כתוב בחול ובמים מאת יונה טפר / ימי התום

| 20/06/2013 | 0 Comments

כתוב בחול ובמים מאת יונה טפר

כתוב בחול ובמים מאת יונה טפר

"כתוב בחול ובמים" מאת יונה טפר הוא סיפור מרתק ושובה לב על כוחם של יחידים מאמינים ועקשנים להגן על סביבתם ועל אהבתם. מאבקן של האחיות עדי ודנה לוסטיג-שריג מבית עובד בניסיון של אנשי נדל"ן ומלונאים לנכס את חוף פלמחים לעצמם נתן השראה לספר 'כתוב בחול ובמים'. הסופרת יונה טפר העבירה את הסיפור למושב בצפון הארץ, והעמידה במרכזו נערה ונער, נעמי ותום, שהתאהבו זה בזה.

כתוב בחול ובמים מאת יונה טפר הוא סיפור אהבתם של נעמי ותום המתרחש במושב בצפון הארץ, השוכן לחוף הים התיכון. כאשר יזמי נדל"ן מתחילים בבניית מלון על רכס הכורכר הסמוך ומתכוננים להשתלט גם על מפרץ החבצלות היפהפה של המושב ולנכס אותו לעצמם וללקוחותיהם, נוצר קרע עמוק בין אנשי הכפר – בין התומכים בפיתוח ורוצים לנצל את משאבי הטבע לתועלתם בלבד, ובין מי שמאמינים שהחוך והים שייכים לציבור ואינם ניתנים למכירה.

אביה של נעמי, הנמנה עם מובילי יוזמת הפיתוח, צובר שנאה עזה כלפי שכניו, הוריו של תום, המתנגדים למהלך. הוא ואנשי שלומו מכנים בזלזול את החולקים על דעתם 'דינוזאורים', ומנסים בכל הדרכים לממש את חזונם ולקדם את ההשתלטות על מפרץ החבצלות.

על רקע מאבק זה, הופך קשר הילדות התמים של תום ונעמי לאהבת נעורים עמוקה וסוחפת, שמתעצמת יותר נוכח הניסיונות הכוחניים של  אדי, אביה של נעמי, להפריד ביניהם. נעמי ותום מניעים ביחד מאבק אקולוגי לשמירת המפרץ, ורותמים אליו את חבריה 'הירוקים' של אופק, אחותו הגדולה של תום, שנהרגה כשנפלה מצוּק בעת טיול במדבר יהודה.

הסופרת, ששאבה השראה ממאבקם המתוקשר של צעירים בארץ על זכותו של הציבור לחופי ים פתוחים, יצרה סיפור מרתק ושובה לב, החותר להבין לעמקם את הכוחות המניעים צעירים לצאת מד' אמותיהם, לדבוק במטרתם ולסחוף איתם אנשים רבים. כמו אותם 'נחשונים' במציאות המוכנים להילחם נגד אי צדק ועוולות, כך גם נעמי ותום, גיבורי הסיפור, יוצאים להגן על סביבתם ועל אהבתם, מול אנשים עתירי הון, בעלי קשרים והשפעה.

כתוב בחול ובמים הוא ספרה ה- 50 של יונה טפר, וכמו בספריה האחרים בהם כיוונה זרקור אל עולמם המורכב של בני נוער בישראל, גם בספר זה היא מאירה את כוחו של היחיד הנאבק על דרכו ומוצא דרכים יצירתיות להתמודדות תוך גדילה והתעצמוּת.

יונה טפר (צילום דינה גונה)

יונה טפר (צילום דינה גונה)

יונה טפר מספרת, כי "הזיק שהדליק בי את הרעיון לכתיבת ספרי החדש, כתוב בחול ובמים, התעורר כשקראתי לפני זמן רב על נערה בת 17 לערך מסביבות פלמחים שהחליטה להתיישב בחוף ולמנוע בעצם היותה שם את הקמת כפר הנופש המתוכנן. כפר נופש שאמור היה להפוך את רצועת החוף היפה והפתוחה לציבור לרכושם של בעלי ממון, והם, לתוכניתם, ישנו את המקום הטבעי לעוד פיסת חוף מתוכננת ומסודרת שתהיה פתוחה למי שיוכל לשלם את דמי הכניסה, וברור היה שהפיתוח והבנייה יפגעו בנוף, בצומח ובחי.

עקבתי אחרי הידיעות המעטות שהתפרסמו פה ושם בעיתונות ובמדיה אודות המאבק שאותה נערה החלה בו והייתי מלאת התפעלות מהנחישות, מהיכולת לאגד יחד את הביקורת עם המעשה, לתעל את רגשי הכעס ואת תחושת הצדק למעשים, בלי לתת למחשבות על דלוּת כוחה לעצור בעדה.

כפי שקרה לי בעבר הרעיון דבק בי ולא הרפה. גם בכמה מספרי האחרים לנוער למשל בספרים כמו דקירת סכין,  מה שהסתרתי בבטן ואחרים מתמודדים בני הנוער עם שאלות מוסריות  של קבלת אחריות וקביעת עמדה. המחשבה על אותה נערה שהתיישבה בחוף רק מפני שחשבה שאין זכות למדינה להפקיע את החוף מידי הציבור והאמינה באמונה תמימה שיש בכוחם של יחידים לשנות החלטות שגויות של  הממסד לא הניחה לי.

לא פעם תפסתי את עצמי חושבת על הימים שהיא מעבירה בחוף ועל מלחמת 'דויד מול גלית' שלה. כשהרעיון לא עזב אותי החלטתי לנסות ולהפוך אותו לסיפור. לא חיפשתי אחרי 'הנחשונית' שהסעירה את מחשבותיי, שאפילו את שמה לא ידעתי*. לא רציתי להתמקד דווקא בסיפור שלה ובמאבק על חוף פלמחים, כשלאורך כל חופי הארץ נאבקים אנשים על הזכות להשאיר את חופי הים פתוחים לציבור. בחרתי לכתוב על מפרץ חוף דמיוני, מפרץ יפהפייה שקראתי לו מפרץ החבצלות. את המאבק מיקמתי לא בין הירוקים או עמותות כמו 'שומרי החופים', 'החברה להגנת הטבע'  ואגודת 'צלול' לבין משרדי הממשלה, אלא בין אנשי מושב קטן שאנשיו נאבקים על פרנסתם הדלה מחקלאות והיוזמה להקים מלון מול הים שיזמן פרנסה נוספת מתיירות קורצת להם מלווה בתחושתם שאחרי שנות ההתמודדות ליד הגבול  מגיעה גם להם מעט רווחה.

לתוך הרקע הזה ארגתי את סיפור המאבק בין המצדדים בפיתוח לבין המעטים הדבקים בתפיסה שמשאבי טבע כמו חופי ים, נופים , טבע מים ושמים שייכים לכל הציבור ואינם יכולים להיות רכושם של כרישי נדל"ן וממון.

גיבור הספור שלי הוא תום הלומד בכיתה י"א, ומתגעגע לאחותו הגדולה אופק שהתמסרה מזה שנים להגנה על כל עוול לחי ולצומח בארץ, ונהרגה בעת טיול במדבר יהודה. תום מרגיש  שעליו להגן על מפרץ החבצלות שאופק כל כך אהבה. בתמימותו הוא נוטה אוהל במרכז המפרץ כדי למנוע מהפועלים לגדר את השטח ולנכס אותו למלון ההולך ונבנה, אבל  מול אולטימטום הפינוי של מנהל העבודה, הוא מבין עד כמה אין בכוחו כיחיד לשנות הרבה.

בייאושו, הוא פונה אל נעמי, בת השכנים, חברת ילדותו. למרות השנאה שאביה של נעמי פיתח אל הוריו של תום על רקע הקרע במושב, באה נעמי לשהות איתו בחוף. קשר הילדות בין השנים הופך לאהבת נעורים עמוקה וסוחפת. יחד הם מניעים מאבק אקולוגי לשמירת המפרץ, רותמים אליו את חבריה 'הירוקים' של אופק, מצליחים לשנות את תפיסתם של חלק מחברי המושב ומביאים לידי הכרעה משפטית את ההחלטה שהחוף ישאר ברשות הרבים.

שם הספר כתוב בחול ובמים נלקח מתוך קטע בספר בו מאות משתתפי הפיקניק להצלת מפרץ החבצלות משלבים ידיים ואחת מקבוצת הירוקים, חבריה של אופק, אומרת: '…אופק שלנו נהרגה בעת טיול במדבר יהודה ואנחנו מבקשים היום לקיים את צוואתה שכתובה כאן בחול ובמים, ולהבטיח בשמה שהמפרץ יישאר לעולם בידי הבעלים האמיתיים שלו – בידיים שלכם, ובידי ילדיכם ונכדיכם לדורות'.

היום אני יודעת שהן היו שתים – שתי אחיות, עדי ודנה לוסטיג (יחד עם אחותן רוני ואמן יוכבד, ז"נ) שהובילו את המאבק בחוף פלמחים, מאבק שעדיין לא הסתיים".

כתוב בחול ובמים / יונה טפר

פרק ראשון

 

1.

"מה זאת אומרת אתה יורד לחוף כדי להישאר שם?"

אמא הרימה את ראשה ונעצה בו את עיניה תובעת תשובה.  כמה זמן עבר, חשב, מאז הביטה בו ככה ישירות, בלי להפנות מיד את עיניה, כאילו עדיין הוא ילד קטן והיא רוצה לגונן עליו מפני מציאות לא נעימה.

"זה אומר שאשאר שם עד שהם יסתלקו. יסתלקו וייקחו איתם את העמודים ואת דגלוני הסימון ואת הטרקטורים, עד אז אני לא מתכוון לזוז."

"ומה תעשה? תשב בין הטרקטורים ותחכה שיפנו אותך בכוח?"

"הם לא יעזו, אמא."

"למה לא? ומי יעצור בעדם? אתה? אני? אבא שלך?…" אמרה בקול כבוי, ושילבה את ידיה על חזהּ, כאומרת לעצור את רעידת ידיה. "אתה יודע שניסינו להתנגד למהלך הזה, אבל ההחלטה נפלה. אין מה לעשות. זאת הרוח החדשה, המודרנית," התמרמרה, "אפילו למושב הקטן שלנו היא הגיעה. כל מה שמעניין את האנשים זה נדל"ן… חוזים… אופציות… בורסה… כולם רוצים להתעשר מהר. מי היה מאמין שהרעיונות האלה ישתלטו ככה על החיים שלנו, והמושבניקים התמימים יהפכו מומחים למכירת אדמות, לפיתוח ולתיירות וישליכו מאחורי גבם את כל מה שהאמינו."

הוא הרים את התרמיל הכבד, שמוטות האוהל הציצו משני צדדיו ותלה אותו על כתפיו. את המשפטים האלה שמע במשך כל החודשים האחרונים. עכשיו, הרגיש, הגיע הזמן לעשות משהו.

"רגע, תום, ומה עם הלימודים?"

הוא גיחך, "בית הספר לא יברח, אמא."

"אבל אתה תפסיד חומר. בתחילת השנה אמרו לנו שבכיתה י"א מומלץ לא להחסיר ימים, ועוד מעט יש לך בחינת בגרות ב…"

"אני אלמד בחוף," הבטיח לה. "את יודעת שהכי כיף ללמוד שם, כשהרגליים במים…" אמר ונבהל. אלו היו המילים המדויקות של אופק. היא הייתה אומרת שהכי כיף לה ללמוד על שפת הים. הייתה לוקחת את התרמיל המלא ספרים ומחברות, כובע ומחצלת קטנה, יורדת לחוף ונשארת שם שעות, לפעמים עד שהחשיך.

"איך את יכולה ללמוד כשהשמש קופחת על הראש, הרוח מעיפה גרגרי חול והשחפים צורחים באוזניים?" טען אבא נגדה. "אם אנחנו מפריעים לך, תסגרי את דלת החדר שלך. אני מבטיח שנהיה שקטים כמו עכברים, ממש לא תרגישי שיש עוד מישהו בבית."

אופק הייתה נותנת בו את העיניים האפורות-צחקניות שלה ואבא היה מרים את ידיו בתנועת השלמה, פותח את דלת הכניסה לרווחה ואומר, "בסדר! אם זה מה שאת רוצה…" אחר כך היה מצטדק באוזני אמא, "אני לא מסוגל להתווכח איתה, והיא מנצלת את זה."

כעת נזכר איך הייתה מעיפה את השיער לאחור בתנועה החלטית, בכל פעם שיצאה מהבית לאחד ממבצעי ההצלה שלה. היה לה שיער גלי מחליף צבעים, שבשמש הבהיק כמו נחושת אדומה, ובערב היה הופך חום עם גוון אדמדם, כמו הרעמה של טרקוטה, הסוסה האהובה של נעמי בת השכנים. הוא גם לא יכול היה לשכוח איך הייתה מכתפת על כתפיה הרזות את התרמיל המתפקע מספרים ומחברות. כל כך כבד הוא היה, שלא פעם תמך בה מאחור. הלך בעקבותיה כשידיו אוחזות בתחתית התרמיל ואמר בקול ילדותי, מעושה, "אני עזור לפחמי המסכן לסחוב את השק הכבד." ואופק הייתה צוחקת, "חננ'לה, תיזהר, עוד תלכלך את חולצת השבת הלבנה שלך." וכך היה דוחף אותה מאחור, עד שיצאו מהפשפש הקטן, הצבוע ירוק כהה, אל הכביש החוצה את בתי הכפר, שבהמשך הפך לדרך כורכר הנמשכת אל הים. שם הייתה משליכה לארץ את כפכפי הפלסטיק שהחזיקה בידיה, תוקעת בהם את רגליה ומתנצלת, "תום, אני לא לוקחת אותך איתי, כי אני באמת חייבת-חייבת ללמוד." ברגעים כאלה הרגיש מובס, כאילו הקבוצה שלו הפסידה בכדורגל, כי לא היה דבר שאהב יותר מלרדת איתה לים. כשהביט בה בשתיקה מתחננת הייתה מתנצלת, "מצטערת, אבל יש לי מחר מבחן ענקי…" או, "מה לעשות, נתנו לנו מלא חומר לקרוא…" והוא חיכה שתגיד את מה שנהגה לומר לפעמים, "אבל אל תדאג, נמש, אני אפצה אותך." כשהבטיחה לו פיצוי, היה מאושר, כי ידע שתקיים את הבטחתה. גם לא אכפת היה לו שקראה לו נמש. הוא לא השתזף יפה כמוה. השמש הייתה משאירה על אפו ועל כתפיו תפזורת נמשים דמויי זרעי שומשום, אבל את אופק השמש אהבה. עורה היה מקבל גוון חום עמוק והשיזוף העמוק הדגיש עוד את עיניה האפורות, שצבען כצבע הים בחורף. במושב היו שכינו אותה האינדיאנית הקטנה של משפחת פוֹגלר. ופעם, כששמע את חברותיה קוראות לה כך, שאל בתמימות, "אופק, את באמת אינדיאנית?" והיא פרצה בצחוק, כאילו אמר בדיחה, וכשנעלב חיבקה אותו ולחשה, "אוי, תום-תום, כמה שהשם הזה מתאים לך." אז לא הבין את כוונתה ותלה בה את עיניו בשאלה, והיא נפנפה בידה ואמרה: "לא חשוב, נמש, העיקר שאני אוהבת אותך." היא הייתה מבוגרת ממנו בשש שנים – אחות גדולה נהדרת. אם הבטיחה לו פיצוי לא שכחה לקיים, ותמיד הצליחה להפתיע. פעם הביאה אותו בלילה לפינה נידחת בחוף עכו לראות את בקיעת צבי הים; בפעמים אחרות, למרות התנגדותה של אמא, לקחה אותו בימי חורף סוערים 'לראות את הים מתפרע', כפי שניסחה זאת. לפעמים השכימה אותו בבקרים, לפני הלימודים, לצפות בזריחה, ובחופשות החגים, במקום לישון בבוקר עד מאוחר, היו יוצאים לטייל לאורך הים עד לנקודה בה ראו מרחוק את הצוק של ראש הנקרה. ופעם, כשלהקת דולפינים טעתה בדרך וחלק מהם התבלבלו ונתקעו בחוף ואגודת 'מחמלי' הזעיקה את תלמידי התיכון שיסייעו להחזיר אותם לים, פרצה לשיעור אנגלית ופשוט משכה אותו ביד אחריה, 'כי אסור להחמיץ חוויה כזאת…' אבל כשירדה ללמוד בחוף בלעדיו, היה נשאר לעמוד ליד הפשפש הקטן ומביט אחריה, מחכה שתגיע לצל שהטילו ענפי האבוקדו הענק של משפחת בן-שימוֹל על הכביש, כי ידע שבנקודה זו היא תסובב את ראשה ותנופף לו לשלום.

עכשיו הכה בו זיכרון הקוקו שלה, שהיה מתנפנף מצד לצד כמו זנב, כשהפנתה אליו את ראשה והמראה היה מוחשי כל כך, כאילו ראה את אופק צועדת לפניו. דקירת כאב, כמו זרם חשמלי מפתיע, הכתה בבטנו והוא התכופף מעט והניח את ידו על הסרעפת, נחוש לעמוד בהחלטתו לא לזוז מהחוף עד שהפועלים יסתלקו וייקחו איתם את דגלוני הסימון, חומרי הבנייה והטרקטורים. לא יעזרו לכם כל אישורי ההחלטות של ועדות התכנון המקומית, המחוזית והארצית! חזר בלי קול על המילים שגעשו במוחו, אני לא אוותר. לא אתן לכם להשתלט על החוף!

בחשש נתן מבט באמא, תוהה אם גם היא זוכרת את המשפט החוזר ההוא של אופק, אבל היא כבר עמדה מול ארון המזווה כשגבה אליו, והכניסה לתוך שקיות ניילון כריכים, עוגיות ותפוחים. "הנה, קח איתך לחוף," אמרה בהשלמה, וחיוך דל האיר לרגע את פניה. כאילו הוא עדיין ילד קטן העומד לצאת למחנה או לטיול שנתי וזקוק לעידוד שלה. "אם יחסר לך תבוא ותיקח עוד," הוסיפה ופתאום חיבקה אותו בלהט כבוש, לא מוּכר.

המחווה הפתיעה אותו. אמו לא הייתה מהרגשניות והם לא הרבו להתחבק. פתאום קלט שראשה מגיע רק עד כתפיו ולהרף עין, לרגע בודד ומביך, הרגיש כאילו היא מבקשת ממנו הגנה. כאילו הוא זה שחייב לחצוץ בינה ובין כל מה שקורה, כי לה אין יותר כוח להתמודד עם הצרות שנפלו עליהם. אבל אז היא ניתקה ממנו ואמרה בטון היבש האופייני לה, "אם אתה חייב, תרד לחוף. תישאר אפילו לילה או שניים, אבל אל תשב שם הרבה, תום. חבל על הזמן שלך. ההחלטה כבר נפלה."

"אני אשב שם כמה שצריך, אמא," אמר לה כשליוותה אותו אל הפשפש, "ואני מבקש שלא תבואו לבקר אותי. זאת החלטה שלי. אני לא רוצה שבגללי יעשו לכם צרות במושב."

אמא הניחה את ידה על זרועו, "ואם תשב בחוף ולא תזוז, אתה חושב שלא יהיו כאלה שיגידו, 'הו, שוב העקשנים-מתחסדים ממשפחת פוֹגלר נגד האינטרסים של המושב?'… באמת, תום, אולי תוותר? אין לי יותר כוח למלחמות האלו."

"זאת לא המלחמה שלך, אמא. לא שלך ולא של אבא. זאת המלחמה שלי." בעצם רצה להגיד 'זאת המלחמה שלי ושל אופק', אבל מול עיניה האפורות והכבויות השתתק ופנה ללכת. הפשפש חרק כשנסגר אחריו. אבא לא שימן את הצירים, חשב, גם הוא כבר לא מה שהיה, מאז…

כשהגיע מול בית משפחת בן-שימול, אל הצל שהטילו ענפי האבוקדו הענק ששלח את ענפיו אל מעבר לגדר, פנה לאחור. ידע שאמא תעמוד שם, נמוכה ורזה, ידיה תחובות בכיסי אפודת העבודה שלה, כעוצרות בעדה מלרוץ אחריו ולהחזיר אותו הביתה.

 

כתוב בחול ובמים מאת יונה טפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית פועלים, שנת 2013, 316 עמ'

 

 

 

 


Print pagePDF pageEmail page
Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , ,

Category: דף הבית ילדים ונוער, ספרות נוער

Click on a tab to select how you'd like to leave your comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.