ביקור בית עם הסופרת ענת לויט: יומנה של אישה מודרנית

| 08/02/2012 | 0 Comments

בגיל 35 ביקשה ענת לויט לצאת למסע נפשי ורוחני. למענו התגרשה ויצאה עם שתי בנות קטנות לעצמאות לא פשוטה והחלה פוגשת את השליחים של חייה – אנשים שהעמידו אותה בניסיונות קשים, מכאיבים, אכזריים. אך עשתה זאת עם אהבה רבה בלבה כלפי אותם שליחים. ענת מצאה את עצמה אישה מודרנית ש"אכלה" אותה מכל הכיוונים – גם גרושה עם נטל כלכלי, וגם מגדלת את הבנות לבד בעוד הגרוש פנוי לבניית משפחתו החדשה.

10 שנים לקח לה עד שהכניסה גבר חדש לביתה, שנים בהן הכשירה ענת את לבה למפגש הגורלי של חייה – מפגש שיחזיר אותה לכאבי ילדותה העמוקים ביותר, לאב שלעג לה ושיתק אותה מפחד. אבל דווקא המפגש הזה יעזור לה להצמיח את עצמה מחדש, והפעם ללא עשבים שוטים.

ענת לויט משוררת וסופרת מוערכת, גדלה בצל אב אלים שהתעלל בה ובאמה. במשך שנים ניסתה להצטיין, להוכיח לו שהיא שווה אך רק עם גסיסתו הצליחה להתקרב אליו ולמחול לו. ספרה החדש, יומנה של אישה מודרנית מבוסס על חומרים אוטוביוגרפיים, ובמרכזו עומדת מערכת יחסים סבוכה בין אישה לגבר שמקטין ומשפיל אותה רגשית אך מאלץ אותה להתמודד עם רצונותיה ולשקם את זהותה בנבכי פנימיות הנפש שלה.

חווית הספר מעוררת מחשבה לגבי מה נחשב נורמלי ובריא? והאם מושג האישה המודרנית אמיתי? ומהו מקומה של אותה מודרנה?

בדומה לנוגה, גיבורת יומנה של אישה מודרנית, גם ענת מעולם לא כתבה יומן. אבל בעוד שנוגה נמשכה מגיל צעיר לייעוד חייה – היותה חוקרת מקרא –  עוד בהיותה ילדה חתמה ברית בדם הנפש עם ייעודה כיוצרת שירה ופרוזה. מציאות חייה מאז ועד היום היא בשבילה קודם כול "ארגז כלים" ליצירת בדיה ספרותית. תכליתה לחקור מהויות ותכונות המשותפות לה ולשאר בני האדם, ולעצב את ממצאי המחקר כמעשה אמנות.

 

שם: ענת לויט

גיל: חמישים ושלוש

סטטוס: גרושה + שתי בנות

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר יומנה של אישה מודרנית, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? מאירועי חיי ומחקר חומרי הנפש שלי ושל הסובבים אותי.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? ארבע שנים נטו וכמעט שני עשורים ברוטו – כלומר, איסוף חומרים וכוח נפשי לכתוב את הספר הזה.

איזה ספרים קראת לאחרונה? האמת היא שעדיין לא השתחררתי ממאמץ קריאת כתב היד של "יומנה" שוב ושוב ושוב בחזקת היותי גם העורכת שלו, מהתרגשות צאתו לאור כספר מכורך ומן החרדה לגורלו על המדף בחנות הספרים כדי להתפנות לעולמו הכתוב-המכורך של סופר אחר.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? זכות הבכורה ניתנת לכמה סופרים/מחזאים אהובים עלי במיוחד: חנוך לוין, פרנץ קפקא, אנטון צ'כוב וסמואל בקט. כולם כאחד מציגים ומייצגים באופן נפלא ומקורי ועמוק ופיוטי את תפיסת עולמי. הלוואי שהייתי מושפעת מכתיבתם, אך אני נדרשת שוב ושוב –  עם כל ספר מחדש –  לחצוב את חומריו וסגנונו מחלבי ומדמי.  

אילו ספרים קראת בילדותך? ספרי הרפתקאות – "דנידין", "חסמבה", החמישייה הסודית", "השביעייה" וכד' בצד קלאסיקה כמו "היידי בת ההרים", "אוהל הדוד תום", "אנקת גבהים", "הנסיך הקטן", "עלובי החיים", "נשים קטנות", "אורה הכפולה".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? אקח ספר אחד – את ספר הספרים, הלוא הוא התנ"ך. אין עוד ספר מלבדו שהכול מצוי בו.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי התשיעי. קדמו לו חמישה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה.

ענת לויט זכתה בשלושה פרסים ספרותיים: פרס ורטהיים לשירה, פרס ברנשטיין לביקורת (1987) ופרס ראש הממשלה (1998).

 

מספריה של ענת לויט

ספרי שירה

דקירות, ספרית פועלים, 1983.  על הספר זכתה בפרס ורטהיים לשירה

בית של געגועים, ספרית פועלים, 1987.

עובדת אלילים, הוצאת ירון גולן, 1994

תיקון אב, הקיבוץ המאוחד, 2002

עירומה על גב סוס במונגוליה, הקיבוץ המאוחד, 2010

 

ספרי פרוזה

שפת הלוליין, גוונים, 1997

ניקול ופייר, ספרי חמד- ידיעות אחרונות, 2000

חובה לבוא בלבוש אלגנטי, גוונים, 2005

יומנה של אישה מודרנית, כנרת זמורה ביתן, 2011

 

ספרי קצת על הספר שכתבת: הידיעה שעלי לכתוב אותו נולדה לאחר גירושי לפני כשני עשורים, שבמהלכם צברתי חומרים שרובם היו בלתי מתוכננים – כמו למשל קורס אקדמי נפלא בשם "יסודות הסיפור המקראי". כל גיבורי הרומן, כולל המספרת נוגה, יש להם "כפילים" במציאות חיי, אך חיי לימדו לפחות אותי כי המציאות עולה לפעמים על כל דמיון ספרותי. כתיבת הספר – כמו החיים שסיפקו לו שפע של תכנים ורעיונות  –  הייתה בשבילי מסע נפשי-רוחני מפרך ומרתק, שלא על מנת להביט לאחור כמעשה המוטעה של אשת לוט.     

 

על הספר – יומנה של אשה מודרנית

 

נוגה פוגשת את דוב באתר היכרויות, שבתה המתבגרת רשמה אותה אליו לאחר גירושיה. נוגה שמה את לבה בכפהּ ויוצאת עם דוב למסע רב נפתולים בנבכי הקשר הזוגי. כל אחד מהם מביא אל הקשר החדש ילדים מנישואים קודמים, מפחי נפש, תובנות וסימני שאלה, ועל כל אלה נוספים משקעי תרבויות רחוקות זו מזו. נוגה היא ילידת הארץ, ואילו דוב עלה לישראל בשנות השבעים מסנט פטרבורג.

בכתיבה יומנאית חדשנית מסוגה, מתגלה דמותה הרבגונית של האישה המודרנית. זהותה כבת, כאֵם וכאשת איש מתפרקת ונבנית בתוך חיבור סוער, רווי רגש ויצרים.

סיפורי המקרא וגיבורותיו – חוה, רחל, לאה, אשת פוטיפר ועוד – נשזרים בקשר הנטווה בין גיבורי הרומן, ולתוכו נארגות גם מערכות היחסים האחרות הפועמות בו בחיוּת רבה – עם צאצאים, אהבות משכבר, חיות מחמד ועם האישה האחרת, הנחש האורב לגן העדן כאיום מתמיד.

האירועים המתוארים באופן רווי הומור ואירוניה דקה אך גם מדקרות כאב ועוגמה, מעלים על בימת הרומן נושאים מוכרים: הבית – כמאחֵז עיניים וכמאחַז של ממש, כעוגן וכנחל אכזב; האהבה – מהותה, משמעותה, התנועה שלה מההשתוקקות אל הנגיעה, מן הפיזיות אל המטאפיזיות; ההתמסרות – פיתוייה, לקחיה והאופן המטלטל בו היא אוחזת בכולנו.

"יומנה של אישה מודרנית" הוא מפל שופע של עברית, המתנגנת בין פיוט לפרוזה בקצב מעתיק נשימה.

ענת לויט מספרת, כי בדומה לנוגה, גיבורת יומנה של אישה מודרנית, גם אני מעולם לא כתבתי יומן. אבל בעוד שנוגה נמשכה מגיל צעיר לייעוד חייה – היותה חוקרת מקרא –  עוד בהיותי ילדה חתמתי ברית בדם הנפש עם ייעודי כיוצרת שירה ופרוזה. מציאות חיי מאז ועד היום היא בשבילי קודם כול "ארגז כלים" ליצירת בדיה ספרותית. תכליתה לחקור מהויות ותכונות המשותפות לי ולשאר בני האדם, ולעצב את ממצאי המחקר כמעשה אמנות. ספרות בעיני ובשבילי היא ערוץ תקשורת עילי בין בני האדם. ויצירתה קבעה, התוותה וניבאה לי דרך חיים לא קלה שמעולם לא בגדתי בה, זניתי או סטיתי ממנה. כל דבר שעשיתי לאורך חיי, מלבד היצירה, היה ויהיה קשור במילה הכתובה. פרנסתי באה מעריכת ספרים ובעבר הייתי מבקרת ספרות, תחקירנית בתוכנית ספרות בטלוויזיה, עיתונאית בענייני ספרות וכן בעלת תואר שני בספרות – ואפילו מורה לספרות ב"תיכון חדש" שבו למדתי (חודשיים הספיקו לי…)      

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? התחלתי לכתוב את ספרי הבא, שינציח את חווית החיים מן הטובות שזכיתי בהן: גידול חתולי צמרת בביתי על פני למעלה מעשור. לא אגלה כמה חתולים יש לי עד שיצא לאור הספר הזה שיוקדש להם. אולי יקדים את הופעתו ספר שירים נוסף שעלי רק לעורכו.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? כישרון כתיבה הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי לעשות מאדם סופר. דרושים: דחף יצירתי לאו בר כיבוש בצד הכרה בכתיבה כייעוד ודרך חיים,  גיוס וטיפוח יכולות נפשיות של אצן למרחקים ארוכים, עיקשות, דבקות במטרה, אורך רוח ונשימה, והעיקר – אמונה כי יצירתיות היא  מתת-אל השמורה קודם כול לזוכה המאושר.

משפט מסכם: נפש האדם בכל מקום וזמן לא השתנתה כהוא זה, בגרעינה ובחומריה המהותיים,  מאז בריאתה בגן העדן לפני ואחרי הטעימה מהפרי האסור. זוהי האידיאה המונחת והמוכחת ביסוד ספרַי כולם.

 

מתוך הספר יומנה של אישה מודרנית

 

 

אף פעם לא כתבתי יומן.

אילו כתבתי בימים אלה יומן הוא היה במחברת עם עטיפה פשוטה, ללא איורי פרחים או מלאכי שרת שחִצים בלִבּוֹתיהם.

* * *

לילה אחד ראיתי את דוב נגמר. הוא עזב בלי איש לידו לא אחות, לא ילד, לא בת זוג ולא מאהבת בבית גדול ומפואר שעליו היתה גאוותו. הוא שכב במיטתו כשפיו פעור לזעקה. עיניו היו קרועות בבהלה. רגליו בעטו בחוסר ישע. ידיו לפתו בחיבוק מגושם את הצוואר עב הבשר. התחנן לעוד נשימה אחת. מיאן לוותר. הוא הסתלק בתחתוניו אפורים או שחורים? ורעש המזגן היה הרקוויאם היחיד שליווה אותו.

אילו קיבלתי את התחתונים למשמרת הייתי מניחה אותם מתחת לכרית, לצד הוורד שהעניק לי בלילה שבו נפגשנו לראשונה. כמה שעות לפני כן כתבתי ושלחתי לו מכתב אחרון. בישרתי שאני מסוגלת לשחרר אותו לאחר השתדלות אמיצה להשתחרר מהגעגוע, מהכעס ומהאכזבה על ההבטחה שלא קיים. לעולם לא אדע אם המכתב הגיע למחשב של דוב והאם פתח אותו ואפילו קרא. לא פעם קבל על מכתבי הרבים, שמעיקים וגוזלים זמן מחקר יקר. עכשיו הוא מת בשבילי, ואיתו אולי הלכו לעולמם כל הגברים עלי אדמות. "לא נורא. אין דבר," אני מלטפת את חתולַי לנחמה, "אולי סוף־סוף אוכל בלעדיהם. הרי לא באמת ידעתי להיות איתם."

* * *

אני יורדת לרחוב במשקפיים שחורים ובשמלה שחורה שקופה. מתחתיה תחתונים שחורים קטנים עם פס עליון של תחרה. אפילו דוב־גליליאו־ניוטון אהב אותם. פנחס ושלמה מהמכולת מלהגים על אביזרים כאלה בערגה פשוטה, בלי להיזקק לשורות מחורזות משירי המשוררים הנחשבים לקלאסיקה. לא אחת הם נוקטים צירופי מילים רודפות כמו "משהו? משהו" או "וואלה? וואלה" או "נו? נו". ברגעים פנויים הם מרחיבים בשפתם להבהרת התפעלותם "ראית איך זאתי נהייתה? בטח מישהו עבר עליה."

אני מתהלכת ברחוב בבגדי האלמנה ובנעלי עקב שפיץ שמעודי לא נעלתי. המשקפיים מסובבים אליהם ראשים, בעיקר של מעודכנים. כבר ספרתי חמישה או שישה, לא כולל מטפלת פיליפינית שדחפה כיסא גלגלים של זקן. שניהם הפנו ראשיהם הוא לאט וחצי הצידה, היא בקלילות של נערה סקרנית. קניתי את המשקפיים בימי הטובים עם דוב, כשביקש שאשקיע בעצמי להראותו שלא התרגלתי אליו יותר מדי. העדשות הכהות במסגרת הענקית ודאי מזכירות לעוברים והשבים שמשת מכונית משוריינת, עולם תחתון. לוּ נעצו בי מבטים בימים אחרים הייתי מתאבנת. עכשיו אני מרימה רגליים, ולמרות העקבים המחודדים חוצה בזריזות את הכביש שמוביל למכולת. אני מתכננת לקנות את המצרכים הקבועים לחם, חלב, גבינה, ביצים נוסף על בושם ריחני לשירותים שנועדו להתייחדות שקטה עם האובדן.

לאושרי הרב, שבעה גברים עומדים לפנַי מול הקופה שלא ידעה חיזיון כזה. "הפסקת עשר," מסביר שלמה להרגעת תדהמתי. הוא קורץ כדי שאדע שאנחנו משפחה בעוד שהם לקוחות מזדמנים. כבר שנים מכירים ואוהבים אותי שם, לא בגלל היותי אישה. "את בן אדם טוב, נוגה. אמא נפלאה." עכשיו נהייתי גבירה במלוא עורמתי ובמיטב מחלצותי. שניים כורעים ברך לפני, מתחננים על נפשי שאיננה. אני מחייכת חיוך מפתה, מפנה גב ונעלמת עם שקית מצרכים שקופה ביד ימין החזקה. עינַי שבגַבִּי משתאות על תנועת מגָבַי האחוריים. הם מוחים דמעות אושר נוכח עיניהם של דובי העולם הנישאות אלי.

* * *

עד שדוב יואיל לחזור מן המתים אני מתנהגת כעלוקה שרק האל יכול לשעות לתחינותיה. הוא ניחם אותי במחר אחר מפני שידע כי בלעדיו אולי לא אגיע לכתיבת שורות אלה. כשהייתי טרופת יגון זעקתי אליו, "רק אתה תוכל ללב האטום של הדוב הזה, כי אתה יודע שבלעדיו אני לא יכולה."

התחזקתי גם הודות למעשי צדקה. הרבה מטבעות שמתי בידי קבצני קרנות רחוב. אף הרביתי נהי. בתורה כולה אישה לא בכתה כמוני על גבר. דמעותי גרמו לקוסמטיקאית להזדעזע למראִי. תוך רפרוף באצבע מטופחת על השקים האפורים תחת עיני הירוקות־חומות הטיפה שלעולם לא אשחית את הקנקן בגלל גבר. "טוב איתם, מוטב בלעדיהם," גיחכה ומכרה לי שפופרות עם דשן מיוחד להחייאת עור הנתון במצוקה.

מעט חברותי דיברו איתי על הנפטר־הנעדר רק בטלפון. עם שלוש דיברתי מלב אל לב, אבל בלי לשתף בסיוטים. אף שנמנעתי מלייבב באוזניהן כלומר, להתבטא בשפה האהובה עלי הן איכזבו, עיצבנו והכאיבו כשהתעקשו לטעון כי דוב מת גמור שגם בחייו לא הגיע לקרסולי. הן תבעו שאודה לאל על שהואיל לפטור אותי ממאסר עולם מרצון חופשי, אווילי וללא תנאים מקילים.

כשעזבוני לאנחתי לא התפניתי להתאבל עליהן. הקשר עם בוראי התהדק למען הגשמת נבואתי שדוב ישוב לזרועותי אשר נותרו לחבק את אינוּתוֹ בלבד.

משלוח מיילים למאות אל דוב החי כְּמת עשו כנראה את שלהם. נס־תחיית־דוב התרחש חודשים ספורים לאחר שנהייתי מדבר צייה ללא אופק של ארץ זוגית מובטחת. הוא חזר אולי משום שהשתכנע כי מצא סוף־סוף מישהי שיודעת לאהוב בחירוף ובטירוף נפש ממש, והוא יכול להיות סמוך ובטוח שלא תצא מחייו בטריקת דלת אפילו אם יוסיף להעלותה באש גחמותיו היומיומיות.

* * *

אין לי צורך לכתוב יומן.

יש בי דחף לספר על אישה שאהבתה הגדילה וקידשה מלכותהּ לעשותהּ גיבורה ולוּ בעיני עצמה.

 

ההתחלה

 

 

 

ערב טוב, נוגה

מה דעתך לנסות לבנות קשר?

דוב

 

ערב טוב, דוב

הייתי שמחה לדעת איך מחוללים את הנס הזה?

נוגה

 

כאשר איתַי, צעיר בניו של דוב, שאל יום אחד איך קרה שאביו ואני יחד, השיב האב היקר שזכיתי הודות למשפט הראשון שכתבתי אליו. שום אישה לא השיבה כמוני על פנייתו אליה. לבן התשע, שכבר אז ניצח את אביו, אותי ואת עצמו בשחמט, הסביר דוב עד כמה חשוב לו לגלות מהו הכלי הראשון פיון, סוס או
שמא צריח שאותו תבחר אישה להניע מולו על לוח משחק הזוגיות.

 

המשכנו להתכתב.

 

התגרשתי מאשתי אחרי עשרים שנות נישואים. לפניה הייתי נשוי לאישה אחרת שלוש שנים בסך הכול. הכרתי את אשתי הראשונה בסנט פטרבורג. שם נולדנו (קראו לי אז דמיטרי או דימה), ולארץ עלינו עם הבן שלנו באמצע שנות השבעים. הבן הזה חי כיום עם אמו באמריקה. היא התחתנה שם פעם נוספת ויש לה עוד שתי בנות. מאשתי השנייה יש לי שני בנים ובת: איתמר, ליאורה ואיתי. עם ליאורה אין לי קשר כבר ארבע שנים. אמרתי לה שאם אבא שלה לא מספיק טוב בשבילה, שתחפש לעצמה אבא חדש בסופר פארם. יש שם הרבה תרופות לבעיות של נשים בכל הגילאים.

 

ההצעה לבתו צרמה. השתדלתי להתעלם ממנה ולחשוב על דוב בעיקר כעל אבא של איתי. הם בילו יחד פעמיים בשבוע אחר הצהריים בבית שכור במושב, סמוך לווילה שדוב השכיר למימון גירושיו מאלָה. פעם בשבועיים נמצא איתי עם אביו שישי־שבת. היו להם כלב שחור בשם רוקי וחתול ג'ינג'י, שנענה לפעמים לשם ג'ינג'י.

 

אני דוקטור למתמטיקה, אבל עובד שבע־עשרה שנה בחברה לתכנות תקשורת. אני כותב להנאתי מחקרים במתמטיקה, והם מתפרסמים בכתבי עת בינלאומיים שהשמות שלהם בטח לא יגידו לך כלום. אני עוזב את הבית כל בוקר בשש וחוזר מהעבודה ברבע לחמש אחר הצהריים. רק אז אוכל לכתוב אלייך. בימים שבהם איתי אצלי אני מחזיר אותו לאמו בשמונה וחצי בערב, חוזר הביתה בתשע והולך מיד לישון. בימים כאלה לא יהיה לי זמן וכוח לכתוב.

 

מיד כתבתי

 

ערב טוב, דוב

אני גרושה עשר שנים. יש לי שתי בנות: יעל ונועה. אני מגדלת אותן רוב הזמן לבד. אני חוקרת סיפורי מקרא במסגרת לימודי תואר שני ומתפרנסת מכתיבת חוברות לימוד לכיתות ג'־ו'. אני גם מוזמנת קבועה להרצות על נשים בעולם העתיק בפורומים שונים. אם תרצה נוכל לשוחח בטלפון. רוב שעות היום אני בבית, עובדת הרבה מול המחשב.

 

נחפזתי לענות בגלל הסדרי הפגישות עם איתי. לא רציתי שיחלוף זמן רב בחלל תקשורתי שמאוים על ידי פלישות של בעלות עניין.

"צריך להכות בהם בעודם חמים," יעצה לי פעם שולה, הפקידה האישית שלי בבנק. היה לה ניסיון פרטי רב שנים בפנויים־פנויות, והיא ששה במיוחד להעתיר עצות חכמות על גרושות חדשות.

 

בוקר טוב, דוב

אני משערת שתקרא את מכתבי רק בערב. לא יכולתי להתאפק עד אז מלהציע שאולי כדאי שנדבר בטלפון. חשוב לי לשמוע את קולך להעמקת ההיכרות.

 

למכתב הבא שקיבלתי צורפו ארבע תמונות. דוב משתעשע עם כלב שחור גדול בחצר צמודה לבית קטן ועלוב למראה. דוב לוגם מכוס בירה גדולה. גור חתולים ג'ינג'י בתוך כיור רחצה. ילד צנום, בשיער בלונדיני קצוץ, עומד על מיטה רחבה.

דוב שבתצלומים סבל מתווי פנים גסים. התנחמתי בהבעת הפרופסור. ראשו נראה עמוס שיער שחור, שזור אניצי כסף. החיוך שמעל הכלב היה רחב. נשביתי במה שפירשתי כחדוות חיים שלא היתה בשום גבר שכבש אותי לפני כן.

 

ערב טוב, נוגה

התמונה שבה את רואה את איתי צולמה בצימר על אחד ההרים בשווייץ. זהו אחד המקומות הכי אהובים עלי. אולי בהמשך תראי עוד תמונות מהחופשה שבילינו שם, איתי ואני, לפני שנה. בינתיים אני חושב שיותר נכון שרק נמשיך להתכתב. כמעט כל הנשים שניסיתי ליצור איתן קשר עד היום רצו לדבר בטלפון כבר בהתחלה. אני מעדיף קודם כול להתכתב. לך אין בעיה עם זה, כי את יודעת לכתוב, ואני מעריך את זה מאוד. כל הנשים שרוצות מיד לשוחח ולהיפגש, לא מבינות שככה לא בונים תקשורת שתדע להתמודד עם קצרים בעתיד. רובן גרושות וחלקן היו נשואות הרבה שנים, פיטפטו בלי סוף עם הבעלים ובסוף נפרדו מהם והן עדיין לא מבינות איך באמת יוצרים קשר יציב. כדאי שאת ואני נדבר רק כשנרגיש שאנחנו לא צריכים לשאול לְמה התכוונתָ או התכוונתְ. נדבר רק כשנדע שאנחנו מתכוונים לאותם דברים שאנחנו מבטאים במילים.

 

הגילוי שעוררתי עניין להתקשרות עם עתיד העניק תחושה של מלכה שעות בודדות לפני ההכתרה. זמן רב לא חשק בי גבר שדרכו לא אצה לכבוש את יצועַי. במקום להיעלב או לחשוד בכשירוּת גברית, בחרתי להזדהות עם תובנות באשר לקלקלת התקשורת הבין־מינית הנחפזת.

ביקשתי מדוב שיכתוב איך, לדעתו, כדאי להקים חיבור איתן ורב ימים בין גבר לאישה.

כעבור יממה הגיע מכתב ארוך עם סעיפים של מסמך טכני. הוא כלל מונחים כמו מִמשָק ומִמסָר, שמתאימים לתיאור תקשורת בין שני רכיבים אלקטרוניים.

תהיתי אם זו אזהרה חדשה לרגשותי המתעוררים, נוסף על מידע על אודות הנתק הממושך בין דוב לבתו היחידה. במקום להיבהל ולמחוק את דוב משגרת ימי החלטתי להיוועץ. שיגרתי את מכתבו לרחל חברתי מימי השירות הצבאי בחיל המודיעין. החשבתי אותה לבעלת חושים חריפים בחשיפת טבעם של בני האדם גם בלי להכירם, אלא על פי תיאורם. היא טילפנה אלי כעבור זמן קצר מבועתת ושלופת לשון. "האיש הזה מוטרף לגמרי! אדם שפוי לא יכול לכתוב ככה על קשר אנושי, על אחת כמה וכמה בין גבר לאישה. הוא בדיוק כמו אלה שהמשטרים הטוטליטריים סירסו להם את הרגשות והשאירו רק מנשרים מנותקים ממציאות נורמלית. אני מכירה עוד כמה כמוהו. הם בלתי אפשריים, נוגה. תפסיקי מיד את הקשר הזה. הוא מסוכן בשבילך. את נוגה־ענוגה מדי בשביל הדוב הזה. הוא ישתה אותך בקשית אחרי שירסק אותך. למה לך?"

נחרדתי מנבואת הכחדתי. ראיתי בדמיוני את נועה ויעל עומדות סביב קברי, מבכות אותי ואת יתמותן המוקדמת בגלל מחלת לב שיכולתי למנוע אילו השכלתי להגן עליו קצת יותר. אחרי יומיים בערך שיכנעתי את עצמי שפניתי אל אישה שְבעַת נבואות שחורות, שהגשימה בעצמה את נבואותיה כשהפכה לרווקה מושבעת.

 

הוספתי להתכתב עם דוב. שקדתי על פיתויו על ידי הומור שנון.

 

אני עדיין מחכה לוורונסקי שלי ומקווה לסיום אחר האמת היא שהייתי שמחה יותר להידמות לנביאה דבורה אשת לפידות. אילו רצתה היו אלף ורונסקים בחייה. אבל היו לה קודם כול ערכים ושליחות שגרמו לה לקום כל בוקר, להתיישב תחת העץ ולחלק פקודות לניצחון במלחמות קיומיות וגם לשיר.

באחד ממכתביו כתב דוב

 

העיקר חיבוק!

 

חץ פיתוי פילח לב רעֵב. לא כתבתי לו זאת. הקפדתי בניסוחַי לא לסכן חלילה את הסיכוי לשמוע את קולו עוד לפני שנתראה. את צעירת חברותי, סתוית, המבוהלת מקשר מתמשך עם גברים, עידכנתי שאני זורמת נפלא בנהר הרגש, ובינתיים הוא לא רוגש ולא סוער מדי הכול בשליטה. דווקא לפני מישקה הרואה־חשבון־ידיד־אמת התוודיתי שאולי קל יותר לרעוב לקשר מאשר להתחיל לשבוע ממנו. מבטו הזכיר דאגה עתיקה של האל לברואיו השרויים בצרה אנושה.

ואז הגיע מכתב הבשורה עם מבחן הרגש השלישי, או מה שהיה בעצם אזהרה אחרונה לפני שישתנו חיי לבלי הכר.

 

אני חושב שהגיע הזמן שנדבר בטלפון. אולי אחר כך גם ניפגש. הייתי רוצה להביא אותך לבית שלי ושתרגישי פה בבית. תישארי כמה שתרצי. יש לך ילדות גדולות שיכולות להסתדר בלי אמא גם בלילה.

 

יעל היתה בת שש־עשרה וחצי, ולנועה מלאו זה מכבר ארבע־עשרה. מעולם לא עזבתי אותן לילה שלם לבד, והן לא הכירו גבר בחיי אמן, מלבד אביהן. תהיתי כיצד היו מגיבות לו נעתרתי לרצון הדוב שעדיין לא פגשתי. יכולתי לשמוע את יעל מהמהמת, "קודם תתמודדי את עם הבעיה, אחר כך אנחנו." חזיתי את נועה מהנהנת, שואלת אם יש בבית מסטיק ומתאמצת להישמע רגועה באומרה תוך כדי לעיסה, "הכי חשוב שיהיה לו לב טוב בשבילך, אמא."

חצי שנה לפני ההיכרות עם דוב התכתבתי עם דוד, פסיכיאטר אלמן שהתגורר חמש־עשרה שנים בפריז. הודות להתכתבות ממושכת איתו ולמפגש בודד כשהגיע לביקור בארץ במהלכו התעוררה משיכתי אליו, אבל היא לא מומשה ולא בגללי ידעתי שהגיעה העת לגבר חדש שימלא את חלל־יונתן. כמובן שלא במחיר הפקרת בנותי.

שיתופי בתובנות מעוררות מחשבה ורגש, במהלך חילופי המכתבים עם דוב, טישטש את החשש שחרף היותו גרוש פעמיים אין לו ידע רב על מה שנדרש מאֵם גרושה אשר גידול ילדיה מוטל בעיקר עליה.

 

תכתבי לי את מספר הטלפון שלך ובאיזו שעה נוח לך שאתקשר.

* * *

מכתביו של דוב במשך שבועיים נועדו לסלול נתיב לקולו שחיבק אותי מיד. קול חם ועמוק. המבטא הרוסי הכביד רק בדקות הראשונות. הדריכות והמתיחות פינו מקום לפגישה עם קול גברי שהיה עד כה שורות של מילים מרחיקות־מקרבות מבעד למסך המחשב.

"אז מה, את רוצה שניפגש?" שאל.

נחפזתי להשיב בחיוב.

הוא הציע לקיים את הפגישה במסעדה סמוכה לבית החולים תל השומר. שיבח את מאכליה. העדפתי שהפגישה הראשונה תתקיים סמוך לביתי בגלל הרגל רב שנים לא להתרחק ממבצרי המגונן. ציינתי את בית הקפה ברחוב המקביל לרחובי.

דוב הסכים ללא היסוס וביקש הנחיית דרך.

קבענו ביום שישי הקרוב. כיוון שתמונותינו היו מעודכנות, לא נדרשנו לתאר את עצמנו כדי שנזהה זה את זה. דוב בישר שיבקר ביום שישי בבוקר אצל אשר, הספר שלו, כדי שידלל את שערו השופע מדי. הוא שאל בחיוך ראיתי את חיוכו המאיר, זה שבתצלום איך אתכונן לפגישה. עוד לפני שעניתי הוסיף שאלה, "תלכי לעשות מניקור?" אך ציין מיד בטון מדוד של מורה או הורה "את לא צריכה לעשות משהו מיוחד, נוגה. תבואי כמו שאת בדרך כלל."

הוצפתי רטט בתחתיות הבטן. דימיתי כי הגבר הזה עמד היטב על טבעי עוד לפני שראה איך אני מחוץ לתמונה ששלחתי לו במייל. הוא כנראה למד שאין לי עניין רב בטיפוח נשי. לבושי אכן פשוט תמיד, כמעט נערי. שערי זוכה ליד מטפחת של סַפָּר אחת לחודשיים־שלושה. מניקור אף פעם לא עשיתי. גזיזה במספריים קטנים, כשאני מבחינה שצימחו פרא, מעניקה לי הרגשה של ניקיון פשוט.

רוח של נבואה טובה צלחה עלי כשהתמלאתי חדווה נוכח הפגישה הקרֵבה. הקפדתי לשכוח את התרעות חברתי רחל. עדיין לא ניחשתי עד כמה דוב מתוחכם ומתחכם כשיעץ שלא אתגנדר לכבודו. חיזקתי את תקוותי שהוא אכן שונה מכל גבר שפגשתי.

"זה לא שאני לא אוהב נשים מטופחות. רציתי רק לדעת אם תאפשרי לי להכיר אותך בלי תחפושת," יחשוף באוזני כעבור חודשים.

 

"מה תלבשי?" שאלה יעל בטון דומה לזה של אמי, כשדיברה אלי בהיותי בגיל בכורתי.

"למה זה כל כך חשוב?" הירהרה נועה ומשכה גרב מתוך נעל ספורט יוקרתית. "לדעתי, בכלל לא משנה מה אמא תלבש. מי שלא ירצה להיות חבר שלה, הפסד שלו."

"את לא מבינה כלום, נועה. הכי חשוב איך אישה מופיעה מול גבר בפעם הראשונה. זה כמו להיות שחקנית על במה," קבעה יעל בראש מורם של טורפת גברים מיומנת.

* * *

כחצי שנה אחרי חגיגות חמישים ושבע שנים לכינון מדינת ישראל כבית שלישי, הונחה ברוב הדר פנימי אבן הפינה לממלכת דוב־נוגה. באמצע חודש דצמבר, בשעה תשע בערב גשום, הגעתי אל פתח בית הקפה לבושה במכנסי ג'ינס ובסוודר גדול צבעוני שאהבתי במיוחד. הבחנתי בדוב עוד מהפתח. הוא הביט בי מן הקצה המרוחק של בית הקפה ההומה. ישב על ספת עור מתעקלת סביב שולחן עגול, עישן סיגריה כשעיניו נעוצות בדלת שפתחתי.

מבטינו הצטלבו. הוא בנטייה קלה לימיני אני מעט לשמאלו. חיוכי הפגין שמחה שנסקה מתחתיות נשמתי. תמורה גמורה התחוללה בגופי שלא אהבתי, בייחוד כשגבר זר אמד אותו. הגוף הזדוני שנהג להפוך מיד לכלא נועל את שעריו באחת ומשתק את צעדי נפער כנגד דוב עוד לפני שהתיישבתי על ידו בנינוחות שלא ידעתי
כמוה. גופי כאילו הוצת בקרני הזהב שהשתברו על חלונות בית הקפה, מופזות מנברשות נחושת דמויות עלי כותרת שהשתלשלו מתקרתו.

חיוך־האור לא נעלם מפנַי גם לאחר שהתיישבתי על יד דוב, לא קרוב ולא רחוק מדי. תוך דקות הוא מיסגר את היחד בהנחת כף יד גדולה על ברכי. מכנסי והבשר תחתיהם קיבלו בברכה את כף היד החדשה. היא יצאה משרוול ארוך של חולצה כחולה, שגוהצה בקפידה והתאימה לצבע עיני הלובש אותה. הצצה חטופה אל מתחת לשולחן גילתה מכנסי ג'ינס מהוהים, צעירי גזרה.

היינו פטורים ממשפטי היכרות. דוב הוציא מתחת למעיל צמר חום שקית אדומה ובתוכה ספר עטוף בנייר לבן מבריק. כשהעביר לי את השקית אמר בקול נצרד, "היה קל לבחור בשבילך מתנה. היה קשה לנחש מה עדיין לא קראת."

לא רק הסקרנות לגלות מה מתחת לאריזת הנייר הרעידה את ידַי שהחלו לקרוע אותה.

"שם הוורד" של אומברטו אקו.

"רציתי לקנות ספר אחר שמתאים לך אולי יותר. 'יוסף ואחיו' של תומס מאן. מכירה?"

השבתי בשלילה בתנועת ראש חטופה. מכתבֵי דוב גילו שהוא שוחה במקוואות תרבותיים רחבים. בלב אחד הדפים הלבנים שקדמו לתחילת הרומן נכתבה בעט כחול, במעין שרבוט, מילה אחת מדוב. הוא אמר שזהו אחד הספרים האהובים עליו. מאז נפרד מאשתו השנייה נהג להביאו כשי לנשים שחשב שירצה לפגוש יותר מפעם. "לא נפגשתי עם הרבה נשים בארבע השנים האחרונות. האמת היא שלא היה לי קשר משמעותי עם אף אישה מאז שהתגרשתי מאלה," הודה בחיוך מתחטא לפני שהשתתק והמתין בפנים שאת דריכותם לא פיענחתי. כשהנחתי ביד מהססת את "שם הוורד" על השולחן אמר בקוצר רוח משועשע, "תסתכלי מה עוד יש בשקית."

בתחתית השקית שהנחתי לצדי לפני כן גיליתי ורד אמיתי. פנינו זרחו ברגע מלכד. "הייתי סקרן לדעת כמה זמן ייקח לך לגלות אותו. רציתי שזה יקרה מול העיניים שלי כדי לראות איך תגיבי." קולו היה מלא סיפוק. חיוכו הרחב הבליח ושבה אותי כליל.

ידו שעל ברכי נמשכה וחזרה לאחר שהוורד החי הונח על "שם הוורד" שעל שולחן העץ העגול. עינַי היו בעינֵי דוב תכלת־אפור יוקד כשהתחלתי להישטף באשד מילותיו. מחרוזות של משפטים שנאמרו בטון תקיף איימו להטביע. נושא רדף נושא. התאמצתי להתעלם מהגעש למען הכלת כמה שיותר מידע על בעל אישיות שמעודי לא פגשתי כמותה.

דוב תיאר שמונה־עשרה שנות גלות ממחקר במתמטיקה טהורה. חבר מסנט פטרבורג, פרופסור למדעים מדויקים, שב לחייו זה מכבר והחזיר אותו אל אהובתו. "אני אוהב מתמטיקה כמו שאוהבים אישה," התוודה בעיניים מצועפות. "אף פעם לא מצאתי אישה שאותה אהבתי כל כך. נפרדתי ממנה להרבה שנים, אבל היא חיכתה לי כל הזמן. אני אוהב לעסוק במשוואות כמו שאת בוודאי אוהבת לנתח את סיפורי המקרא. אנשים בדרך כלל לא יודעים בגיל צעיר מה הייעוד שלהם, מהו כישרונם, במה הם יגלו עניין מיוחד רוב חייהם. אני ידעתי, אבל החיים גרמו לי לבגוד. חייתי בשינה עמוקה יותר מדי זמן. אין כמעט מתמטיקאי שעזב וחזר אחרי כל כך הרבה שנים, וכאילו לא עזב מעולם."

כשדיבר הייתי מתוחה ורפויה, מבוהלת ומחויכת. נשימותי היו משוחררות וכמעט בה בעת חנוקות בייחוד כשמכנסי דוב התחככו במכנסַי או כשידו נגעה בידִי או כשעיניו תבעו את עינַי. הוא פרט על מיתרַי שרטטו בהשמעת מוזיקה פנימית חדשה. הפרטיטורה היתה דמיונית וממשית כאחת.

ביראה דיבר על הוריו, שוכני קבר ותיקים. הורים בעלי ייחוס היו לו. אביו היה סופר ועיתונאי ומקורב למשטר הסובייטי. אמו היתה מומחית בפסיכולוגיית ילדים, תלמידה של פיאז'ה וקלפרד. נפשו של דוב נקשרה בה מינקותו, והוא התגאה בדרך שבה חינכה אותו כמודל לתיאוריות שלמדה.

בכלל, הוריו היו בעיניו זוג מושלם. אף פעם לא רבו ומיעטו להתווכח. האב העריץ את האֵם שהיתה בעיניו מלכה או אלילה נשגבת. קינאתי בדוב על שזכה בהורים כאלה. אבל חשדתי שכמו גברים אחרים שהכרתי, גם הוא לוקה בעיוורון של ילד למרות חמישים ושבע שנותיו.

 "צריך עצבי ברזל בשבילי. זה מה שאמי אמרה עלי תמיד. ביידיש," הסגיר וצחק. עוד לפני שעצר את שטף דבריו בשביל לבדוק אם אני רעבה ולהזמין למעני טוסט מקושט בעלי חסה, ניעורה בי תחושה עמומה שאדרש למחצב־נפש קשיח יותר מברזל למען יצירת הקשר הזה.

לפני שנפרדנו בפתח בניין מגורי ריחפו שפתי דוב על לחיי. הזמנתי אותו לעלות לדירתי, אך הוא סירב והבטיח לטלפן למחרת. בבית הנחתי את הוורד מתחת לכרית ופרצתי בבכי. חייגתי אליו כעבור שעה ושוב בכיתי.

דוב עדיין לא ידע מה אבי נהג לומר עלי "את משתינה מהעיניים על כל דבר". כשנרגעתי מעט הסברתי מה שלא יכולתי לומר לאבא אפילו אם היה בחיים, מפני שלא היה מבין.

גם דוב לא ממש הבין מהו יסוד בכיי שמילא את שיחת הטלפון השנייה שניהלנו. נדמה היה שהתייפחותי לא הפחידה ולא דחתה אותו, כי אם חיזקה את חיבורנו חרף המרחק בין עירי הגדולה למושב הנידח שאליו יובילני אביר לבבי המתחדש בצהרי יום המחרת.

באותו לילה בכיתי באוזניו משום שהייתי מרוגשת בגללו ומבוהלת בגללי. לבי אותת שדוב יהפוך לחלק בלתי נפרד ממני.

את "שם הוורד" לא קראתי עד היום.

 

הבית שלו

 

 

משחר ימיהם כונו אבא ודוב על ידי הוריהם "עַקְשְׁן פארעך" פרד עקשן. אבי, שלא זכה באהבת אֵם מופגנת, אהב להיזכר שלא בטובתו באמו שהפליאה בו את מכותיה להזכירו מיהו בעיניה. לימים ישמח דוב להעלות באוב את אמו, ללמדני מהי אימהוּת ראויה לשבח. כשכונה הילד־דוב "פרד עקשן" על ידי המטרונית הרוסייה, היא הקפידה לזכות את ראשו במגע ידה הלוטפת. בזכות כישורי הפסיכולוגיה שלה השכילה לשחד את הנסיך הסנט פטרבורגי בקערית בורשט לצד ממתק חלב ציפורים, כתוסף לתחינה "אנא ממך, בן, נסה לספור עד עשר לפני שאתה צווח כמו משיגנע על כל העולם."

עד מהרה נחרדתי לגלות תו דמיון נוסף בין אבא לדוב: חרב ניתוק הקשר שהונפה מִמעל כשהרגזתי.

 

דוב הזכיר לי את אבי גם בגלל הכרס המשתפלת. תוצאה של תאוות כריכים עתירי חמאה, גבינות ונקניקים. הכרס של דוב לא בלטה בתצלום ששלח במייל ואף לא מאחורי השולחן העגול של פגישתנו הראשונה. רק כשקמנו לעזוב את בית הקפה חזיתי בעוג החדש שלי.

בטרם עלתה נשמת אבי השמיימה נדחיתי מאוד מגברים כרסתניים. כרסו המתנוססת של דוב היתה כנראה הכרחית לתיקון מאוחר של סלידתי מהכרס של אבא, שנעלמה כמעט כליל לפני מותו. רזונו ניכר במיוחד כשנישא על אלונקה בדרך אל בית העַד. כשהתקרבנו אל הבור הפתוח, נשענה אמי על יעל וגערה בי בעיניה על שלא זכתה לתמיכתי אפילו ברגעים שבהם כל משפחה זוכה באיחוד ללא רבב. רציתי להתקרב אליה ונותרתי נטועה על יד מצבה סמוכה. התאמצתי לאתר בתוכי דבר מכובד לומר מעל התלולית עם השלט הקטן. ברגע האחרון עצרתי את פי מלומר שתמיד נזכור עד כמה היה אבא ענקי, ולא תרתי משמע.

בושתי על שבאותו מעמד אפילו דמעה אחת לא דלפה מנחלי האיתן שבעיני.

* * *

בשבת התעוררתי אל חתולי המייללים מרעב ואל זיכרון־דוב שניעור מיד כשפקחתי את עיני. נותרו שעות רבות עד הצהריים, אז נקבע לי ביקור ראשון בביתו השכור שבמושב. שמחתי שאני פטורה מלהתייצב מול מטח שאלותיהן הסקרניות של נועה ויעל. הן בילו את סוף־השבוע אצל אביהן.

חזרתי למיטתי לאחר שמילאתי בנדיבות את קעריות המזון של החתולים מוקה וג'סי. הם נרכשו זמן קצר לאחר גירושי כדי להקל על ילדותי את ההתמודדות עם התפרקות המשפחה. שעה ארוכה ניתחתי לרגעיו את מפגש ליל אמש. החתולים היו משני צדדי, נהנים מכפות ידי שביקשו מרגוע בפרוותם. מעת לעת זינקתי אל מכשיר הטלפון להודיע לדוב שלא יגיע, ולא הייתי מסוגלת לחייג. בשעת ההמתנה האחרונה לבשתי סוודר בצבע עיני דוב, רוקנתי את מוחי ולבי והופנטתי על ידי שעון היד המהודר שיעל, נועה ואמי קנו לי ליום ההולדת האחרון. כשדוב טילפן להודיע שהוא בדרכו אלי, הבטתי במראָה לוודא שאינני חיוורת מדי והקדמתי לרדת לרחוב. נועם בן החמש, בנה של השכנה מהקומה הראשונה, צווח כרגיל על אמו. הפעם נותרתי אדישה. זוגות חבוקים חלפו על פני בלי לעורר קנאה. רוב זמן ההמתנה תיצפתי אל קצה הרחוב בתקווה לגלות את מכוניתו של דוב. עדיין לא נתתי בה סימנים. כשעצרה על ידי וראיתי את הנהג הנכבד מחייך אלי, בגלל השמש החורפית נדמה היה שאנחנו רואים זה את זה בפעם הראשונה. "את נראית נורא מתוחה, נוגה. תירגעי," אמר לפני שהחל לנסוע, ידו שוב על ברכי. רוב הדרך דיבר בקול נרגש על ספר רוסי שסיים
זה עתה לקרוא. תיאר את תוכנו בהרחבה וציטט מתוכו תובנות אנוש משעשעות. לאחר מחלף שדה התעופה פנה אל כביש
שמעודי לא נסעתי בו. תוך דקות מועטות חצתה המכונית הלבנה־המאובקת צמד שערי מתכת גדולים וחלודים. נכתב עליהם כי המושב נוסד שלוש שנים לפני בואי לעולם. גבעות אספלט קטנות בכביש נועדו להאט את מהירות הנסיעה. הן גם הגבירו את קצב פעימות לבי. איש לא היה מחוץ לבתים הלא מטופחים כדי לקדם את פני.

זמן קצר לאחר שחציתי את סף בית המרתף נמלאתי שלווה הודות לנוכחות המגוננת של בעל הבית. "הייתי רוצה מאוד להכין לך משהו חם," אמר והחליש מעט את צלילי הסונטה של שופן. "תרגישי נוח, נוגה," הציע־הרגיע. "בעצם אני מתרשם שאת כבר בנוח," חייך כשצירף תה חם לעוגייה קשת יום. "אני מרגיש שאין לך כל כך כוח לזוז. את בטח עייפה מאתמול. אני צודק? אין דבר, תנוחי."

כיוון שהמארח גרם לי להרגיש בת תפנוקים הראויה לכל חסד, מצאתי את עצמי מדברת בגילוי לב על מיכאלה. ההלם לא ניכר על פניו הטטאריים כשסיפרתי על החברוּת שהיתה כה יקרה וחיונית בשנים הראשונות שלאחר גירושי.

ימים ספורים לאחר מכן הודה דוב שכאשר התוודיתי באוזניו, הרגיש דחף עז להחזיר אותי מיד הביתה. הוא תהה למה היה חשוב לי לחשוף את סודי מוקדם כל כך. עיניו האפירו ובישרו על סערה שגרמה מבוכה, לא חרפה.

סיפרתי על מיכאלה בגלל צורך דוחק להפיל סכרים ומסכות לטובת קִרבה מהירה. דוב עודד אותי לכך כשכתב באחד ממכתביו כי אינטימיות בעיניו היא קשר "בלי עור". פירשתי זאת כקשר חף מצרכים שיווקיים מזויפים, שאליו השתוקקתי שנים על שנים.

 

הבית ששכר לא הכיל ריהוט מושך עין, אבל בשניים וחצי חדריו היתה דממה מלבַּת אהבה. ישבתי על ספה עצומת ממדים בצבע ורדרד דהוי והסתכלתי סביבי ועל דוב שעמד מולי ועקב אחר מבטי.

"נו, יפה כאן? מוצא חן בעינייך?" חקר והציע קולה עם ויסקי. שתיתי בלגימה אחת אף שהטיפה המרה צורבת תמיד ככבשן ומחוררת את גרוני ככברה. "כל הכבוד, נוגה," שיבח כשלקח מידי את הכוס הריקה, הניח אותה בכיור ושב עם יד מושטת להראות לי את שאר החדרים. כשחזרתי לספה, מטושטשת קמעה, הבטתי בשעון היד וביקשתי מדוב שיחזיר אותי הביתה. "הילדות יחזרו עוד מעט מאבא שלהן," תירצתי. "הן רגילות שאני מחכה להן."

דוב חצי התיישב חצי נשכב על ידי, הניח יד על ראשי ולא הזיז. "נו, איך את מרגישה, נעים לך?" שאל ומשך את ראשי ברכות אל כרסו המוסתרת בחולצה מאתמול. הוא עשה את שאבי לא עשה מעולם. ביקש להרגיע או שמא לבחון אם אני מסוגלת לקרבה גופנית עם גבר.

כשעזבנו את ביתו היה כמעט לילה. הדרך עברה בנסיעה שתוּקה. כשהחנה את מכוניתו על יד ביתי, שאל דוב אם אני רוצה שניפגש שוב. כשעניתי בחיוב הוא קירב את פניו אל פני. הנשיקה הפעם היתה מאוד ערֵבה לא ריחוף על הלחי אלא לשון כנגד לשון ביניקה חטופה.

למחרת קיבלתי מכתב.

ערב טוב, נוגה

הגעתי למסקנה שהקשר בינינו בלתי אפשרי. לקחתי אותך אתמול לבית שלי. כשנסענו, לא ניסית ללמוד את הדרך. אחר כך רצית לחזור מהר לבית שלך. ואז, כשהתנשקנו, עשית זאת באי־חשק בולט.

 

טילפנתי וצווחתי את תדהמתי. הוא נשמע רגוע ומחויך, ענה אחרי שני צלצולים. דימיתי אותו יושב מול מחשבו, שולח את מכתבו ונשאר לשבת על יד מכשיר הטלפון מונה את השניות מרגע השיגור ועד שמיעת קולי המבועת בגלל חרדת נטישה, שהציפה אחרי שתי פגישות עם גבר.

"אל תתרגשי כל כך," אמר בקולו השקול. "דברי לאט ובשקט. יש לי כל הלילה להקשיב ולהסביר לך מה כתבתי ולמה אני חושב שכל מילה מדויקת. לא אני מתקשה להמשיך את הקשר. את זאת שלא באמת רוצה בו."

ימים רבים יחלפו עד שאבין כמה צֶדֶק היה בדבריו. בערב ההוא נשמע הסברו נפתל ובלתי משכנע. חשתי שהוא מתמרן אותי להתעקש עליו בקול רם עד שיִתרצה לתחנוני. הבלגתי על הזדוניות בגלל כמיהתי להשיג הסכמה מהירה להמשך חיבורנו ולהתפנוֹת להדחה שלווה של ערמת הכלים הממתינה, לבישול נעים ליומיים הקרובים עוף, פתיתים ושעועית ירוקה ולזיכוי עצמי בשינה שממנה אקיץ שמחה באהבתי החדשה.

 

בראשית בוקר המחרת היה עלי להפריד בין יעל לנועה הניצות בגלל שטות כלשהי כרגיל. נזכרתי שבצהריים חובה עלי להביא את נועה לרופא השיניים ולאחר מכן לחוג פלמנקו. בשעת ערביים התחייבתי להסיע את אמי לרופא המשפחה כדי שיתאים לה גלולות להרגעת חרדה ולשינה ללא סיוטים שפקדו אותה מאז מותו של אבא.

בין עלייה לרגל למרפאה הראשונה והשנייה הייתי מוכרחה להפקיד המחאה בבנק, שתצילני מחריגת יתר.

בימים טרופים כאלה היו עצבי שוקטים רק אם ניכסתי שעה פנויה למחקרי על נשות המקרא. רבות מהן הזכירו נשים שהכרתי מחוץ לספר הקדוש. הבהירו את אישיותן של אותן נשים, ולא לשבחן. לפעמים התפייסתי עם אותם ימים גם הודות להזיה על גבר שיבטיח עד חצי המלכות ואף יקיים.

כל זאת טרם עידן דוב.

בסיום אותו יום גדוש תלאות, וכפי שסוכם בשיחתנו אמש, הייתי אמורה לנסוע לבדי לביתו שבמושב ללמד את שנינו עד כמה טעה בי במכתבו המקומם.

* * *

דוב המתין במכוניתו בצומת סמוך לשערי המושב. הוא יצא מרכבו והתקרב לחלון מכוניתי, חמוּש בעציץ עתיר פרחים אדומים. "זה בשבילך. קחי אותו לבית שלך כדי שיהיה לך קל יותר לזכור אותי בשעות שלא נהיה יחד," אמר. עיניו בערו באפלת הלילה.

אילו הייתי נמרצת ורעננה, יכולתי להציע שייכנס למכונית שלי עם העציץ ושניסע לאסוף צדפים בחוף פלמחים. ביליתי שם לפני שנים עם הבנות, וזה בדיוק מה שדמיינתי שאעשה עם אהובי החדש לכשיימצא.

זמן קצר לאחר שנכנסנו לביתו מצאתי את עצמי בחדר השינה. "אני אוהב מאוד את החדר הזה," אמר דוב. "לא בגלל מה שאת חושבת. יש בו כל מה שאדם זקוק לו למנוחה שלמה מפעילות היום. אפשר לשכב ולחשוב, לשמוע באך או שומאן, לראות טלוויזיה, לקרוא, לאכול. אחרי העבודה אני מבלה בעיקר כאן."

הוא התיישב בקצה המיטה, מול הטלוויזיה הקטנה, וביקש שאשב על ידו. "לא נעשה שום דבר בניגוד לרצונך."

לא קלטתי את התמונות שריצדו על המרקע.

"אם תרצי להרגיש בנוח, תורידי את הבגדים ואני אתן לך חלוק לבן. מרים, אחותי, קנתה אותו בשבילי לא מזמן. הוא יתאים לך. הנה, יש גם זוג נעלי בית נוסף. לא במידה שלך, אבל אם תמשיכי לבוא יחכה לך זוג משלך. אני רוצה שתרגישי נעים. את עסוקה כל היום בעבודה ועם הבנות. כאן יהיה לך שקט מהכול. זה הבית האחרון במושב. דרך החלון אפשר לראות רק שדות ואפילו לחלום על שלג."

למחרת, לפני שיצא לעבודה אחרי לילה שבו מיעטנו לישון יעל ונועה ישנו אצל יונתן האב הושיט לי דוב מפתח. "קחי ותנעלי כשתצאי. אפשר גם לא לנעול. גנבים לא מגיעים לכאן. וגם אם כן, אין מה לגנוב. אני נועל רק מתוך הרגל. המפתח נועד לכך שתוכלי להגיע מתי שתרצי כדי לעבוד חופשייה משאר המטלות." הוא רכן לנשקני על הלחי ויצא בחיפזון כדי לא להחמיץ את ההסעה למקום עבודתו.

אפופה בניחוח מי גילוח עצמתי את עיני. היה לי קשה להאמין שאני שוב עם גבר שונה מיונתן שאיתו הקמתי משפחה, שהתפרקה ככלות שמונה שנות נישואים.

* * *

יונתן נישא בשנית שנה לאחר שהתגרשנו, ואילו אני נאחזתי במיכאלה. במשך שנים היא פקדה את ביתי, הקפידה על שתי פגישות שבועיות בין תשע לאחת־עשרה בבוקר. ראשיתן בשתיית קפה מלוּוה בעוגיות או בבורקס שהקדימה לקנות, וסיומן בהרגעת גוף־נפש על ידי התלטפויות לוהטות יותר או פחות. לעתים נדירות יצאנו לקולנוע לצפות בסרט מומלץ, בהקרנת ערב מוקדמת שתאפשר לה לשוב לביתה בלי לעורר חשד.

בלעדֵי מיכאלה לא הייתי מצליחה להתמודד עם פרידה מגבר שסיפק את עונתי על פי דין תורה לא מעט שנים. כנגד נציגיה הנכבדים טען בלי מצמוץ לב־עיניים שמנעתי ממנו במשך חודשים ארוכים את מכמני גופי. משום כך נמצא זכאי בעיני עצמו לשחרור מרוב חובותיו כאב וכבעל.

בעוד ההזמנה לדיון בעניין התרת נדריו עושה דרכה אלי, הקדים יונתן וביקש שלא אתרגש משקרים שכתב לבאי כוח השֵׁם.

"הייתי חייב להצדיק את התביעה לגט. מה כבר יכולתי להגיד להם?" נימק ושעט אל הבלתי ידוע לי עדיין.

האמת הידועה לשנינו היתה הפוכה: יונתן הוא שהעמיד חומה בצורה בינינו, כשנמנע ממני בהפניית גב ובבימוי התכווצויות בטן חמורות וחשוכות מרפא. לפעמים כיסו ידיו את ראשו
ואוזניו בטענה שכואב לו הראש. לא אחת ירד לשטיח הרך מפני המזגן בחום ובקור וחזר למיטה לאחר שעשיתי עצמי ישנה היטב.

כך לילה אחר לילה, בהיותו מוגן בתחתוני כותנה עבים כחולים או חומים או אפורים או ירקרקים ובגופייה לבנה שאותה נהג להסיר ולהמירה ברעננה לאחר מקלחת ארוכה בזרם חזק של מים חמים.

החומה הוקמה על ידו כמחאה על שצף־קצף מענותי. הן השחירו בן לילה זוגיות ורדרדה למדי שאפיינה את רוב שנותינו יחד.

יום אחד גיליתי שאינני יכולה עוד לתפקד שעה אחר שעה, יום אחר יום, גם כאשת חיל וגם כאם־הבנות־שמחה. "לא מבין מה קרה לבת שלך," שפך יונתן את מררתו באוזני אמי שהתקשו בקליטת המשבר, "היא נעשתה פמיניסטית, ידעת?"

אשמתי, עוויתי, חטאתי, פשעתי.

במקום ליפול תחתי ולבקש מעת לעת על נפשו, בחר יונתן להענישני בגריעת עונתי אשר דירדרה אותי לתת־תזונה חמור של גוף, בינה ונפש. בחצות אחד הלילות נטרפתי, ובייאושי הרב תבעתי שימצא לעצמו מיטה חדשה.

ללא אומר נחפז המגורש למלא אחר מצוותי והסתלק מיצוענו שלא על מנת לשוב. חודשים יחלפו עד שאגלה איך המיר מלכי הגולה מיטה קרה בחמה, גוף מוכר עד זרא בגוף חדיש, מילות זעם ונאצה במילות נועם וחנופה.

הוכיתי שוק, ירך, שדיים ועוד איברים מוצנעים הדואבים בעיקר בעתות שוד ושבר. בוקר וערב לעסתי גת שהרעיפה עלי שכנתי מהדירה הסמוכה. הרביתי בשתיית תה עם למון גראס. ביצעתי אינספור תרגילי הרפיית מוח על סף קריסה. תעוקות חזה כמעט הבהילוני לחדר מיון בחשד להתקף לב. מעיניהן הדאוגות של יעל ונועה השתדלתי לחמוק בטיעון שלקיתי בשפעת קלה שהסתבכה. שעות ארוכות שכבתי במיטה ובמיעוטן נרגעתי בשינה.

* * *

דווקא באותם ימי חורבן עצמי ומשפחתי גיליתי לראשונה את קיומו בחיי של אל רחום וחנון. עת נשאתי עיניים מיואשות אל התקרה כתינוקת שנשבתה, ידע בוחן כליות ולב לאיזו יד מוֹשה נדרשת אני.

אף שבתחילה הייתי נבוכה ונדהמת לראות לצד גופי העירום גוף עירום דומה לשלי, כמו בתמונת ראי, משעת התייחדותנו הראשונה ראיתי במיכאלה שליחת מצווה לגאולת שני דורות נשים אני ובנותי היתומות מגבר.

הבחירה במיכאלה ליצירת נס הקשר הראשון בחיי המתחדשים היתה מדויקת מאין כמותה. זכיתי בגבר־אישה שחוברו אלי יחדיו. תווי פנים נוקשים וחיטובי גוף נשיים עד מאוד. קולה חד וחותך לעתים, ובעתות אחרות רך מכל מגע יד. עצותיה נשמעו כהמלצות שקל היה לזהות בהן את ניקיון ההיגיון. הן היו כמגדלור באוקיינוס שאיים לא אחת להורידני למצולות.

* * *

"אני חושב שעד היום לא באמת התגרשת מבעלך," גילה דוב בלילנו השלם הראשון יחד. קולו היה מנומנם וכרס העוג העירומה נגעה־לא־נגעה בי וחיזקה את נכונותי לספוג עוד ועוד מתגליתו. "היונתן שלך התחתן עם אישה אחרת, אבל את לא השתחררת ממנו. הוא זכה להיות נשוי לשתי נשים, רק שאת נהיית שפחתו. והסיפור
על המיכאלה הזאת נשמע משוגע לגמרי. החושים שלי קלטו
שהיית איתה בגלל בלבול. אישה שעושה אהבה עם אישה במקום עם גבר היא לא בריאה, נוגה. את בריאה, אבל עושה מעצמך פסיכית."

בשעה מוקדמת של אותו לילה, בעוד הענפים רועדים מרוח פתאומית שהכתה בתריס המוגף של חדר השינה, נכשל דוב כגבר. לא היה לי אכפת. הוא ליטף את עירומי בידיים אחרות מידיה של מיכאלה עור עבה ומחוספס לעומת עור קטיפתי דקיק.

דוב לא ידע כי חרף מילותיו בגנות אהבת נשים, את אדישותי לרפיסות אונו עליו לזקוף דווקא לזכות אהובתי לשעבר. אילולא נהניתי שנים מהתלטפויות בלבד, אולי הייתי נבהלת שעונתי לא תסופק לעולמים אם אשאר איתו.

"אף פעם לא קרה לי דבר כזה," אמר כמכה על חטא בעוד ידַי משוטטות על יבשת גופו החדשה. היתה בי רכות יותר מתשוקה. אולי הודות לה זכיתי להסבר בטון מתנצל "זה כנראה בגלל ההתרגשות."

באשמורת ראשונה כבר התמסרתי לשפעת יצרים שהיו כמוסים שנים, חרדים להתגלות ובוֹשים בקיומם.

* * *

שעה לאחר שדוב עזב התיישבתי על יד השולחן הקטן במטבח ולגמתי כוס קפה ראשונה בבית שיהיה בשבילי מקלט ארעי. אפילו ציוץ ציפורים לא הפריע את הדממה. בביתי אין שקט כזה, גם לא בשעות הבוקר המוקדמות.

דומיית המטבח הופרעה לבסוף בידי שניים יללות החתול וטלפון מאדוניו. פתחתי את דלת הבית לחתול שרץ לפינת האוכל שלו. עיניו הירוקות הביטו בפנַי בציפייה. בשבילו לא הייתי יותר מספקית מזון חדשה. הוא איפשר לי ללטף את פרוותו כשטרף מהשימורים שהוצאתי מהמקרר. כשהטלפון צילצל לא הרמתי את השפופרת. לא ידעתי אם דוב מעוניין שמישהו יֵדע עלי. כשהטלפון צילצל שוב, צלצול ממושך יותר, עניתי בהיסוס.

"איפה היית? למה לא ענית קודם?" שאל דוב.

ביטאתי את התחבטותי והוא נזף בי, "אילו הכרת אותי היית יודעת שאישה נשארת לישון אצלי רק אם אני רואה אותה כמועמדת להיות בת זוג."

המחמאה היתה דחוקה. המילה "מועמדת" רמזה על הליך קבלה שהיה ידוע רק לדוב. "אף אחד לא מטלפן לבית שלי בשעה כזאת חוץ ממני אלייך," אמר בטון רך יותר. "רציתי לדעת איך את מסתדרת ולהציע שתישארי לפחות עד הצהריים. תעשי לעצמך חצי יום חופשי. תנוחי כמו בבית הבראה. את יכולה כמובן לעשות מה שתרצי, אבל זו המלצתי."

כף ידי איגרפה את השפופרת כשנזכרתי בעוגמה בהצהרת־דוב בבית הקפה, אחרי שגילה את אוזני שבנישואיו הרגיש רוב הזמן כמורה דרך. "אני לא מעוניין להדריך ולהוליך יותר אף אחת," אמר בחיוך של תלמיד מצטיין.

"נו, מה החלטת?" לחץ בציפייה. מנוחה, רגיעה זה בהחלט חסר לי, אבל בחרתי לשוב תוך זמן קצר לביתי.

"מתי תחזרי?" הִקשה. "תודי שהיה לנו טוב בלילה. אני נהניתי," אמר. דמיינתי אותו מחייך ונשביתי.

"אולי אחזור אחר הצהריים," אמרתי. "לא להרבה זמן. לא נעים לי מהילדות. הן חושדות שיש משהו שאני לא רוצה לשתף בו. שאלו בשבת בלילה איך ביליתי, ולא ידעתי מה לענות."

"תגידי שיש לך חבר. זה טבעי, לא? אני בטוח שהן רוצות שלאמא שלהן יהיה טוב."

 

ידעתי שאשוב אל דוב אחר הצהריים. אני זכאית בהחלט ליהנות הרחק מהבית ועוד עם גבר אחרי שנים שבהן ביליתי בעיקר הודות לשעות גנובות עם מיכאלה.

עד שאעזוב אל עירי התיישבתי מול המחשב של דוב. התרווחתי בכיסא העור השחור, עצום המידות. כיווננתי אותו לנוחותי וביד זהירה חיברתי אל המחשב את הדיסק־און־קי שנשאתי בקביעות. העליתי על המסך את ההרצאה שהיה עלי לשאת למחרת בעיר האהובה על אבי האומה, הלוא היא באר שבע. גיבורת ההרצאה היתה אֵם־כל־חי. למאזינותי הגננות התכוונתי לגלות שאמנו חוה היתה לא יותר מפתיינית־על, שבגללה נגזר על המין האנושי הגירוש מגן עדן.

תיכננתי להרעיש את לב הנשים, שזכו ביום חופשי מילדים צווחנים, בטענה שלא הנחש פיתה את הגברת הראשונה במערומיה. הנחש התקיים בה כתכונה מוּלדת, שהולידה את האירוע הקוסמי הבלתי הפיך שנקרא החטא הקדמון. ההתאוות לנגוס בָּאסוּר היתה חזקה ממנה, כמו גם הדחף להדיח לדבר עבֵרה את חדל האישים שלמענו נבראה. לאדם שלה היה אולי און כביר, אבל אל מול עורמת העזר־שכנגד הוא גילה בעיקר אין אונים מיומה הראשון בחייו. זה מקרוב הכיר אישה שהורתה לו אכוֹל. בלי לעשות בירור קצר, לשקול אם כן או לא לנגוס, לא היסס האדם הראשון להושיט יד אל הפרי המפתה ולנעוץ שיניים בעסיס מרעיל הנשמה הטהורה. אפילו האל התקשה לעכל את חומרת התקלה ביצירת הנזר. אולי הוא התפוצץ מזעם. אנחנו הרי יודעים על תכונתו זו מפרקים אחרים בתורה. לבסוף, בסלחנות־מה או שמא בספיקת כפיים מיואשת, פנה אל בחיר ברואיו בשאלות תם, "מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" את הטון המאשים, הצולף, החורץ דין, שמר האל המתוסכל לבת הזוג הטרייה. "מה זאת עשית!"

או אז מגיעה הנשיות לשיא גילויה הראוי לשמצה. העבריינית הראשונה אינה מכה על חטא. היא לא מודה ולא מתוודה שעוד לפני שהנחש לחש לה מיני דברים, זיהתה מטעם עצמה ש"טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל". במקום לקחת אחריות לפשעהּ, נחשפת חוה הדגולה כלא יותר ממלשנית קטנה הנחש השיאני

יכולתי לשמוע באוזני רוחי את הדי הצחוק מסווי ההפתעה מדברַי. עצמתי עיניים מול שורות סיום ההרצאה הכתובה והגיתי בשרה, ברבקה, ברחל ובלאה. זה מכבר החלטתי כי לכשיתפנה יותר זמן לעצמי, אכנס את הרצאותי על אודותיהן ועל גיבורות מקראיות נוספות דומות להן בספר שייקרא "התורה על פי נוגה". פרקי הספר יתארו את גלגולי לקויות חוה באישיותן ובאורחות חייהן של יוצאות חלציה לדורותיהן. לא היה לי ספק שמהן ירשה לא מעט מתכונותיה גם שַׂרִי של יונתן.

לפני שעזבתי את בית דוב תהיתי מה היה אומר לוּ הקשיב אף הוא להרצאתי על אמי הראשונה במעלה. על אף זמננו הקצר יחד הסקתי שהנשים שידע בחייו השביעוהו לא מעט מרורים. קיוויתי לשמוע אותו אומר בתום ההרצאה: "כנראה רוב הגברים בהחלט די דבילים. הנה, קחי אותי בתור דוגמה. אבל איך זה שדווקא אישה נחמדה כמוך, נוגה, חושבת שכל הנשים מקולקלות ללא תקנה ועוד מטבע בריאתן?"

* * *

לפני שחזרתי למושב אחר הצהריים הראיתי לנועה את דוב שבתצלומים. הבטתי בהם בעיניים אחרות מאלה שהיו לי כששלח אותם. נועה הסתכלה בריכוז וסיכמה שהוא נראה דוב־די־מפחיד. על אף שנמנעתי מרוגז גלוי, הזדרזה צעירת בנותי לתקן בהתנסחות חדשה "לא משנה איך הוא נראה לי, אמא. את זאת שנפגשת איתו. הוא צריך למצוא חן בעינייך."

דוב אכן מצא חן בעיני, אף שידעתי כי חושיה של נועה חדים משלי בקליטת טבעו החייתי של המין האנושי. עוד לפני שמלאו לה חמש המציאה מיני משלים חכמים על הדמיון בין קופים ובני אדם, בלי שידעה על קיומו של מחונן אחר בשם דרווין.

ליעל לא הראיתי את תמונות דוב. שמחתי שהיתה עסוקה בחזרות להצגת כיתה חדשה. חששתי מלשונה המושחזת אף יותר מזו של אחותה בכל עת שהסתייגה מבחירות הרגש שלי. פעם נעמדה לצד מיטתי באמצע הלילה וירתה בקול חד וברור, "אם אני אגלה שאת לסבית, לא תהיי יותר אמא שלי. מספיק שאבא עזב אותנו בשביל אחת כמו שרי." כמובן שהכחשתי מיד ובנמרצות. נדרשתי לכוח נפשי אדיר, ועוד על סף יקיצה כפויה, כדי להצפין את ההלם שגרם חשדהּ ואת הרוגז שלי על איום מסוג שמעולם לא הופנה כלפי אביה.

 

 

 יומנה של אישה מודרנית מאת ענת לויט, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2011, 192 עמודים.

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , ,

Category: ביקור בית - משוררים וסופרים, פרוזה מקור

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *