בשם האב / סמטת מזל אריה: סיפור חייו המטלטל של אריה שפק – מאת עופר והדס רגב

| 09/05/2012 | 0 Comments

בלילה חורפי בשנת 1960 נכנסו שוטרים לביתו של אריה שפק, ועצרו אותו לעיני אשתו ובנו בחשד לקבל שוחד, באחת הפרשות שזעזעו את המדינה הצעירה. במשך שלוש שנים ניהל שפק, למוד הקרבות, מאבק על שמו הטוב. בסופו של דבר זוכה לחלוטין, אך שילם מחיר מקצועי ואישי יקר מנשוא. בנו יורם, איש עסקים וממשיך דרכו בביטוח, יצא לסגור מעגל. בימים אלו יצא לאור הספר "סמטת מזל ארי.

 

יורם שפק, כיום איש עסקים בעסקי הביטוח, היה בן עשר כשהתמודד עם הטראומה הגדולה ביותר בחייו – לביתו התפרצו  שוטרים ועצרו את אביו, אריה שפק, "השריף של יפו", בחשד לנטילת שוחד. האב נעצר, הושפל, פוטר מעבודתו וחש כי איבד את עולמו. לאחר שהורשע החליט אריה להתאבד. בתא המעצר כתב לבנו מכתב פרידה, והשביע אותו להיאבק על שמו הטוב. מסיבה לא ידועה, החליט אריה להמשיך ולהיאבק על חפותו במשך שלוש שנים קשות, עד אשר זוכה לחלוטין. ההאשמות נגדו בוטלו, אך  חייו כבר לא חזרו למסלולם. אריה שפק נפטר בגיל 59.

 

בין מסמכיו של האב, אחרי מותו, מצא יורם בנו לראשונה את מכתב ההתאבדות המצמרר של אביו. בגיל 59, גילו של אביו במותו, החליט יורם לסגור מעגל ולקיים את הבקשה של אביו לנקות את שמו. בימים אלו רואה אור הספר סמטת מזל אריה המגולל את הפרשה.

 

על הספר:

בספר מובא סיפורו של אריה שפק, איש מכבי תל אביב, לוחם מצטיין בקרבות מלחמת העולם השנייה, ומי שפיקד על חוליית "הנוקמים" – חוליה שתפסה נאצים ושפטה אותם במשפטי שדה, גיבור תש"ח, מפקד פלוגת שועלי שמשון המהוללת.  בשנת 1950 הטיל עליו ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, לשמש כראש מינהל יפו ולעצב את חייה הציבוריים של העיר. אריה הצליח במשימתו ואת תוצאות פעולתו ניתן לראות עד היום. אך גורמים שונים הכריזו עליו מלחמה והביאו להדחתו ומעצרו באישומי כזב. עד אחרון ימיו לא ידע אריה אם העלילה נבעה מסיבות פוליטיות, מטעמי קנאה מקצועית או מסיבות אישיות.

אחרי זיכויו פתח אריה את סוכנות הביטוח "אריה שפק בע"מ" ששגשג בזכות מעגל חברים שתמכו בו במהלך המשפט והפכו ללקוחות. לאחר מותו, כשיורם בנו היה בן 27 הוא החליט להמשיך את דרכו של האב והפך את סוכנות הביטוח לאחת המצליחות בארץ. הוא נישא והקים משפחה. לבנו בכורו קרא אריה.

 

פרק ראשון

 

11 בינואר 1960, תל-אביב

"אני מכיר אותו. זה ציון אוחיון, החזן מבית הכנסת של המרוקאים." לחש אריה שְפָּק באוזני עורך הדין רוזנבלום. המשפטן הניד ראשו כמי שמסיע מעל פניו זבוב טורדני וניסה להרוויח עוד שנייה של דפדוף ועיון במסמכים הרבים בתיק שלפניו בטרם יתחיל המשפט.

"חבל שהוא מבזבז את הקול היפה שלו במקומות כאלה." הפטיר אריה. "רציתי לסדר לו עבודה עם איזו להקה, אבל הוא לא רצה."

"אתה מבין שהדיון עכשיו הוא לא על הכישרונות המוסיקליים של ציון אלא עליך?" סינן עורך הדין רוזנבלום בלחישה. המתח ניכר בקולו. 

ציון השמש ניצב דרוך בעמדתו שבקדמת האולם הדחוס והמיוזע והמתין לאות. אריה הסב מבטו לאחור סקר את אולם בית המשפט הצפוף. שמש האביב שיצאה מנרתיקה לאחר החורף הארוך בלבלה את האנשים שהיו לבושים עדיין בשכבות של בגדים עבים שהלכו והתקלפו מהם ככל שהחום גבר.  הוא תר בעיניו אחרי בני משפחתו אך לא הצליח לזהותם בין ההמונים. בשורה הראשונה ישב סולח'י זרקאווי, מקלו ניצב בין ברכיו הזקנות. עיניו הטרוטות כאילו בוהות בחלל ונראה היה שאין לו כל מושג על המתרחש סביבו. אריה ידע שמבטו של הזקן חד ומדויק כעוף דורס הבוחן ממרחק את טרפו בטרם יעוט עליו. הוא פגש לראשונה את סולח'י כבר בשנת 1950. כבר אז נקט סולח'י בעצמו גינוני קשישות. סולח'י שהיה בעבר מנכבדי יפו ראה משפטים בימי הטורקים והאנגלים, הוא השתתף במשפטי שדה לא מעטים שערכו אחיו הערבים וכעת עקב בעניין, מבודח משהו, אחרי המשפטים של היהודים. בזווית העין הבחין אריה בצעיפה השחור של חנה חביב. היא ישבה זקופה ואצילית ואריה חש בלבו הוקרה גדולה לאלמנה שמיעטה לצאת מביתה מאז נהרג אהובה ויטוריו.

"הרבה אנשים מיפו באו," אמר אריה ובלבו תקווה כי כל הנוכחים באו לחזק ידיו ולא חלילה כדי לראות בחרפתו.

"נכון, באו הרבה אנשים." אישר עורך הדין רוזנבלום ביובש, "אגב, ראיתי שגם האַל קפּונֶה שלך הגיע עם כנופית העבדים שלו."

אריה כיווץ את מבטו וזיהה בשורה האחורית את ששי ממן ששוחרר מן המעצר בו היה נתון בלילה הקודם. על הכיסאות לצדו של ששי ממן ולאורך המעבר הסמוך לקיר צבאו כמה מאנשיו. אריה הכיר את רובם היטב, גם שוטרי יפו הכירו אותם. כל אנשיו של ששי נראו כאילו נוצקו בתבנית אחת: פניהם עטורות זיפים, לחייהם שקועות אל חלל הפה, לבושם מוזנח ומעיניהם נשקף מבט אפל. הם עישנו סיגריות מצחינות, דיברו ביניהם בקול רם ובלשון בלתי נקייה. מדי פעם, רכן אחד מהם לעבר ששי בעיקום גו, ומסר לו פיסת מידע ששאב תוך שיטוט מבטים. בפניו של ששי לא זע שריר, רק רעד קל ניכר בפניו המצולקים. הוא גמל למוסר הידיעה בניד ראש קל שבקלים לאות כי הדברים הגיעו לאוזניו. לפעמים עיווה ששי את פיו בתנועה שעשויה הייתה להראות כניצניו של חיוך, הצלקת שעל פניו התעוותה. אריה ידע כי עבור כמה מאותם בטלנים, היה אישור זה מצד ששי בגדר אושר גדול.  

"אתה יודע שאין לי בעיה עם ששי עצמו, אני בטוח שאם אתאמץ אמצא בו אולי איזה שמץ של משהו חיובי," אמר רוזנבלום כמתנצל ומוכיח בדיבור אחד. "אני רק לא בטוח שגם השופט חושב כמוני, אל תדבר אליו ואל תדבר עליו." חתם רוזנבלום את השיחה ורמז לאריה להחריש.

ציון אוחיון הטה ראשו המסורק בקפידה כלפי מעלה וקרא בקול שהלך וגבה כאצן המתאמץ לקראת קצה המסלול: "בית המשפט!" יושבי האולם נעמדו על רגליהם לקראת כניסתו של השופט ותחילת המשפט הסנסציוני שעתיד להיות מותח כמו משחק כדורגל של מכבי יפו, דרמטי כמו סרט רומנטי בקולנוע צליל, או סוער כמו קטטה במועדון. בכל מקרה יהיה מעניין.

השופט אהרן סגל נכנס לאולם, כסוף שיער ובעל ארשת של אדם המודע לערכו, התרווח על כסאו, הרכיב משקפים עבי מסגרת ונעץ מבט בתיק שעל דוכנו.  אחר כך בחן את הנוכחים באולם הדחוס כגנרל במסדר צבאי, השתהה מעט ובטון משועמם משהו קרא את כותרת התיק שלפניו: "11 בינואר 1960. מדינת ישראל נגד אריה שְפָּק."

אריה לא היה אמור להיות מופתע מכותרת המשפט ובכל זאת, כששמע את המילים המפורשות יוצאות מפיו של השופט סגל חש כי הן הולמות בו כאלף פטישים. הוא הרגיש בקרבו סוג של ריקנות כאילו צלל אל תהום מעמקים חשוכים. "מדינת ישראל נגד אריה שְפָּק?" העלבון הצליף על פניו שחוורו פתאום. "איך יתכן שהמדינה נגדו?" שאל אריה את עצמו. זו המדינה שלמען הקמתה ושלומה הקיז את דמו ובעבור תקומתה ריסק את עצמותיו, והיה נכון אף להקריב את חייו למענה. זו המדינה שעליה חלם בלילות השלג באיטליה בקרבות נגד הנאצים ובימות השרב בנגב במלחמת העצמאות. וכעת היא נגדו! אם המדינה נגדו, מי יהיה בעדו?  

השופט נעץ באריה מבט חמור סבר בעד עדשות משקפיו. העיניים הזגוגיתיות, החודרות והמוכיחות השרו על אריה מבוכה מוזרה. מעולם לא הורגל למצב מעין זה. פעם אחת ויחידה ניצב כנאשם בפני שופט, היה זה קצין בריטי אפור פנים וארוך צוואר במחנה לטרון. הוא שפט את אריה בגין אחריותו כביכול להרג של עציר ערבי שניסה לברוח בשעה שהמחלקה בפיקודו של אריה שמרה על המחנה. עצם ההאשמה היה מופרך, שכן אריה לא היה הקצין הבכיר באותה משמרת. הקצין הבריטי שהוטל עליו לשבת  על כס השיפוט השפיל פניו נוכח המבט נטול המורא שנעץ בו אריה. הוא קרא את האישום כמי שכפאו שד, שמע עדות אחת מפי מפקד המעצר שניסה לגולל על אריה את מחדלו שלו. האנגלי הבין כנראה שגזר דין מחמיר יגרום לערעור בפני ערכאה גבוהה יותר שם יזוכה אריה מאשמה והוא עצמו יובך, מצד שני לא הרשה לעצמו לפטור את אריה בלא כלום ולהשפיל את חברו. על כן סיכם את דבריו בנזיפה מרפרפת וקיווה שאריה לא יבחר לערער. גם ערב הקרב על הסניו היה אריה אמור להתייצב למשפט אך זה בוטל לבסוף ולא נערך מעולם.

את עמדת השופט הכיר אריה היטב. באירופה ערך משפטי שדה לנאצים רבים שניסו להימלט מפשעי עברם. למרות התיעוב, השתדל לנהל משפט צדק והקפיד להאזין לדברי ההגנה, אף אם היו מופרכים ובזויים. הוא התאמץ לשמור על קור רוח, שקל את העדויות בכובד ראש וחרץ משפט. גזר הדין בוצע במהירות, סמוך לנתינתו והיה נחרץ והחלטי. לאחר ביצועו נוקה השטח מכל סימן שעלול לעורר תשומת לב מיותרת. כן, אריה הכיר את תחושת העוצמה השמורה למי שבידו פטיש הכוח ומפתח הגורל, ברצונו ימית וברצונו יחיה. 

השופט סגל סיים לעלעל בתיק וסימן לעורכי הדין להתקרב לדוכן. השניים קמו ממושבם, פסעו לעבר השופט משני צידי הדוכן ועמדו כשני איילים לפני קרב קרניים. מצד אחד עורך הדין אריה רוזבלום, פרקליטו של הנתבע, ומולו התובע אליקים כרמלי, נציג פרקליטות המדינה. אריה הביט בשני המשפטנים ותחושת הביטחון שבה אליו.

סנגורו היה עורך הדין אריה רוזנבלום, בעברו קצין גבוה בחיל האוויר. איש חסון, נמרץ ובעל קסם אישי ואילו התובע, עורך הדין אליקים כרמלי, נראה לו פקיד רופס ונטול ברק. אריה האמין כי רוזנבלום ישיב מלחמה מול ההאשמות. כשהתקרבו הפרקליטים די הצורך, רכן השופט כלפיהם מעל שולחנו ואמר בקול חרישי שלא הגיע לאוזניה של הקצרנית: "אני מאוד מבקש! בלי צרמוניות מיותרות! דברו לעניין! זה לא תחרות בוקס פה, לא ארשה שיהיו כאן הצגות מיותרות. ראו הוזהרתם!"

רוזנבלום וכרמלי הנהנו לאות הסכמה כתלמידים צייתנים וניגשו איש למקומו. בטון רשמי פתח השופט את הדיון. קולו הרם חבק את האולם וגלי פיו ליחכו את התקרה הגבוהה: "מונחת לפני בקשה להארכת מעצר נגד מר אריה שְפָּק. כן, עורך דין כרמלי, מה הנימוקים?"

"כבוד השופט. אנו דורשים את המשך מעצרו של הנאשם. יש לנו חשד מבוסס כי בהיותו ראש מִנְהָל יפו נטל מר שְפָּק לכיסו שוחד שמסתכם בגובה של אלפי לירות."

"עורך דין כרמלי! תן לי קרדיט שקראתי את התיק. שאלתי למה אתם מבקשים עכשיו הארכת מעצר?" שאל השופט בקול קצר סבלנות.

עורך הדין כרמלי מתח את עניבתו והניע את צווארו כמבקש אוויר לנשימה. "כבוד השופט, מר שְפָּק עלול להשפיע על עדים. ואנו חוששים שינצל את תקופת שחרורו בערבות כדי לשבש הליכי חקירה." אמר בפסקנות.

"תודה לך. עורך דין רוזנבלום, מה יש לך לומר?"

"כבוד השופט," הזדקף רוזנבלום, התקדם לעבר הרחבה הקטנה שמול הדוכן והחל להרצות דבריו במיטב כישוריו הדרמטיים. "אינני יודע מה היה התיק שידידי המלומד התכוון אליו, יתכן והוא מדבר על אדם אחר או על תיק אחר. אני עיינתי בתיק של מרשי אריה שְפָּק. קראתי בתיק סיפורים מעניינים שיש בהם ביטוי לדמיון מזרחי שופע, אך ככל שבינתי מגעת, לא מצאתי ולו בדל של ראיה המבססת חשד כלשהו." הוא השתהה מעט, כדי לוודא שדבריו יוצרים באולם את הרושם הראוי. "טענת התביעה בדבר השפעה על עדים היא לכל הפחות מחוצפת!" הגביה קולו.

"שמור בבקשה על לשון הולמת, עורך הדין רוזנבלום." רטן השופט, "אני מזכיר לך שאולם בית המשפט איננו תיאטרון!"

רוזנבלום נשם עמוקות, הישיר מבט אל השופט וחתם את נאומו: "אריה שְפָּק הוכיח משך שנים של עשייה ללא ליאות כי הוא משרת את הציבור נאמנה והוא אדם ישר דרך. לא ניתן לשלול חירות של אדם על סמך דברים שהם בגדר עורבא פרח."

"כבודו!" קפץ כרמלי מזועזע. "יש בידינו תצהירים מפורשים המעידים על התנהלותו המושחתת של אריה שְפָּק ושל מִנְהָל יפו כולו!" 

"גם כן טיפוס, הכרמלי הזה." רתח אריה ודמו געש בתוכו, "כשאנחנו קברנו את החברים שלנו בנגב הוא ישב ללמוד משפטים כדי להגיד שמדינת ישראל היא נגד אריה שְפָּק, ארטיסט…"

"כבוד השופט," המשיך רוזנבלום בנאומו, מתעלם מדבריו של כרמלי, "מר שְפָּק הוא גיבור מלחמה, ועל כך אין עוררין. את תפקידו בעירייה ביצע בנאמנות משך שנים ארוכות. מעולם לא נטל שוחד. החומר שהוצג כאן הוא דל, תלוש ומפוקפק וודאי שאין בו כדי להבשיל לכלל כתב אישום. הוא זכאי לחירות עד שהיום בו תיווכח הפרקליטות בטעותה. אין חשש שישפיע על עדים, וודאי לא לאחר שהושעה ממשרתו."

"מה?!" נדהם אריה. הוא שמע כעת לראשונה כי הושעה מן המשרה בה שירת משך עשר שנים. האנשים שישבו באולם לא הגיבו לדברי  רוזנבלום, ואריה הבין כי ככל הנראה הוא האיש האחרון ביפו שלא ידע עד כה על דבר ההשעיה מתפקידו.

"האם סיימת, עורך הדין רוזנבלום?" שאל השופט בקוצר סבלנות.

"כבודו, רציתי לומר שהמשפט הזה איננו אלא עלילת דם."

השופט הזדקף פתאום, כמי שהוכש על-ידי עקרב. "אני מזהיר אותך, עורך דין רוזנבלום! לא אסכים שתתבטא כך בבית המשפט שלי על רשויות החוק של מדינת ישראל. אני דורש שתחזור בך מהמונח עלילת דם או שאאלץ להאשים אותך בביזיון בית המשפט!"

"אני מתנצל על הביטוי, כבוד השופט." נסוג רוזנבלום.

"אבקש למחוק את דבריו האחרונים של עורך הדין רוזנבלום מהפרוטוקול." הורה השופט לקצרנית.

"מחקתי." אישרה הקצרנית.

"מה מחקת?" ביקש השופט לוודא.

"מחקתי את המשפט 'אני מתנצל על הביטוי כבוד השופט' זה המשפט האחרון שהוא אמר".

"לא את זה!" רטן השופט, "את המשפט שלפניו, זה שהוא אמר על עלילת הדם, לא חשוב, נטפל בזה אחר כך."

אריה איבד עניין בהתרחשות. המשפט התנהל אי שם מעל ראשו כבעולם אחר, הוא היה מרופט וחבוט לאחר ליל המעצר המסויט, בגדיו היו מקומטים ושיער ראשו לא סורק. גלי כאב פיעמו בו, אמש ספג בעיטות אכזריות שהסבו לו כאב בירכו הפצועה, זרועת הרסיסים. הוא קיווה שכל הפרשה המוזרה הזו תתברר כחלום בלהות.

"אני מבקש להזכיר לבית המשפט כי מדובר באדם שכיהן כראש עיר זוטא" המשיך רוזנבלום, "במהלך היממה האחרונה היה עצור בתנאים קשים. יש לציין כי הוא נושא בגופו פציעות רבות ממלחמות ישראל. בנוסף לכך הוא סובל מאולקוס, ויש בידינו מסמך המעיד על כך. המשטרה מנעה ממנו טיפול רפואי מתאים, וגרוע מכך, נמנעה ממנו זכותו האלמנטארית להיפגש עם אשתו. אמש הוא הותקף בכלאו על ידי אנשי המשטרה שגרמו לו סבל פיזי ונפשי גדול."

"זה לא השוטרים!" צעק פתאום ממקומו רב פקד טריגרמן שישב בספסל הראשון, "המסתננים הם אלה שהכו אותו." הזדעק.

"רב פקד טריגרמן! איאלץ להתלונן בפני הממונים עליך על התנהגותך. לא אסכים להתפרצות כזו!" נזף השופט בקצין המשטרה. "אתה יכול להסביר לי מה קרה בלילה בחדר המעצר?" שאל חדות.

"אני מצטער, כבוד השופט." אמר טריגרמן בקול צדקני, "קשה לי לשמוע שמדברים ככה על משטרת ישראל. לא, איני יודע, לא בדקתי מה היה שם…"

"אבל הרגע אמרת שזה לא השוטרים אלא המסתננים, האם כלאתם את מר שפק בתא אחד עם מסתננים?" דרש השופט לדעת.

"אה…" רב פקד טריגרמן גירד בלי משים בראשו, הוא היה נבוך ונעץ מבטו בקיר שמאחורי השופט, דגל ישראל היה תלוי שם. ואז אזר אומץ ואמר: "כבוד השופט, על כתפיה של משטרת ישראל מוטלת אחריות כבדה לשלומו של הציבור במדינה. בכל לילה אנחנו מטאטאים מן הרחובות את כל מי שמנסה לחבל בסדר הטוב ובביטחון המדינה. ככה הגיעו אלינו מסתננים לבית המעצר ביפו. כנראה שהם מצאו דרכם לתא של מר שְפָּק."

"מצאו את דרכם, מה?" אמר רוזנבלום בלעג, "כבוד השופט שמע את דבריו של איש המשטרה הנכבד." השופט הביט בו. על שפתיו של רוזנבלום נבט בדל חיוך כשראה את יריבו קופץ לפח שנטמן לו. הנה ראיה לעובדה שהמשטרה ידעה בדיוק מהם תנאי מעצרו של מר שְפָּק. מאין ידע השוטר מי היו התוקפים? מרשי ישב לילה ארוך בחברת העבריינים האלה, או המסתננים או איך שרב פקד טריגרמן קורא להם. הם התעללו בו, הכו אותו באכזריות וגרמו לו חבלות קשות. האם מישהו מאותם בריונים סיפר למר טריגרמן על ההתנפלות הזו שהתקיימה בתחום אחריותו? אינני רוצה להעלות על הדעת אפשרות נוראה יותר! אני שואל את בית המשפט אם זהו היחס הראוי לגיבור ישראל?" השאלה נותרה תלויה באוויר. "אני שב ומבקש מכבוד השופט להורות על שחרורו של מר שְפָּק לאלתר. אין שום סיבה להחזיקו במעצר."

"טריגרמן המנוול," הרהר אריה, "הייתי צריך לסגור אתו את החשבון בעצמי עוד כשהיינו ברומא, אם רק הייתי יודע מה ייצא ממנו…"

התובע כרמלי ביקש את רשות הדיבור מן השופט.

"אני שב ומפנה את תשומת לב בית המשפט לתצהירים שהוגשו בפניו." אמר כרמלי ביובש, "מעבר לכך אין צורך להוסיף דבר, נדמה לי שהחומר מדבר בעד עצמו."

השופט  הסיר את משקפיו והגביה מבטו. "אני מכריז על הפסקה של חצי שעה."

"בית המשפט!" התנשא קולו של ציון אוחיון אל החלל, קולו ליווה את השופט סגל בצאתו דלת האולם נסגרה כארון קודש לאחר הכנסת ספר תורה. ברגע בו נבלע נפנוף אחרון של אדרת השופט השחורה מעבר לדלת השתחרר שסתום המתח והאולם נשטף בבליל מעיק של קולות צורמים.

"עושים פה עוול שלא נשמע כמותו בישראל!" נשמעה צעקה רמה שהתגברה על שאר הקולות. בערפול החושים בו היה נתון, זיהה אריה את קולו של הדוד יהודה מחדרה. הוא ניצב על עמדו במרכז האולם והביע דעתו בקולניות כנואם רחוב. "אוי לנו ולמדינת ישראל אם כך תשפוט המדינה את מוקירי טובתה!" קרא יהודה כנביא זעם בשער העיר.

לא כולם הסכימו אתו. אנשים אחדים התגוללו עליו וטענו לעומתו בגנותו של שְפָּק, אחרים הצטרפו להמולה כדי לצדד בנאשם. נדמה היה כי לולא נוכחות השוטרים, הייתה פורצת תגרת ידיים. המהומה גלשה אל המסדרון, שברים מן השיחות הרמות הגיעו לאוזניו של אריה, שנשאר לשבת על ספסל העץ הנוקשה באולם בית המשפט, ידיו נתונות באזיקים. השוטרים שלצדו כבר ביקשו להוציאו מן האולם שעה שמרים רעייתו, שמואל אחיו הצעיר ונח, אחיה של מרים ניגשו אליו, מבקשים לחזק את רוחו. אריה נשק למרים הדומעת ולחץ בחום את ידו של נח, שמואל עמד מאחורי נוח ושלח אליו מבט עמוק, מלא מבע של השתתפות. לתדהמתו הבחין אריה שמרים ענדה לצווארה את מחרוזת הפנינים שלה. לבו החסיר פעימה, הוא לא חשב שמרים תרצה שוב לענוד אותה אי פעם והנה עשתה זאת.

"איפה יורם?" שאל בדאגה.

"הכול בסדר אריה. יורם בבית הספר, אבל תגיד לנו אתה מה איתך? מה זה הסיפור שהוא אמר עם המסתננים האלה? אתה אוכל שם כמו שצריך? ולמה אתה עם אזיקים?" שאלה בכאב. הוא הביט בעיניה האדומות מבכי ומחוסר שינה. ריחם עליה וכעס על עצמו שנאלצה לסבול כך בגללו. פתאום הבין כי החשש הכבד ביותר שמקנן בו הוא מפני האפשרות שמרים תפקפק גם היא בצדקתו.

"טוב שקשרו לי את הידיים מלפנים ולא מאחור." חייך במרירות, "ככה לפחות ניתן להזיז את הכתפיים…שמואל!" אמר לאחיו, "תגיד לששי שלא יתקרב אלינו."

"זה בסדר אריה, אתה לא צריך ללמד את ששי ממן איך מתנהגים בבית משפט." השיב שמואל.

ההפסקה תמה. ציון שב והכריז על כניסת השופט לאולם. השופט התיישב על כסאו ומבטו לא ביר טוב. הוא דיבר בקול חתוך, במשפטים קצרים וברורים. החלטתו הייתה נוקבת כחוד חנית וצורבת כלהב מלובן.

"הוגשו בפני תצהירים כבדי משקל שאינני רשאי להתעלם מהם. על סמך החומר שהוצג החליט בית המשפט כי אריה שְפָּק יישאר במעצר למשך השבועיים הבאים." אוושת רחש עברה בין שורת האולם. אריה חש שהצבע אוזל מלחייו.  "עם זאת," המשיך השופט "מוטל על המשטרה לשפר לאלתר את תנאי מעצרו. לדאוג שישהה בתא מיוחד ואישי, לאפשר ביקורים סדירים של אשתו ולהבטיח שיזכה לטיפול רפואי נאות."

השופט הכה נמרצות בפטיש שבידו, קם ויצא. באולם התחוללה סערה, הפעם גדולה מקודמתה. אריה שְפָּק ההמום נענע ראשו בחוסר אמון. ביקש שלא להקשיב למילים שפילחו בו כקליעים של כיתת יורים. 

"אל תדאג אריה," ניסה רוזנבלום לנחמו, "הצדק ייצא לאור."

"אולי הצדק יצא לאור אבל בינתיים אני חוזר לחושך." ענה אריה בקול נכאים. שני שוטרים ניצבו בנימוס משני צידיו כמבקשים את הסכמתו להצטרף אליהם. אריה הובל, אזוק ותשוש, בחזרה אל בית המעצר לליל ביעותים נוסף.

הנסיעה בזינזאנה הייתה קצרה. הוא קיווה שאיש איננו מזהה אותו מבעד לסורגי המכונית. שער הברזל מול אריאנה נפתח, הרכב חנה בחצר הכלא ואריה הובל לתא. הצחנה הייתה בלתי נסבלת. הדלי שבפינה שנועד לעשיית הצרכים היה מלא ואיש לא טרח לפנותו, הרצפה הייתה קרה כקרח, רוח מקפיאת דם נשבה בחרכים ולא היה מנוס מן הקור הנורא עם רדת הערב והריח האיום שריחף במסדרונות.

מרים לא הגיע לבקרו, לשווא חיכה לה. בשעה שתיים לפנות בוקר, לאחר חילופי המשמרות, התייצב לתורנות השוטר שמעון ברודי. הוא סייר בין התאים המסורגים, העיף מבטים סוקרים והתעלם מן ההערות ששיגרו כלפיו העצירים. כשהגיע מול תאו של אריה סימן השוטר לעציר להתקרב אליו.

"שלום סמיון" שמח אריה לקראתו "מה שלום אמא?"

"אמא בסדר. אתה מה שלומך מר שפק?" שאל השוטר בדאגה כנה.

"תגיד לי סמיון, אולי אתה יודע מה קורה פה? איפה אשתי? היא הייתה אמורה להגיע היום."

"היא באמת באה. החבר'ה אמרו לי שטריגרמן לא רצה לתת לה להיכנס." לחש השוטר כמתנצל. "הוא אמר לה שאתה בכלל לא ביפו, שלקחו אותך לפתח תקווה או לתחנת השכונות. כל היום היא נסעה במוניות בין תחנות המשטרה. שיגעו אותה, בסוף היא חזרה לפה, כולה עצבים. טריגרמן אפילו לא דיבר איתה. הוא שלח שוטר לגרש אותה."

"אני לא מבין…" תמה אריה, "הרי השופט חייב אותו לאפשר לה לבקר!"

"טריגרמן אמר שהשופט רק המליץ."

"מה פתאום המליץ? השופט אמר את זה במפורש."

"טריגרמן אמר שזו המלצה."

"מה? הוא אידיוט או מנוול?"

"אל תתעצבן אריה, טריגרמן קטן בסיפור הזה. הוא לא מחליט כלום. זו כנראה הוראה מגבוה… עזוב, אני לא יכול לדבר. יש פה שטינקרים… רק תדע שמנסים לשבור אותך, אין לי מושג למה."

"לשבור? אותי?" אמר אריה, "תקשיב לי סמיון, הרבה כבר ניסו ונוכחו שאותי לא שוברים!"

 

 

סמטת מזל אריה מאת הדס ועופר רגב, פורת הוצאה לאור, שנת 2012, 261 עמודים

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , ,

Category: ספרי עיון, ספרי מדע, ספרי תיעוד

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *