ספר הג'ונגל מאת רודיארד קיפלינג / לראשונה בעברית בתרגום מלא של החלק הראשון

| 20/04/2012 | 0 Comments

זהו סיפורו של מוֹגְלי, גור־האדם שגדל בין הזאבים בג'ונגל של הודו ולומד את חוקי היער מפי ידידיו הטובים בַּאלוּ הדוב ובַּאגִירָה הפנתר. כשהטיגריס שִיר־חַאן מאיים על חייו, הוא נשבע שיבוא יום והוא ישחרר את הג'ונגל מאֵימָתו של הטורף האכזר. אך אז מחליטה להקת הזאבים לנַדות אותו מקִרבָּה, ומוגלי מבין כי הוא שונה מחיות הג'ונגל וכי עליו לחזור אל כפר בני האדם. אלא שגם אנשי הכפר נרתעים ממנו ולא מוכנים לקבלו אליהם, ומוגלי נאלץ לצאת לבדו כדי לקיים את הבטחתו ולנקום בשיר־חאן. מלבד סיפורו של מוגלי, פורשׂ בפנינו ספר הג'ונגל סיפורים נוספים, שגיבוריהם הם הטבע הפראי ושְלל יצוריו מלאֵי היופי והמסתורין.
 

ספר הג'ונגלספרו הנפלא של רודיארד קיפלינג הפך במשך השנים לקלאסיקה אהובה בכל בית, והוא הוסרט והומחז עשרות פעמים ונחשב עד היום לאחד מספרי הנוער המצליחים בעולם. מהדורה זו היא הראשונה בעברית בתרגום מלא של חלקו הראשון של הספר כפי שנכתב במקור, מאת הסופר והמתרגם יואב כ"ץ.

 

סדרת הרפתקה מגלמת את האהבה הגדולה שלנו לספרי קלאסיקה לילדים ונועראותם ספרי אהבה והרפתקאות, עתירי דמיון וקסם, שגיבוריהם כובשים את דמיוננו כבר כל כך הרבה שנים. בהוצאת מודן פנו למיטב הסופרים הישראליים, וביקשו מהם לבחור ספר שאהבו כילדים, שבזכותו הפכו לסופרים בעצמם. כל ספר "מצא" לו את הסופר שלו, שתרגם אותו לעברית והוסיף אחרית דבר.

 

רוֹדְיַארְד קִיְפלִינְג הוא אנגלי שנולד בשנת  1865בבומביי, כיום מומבאי שבהודו. בשנות צעירותו הִרבה לטייל בהודו, וכתב סיפורים קצרים רבים על חוויותיו. גם לאחר שפגש את אשתו האמריקנית ועבר לגור בארצות־הברית, המשיך לטייל כמִנהגו ברחבי העולם, כשהוא כבר סופר מפורסם ומוערך. ב-1907 זכה בפרס נובל לספרות. מיצירותיו האהובות שתורגמו לעברית: 'סתם סיפורים ,'קים' ו'ספר הג'ונגל' על שני חלקיו.

 

יואב כ"ץ נולד בשנת 1959, למד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. תִרגם עשרות ספרים מאנגלית וכן כתב תסריטים לתוכניות ילדים בטלוויזיה ולסרטי קולנוע, מחזות וסיפורים קצרים, אשר שניים מהם זכו בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. 

 

ספר הג'ונגל מאת רודיארד קיפלינג

 

פרק 1

 

 

אֶחָיו של מוגלי

במעוף צ'יל העיִט נפרש לו הליִל

ככנף עטלף שחור.

עדרים נשמרים ברפתות ודירים

כי אנו שולטים פה עד אור.

זוהי שעת אין־מנוח, שעת מורא, שעת הכוח,

שעת ניבים חדים כתער.

אז ציִד מוצלח – ואל נא נשכח

לציֵית לחוקי היער!

 

שיר לילה בג'ונגל

 

היה זה ערב חמים מאוד בגבעות סיאוֹני, ובשעה שבע קם אבא־זאב ממנוחת יומו, התגרד, פיהק ומָתח את כפותיו בזו אחר זו, להיפטר מהתחושה הרדומה בקצותיהן. אמא־זאבה שָׁכבה וחרטומה הגדול והאפור מונח על גבם של ארבעת גוריה הרועדים ומצַווחים, והירח הֵאיר את פֶּתח המערה שבָּה התגוררו כל השישה. "אוחְגְרְר!" אמר אבא־זאב. "הגיע הזמן לצאת שוב לציד."

הוא עמד לזנֵק במורד, אך צל בעל זנב עָבות חצה את המפתן ויילל: "הו, בכיר הזאבים, הלוואי שיהיה המזל לצידךָ, ואיחולי הצלחה ושיניים לבנות וחזקות לילדֶיך האצילים, מי ייתן וגם הם לא ישכחו אף פעם את הרעבים בעולם הזה."

היה זה התַן – טַבּאקי, מלחֵך הפִּנכה. זאבי הודו בָּזים לטבאקי, כי הוא הולך בטֵל ומעולל תעלולים ומספֵּר מעשיות ואוכל סמרטוטים ופיסות עור מערֵימות האשפה של הכפר. אבל הם גם פוחדים ממנו, כי לטבאקי, יותר מלכל אחד אחֵר בג'ונגל, יש נטייה להשתגע, וכשהוא משתגע הוא שוכח שחשש אי־פעם ממישהו, והוא מתרוצץ ביער ונושך את כל מי שנתקל בו. אפילו הטיגריס בורח ומתחבא כשטבאקי הקטן משתגע, כי שיגעון הוא הדבר הבזוי ביותר שעלול להשתלט על יצור פראי. אנחנו קוראים לזה כלֶבת, אבל הם קוראים לזה דיוָואני – טירוף – והם בורחים.

"היכנס בבקשה ותבדוק," אמר אבא־זאב בנוקשות, "אבל אין פה שום דבר שאפשר לאכול."

"אולי לזאב," אמר טבאקי, "אבל לדַל ועלוב כמוני, גם עצם יבֵשה היא סעודה. מי אנחנו, הגידוּר־לוֹג (עַם־התנים), שנהיה בררנים?" הוא התרוצץ עד יַרכתי המערה, שָׁם מצא עצם של אַיָּל ועליה מעט בשר, ישב ופיצח את קצֵה העצם בעליזות.

"אלפי תודות על הארוחה הטובה," אמר וליקק את שפתיו. "כמה יפים ואצילים הילדים! כמה גדולות עיניהם! וכמה הם צעירים! אכן, אכן, הייתי צריך לזכור שבני מלכים נועדו לגדוּלה."

התן ידע היטב כי אין דבר שמביא מזל רע יותר מלומר את שבחי הילדים בפניהם. הוא נהנה לראות את אבא ואמא נעים באי נוחות.

התן ישב בשקט, נהנה מהתעלול שלו, ואז אמר, כאילו להכעיס: "שיר־חאן הכַּביר הֶחליף את שדות הציד. הוא יָצוד בין הגבעות האלה בירח הקרוב, כך אמר לי."

שיר־חאן היה הטיגריס שחי בקרבת נהר וֵיינְגאנְגָה, מרחק שלושים קילומטרים משם.

"אין לו שום זכות!" אמר אבא־זאב. "חוק הג'ונגל אומר שאסור לו לשַנות את מקומו ללא אזהרה מוקדמת. הוא יבריח את כל הציִד באזורנו, ואני – אני צריך לצוד בשביל שניים בימים אלה."

"לא לחינם אמא שלו קראה לו לוּנְגְרי (הצולע)," אמרה אמא־זאבה בשקט. "מיום לידתו הוא צולע ברגל אחת. לכן הוא הורג רק בני־בָּקר. אנשי הכפרים של נהר ויינגאנגה כועסים עליו בשל כך, ועכשיו הוא בא הנה ויכעיס את אנשי הכפרים שלנו. הם יסרקו את הג'ונגל בחיפושים אחריו כשהוא יהיה כבר רחוק, ואנחנו וילדינו ניאלץ לברוח כשהם יַעלו באש את העשב. אנחנו באמת אסירי תודה לשיר־חאן!"

"שאספֵּר לו על הכרת הטובה שלכם?" אמר טבאקי.

"צא מפה!" התפרץ אבא־זאב. "לֵך לצוד עם אדונך החדש. מספיק נזק עשית ללילה אחד."

"אני הולך," אמר טבאקי בשקט. "אפשר לשמוע כבר את שיר־חאן שָׁם למטה בַּסבך. יכולתי לחסוך לעצמי את הצורך לבוא ולהודיע לכם."

אבא־זאב הקשיב, ולמטה, בעמק שיָרד אל הנהר הקטן, הוא שמע את היבבה היבֵשה והכועסת, הרוטנת והמתנגנת של טיגריס שלא הצליח לצוד דבר ולא אכפת לו שכל הג'ונגל יֵידע על כך.

"איזה טיפש!" אמר אבא־זאב. "להתחיל את מלאכת הלילה ברעש שכזה! מה הוא חושב, שהאיילים שלנו הם כמו השוורים השמֵנים שלו בוויינגאנגה?"

"ששש… לא אייל ולא שור הוא צד הלילה," אמרה אמא־זאבה. "אלא אדם."

היללה הפכה למין גרגור של עונג, המהום שכאילו בא מכל רוחות השמיים. היה זה הקול שמבהיל את חוטבי העצים ואת הצוענים הישֵׁנים בשטח הפתוח ולפעמים גורם להם לברוח הַיישר אל לועו של הטיגריס.

חוק הג'ונגל, שלכל ציווּי בו יש סיבה, אוסר על כל החיות לאכול בני־אדם, אלא אם כן החיה מדריכה את צאצאיה כיצד להרוג, ואז עליה לצוד מחוץ לשטחי הציד של הלהקה או השבט שלה. הסיבה האמיתית לכך היא שהריגת אדם תביא, במוקדם או במאוחר, את האדם הלבן הרכוב על פילים, עם רובים ומאות בני־אדם חוּמים שמַכים בגונג ומשַׁלחים זיקוקין דינור ואוחזים לפידים. ואז סובלים כל שוכנֵי הג'ונגל. בעיניהן של החיות הסיבה לכך היא שהאדם הוא היצור החלש וחסר ההגנה מכל היצורים החיים, ופגיעה בו נחשבת למעשה לא הוגן. ואומרים – וזאת אמת לאמיתה – שחיות שאכלו בני־אדם הוכו שְׁחין ואיבדו את שיניהן.

הגרגור הלך והתחזק ובסופו נשמע "אאארה!" במלוא גרון כאשר הטיגריס הסתער.

אחר כך נשמעה נהמה – נהמה לא־טיגריסית – שהשמיע שיר־חאן. "הוא פיספס," אמרה אמא־זאבה. "מה קרה?"

אבא־זאב רץ כמה צעדים לפָנים ושמע את שיר־חאן ממלמל ורוטן בפראות בעודו כושל בין השיחים.

"הטיפש הזה החליט לזנֵק למדורה של חוטבי עצים ושָׂרף את כפות הרגליים," אמר אבא־זאב בנחרת בוז. "טבאקי שָׁם איתו."

"משהו מתקרב במעלֵה הגבעה," אמרה אמא־זאבה כשהיא מסובבת את אוזנה לכיווּן. "תתכונן."

נשמעה אִוושת שיחים בסבך, ואבא־זאב כָּרע על ארבעותיו, מוכן לזינוק. ואז, אילו הייתם צופים בו, הייתם רואים את הדבר הכי נפלא בעולם – הזאב נעצר באוויר, באמצע הקפיצה. הוא ניתֵר לפני שראה על מה הוא מזנק, ואז ניסה לבלום את עצמו. התוצאה היתה שהוא נורה מַעלה לגובה מטר, מטר וחצי, ונָחת כמעט באותו מקום שהמריא ממנו.

"אדם!" קרא בכעס. "גור־אדם. תראי!"

הַיישר מולו, תומך את עצמו בענף נמוך, עמד תינוק עירום ושחוּם שלא מזמן למד ללכת – הדבר הכי קטן ורך ומלא גומות חן שהגיע אי־פעם למערת הזאבים בשעת לילה. הוא הביט היישר בפניו של אבא־זאב, וצחק.

"זה גור־אדם?" אמרה אמא־זאבה. "מעולם לא ראיתי גור כזה. הבֵא אותו הנה."

הזאב רגיל להעביר את גוריו ממקום למקום ויכול, במידת הצורך, לָקחת בפיו ביצה מבלי לשבור אותה, ואף על פי שמַלתעותיו של אבא־זאב סגרו על גבו של הילד, אפילו שן אחת לא שָׂרטה את עורו, עד שהשכיב אותו בין הגורים.

"הוא קטן מאוד! ומאוד עירום ומאוד – מאוד אמיץ!" אמרה אמא־זאבה ברוֹך. התינוק פילס לו דרך בין הגורים כדי להגיע אל עורה החמים. "אהאי! הוא יונק עם כולם. זה גור־אדם, אם כן. תגיד לי בבקשה, היתה אי־פעם זאבה שיכולה להתגאות שבֵּין גוריה יש גם גור־אדם?"

"פה ושם שמעתי על דברים כאלה, אבל זה לא קרה מעולם בלהקה שלנו ולא בימי חיי," אמר אבא־זאב. "אין לו טיפת שיער, והייתי יכול להרוג אותו בנגיעה קלה של הָרגל. אבל תראי, הוא מסתכל עלי ולא מפחֵד."

 

 

ספר הג'ונגל מאת רודיארד קיפלינג, תרגם: יואב כ"ץ, הוצאת מודן סדרת הרפתקאה, שנת 2012, 174 עמודים, לא מנוקד

 


Print pagePDF pageEmail page

Tags: , , , , , , ,

Category: ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *