזרית ונוצצת כמו כל עיר. העיקר שהוא לא בישראל. לא בבית. משום כך הגיע הנה. האני הישָן שלו – הגבר שהיה אחד מחבורת אחים – כבר היה לזיכרון רחוק. הוא בקושי יכול אפילו לזכור את האיש הזה שהיה פעם נשוי, עם ילד. עכשיו היה לבדו, בחוֹר ששכר באזור מצוקה בצפון לונדון. דירה מכוערת – הוא הרגיש ראוי לכיעור. אבל מקום טוב לעסק שלו.

מוצאי שבת, והוא רצה לשכוח הכול. לקול הנשי שבראשו לא היו, לשם שינוי, תלונות. הוא עלה על אוטובוס, ובעוד זה פולט עשן ומשתלב בתנועה, השמש נטתה לשקוע. ערב לח לפת את הנוסעים באצבעות חונקות. לא היה לו מקום ישיבה, גם לא רצה לשבת. הוא אוטומטית נעשה בלתי נראה, נעשה דרוך, הפנה גבו אל המדרגות, התבונן בשאר הנוסעים. הִנה: שלושה בני נוער מסטולים על המושב האחורי. במרחק שלושה צעדים עומד גבר, סוחב תרמיל גב, יבלות על פרקי אצבעות יד ימינו – מתאבק. מאחוריו צמד כייסים, אבל הם לא בתפקיד הלילה. את כל הדברים האלה הוא ראה, לא יכול היה להתעלם מהם. ויותר מזה. יכול היה לנקוב בשם דגם המכשיר הסלולרי שהחזיק כל אחד מנוסעי האוטובוס. יכול היה לומר לכם מי מהנוסעים סובל מבעיות בריאות ועל מה הוא נוטה להתלונן. לומר לכם לאיזה לאום משתייכים הנוסעים, איזה טמפרמנט יש להם, מה גובהם ומה משקלם; יכול היה לומר לכם מי מהם הבחין בו. יכול היה לומר לכם מי מהאנשים האלה יישבר תחת לחץ ומי יחזיק מעמד עד הסוף. ולא בעזרת כוחות על‑טבעיים. אימנו אותו לזה.

חושך ירד והתנועה המזדחלת נאנקה. כאשר הגיע לקמדֶן נתקף סחרחורת מרוב רעב ולא הצליח להפסיק לחשוב על סקס. הוא לא רצה לאכול במסעדה רצינית. היה שם דוכן פלאפל מוּכר לו, אבל הוא לא רצה פלאפל. רצה משהו אנגלי. הרי למד תרבות אנגלית – ותרבות אמריקנית, קנדית, פרסית, רוסית וכל השאר – הוא ידע מה אנשים אוכלים. הוא נזכר בבית קפה שנראה זול למדי. בכף השמנונית. הוא אכל ביצים ובייקון עם צ'יפס ופרוסת לחם. 2.99 פאונד סך הכול. חזר לרחוב והדליק סיגריה.

הסתובב קצת, עישן, הרגיש כמו איזה רוח רפאים. הוא נהג לפקוד בקביעות מועדונים באזור הזה, כאלה שמלאים בני נוער, מקומות שבהם הוא, בתור גבר בן ארבעים, לא מסוגל להשתלב. קל לו יותר משום‑מה בחברת צעירים; כך יש לו לפחות סיבה להרגיש אאוּטסַיידֶר. ברחוב זה מסובך יותר.

הוא זז כדי לבדוק את הנשק שלו, אבל שום אקדח לא היה שם. חלל ריק. כמובן. הוא חייך לעצמו במרירות; לזה בשום אופן לא הצליח להתרגל. הוא משך בכתפיו, צלף את הסיגריה שלו לתעלת ניקוז. ואז נכנס למועדון "העולם התחתון".

המוזיקה הרעישה, חדרה לצלעות. הוא פילס דרכו אל הבר. המקום נראה מלא, חבורות של צעירים – ילדים ממש. מקום כזה בבית היה כבר אפוף ערפל כבד, כמו גז מדמיע. ככה הוא אהב את זה, להרגיש פחות חשוף. אבל באנגליה העישון אסור.

הוא שתה במהירות שתי בירות ושוט וודקה בבר. אחר כך נטל בקבוק היינקן בצווארו ופילס דרכו בתוך הקהל. רצה להשתחרר. באמצע רחבת הריקודים התחככו בני נוער בחבורה. בפינה סוחרי סמים. קרוב אליו כמה בליינים מבוגרים, בעלי מקצוע שעובדים לדעתו במגזר הפיננסי וידיהם משרטטות באוויר ערבסקות. ומעט רחוק יותר חבורה גדולה של בני לאומים שונים, אולי סטודנטים זרים, מרקדים במבוכה. פחד פתאומי תקף אותו כאילו משהו נורא עמד להתרחש. מה נותר לו לעשות? הוא רקד.

מישהו דחף אותו מאחור, אבל לפי המגע הוא ידע שזה לא בכוונה. שיר חדש החל להתנגן עם צווחה צורמת שחוזרת שוב ושוב. הנה – במרחק שישה צעדים – בחורה מוּכרת לו. נמוכה ורזה, עם פוני חלק חלק שמגיע לה עד הריסים. הונגרייה, חשב לעצמו. הם שוחחו מתוך שיכרות לפני כמה חודשים, אבל הוא לא הצליח להיזכר בשמה. היא נדבקה אליו אז והוא לא נעתר לה. אבל הלילה, תחת אור צבעוני מסתובב, היא נראתה לו אדם אחר. רקדה נוקשה כמו בול עץ, נבוכה, היה בזה משהו כובש. מבטיהם הצטלבו והיא הסבה את עיניה, אבל אז זיהתה אותו וחייכה. הוא התקרב ורקד לפי הקצב שבין צלעותיו.

"הַיי," אמר וקולו התחרה במוזיקה. היא משכה בכתפיה, והוא קירב את פיו אל אוזנה.

"היי," חזר ואמר.

"היי," החזירה לו בצעקה וצחקקה.

"איך קוראים לך?" צרח. "אני לא מצליח לזכור, מצטער." הבחורה אמרה משהו שהוא לא הבין. הוא הרכין את ראשו והיא חזרה על דבריה באוזנו; היא לא נרתעה כשהוא הניח ידו במורד גבה.

"מָריסקה."

"מה?"

"מֵרי."

עוזי חייך והתרחק מעט. היא הביטה בעיניו, ואז השפילה עיניה בביישנות. הוא הבין – והופתע – שאיננה נוטרת לו. כשנפגשו בפעם שעברה היתה ביניהם כימיה, אבל היא נראתה פשוט צעירה מדי, תמימה מדי, פתטית. קלה מדי להשגה; היא התרשמה במידה אבסורדית מן האפתיוּת שלו, מהסיפורים שלו – שקרים כולם – על חייו כשומר ראשו של נשיא רוסיה. שום ריגוש של מרדף לא היה שם.

הוא חשב על הסיפורים שסיפר לה בפעם שעברה, ניסה להיזכר בפרטים. שומר ראש של נשיא רוסיה – כן, נכון. אבל כמה שנים? שמונה? עשר? האם הודה שיש לו בן? האם אמר לה בן כמה הוא? איזו רשלנות מצדו. אבל זה אינסטינקטיבי אצלו, לשקר ככה. גם עכשיו, אחרי שהשאיר מאחוריו את חייו הקודמים, מצא שקשה לו לומר את האמת. ההכשרה שלו הותירה בו כתם בל יימחה, שינתה אותו באופן בלתי הפיך. היא גם כיוונה לכך. במשך שבועות רבים הקנו לו זהות מזויפת, הוציאו אותו לרחוב, ואז עצרו וחקרו אותו, באלימות; מיד אחר כך הקנו לו זהות מזויפת נוספת ושוב שילחו אותו לרחובות, רק כדי לעצור ולחקור אותו פעם נוספת; ואז עוד ועוד זהויות, ימים תמימים, ימים רצופים, עד שהוא התרגל לדבוק בסיפור כיסוי ולעמוד בו גם בעינויים. עד שהוא כמעט שכח מיהו באמת. עד שזהותו האמתית איבדה כל רלוונטיות.

מרי, הוא נזכר, לומדת אנגלית בבקרים, ואחרי הצהריים עובדת בבית קפה הונגרי בסוהו. היא התכוונה להגיע לאיזשהו פסטיבל מוזיקה, הוא לא זכר איזה. ממש ילדה בעצם. הם חיים בשני עולמות שונים.

עכשיו התנגן שיר חדש, משהו עם הלמות בס רועם, מכה אחר מכה היישר ללב. הוא שוב הרגיש שמשהו רע עומד לקרות, אך התעלם מזה. ערפול דק החל צומח בבטנו, עלה אל חזהו, התעצם, ופתאום הוא רצה את הבחורה. על הזין שלו ההשלכות. הוא התחיל לרקוד כמו חיה בטקס חיזור. כמה מהסטודנטים האחרים העיפו בהם מבט ואחר הסבו ראשיהם. מרי חייכה באור הכחול‑ורדרד והוא מצא את עצמו מחזיר לה חיוך, נתקף כאב פיזי בשל תמימותה. הרגיש כאילו הוא מביט בראי ורואה את כל מה שהוא לא.

הוא הזיע. שיר נמזג לתוך שיר, רחבת הריקודים נעשתה יותר ויותר צפופה, והם הופרדו מחבריה של מרי שרקדו בגוש במרחק עשרים וחמישה צעדים מהם. עוזי ספג דחיפה – גם הפעם, חשב, לא בכוונה. הוא רכן כדי לדבר אליה.

"איך היה הפסטיבל?"

היא הביטה בו בעיניים פעורות וחייכה. גופה נגע עכשיו בגופו.

"אתה זוכר."

"ברור שאני זוכר."

"הפסטיבל היה נחמד מאוד."

"יופי."

"השם שלך – זה טומי?"

"נכון, טומי."

"מרוסיה?"

"נכון, טוֹמיסלַב."

היא צחקה, ולפתע, תחת הבזקי אור צבעוני, נראתה רבת כוח, כמו אֵלה. עוזי נתקף בחילה. הם המשיכו עוד קצת לרקוד, הוא הרגיש את הדם זורם במהירות אל עורפו ומתנקז בחזרה.

"שנשתה משהו?" היא צעקה. הוא הנהן. היא נטלה את ידו והובילה אותו אל מחוץ לרחבת הריקודים. הכבשה מובילה את הזאב, הוא חשב, הארנבת מובילה את הצייד.

 

האוויר היה מחניק ולח כשהם יצאו מן המועדון ופסעו אל שְחור הלילה. מרי התנודדה מעט, נשענה על זרועו והוא תמך בה, ידו רפרפה על מותנה. הוא היה שיכור; שום דבר כבר לא הדאיג אותו. זיעה הדביקה את שערו למצחו. הוא הדליק סיגריה ביד אחת והבחורה צחקה ממשהו. היא הוציאה את הטלפון שלה – היו עליו מדבקות של דמויות מצוירות – וניסתה לסמס. תחת אורם הכתום של פנסי הרחוב היא נראתה שונה. שערה לא נראה טוב כמו במועדון, היו לה כמה כתמים על הלחיים והיא גם לא נראתה רזה. שמנמונת גבולית בעצם, וזה הדליק אותו. היא נראתה יצרית. היא חיכתה עד שיגמור לעשן, ואז הם נכנסו למונית.

"תני לנהג את הכתובת שלך," אמר. "אנחנו נוסעים אל הדירה שלך." בדרך הוא התחיל לנשק אותה והיא נעתרה בלי היסוס, אחר כך החל ללוש את שדיה, להיצמד אל ירכה, להריח אותה. היא לא השמיעה הגה, קיבלה הכול, לא יזמה כלום. כבר לא עניין אותו היכן הוא נמצא, מה הוא עושה או למי. רק הוא והמונית והבחורה; איש אינו רואה או שומע אותו.

עד שהגיעו אל ביתה, שחר אפור ומתמשך החל להפציע, שופע לחות. עוזי שילם לנהג ופסע בעקבותיה אל דלת דירתה. הוא לא ידע היכן הם, לא טרח לשים לב לדרך. הוא הרגיש שתוי, קל דעת. היא גיששה אחר המפתח.

"יש לי עיוורון לילה," אמרה, "מצטערת." אמירה מעניינת, הוא חשב. זה דווקא נגע ללבו. ואז הם נכנסו, דרך קטקומבה קצרה של פרוזדורים. היא היסתה אותו; ידו נחה על מותנה, הוא מיאן להרפות. ידו השנייה רפרפה מבלי דעת אל החלל הריק שבו היה פעם הנשק שלו.

היא הוליכה אותו לתוך דירת סטודיו מטופחת להפליא, עם ריח קל של פלסטיק כמו בחנות צעצועים. היא הציעה לו לשתות אבל הוא כבר עט עליה. הדף אותה על ברכיה, הצמיד את פניה אל המפשעה שלו. הוא הרגיש כאילו ענני חרקים משתחררים עכשיו ממוחו, התנשף והרים את עיניו לתקרה. היא לא השמיעה הגה, רק כרעה שם, פניה במפשעה שלו, בלי לזוז. הטלפון שלה נח עדיין בידה. הוא פשט את החולצה שלו וצנח מגושם אל הרצפה, משך אותה מעליו. המיטה נראתה כאילו אין לגעת בה, מסודרת כל כך, הוא לא הרגיש מסוגל. הוא התהפך, לכד אותה מתחת לגופו. הוא רצה שהיא תגנח, שתפלוט איזה קול, תגיב אליו. אבל לא; היא רק קיבלה אותו, את כל מה שעשה, וזה עורר בו חשק עז לזיין אותה. אחת מידיה החליקה על כתפו והיא לא נרתעה ממגע הציסטה שעל חיבור השריר שלו. הוא פשט מעליו את הג'ינס אבל גמר עוד לפני שהצליח לחדור לתוכה, והם שכבו זה לצד זה על הרצפה, נוזל לבן מרוח על שניהם. שתיקה השתררה בעוד השחר החל לזמזם לו בחוץ.

הוא חשב על אחד הקרבות במלחמת לבנון. היחידה שלו התפרסה למתקפת נגד. בשעה שהתקדמו שם הוא הרגיש חזק במיוחד, חלק מיֵשות מסיבית שמורכבת מסיוע אווירי, ארטילריה, טנקים ויחידות רגלים. בלתי מנוצחת. הם שעטו יחד קדימה, ירו כמו מטורפים, הבריחו את האויב, צמצמו את נוכחותו להבזק אקראי של מכונת ירייה או קבוצת צלליות מבודדת או משאית בודדת שמנסה לסגת לאחור. אבל אז – לפתע פתאום – ברגע מסוים שלא ניתן להגדירו, התהפכו היוצרות. הוא הסתכל סביבו ומצא את עצמו לבד. שום זכר לחבריו ליחידה, לסיוע האווירי שלו; מן הארטילריה שלו נותר רק רעם רחוק. ומסביב שָרצו רק אויבים. הבזקי מכונות הירייה התלכדו יחד בתיאום, ונושאי אר‑פי‑ג'י צצו מכל עבר. הוא החל לקרטע לאחור, לירות תוך כדי נסיגה, התכופף כדי להגן על ראשו, על עיניו, על סנטרו, כדורים שרקו סביבו, ניקבו את הקרקע מתחת לרגליו. לבדו, בלי חיפוי, בלי אבטחה. ככה הוא הרגיש עכשיו, עם בחורה שלא הכיר בדירה אי שם בלונדון.

"בוא ניכנס למיטה," היא אמרה בשקט.

"טוב לי ככה."

הוא הביט בה, על האישה הזאת שבאה מעולם אחר, מישהי שהוא לא מכיר, שדיה מעוכים ושער ערוותה הכהה צמוד כמו סבך לרגלו. הוא תהה מיהם הוריה, אם יש לה אחים ואחיות. תהה איך תסיים את חייה. הפוני שלה נזרק לכל הכיוונים, היא נראתה מגוחכת. ידה נחה על בטנו, וכך היא נרדמה.

כשנשמתה נשמעה עמוקה וצרודה, עוזי קם בשקט על רגליו. הוא נתקף חרטה. נכנס לחדר האמבטיה והתרחץ מוקף בכלי רחצה זרים, מכוסים כולם בכיתוב הונגרי. ריח חנות הצעצועים היה חזק יותר כאן, אולי בא משמפו או משהו כזה. הוא הסתכל על עצמו ארוכות במראה, על פניו המאפירות, החרושות קמטי דאגה, על הצלקות המחוספסות בלחייו ובצווארו. הוא בדק את הציסטה על כתפו. בחוץ נשמעו מכוניות חולפות. הוא הרגיש עכשיו רחוק מיליוני קילומטרים מישראל. האלכוהול רבץ חם וכבד בבטנו ופיו היה יבש. הוא חזר על בהונות לחדר השינה. הבחורה התהפכה על בטנה וחיבקה את עצמה כמו ילדה. ודאי היתה שיכורה למדי אם נרדמה ככה. היא שכבה ליד הדלת. הוא חשב להעביר אותה אל המיטה, אבל לא רצה להעיר אותה. הוא ליקט את בגדיו המיוזעים, התלבש ופתח בדחיפה את הדלת. היא נאנחה והתהפכה, אבל לא התעוררה. הוא נישק אותה ברכּות שלא נראתה הולמת. אחר כך חמק מבעד לדלת ודרך הקטקומבה, החוצה אל הרחוב.

הבוקר היה לח ולא העניק לו כלל תחושה של אוויר צח. מהר מאוד הרגיש שאין לו אוויר. הוא הוציא סיגריה מהכיס אבל לא הדליק אותה. אגרופיו נחו קפוצים. תחושת החרדה עוד קיננה בו, כמעט הסתובב לאחור לבדוק שהבחורה עודנה בחיים. ראייתו היטשטשה; הוא הרגיש דמעות על לחייו. ואז החל עקצוץ באוזנו הפנימית והוא ידע שהקול עומד לבקוע.

"בוקר טוב, עוזי. מה שלומך היום?" נשמע הקול בעברית, כמו תמיד. היה נדמה לו שנימת הקול סרקסטית. הוא הניח שבעלת הקול יודעת מה הוא עשה זה עתה, מה הוא חשב, מה הרגיש. אבל לא ידע בוודאות.

"עזבי אותי במנוחה," ענה. "פשוט תניחי לי היום, בסדר?"

הקול השתתק. היא כיבדה הפעם את בקשתו.

השמים נראו נפוחים וכהים מרוב לחות. עוזי שלף את הטלפון שלו – לא הגיעו שיחות שלא נענו ולא הודעות טקסט, והשעה היתה 07:23. כמה טיפשי היה מצדו לחשוב שאפשר לשכוח. לונדון. יום חדש. הוא ראה תחנת אוטובוס ופסע לעברה. גשם החל לרדת.

 

 

הטהורים – אנשי הצללים של "המוסד" מאת ג'ייק סימונס, מאנגלית: ניצה פלד, הוצאת סימנים וידיעות ספריםשנת 2012, 366 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , , , , ,

Category: מתח בלש אימה, פרוזה תרגום

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.